לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.


"כשאתה לא יודע בדיוק איפה אתה עומד, פשוט תתחיל ללכת."


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      




הוסף מסר

4/2017


"בואי לנוח. בואי לנוח״

לא! אני לא באה לנוח! 

והרגליים המשיכו לצעוד את שלהם, רוטטות להתרסק.

קולות נפץ השיבולים היבשים נשמעו תחת רגליי.

אני אוהבת לשמוע את הצעדים של עצמי.

יכולתי להתרסק מהמחשבה שאני הולכת על שביל מסומן בתוך השדה הסבוך הזה

ושאם אפנה כאוותי ממנו אוכל להפגע ממשית. 

איך אפשר בכלל להפגע ממשית בעולם הזה?

התנשפתי והמשכתי.

לא התנשפתי מהקושי של הדרך, התנשפתי ממחשבות.

זה היה כל כך מנחם לבחור לשכב שם על ערימת חציר ולנוח

אבל אני לא באה לנוח.

אני לא יודעת לנוח.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 21/4/2017 01:29  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 

גלגל של פילוסופיה חונק אותי, קושר אותי למיטה, אומר לי שאי אפשר פשוט לקום ולחיות את החיים לפני שאתה מבין אותם.

היא שקרנית הפילוסופיה. איך קראה בכלל לעצמה פילוסופיה ומתחת למסכה היא דיכאון.

לא! לא רע. הוא יכול להיות צודק ולהיות רע?

עצלנים מנסים לשכנע שזו לא עצלות, אלא שהם לא מבינים למה בכלל צריך לעשות את זה?

ובדרך כלל אני אוהבת לשבור את החומות האלו רק כדי להוכיח לעצמי שקודם אעשה ואז  אשאל, שאיני שואלת כדי לחמוק מעשייה.

אבל לפני כמה שעות באה הפילוסופיה והיא לא ויתרה.

קמתי והיא הושיבה.

הסברתי לה שהיא צריכה לקבוע זמן מתוכנן מראש ואז אפנה לה זמן. כמו שאני עושה עם העצב, עם הנוסטלגיה ועם כל מה שימשוך אותי למטה וחייב להתקיים.

ואז אולי היא צחקה לי בפנים. אולי לא. כבר הזכרתי שהיא עטתה מסיכה על פניה.

מפה לשם אני פה על המיטה כשהדברים שהיו עלייה זרוקים מסביב כי דיכאון עושים בסטייל, סליחה! פילוסופיה עושים בסטייל, מקלידה בפלאפון קטע או שתיים. מוחקת ומקלידה משהו שפחות יפגע בציבור הקוראים, חושבת שלעזאזל אבל אני לא אעדן ואז כותבת עוד משהו שלבדו נהיה עדין יותר.

איי פה.

כמובן אוכלת את עצמי שנפלתי אבל מרשה.

אני פה.

קשה לי ההרגשה. קשה לי התפיסה וההלאה. 

קשה לי כמובן שאני מכריחה את עצמי וקשה לי הטביעה, התביעה וזה שאני חייבת לעמוד בקצב חיים מסויים.

כי אני לא יודעת, יכול להיות שבגיל 120 כשאני אהיה כבר חצי בדרך למעלה ואהובים רבים יהיו סביבי לשמוע את המילה האחרונה והמכריעה,

אני רק אגיד שעדיין לא הבנתי כלום מהחיים האלו.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 18/4/2017 20:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לגימה חמה ששוטפת את הגרון.

אחרונה. עד לפעם הבאה.

הבוקר שלך טוב וקריר בינתיים 

והמסקנה הפשוטה שלך היא שוב- 

שטובות לא מביאים על עצמך במסות.

אתמול התלהבת קצת

ונזכרת שזה שקר. דמיון שממילא יתנפץ רגע אחרי שתהיי מוכנה עם התחבושות.

תחבושות לדמיון.

כל כל הרבה דמיונות של אנשים שמרוב חבישות הפכו לנמק.

אבל הוא תמיד חוזר לפעול. רק מפוחד יותר. פגיע ביותר.

אנא ממך, היי בעלת תבונה, תני לו את מקומו וזכרי שהוא אינו השלט.

לא ברור מי השלט, אבל זה לא הוא ולא כלום אחר שאת מכירה.

ומה זה משנה? השלט ישלוט בך ממילא

ואת, תלמדי אותו מבלי לדעת את שמו.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 16/4/2017 08:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




זה לכעוס על העם שלי כל כך וזה לא צריך להיות ככה, זה לא צריך להיות ככה...

תדברי כשתפסיקי לכעוס.

תדברי כשאדם שיש לו מספיק זמן ורצון ישב מולך ולא משפטים קצרים לאנשים קצרי רוח.

אל תאמיני בשקר הזה. אל תחזיקי בו.

אל תגררי למטה למטה.

נשיפה ושאיפה. אמונה.

כן, אמונה לעזאזל.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 14/4/2017 09:31  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כותבת קטע.

באיזושהי תקווה שהוא יאזן לי את התחושות בבטן,

את הרצון לרוץ רחוק כל כך בלי כלים, עם שכל מאחור.

לבנתיים אני שואפת ונושפת ובין עיסוק או מחשבה גם הוא נושף לי על העורף ושואף לי את המציאות.

קצת קשה לנשום איתו.

והוא כאילו מחכה אחרי הצומת, כאילו.

וכאילו שתלכי.

הוא רק רוצה נשיקה במצח.

בפה.

בחזה.

בכולו.

שתמצאי דרך להבטיח סרק.

הוא אוהב את זה, לקחת לך את האויר והכוחות.

את אוהבת את זה.

ובסופו של דבר יודעת שאת חייבת לשמור מעט למציאות.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 9/4/2017 19:44  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כן, כן. מה? לא זה בסדר... לא...

אני צריכה לנהוג בחינניות עכשיו ולא כאילו אני לחוצה על 120.

הכל בסדר, קחו את הזמן, אני לבנתיים על מאזניים תלויות אבל מה ביג דיל?

התחלתי לכתוב מספרים ומילים באנגלית בקטע הזה. אתם רואים שסך הכל הכל סבבה.

סלנג גם כן.

בואו נעשה הסכם קטן,

אני אמתין ואתם... תקחו את הזמן?

אה לא! זה מה שעכשיו אנחנו עושים!

אני אמתין עד הערב ואז אקפוץ למים איתכם או בלעדיכם.

רגע. 

למה אני בטוחה כל כך שאקפוץ למים?

הכל כבר בראש כנראה.

רק שלא אכעס על עצמי ועל ההחלטות שלי. זה הכי חשוב.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 4/4/2017 15:31  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




העולם אהוב.

הספר מתקתק פה מעל ראשי,

ריחות הצבעים והיופי שם במגירה בבית מחמיצים לי את הלב.

הוא מלא.

המתמטיקה עוד בדפים שלפניי.

ואיך עולם?, אני מתנקרת אלייך ומתכחשת כל כל הרבה,

כל כך פעמים. לא מסוגלת לראות מה יש לך להציע. נראה הרבה שכולך מלא בריק.

לאן האמת שלך נאבדת כשכואב לי? כשרוח לא משחקת בוילון, אלא קורעת אותו ממעמדו, חושפת פצעים וחדרים לקור. או כך נדמה.

איך אתה מעז לשנות פנים כשפניך הטבעיות כה יפות?

ואולי אני חולמת. אולי סתם התחלתי את האביב.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 3/4/2017 17:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  ללא גבולות דימיון

בת: 18



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , בלוגי בנות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לללא גבולות דימיון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ללא גבולות דימיון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ