לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לחזור בשאלה. מה קדם למה, מי נגד מי, מה גרם למה ומדוע וכיצד...


השינוי. כמה אומץ וגבורה, כוחות נפש וסבלנות צריך לאסוף בדרך אל החופש. החופש שגובה מחיר יקר, לא יימכר בעד כל הון שבעולם!


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2014

פרק 91: הבטחה שאבדה


אני לא יודעת מהיכן להתחיל לספר לכם את מאורעות החודשיים האחרונים. משהו מטורף לחלוטין קרה בחיים שלי. מהפך לא צפוי מן הקצה אל הקצה!

עזבתי אתכם עם העדכון האחרון בו נכנסתי לתקופת התנזרות. אין יותר יזיזים. אין יותר "חברים". כמה מהם שהבינו שלא יקבלו את מבוקשם נכון לעכשיו, פרשו והוכיחו לי מעבר לכל צל של ספק שכל עוד היה סיכוי כל שהוא שאשכב איתם, הם שמרו על קשר חברי הדוק. ברגע שהבינו שלא יקבלו את מבוקשם – פרחו להם מחיי בזה אחר זה כיון שכבר איני "אובייקט מיני".


גודי אביב


תדעו לכם, זה מצב קשה. אני מדברת על חברים טובים שסבבו אותי ועטפו אותי "בחום ואהבה", תרמו לי מזמנם, סייעו ככל שנידרש בכל דבר, תמכו ו"אהבו" ומהר מאד מצאתי את עצמי לבד, נשענת בצליעה על הפסיכולוג שלי שהקדים ליידע אותי שזה מה שהולך לקרות.

 

"ההחלטה שלקחת לא הולכת להיות קלה. דמויות בחייך שאהבת והערכת מאד יתגלו כשקריות, עטופות באצטלה של נחמדות הנובעות מרצון להשתמש בך. הם הולכים להיעלם מחייך בזה אחר זה כי יבינו שלא יקבלו את מבוקשם. מה את בשבילם? זיון טוב. פרוע. חסר מעצורים. נטול אהבה. נוטף תשוקה, גדוש אי הערכה למי שאת באמת.

בזמן הקרוב את תמצאי עצמך מוכיחה לכולם שאינך צעצוע מיני. בכל התקופה הזו הם המתינו, צופים בך מן הצד נהנית ממערכת יחסים כלשהיא (עם אור) מייחלים שהדבר הזה כבר ייגמר כדי שיוכלו להיות אתך"


אתם יודעים, בתחילה לא היה לי קל. השתגעתי. אכלתי עצמי מהמחסור בצורך הפיזי הזה. אבל נזכרתי במשהו חשוב: אומרים שלכל שינוי שמנסים להרגיל בו את הגוף, יש 21 ימי הסתגלות קשים מאד. לדוגמא: כשאתם מתחילים דיאטה כל שהיא, כשאתם מפסיקים לעשן או כשאתם מחליטים לא ליהנות יותר ממין, 21 הימים הראשונים הם הקשים ביותר.


טיפסתי על הקירות, התהלכתי בלילות כמו זומבי מורעב מוכנה לטרף, קמתי בבקרים בזיעה קרה ודופק מהיר, מקללת את עצמי על ההחלטה ומוכנה בכל רגע נתון "לבטל את הנדר", אך המוח שלי הצליח לשכנע אותי אחרת: שבועיים החזקת מעמד, שרדת בגבורה.. אז מה... תשברי את זה בגלל דחף רגעי? לא חבל שלא תוכלי להגיד: אני חודש שלם בלי? חכי עוד קצת. את לפני סוף 21 הימים... קטן עליך!


הזמן עף לו ואיתו נעלם גם הצורך...היכן נעלמה הרעבתנות הזו? ואיך יתכן שההימנעות הזו פתחה אותי לעולם חדש רגוע ושליו יותר? מזומבית נימפומנית לאישה המצליחה לשלוט ביצרים שלה ללא סבל כלשהוא! הייתכן מהפך חסר הגיון שכזה?


ממש לא. אבל כך ארע. בנות, זה אפשרי! אם עד עכשיו כל "פוצי מוצי" הוביל לדייט, מעתה הדברים נראו אחרת. אתה רוצה לצאת איתי? לא כל כך מהר. אני אבחן אותך. אבדוק אותך. וכשאמצא אותך ראוי להיות איתי, או אז נצא לדייט. לשכב? תשכח מזה. לי זה לא בוער. ואם לך זה בוער כדאי שתתאפק. מעידה אחת קטנה שלך, מילה לא במקום, מעשה שטותי אחד- והכל ייגמר עוד טרם החל.


פתאום הבנתי כמה אנרגיות בזבזתי על מציאת בן זוג. אנרגיות מיותרות שהייתי אמורה לנתב לדברים הרבה יותר חשובים בחיי. משבוע לשבוע שמתי לב כיצד אותם אנרגיות החלו לנתב עצמם להשקעה טובה יותר בעבודה, למחשבה על ילדיי ולעזרה לאלישבע.


המשכתי להעסיק את עצמי, רצה בין שלושת העבודות שלי, פורקת עליהם את כל האגרסיות שהצטברו בי מידי יום, חוזרת הביתה לבית אפוף בריח סיגריות חנוק, מצבי רוח משוגעים של אלישבע, שלעיתים היו מרוממים ולעיתים דיכאוניים. ואני תוהה לעצמי היכן טעיתי ביחסי אליה. האם לא תמכתי בה מספיק? האם לא עזרתי לה מספיק? מסתבר שגברת "מאניה דפרסיה" לא בדיוק מתחשבת בנתונים האלו.


ואני מנסה להרים אותה ולהכניס בה מוטיבציה חיובית ולספר לה כמה כיף שב- 3 לאוגוסט לא יהיו לה יותר חובות ושרדנו כל כך יפה את התקופה הזו! הצלחתי במעט. היא אפילו הלכה לפתוח חשבון בנק כדי להכין לה את הקרקע לחייה הפיננסים החדשים. ובכלל, ההבטחה שלנו לטוס יחד לאיטליה כדי לחגוג את סיום חובותיה והסרת צו עיכוב היציאה מהארץ, נראתה הרבה יותר קרובה מתמיד!

נלחמתי כל כך בהפחתת ריביות החוב שצברה, בפריסת תשלומים הוגנת עבורה, לא תהיה מאושרת ממני כשאראה אותה צועדת אל תוך בטן המטוס, במעופה אל החופש! כבר ראיתי אותנו משתזפות על איזה חוף, נוגעות בשמיים, לוגמות קוקטייל אדום של אלכוהול חמוציות.. אחח.. המחשבה הזו החזיקה אותי עם ראש מעל המים.

 

אממה...


משהו לא צפוי קרה. שלושה נערים נחטפו ונרצחו. כל המדינה נעמדה על הרגליים, רקטות התעופפו באוויר לאורכה ולרוחבה של מדינתנו הקטנטונת, הסלמה עולמית, עמודי פייסבוק הקוראים לשנאת ישראל נפתחו בזה אחר זה, האנטישמיות גאתה ואלישבע, בתוך כל הקלחת המפחידה ומעוררת הפלצות הזו, בוחרת לטוס למסיבת טבע עם חברים באיזו מדינה אנטישמית רחוקה באירופה.
צוק איתן
ומה עם ההבטחה שלנו? אני תוהה בפניה עם דמעות דאגה בעיניי.


פתאום לא הפריע לי בכלל שאמא או אבא לא התקשרו לשאול מה שלומנו ברגע שהטילים הגיעו גם לתל אביב. יש כאן משהו הרבה יותר כואב... אלישבע, אני מנסה למנוע ממנה לטוס ושואלת: זו הפעם הראשונה שתצאי מהארץ.. את זוכרת את ההבטחה שלנו?

כן. אבל.

ואז הבנתי שלילדה הזו יש דברים הרבה יותר חשובים מאחות שקרעה את התחת למענה, שספגה בשבילה הרבה שיט, שעיגלה עבורה הרבה מאד פינות, שוויתרה לה ה-מ-ו-ן מבלי שאפילו תדע. היא אפילו מעלה את נושא הפרטיות שלנו שנפגע באיזה שהוא מקום. היא משוכנעת שעזרתי לה מספיק. "אני יודעת מה אני עושה". כך היא אומרת.


הילדה הזו גדלה. פיתחה  עצמאות פיננסית. פתחה חשבון בנק חדש. סגרה בגאווה מוערצת את כל חובותיה מבלי לפספס אף תשלום. אולי באמת הגיע הזמן לתת לה ללכת?

וההבטחה?

נו.. זו רק הבטחה. תהיינה לנו הזדמנויות נוספות לבלות וליהנות. או שלא. היא תוכל לחזור ולגדל חתול או שניים (למרות שהייתי משוכנעת שהתאהבה בניקיון שאפף אותה ובמלתחה נטולת פרוות חתולים). היא תגור בדירה משלה או בדירת שותפים ותשלם את החשבונות השוטפים בעצמה. או שלא. היא תתקדם לאחריות מסוג אחר. או שלא. אני הייתי המורה. היא היתה התלמידה. אכן הגיע הזמן להעלות אותה כיתה.


כשתשובי, הסברתי לה, דבר לא יהיה כשהיה. אנחנו מתפצלות.

היא הבינה.


אני כותבת לכם את השורות האלה לאחר עבודה נפשית קשה, מתישה וארוכה שגרמה לי להגיע לתובנות הללו. להצליח לשחרר. לתת לה לפרוס כנף, עם כל הפחד שלי עליה שאולי היא אפילו כלל לא מודעת לקיומו. הרגשתי כמו אותה אימא דואגת, שגידלה את ביתה, שפכה עליה דמעות כמים, נלחמה בשבילה, הביאה אותה להצלחה וכושר הישרדות ואז, לאחר שירות צבאי, אותה בת קמה וקובעת לאמה עובדה שהיא טסה להודו לזמן לא ידוע. והאמא מתחילה לאכול סרטים על "איך הבת שלי תסתדר בעולם הגדול, מטיילת לבד או עם חברים מפוקפקים שתאסוף על הדרך ונמצאת על הכוונת של הרבה ייצורים מוזרים.."

 

הפסיכולוג האיר את עיניי: את שמה לב מה שקורה לך כאן? ממתי אכפת לך ממישהו חוץ ממך? איך פרץ לו הרגש האימהי שבך מבלי שאפילו שמת לב? אלישבע הצליחה שלא במודע להעיר את הרגש הכבוי הזה שבך. מיותר לציין שאני רואה את זה כתוצר נילווה לאיפוק שלמדת בזמן האחרון... לשליטה העצמית, לדרור שנתת לרגש שלך... סוף סוף.


והיא טסה. ואני נתתי לה חיבוק שטוף דמעות ליד הדלת. היא הלכה ואני נכנסתי לשבועיים מטורפים של מציאת שוכר חלופי שייכנס באמצע חוזה השכירות שלנו וכמובן- מקום אחר בשבילי.


3,000 שקלים לשכירות עבור דירה תל אביבית בקומה רביעית ללא מעלית זה בהחלט מחיר מציאה. אך למה שאשאר להתגורר שם אם בחיר ליבי, האופנוע שלי ישן לו כל כך רחוק ממיטתי, 4 קומות תחת ראשי?

ביום שמצאתי את המשפחה הדתייה והנחמדה משדרות שייכנסו לגור במקומי, יצאתי למסע של איתור בית בשבילי. בת דודתי הלכה איתי יד ביד כמעט לכל בית שמצאנו. פסלנו אותם בזה אחר זה עד שהגענו לבית פרטי וציורי במושב קטן רחוק מתל אביב. רחוק מכל לחץ. רחוק מהאנשים שחשבתי אותם ל"חברים" וכבר איני רוצה לפגוש. בית פרטי שיפתח לי חיים חדשים, שיעלו באפי את ריחו המתוק והמוכר של החופש והפרטיות.


אריזת תכולת דירת שלושה חדרים לבד במקביל לשלושת העבודות שלי היוותה בשבילי אתגר מאד לא פשוט. 

judy aviv

אני מוצאת את עצמי אורזת ארגזים בשעה 5 לפנות בוקר, מתקלחת ועפה לעבודה. ממהרת לעבודה השניה, חוזרת הביתה שחוטה מעייפות וממשיכה לארוז. נופלת למיטה באפיסת כוחות ושוב קמה לאותו סבב בדיוק.


בת דודתי נחלצה לעזרתי והביאה לי ברכבה הרבה מאד ארגזים ויחד פרקנו את הארון הגדול בחדר השינה שלי לצלילי מוזיקה מקפיצה.  גם בלסנו יחד משהו לא ברור שהצלחתי לבשל. אני לא חושבת שהייתי שורדת את המעבר הזה בלעדיה.


ב- 14/8 סגרתי פרק רגיש נוסף בחיי ועזבתי את העיר שכה אהבתי. העיר בה אלישבע ואני פרחנו ושגשגנו עד שבחרה להמשיך לכיוון אחר. בלעדיי.


אני כותבת לכם עכשיו ממקומי על הספה הממוקמת בסלון ביתי כשמעבר לקיר חונה לו מונסטר. קרוב מתמיד. מיום ליום אני מגלה כמה ראשי ומוחי מתפנים לדברים האמיתיים. כבר אין לי את הלחץ של לפני ההגעה הביתה: היא בבית או לא? איזה מצב רוח יפגוש בי היום? שקט. ורק הילה של אנרגיות חיוביות סובבות כאן סביבי.


דברים אחרים ממלאים לי את הראש. לפעמים השקט של הלילה שותל בי זכרונות מתקופת הילדות מאיזה שבוע חופש אצל סבתא שבמושב, לפעמים החושך מעבה בי את תחושת האחדות המשפחתית שהיתה לי בשבתות אז... אל מול ה"לוקס" שהאיר לנו במרכז השלחן. 

 

ninja judy

 

 

גם הילדים אהבו את המקום השקט, רחוק מרעש העיר. טיילו במשק, האכילו את הסוסים, שיחקו עם כלבים וישנו ברגיעת נפש מוחלטת לצלילי קלאסיקות ישנות בניצוח צרצרי שדה שמנמנים.


חברים, גם כשנדמה לכם שהגעתם למקום שלכם בחיים, תמיד תדאגו לעצור ולבדוק שאכן הכל בסדר. אל תישארו אף פעם בנקודה שעושה לכם לא טוב. תמיד תהיו במגמת שיפור ועליית מדרגה.


אני מאחלת לכם ימים שקטים, בהם נדע רק שלום, ביטחון, אהבה ומסות של שלווה.


נשתמע בפרק הבא 

 

 

.

 

נכתב על ידי , 5/9/2014 19:07   בקטגוריות אופנוע, דיכאון, זוגיות, חברים, חזרה בשאלה, ילדים, מעבר דירה, סקס, פגישות, אהבה ויחסים  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 33

MSN: 

תמונה




קוראים אותי
103,355
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , 30 פלוס , דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNinja judy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Ninja judy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ