לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לחזור בשאלה. מה קדם למה, מי נגד מי, מה גרם למה ומדוע וכיצד...


השינוי. כמה אומץ וגבורה, כוחות נפש וסבלנות צריך לאסוף בדרך אל החופש. החופש שגובה מחיר יקר, לא יימכר בעד כל הון שבעולם!


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2016    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2016

פרק 95: הפחד קשה לצפיה


 

את דודי, אחיו הבכור של אבא פגשתי כשהייתי ילדת בית ספר קטנה. הזיכרון ממנו נצרב למוות יחד עם פטירתו. בכיתי בליבי על הניתוק ארוך השנים שמנע ממני משפחה ענפה ואיכותית שכזו. המינימום שיכולתי לעשות הוא לעלות לקברו, להיפרד ממנו לשלום בהנחת אבן מאובקת בחולות מדבר על גבי המצבה.
כביש הערבה

אבא בא איתי.

 

 

לנסוע עם אבא 4-5 שעות ברצף עד אילת? אפילו לי זה נשמע הזוי. אבא, שיהיה בריא עד 120, נוסע אך ורק לפי החוק. חישוב קל הראה לי כי רוב הדרך ניסע בכבישים עם הגבלת מהירות בין 70-90 קמ"ש. הלך עליי. אז קצת טיפות הרגעה נגד חפירות לא רצויות, שקית במבה, חטיפי אנרגיה וכמה ליטרים של מים והנה אבא בא לאסוף אותי.


כמה אני אוהבת שאבא קורא לי יתושה, זכר לאותם ימי ילדות רחוקים בהם היו מזדהמות לי הגפיים מיתושות לסביות מוצצות דם. הדרך הארוכה לאילת היתה נעימה מאד! הופתעתי לטובה כמה סבלנות והבנה יש לנו אחד לשניה למרות ויכוחים סוערים שקיימנו במהלך הנסיעה על הלכות שונות, דו קיום וכפייה דתית (אבא לא מסכים איתי בכלום... אבל כיבדתי את דעתו)

 

אז איך זה להיות בגיל 35 פעם ראשונה באילת?

מטרת הביקור היתה לנחם, לשבת ליד בת דודי, לתמוך ולהקשיב. לא הגענו לטייל. מן המעט שראיתי הבנתי כי העיר המאובקת הזו תלושה מן המציאות. מנותקת מכל עיר ונבלעת בצבעיה החיוורים אל תוך הסלעים. לא אשקר בכך שאגיד שהיה לי חשק עז לתפוס היגוי הפוך מושלם בסיבובים המעניינים של כביש הערבה... אבל אחרי הכל, ניחום אבלים ועליה לבית העלמין אינם אירוע משמח כלל.

 

דודה הציעה לי קפה על חלב, הציעה לי להצטרף לסעודת מצווה ולברך על הלחם, לטעום מחזה העוף, תפוחי האדמה, האורז והסלטים אבל כבר אז התחלתי את ההתנזרות שלי ממוצרים מן החי וכן מגלוטן והתוצאות על הגוף שלי מהשינוי בתפריט כבר היו ניכרים לעין. 

   

תראו כמה השפעה של חברים יכולה להיות חזקה לטוב ולרע:  

בעברי החרדי הרחוק (8 שנים זה מספיק רחוק?), כאשר הייתי מארחת בביתנו מטיילים ישראלים, זכיתי לארח אישיות מדהימה, בחור בעל ראש מבריק, חד לשון ובעל השפעה רבה. אותו בחור חמד שגם ילדיי אהבו אותו מאד והתחברו אליו בקלות, חזר כמו כולם לארץ בשלב מסוים בכדי להמשיך בחייו.  

יצא ונפגשנו באקראי באחד מאירועי רוכבי הדו גלגלי בתל אביב, מתפעמים מהשינוי, נלהבים מהמחנה המשותף והמאחד כל כך, משלימים פערים ומבטיחים לשמור על קשר. ולמה אני מספרת לכם את כל זה?  

   

כי בכל בוקר, כשהייתי יושבת על הספסל עם כוס רותחת של קפה נמס של עלית על בסיס חלב חם, הייתי מדפדפת בקיר הפייסבוק שלי והסרטונים שאותו בחור-מטייל היה מעלה, היו מופעלים אוטומטית ולא יכולתי להתעלם ממה שראו עיניי.  

   

בכל יום צפיתי בשוקר החשמלי מאיץ בפרה, בכל יום כאבתי את ניתוק העגל מאימו ביום היוולדו, בכל בוקר נחשפתי לכמות המוגלה והדם הניגרים מעטיניה של הפרה, בכל רגע העיניים שלי נפרעו בתימהון כאשר לא הבנתי איך בני אדם מסוגלים להתאכזר לבעלי החיים העוברים שואה שאינה מתוקשרת בדרך אל הצלחת שלנו.



 

תהיתי כיצד יתכן שעסקי הכשרות המנוהלים על ידי רבנים גדולים (או בכלל עסקנים תאבי בצע), נותנים הכשר לסבל הזה? איך הסבל הזה עולה בקנה אחד עם שחיטה כשרה? אז נכון שהשחיטה מתבצעת על ידי שוחט שהוכשר לכך, אך האם קיים גורם רבני כל שהוא מטעם אותה כשרות שבודק את שביל "צער בעלי החיים" שיצורים תמימים אלו עוברים מרגע היוולדם עד הגיעם אל הגריל? 


   


ואז הייתי עולה חזרה לעבוד. מכינה לי כוס קפה נוסף ומיום ליום החלב התחיל להגעיל אותי. גנבתי בצער וייסורים את החלב הזה מהעגל, אני שותה מוגלה מפוסטרת מפרה שמרגע בגרותה המינית ועד יום מותה היא בהריון כדי לספק לנו מקרר מפוצץ במאות ואלפים של מוצרי חלב. אנסנו אותה כדי שיהיה לנו מוגלה לשתות בכל בוקר.. ואנחנו עוד אוהבים את זה..

אלוהים ישמור.

 

וחזה העוף בארוחת הצהריים היה נראה לי כמו נתח מתרנגול שנתלשו ממנו כפות רגליו כאשר הגיע הזמן לצאת מן הכלובים ולאותו פועל לא היתה סבלנות לשחרר את רגלי העוף בזהירות. דמיינתי את התרנגול מנסה לברוח מהפועלים כל עוד רוחו בו עד שקורס על הרפש באפס כוחות כי אין לו טיפת כוח להחזיק את גופו ספוג ההורמונים כדי שמגדליו יקצרו את זמן הגדילה ויפנו את הלולים הענקיים לטובת הנגלה הבאה...
כשאחזתי ביצה ביד רצו מולי אותם פריימים שהראו לי כיצד נטחנים אפרוחים בעודם בחיים ודמם ניתז בתוך מיכל המתכת שריח דם צורח ממנו בקול צייצני וצורם.

 



 

אז הפסקתי לשתות חלב. הפסקתי לאכול פיצות. אין יותר פסטה עם שמנת פטריות וחזה עוף. קציצות הבשר נעלמו גם הן מהנוף והמטבח שלי הפך אט אט לקונכייה טבעונית וצבעונית מירקות, קטניות, סילאן תמרים, חלבה, אגוזים ומלא קמח "תמי".


אולי אני כבר לא אוכלת "ציצי עם שמנת וסלמון",


לחמניה בצורת ציצי עם שמנת וסלמון

אבל יש מנות אחרות שישביעו אותי מספיק, כמו מנת פטריות מוקפצות עם ערמונים וטריאקי, פסטת שמנת אורז ללא גלוטן וירקות טריים:

 


 

 

ואפילו סלט טאבולה (בורגול- מכיל גלוטן, ירקות טריים, לימון וחמוציות):

 

 

ומי שחשב שזה בלתי אפשרי, אפשר להכין גם פיצה טבעונית ללא גלוטן! הבצק קליל במרקם פריך, הרוטב מושקע בעשיה ביתית עם מלא שום, צהובה טבעונית מגורדת ואני יכולה לחתום לכם שזו הפיצה היחידה ביקום שאין לאחר אכילתה נקיפות מצפון!

 

פיצה טבעונית ללא גלוטן

 

 

וכשבא לי עוגה, אחותי אלישבע למדה אותי להכין עוגת חלבה מהירה העשויה מ- 2 פרוסות לחם (עדיף פשתן), מורחים שכבה של גבינת סויה, מפוררים חלבה, סוגרים לסנדוויץ נחמד, סוחטים  מעל לימון ומפזרים סוכר חום. יוצא פצצה!!!!
עוגת חלבה טבעונית

 



ללא גלוטן

תכלס, כשחושבים על זה, אוכלי כל, כל כך מקובעים לארוחות מן החי שאיני מבינה איך הם יכולים לעצום את העיניים לשפע העצום שיש מן הצומח.. מה זה הקיבעון הזה? מי אמר שבכל ארוחה צריכה להיות מנת חלבון מן החי כשאפשר מן הצומח? אפשר לחיות בלי חביתה בבוקר, בלי עוגה עם ביצים, בלי מוס חי, בלי המבורגר פרה, בלי קרבולות, פיסות עור, ציפרניים, עצמות וחלקים שלא ניתנים למכירה ומעדיפים לטחון הכל לתוך פרוסות סלמי מעושן.

 

 

כשהורדתי גלוטן מהתפריט מטעמי בריאות (כי אף אחד לא אוהב שיש לו דבק בצנרת...) התחלתי לנשום והבטן השתטחה עוד יותר. כשהביצים נעלמו מהתפריט, נדהמתי איך הצעד הזה השפיע על עור הגוף! מי היה מאמין שהימנעות מביצים תגרום לעור הגוף להיות כל כך חלק ורך? (אם בא לכם להוריד את הפצעונים על העור באזור הזרועות..) ויותר מכל, התחלתי סוף סוף להבין מדוע הסינים במזרח הרחוק טענו כי לזרים יש ריח חמוץ ולא נעים מהגוף. כן. אלו דברי החלב שלא נועדו לנו.

 

(בתמונה משמאל- ההיקף שלי הצטמצם והמכנס יצא לשחייה..)

 

ולמה לעזאזל בדיוק עכשיו, כשגל הסכינים משתולל בכל הארץ, החליט מוסלמי קיצוני זב חותם לדקור בסכין יהודי כשר ולברוח אל בתי השכונה שלנו...


הפחד הזה יכול לשתק בן אדם. אני מאמינה שהפחד הרגעי הזה שחוויתי הוא מנת חלקם היום יומית של בעלי החיים המובלים לשחיטה ורואים את המוות מול העיניים על בסיס יום יומי. במה אנחנו נופלים מהם?? אני זוכרת את אותו יום בו נודע לי על פיגוע סכין מאחורי ביתנו ועל העובדה כי המחבל ברח אל בתי השכונה ומתנהל מצוד אחריו. לאחר שהחניתי קשרתי וכיסיתי את האופנוע, טיפסתי בגרם המדרגות עם הקסדה, הכפפות, המעיל וחפץ חד ביד למקרה שאופתע...  

   

הפחד הזה... תמיד אבא אומר לי כי ברגע שאדם מפחד זוהי גזרה משמים. הסבל הזה מגיע לו ולכן ברגע הפחד אדם צריך לפשפש במעשיו ולבחון טוב טוב, בעומק הלב, היכן אנחנו לא בסדר, היכן צריך להשתפר ומה אנחנו מקבלים על עצמנו לטובת הכלל ולטובת הפרט.

   

ודאי אתם שואלים אותי מה החלטתי לקבל על עצמי באותם רגעי הפחד..  

   

וזה מה שביקשתי ברגע של טיפוס ארבע קומות כשאגלי זיעה קרה נוטפים לי בכל הגוף:  

if you can read it thr dude fell off

   

"אלוהים, תראה, אני יודעת שאני אמא גרועה, אבל בכל פעם שהילדים מגיעים אליי הם מטעינים את המצברים שלהם באנרגיות חיוביות ומחזקות. הם צריכים אותי. גם אבא שלי צריך אותי. גם אחים ואחיות שלי. תעשה בבקשה שלא יקרה לי כלום כדי לא לגרום לכל היקרים לי את הצער הזה. טוב? תשמור עליי. אני מבטיחה להשתפר ב'ואהבת לרעך כמוך'.. זה הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב ותכלס, כל התורה עומדת על ואהבת. סבבה?"  


   

הביתה הגעתי בשלום והשתדלתי באמת לקיים את "ואהבת" בכל מצב. הסכינים המשיכו להתעופף בארץ בכל פינה עד לאותו אירוע בו הסמל האמיץ שלנו אלאור אזריה עשה את עבודתו נאמנה והגן על כולנו בירייה אחת.  

   

ואני?  

ממשיכה לקום בכל בוקר בטרם עולה השחר, רוכבת על האופנוע שלי.

כי האופנוע שלי הוא כל מטרת קיומי,

הסיבה לכך שאני קמה בבוקר,

הסוף הטוב של כל יום,

כל נשימה שלי,

האג'נדה שלי,

הביוגרפיה שלי,

העבודה הקשה שבה אני עובדת בשעות לא שעות,

דפיקות הלב,

הרגש והלחץ,

כולם סובבים את אותה יצירת אומנות ממתכת, פלסטיק ושאר ריגושים.

 

האופנוע שלי.

 

אנחנו כל כך אחד, שאני ומערכת יחסים רצינית עם בן אנוש רחוקה ממני כרחוק מזרח ממערב. אני לא תאבה מספיק, כאילו פוחדת שהלהבה הרותחת הזו אל מול 2 הגלגלים הממכרים האלו תדעך ואז טעם חיי ייעלם...

 

ואמשיך לעבוד קשה כדי שאוכל להתגאות ביכולתי העצמאית לשלם מיגיע כפיים על מושא כל חלומותיי.

Too weels. One love!

 

ומה יהיה לנו בפרק הבא?

סיפורי יום הולדת, עוד גבר שקרן שמאסתי בו, חיפוש נואש אחר אחד שידע את אומנות החיזור וארוע משפחתי יוצא דופן במיוחד.


עד אז, תנו לייק לעמוד הפייסבוק, אל תהססו לשתף את הבלוג כדי לתת לאחרים כח ואנרגיה ממנפת לבצע שינויים חיוביים בחייהם ותזכרו: והעיקר לא לפחד כלל!


חולה עליכם, ג'וד. 

נכתב על ידי , 10/9/2016 12:14   בקטגוריות טבעוני, ללא גלוטן, פיצה טבעונית, אופנוע, אבא, אילת, דו גלגלי, פיגוע, פחד, קשה לצפיה, מוהיקן אדום  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 35

MSN: 

תמונה




קוראים אותי
110,322
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , 30 פלוס , דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNinja judy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Ninja judy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ