לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.


"כשאתה לא יודע בדיוק איפה אתה עומד, פשוט תתחיל ללכת."


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

3/2019


שימי לב, שימי לב:

על פי חוק אישי מוגדר מאז שנת 2018

את נמנעת לא סתם מהפצת אהבה

על מנת לשמור על מצב מתוקן

ולמנוע תקלות.

במקרה של אזעקה פנימית אין להבהל-

האזעקה נמצאה כחלק מתופעות הלוואי

של התנהלות זו.

במקרה של החמרה, יש לפנות אל הרופא הקבוע,

להודיעו ולהתייעץ על המשך השימוש.

 

 

האותיות הקטנות שחיפשת- במשך תקופת נטילת התרופה, אפשר ואף מומלץ להשתמש במקביל בתוספים המגבירים את חיידקי האהבה הטובים והבריאים לנפש.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 12/3/2019 20:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הרי מי אמר שזה שיש צעקות סביבי נותן לי את הרשות להתייאש?


למה זה שקשה לי לסחוב אומר משהו?


אני קשה מידי עם עצמי?


אני מקלה מידי עליי?


זרקתי את מה שהיה לי ביד לצד. כי נמאס לי. נמאס לי מכל כך הרבה. 


זה תוקף אותי שוב ושוב ושוב...


אולי אני לא עושה את מה שאני רוצה. אולי אני לא יודעת מה הדרך לכל זה.


אני מודה, 


אני לא נותנת למקומות לבחון את הצדדים הטבעיים בי, אני לא הולכת על מקצוע שטבעי לי


אני לא מבקשת את השקט שלי. אני יודעת, אני יודעת שזה נשמע מסוכן,


אבל אני מפחדת מידי שמישהו ייגע לי בהם.


אני יודעת שיגעו לי בהם.


ונראה שאני מעדיפה אותם כואבים ובועטים


מאשר נגועים.


הוא אומר שאני מייחסת יותר מידי חשיבות לכל היקום


ואני יודעת שהוא צודק.


 הבטתי כל כך הרבה פעמים על השמיים

הכוכבים שבו אותי כמו ילדה בת ארבע ולא עשרים.

הופנטתי מחיה שרצה. רציתי לרוץ איתה. הרגשתי ששם זה אני

שם זה אני ולמה אני לא שם?!

ואז הבטתי על הקרקע ועל הדרך וידעתי שאני תמיד אומרת שאין מה לחמוד בכל מה שהוא לא באמת בעל דרך. אבל חמדתי בזה. וקינאתי בכל אלו שלוקחים את כל החיים בפשטות. קינאתי בכל מה שקשה לי להשיג. קינאתי בכל מה שקשה לי להשיג... בגלל זה זלגו לי דמעות. ואני לא הבנתי מה גרם לזה הפעם?

"בחורה רצינית". ואולי בגלל שאני שומעת את זה בכל פעם, מצידם בהערכה, מצידי בהבנה שזה מה שזה- אז אני מתקפלת ושואלת את עצמי שאלות קשות. חותכות בבשר. שורפות.

ואז אני מוצאת את עצמי יושבת בערב על השטיח בחדר או בצהריים על הכורסא במרפסת ומביטה מסביב, על כל מה שיש מסביב, כאילו שאחד מהכלים שבחיי יקום וידבר- מביטה ומביטה.

מרגישה את העולם ומרגישה איך אני כואבת בו. ואויי אלוקים... רק היום גילתי. אתה מבין? לא... זה חשוב שתבין. איך זה הגיוני שאני כל כך שכלית ומבנית ומאופקת ורצינית ומתמידה, איך זה מסתדר עם זה שאני כל הערב הבטתי בכוכבים? זה בדיוק זה... אני רודפת את הצד השני הזה. אני מרחרחת אחריו כמו שהיה תמיד שלי. אין יותר אוהבת ממני את החופש, זו שמאמינה בכל ליבה ובכנות בגבולות.

זה-זה.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 11/3/2019 23:29  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




רציתי לדעת האם הפייסבוק הוא מה שגודע לי את החיים או המטרות שלי?

כי אני דוחפת את עצמי עוד קצת ועוד קצת לקצה בשביל אחרים, מבלי למות, כי אחרת כולנו נפול.

לפעמים אני אומרת לעצמי- תורידי את כולם מהגב שלך כבר! הגזמת!

אבל זה לא משנה... זה ממש ככה. אין אותי הפרטי.

בפועל אני יכולה לעשות מעשים פרטיים אבל במחשבה שלי איכשהו תמיד כל העולם מוכנס.

ושוב אני זועקת, די די זה עושה לך כאב ראש!

אז אני מסירה אותם. ומרגישה שאין לי לאן ללכת.

כי אני חלק מהעולם.

חלק כמו כל החלקים שנושא איתו את כולם.

אני לא יודעת אם אני פועלת נכון. 

זה הכי נכון שמרגיש לי 

גם אם זה כואב ומפעיל שרירים לאורך זמן.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 10/3/2019 17:49  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




רק רציתי להגיד לך 

שאת בזמן הכי יפה

לא מבינה כלום

ומצפה להכל.

מתכרבלת בתוך עצמך

כי זה מה שנשאר

ובורחת ממסקנות

כי הן הופכות מחייבות.

את באויר יקירה,

באויר כל כך מתוק 

ונעים.

ואם תבהלי מכך שהרגליים שלך

מנותקות מהקרקע

אולי תפספסי בטעות את "זמן הטיסה"

שלך.

תהני יקרה.

רק שמרי על עצמך שם למעלה,

לפעמים אין מספיק חמצן

ורק שימי לב לאופן בו את יורדת

מסוכן לנחות בבת אחת

ממקום כזה גבוה.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 5/3/2019 15:32  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




זה לא הזמן לכתוב. זה היה הזמן לפני שעה וחצי כשמשהו ניצת. עכשיו לא. עברת כל כך הרבה מאז.

כיאה לאישה שבך, כבר עברת עוד עשר עליות ומורדות, שאי אפשר כמעט לדבר על זמן קודם.

 

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 4/3/2019 21:20  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דבר. דבר. ולא הכל יחד.

אולי זה מבהיל. אבל זו האמת.

זו הדרך.

אולי אשכח את עצמי,

אבל לפחות אזכר כשאסיים לשכוח

ולא אהיה חצי ממה שאני.

יש לי אמונה בעולם שאני בוכה בו כל כך הרבה בחיי.

נכתב על ידי ללא גבולות דימיון , 3/3/2019 17:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  ללא גבולות דימיון

בת: 19



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , בלוגי בנות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לללא גבולות דימיון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ללא גבולות דימיון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ