לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.


"כשאתה לא יודע בדיוק איפה אתה עומד, פשוט תתחיל ללכת."


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

12/2017

מכתב פרידה מישרא(בלוג)


כמובן שזו פעם שלישית שאני מנסה לכתוב אותו כי המחשב שוב החליט לנתק את האינטרנט ואיתו את כל מה שכתבתי.

הוא כנראה לא אוהב רגשנים מידי, או שהוא רצה שאני אכתוב משהו אחר. לא יודעת. אז אכתוב שוב. כי זה חשוב לי.

היום בצהריים קראתי תקציר של ספר גרוע והיה שם המשפט הזה "הייתי נותן את כל ימי המחר שלי עבור אתמול אחד" (בערך שם הבנתי שהספר גרוע).

ואז רק חשבתי על כמה לא נכון מצידו להגיד דבר כזה.

כי נכון, יש עניין נעים בלשמור רגעים ישנים אבל שום אתמול לא חי אם אין לו עתיד.

ספויילר- אם תראו מילים מוזרות כנראה שחזרה שם האות ג'- המקש הזה במקלדת נהרס עם המחשב כולו.

בכל מקרה, אחרי שחשבתי לעצמי כמה המשפט מנסה להתחכם ולא חכם מידי הפיצול אישיות שלי אמר "את חושבת?" כשהוא בעצם רומז על כל הפעמים האחרונות שהרגשתי שהקרבתי את השיגרה וגם את העתיד שלי במובן מסויים למען רגע מתוק של נוסטלגיה ושחרור. אז אמרתי לפיצול שלי "גאד, אתה טוב..." כי זה נכון. גם אני חוטאת בזה הרבה.

אז תראו, במקרה הספציפי הזה שחשוב לי כל כך לשמור על הבלוג זה לא משהו שיהרוס לי את השגרה או את החיים העתידיים אבל זו כן נקודה שבה אני מבינה כמה חשוב לי חלקי העבר שלי, בצורה די הוגנת. אני מאמינה שרוב האנשים נוהגים כך.

אבל יותר משחשוב לי לשמור את הקטעים הישנים, חשוב לי להפרד.

אני עדיין לא מאמינה שב- 30\12 הקטעים הישנים שלי שהחלטתי כבר לפרסם, ישארו שלי.

אני לא מאמינה שאנשים יעלמו, שנפשות יקרות לי יעלמו כי נמחק אתר. זה נשמע קצת לא הוגן, יותר נכון מוזר, שדבר כביכול טכני משפיע על כל כך הרבה לא טכני.

ישרא, זו ההזדמנות להודות כמה היית יקר לי בכל שש שנותיי האחרונות (קצת יותר אפילו), מצחיק שלבלוג שלי (או לשם משתמש?) קוראים "מתבגרת" ואתה באמת ליוות אותי עד סוף גיל הבגרות המקובל, ז"א החל מהחופש הגדול של כיתה ו, לפי שנכנסתי לחטיבה ועד עכשיו, כמה חודשים אחרי כיתה יב, במסגרת קצת אחרת.. וכמה שעברתי בכל אותם השנים האלו... כל כך משמעותיות, והיית אתה, אתר יקר עם ערך סנטימנטלי בצורה מעט מטרידה, נוכח כתפקיד חשוב בהם.

זו מין סגירת מעגל. באמת חשבתי לעצמי לא מזמן איך כשאני אהיה בת 40 עדיין יקראו לבלוג שלי "מתבגרת"? אז הנה, קצת עשו לי את העבודה (למרות שאין סוף להתבגרות).

טוב אתר יקר, שתדע לך שהאינטרנט כבה שוב מהמחשב המעט מוזר הזה אבל אני ממשיכה לכתוב בדף הזה כי חשוב לי לכתוב דווקא בעיצוב של "קטע עריכה" בישרא, ולא במסמך וורד במחשב, למרות שעוד מעט אני אעשה העתקה למסמך וורד, למרות שזה קצת כאילו גדמו לך את החיים. אני קצת מרגישה אומרת מילים אחרונות וחשוב לי לא לעזוב לפני שזה מעצמו נסגר. טוב. רגשנית.

אני לא חושבת שאפשר לסכם, אני גם לא חושבת שמכתב פרידה תפקידו לסכם, אבל שתדע לך ישרא קטן שאותך פתחתי בכלל בשביל להתלהב על עצמי בכתיבת סיפורים ואז כשהתחילו להגיב לי נפשות אמיתיות, דברים יצאו. המון. מעבר לסיפורים. (עריכה- כשאני חושבת על זה, אולי  ככה גילתי את עניין השיתוף ברגשות.)

אני נאנחת, כי אתה יקר ותמיד היית די יקר. אני יודעת שיש בלוגים ויש בלוגים, אבל אתה במקרה שלי בלוג יקר.

אני לא יודעת באמת איך נפרדים, אני לא בטוחה אפילו שהצלחתי לגבות קטעים אבל זה באמת לא חשוב לי כמו להפרד כמו שצריך (כבר הזכרתי).

בהזדמנות זו אני רוצה להגיד תודה עמוקה, לא כזו שמקבלים מכל מי שאומר "תודה עמוקה", אלא כזו שאני מתייחסת אלייה כתודה עמוקה (וזה עמוק מאוד) ולא אכפת לי כמה תודות קיבלתם בחייכם, אבל הנה שלי- לכל אותם האנשים שקראו, נכנסו, הגיבו (!), ניסו לחזק ולהרים, האמינו בי ונתנו לי טיפים, אוצרות מחכמת חייהם והמון אהבה בעיקר, תודה לכל אלו שבשקט הצצתי להם בבלוג כי התגובות שלהם עניינו אותי מידי ולאלו שנכנסתי אליהם הרבה פעמים בתור משתמש לא מחובר כדי שלא יעלו עליי דרך רשימת "מי נכנס לבלוג" שאני מטרידנית בקשר לאנשים שכותבים נהדר.

הייתם נהדרים. אתם עדיין נהדרים. אני מאמינה שלא נשמור על קשר כי אני עומדת על העיקרון שלי שלא למשוך קשרים מחוץ לאינטרנט אבל זה לא אומר שאתם לא ממשיכים איתי לעוד המשך תחנות חיי.
לא סתם אני מתעקשת לנסות לגבות גם את התגובות, הן נורא חשובות בעיניי, כחלק בלתי נפרד מהחוייה שהייתה לי פה.

תמשיכו בדרככם הנהדרת והכנה לעשות טוב, אני באמת מוקירה טובה גדולה שאינה מתיימרת או קיטשית אליכם.

מי יודע, אולי נפגש במודע או שלא במודע באתר אחר שאתחיל לכתוב בו אחרי ש"אקום מהאבל" על ישרא, אולי אני אפילו אעשה לכם סימן קטן ;)

נורא קשה להפרד מכם יקרים, לא חשבתי שאגיד את זה אי פעם, אבל אולי יותר מהקטעים שלי, כי אתם החייתם אותם, גם אם לא בצורה תדירה, עצם העובדה שיש שם מי שנותן פריבילגיה לשטויות שאתה פולט...

אני חושבת שזו סגירת מעגל מעולה לתקופה רצינית בחיים שלי, אני חושבת שיפתח עוד משהו בקרוב. אני חושבת המון כמסתבר. ואני קצת חושבת שזה לא יהיה המכתב האחרון, אבל בהחלט מכתב הפרידה.

ישרא- המון תודה. כבר מתגעגעת ומקווה שלא למחוק בטעות את כל הגיבוי שלי.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 9/12/2017 22:33  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני קול עם הלבד הזה, לא, באמת.


נכון שתמיד אני מפללת ליום שארשה לעצמי את היחד הזה


אבל כמעט מעולם לא דחקתי.


לא שיניתי את הכללים האלו בגלל הקושי, אני חושבת.


כל כך קל לי תמיד לשנות את הכללים, לצאת מנורמליות, להכנס לנורמליות,


אבל אני לא מרבה לעשות את זה. כי קצת הכרתי את עצמי מאז.


אני קצת מענה את עצמי, אבל לא בשביל לענות, אלא בשביל משהו גדול יותר.


עצום הרבה יותר ובעל קנה מידה בלתי נתפס. 


גם אני לא תופסת אותו, אבל אני יודעת שהוא מחכה לרגעים העצורים בי


הוא יודע כמה נכון לי להיות מים שפרצו בתוך מסגרת. להיות רוח משתובבת בתוך גוף


להיות מחשבה עמוקה כל כך בפנים שותקות.


ולכן אני חושבת שאני בסדר עם כל הלבד הזה, אולי מתוך פחד של יחד,


מתוך המחשבה המבעיתה שאתן את עצמי למי שיאמין לכל ה״חוץ״ שלי, למי שיאהב את החוץ.


כנראה אז זו לא תהיה אני.


וכן, אני באמת חושבת על הסיכוי הזה שלא אמצא את הדבר הזה, את האיש הזה,


או שבכלל זה לא יכול לקרות עם עוד איש.


אני חושבת על המשפטים שאומרים לי במשך הימים בעניין, על איך שמטריד אותי שמעניין אותם מי יהיה איתי


זה כל כך מסקרן אותם ואני רק זורקת לפעמים ״מה שרואים מכאן לא רואים משם״.


לפעמים יש לי אפילו קצת כעס עליהם כי הם מעוררים בי פחדים. ישנים. שעוד הינם... שאני רק מנסה ליצור להם מסגרת וניחומים.


״את לא חיה בסרט״ אני כבר שנים עובדת על הגישה,


אבל אין לי מה לומר,


קצת יותר בפנים, הכל שם סרט אחד גדול, אני לא יכולה להתכחש לעובדה שכשאני מחליטה להוציא דברים מהמסגרת שאני מענה את עצמי בה, הכל שם הרבה מעבר למציאות.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 1/12/2017 13:46  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  ללא גבולות דימיון

בת: 18



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , בלוגי בנות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לללא גבולות דימיון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ללא גבולות דימיון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ