לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לחזור בשאלה. מה קדם למה, מי נגד מי, מה גרם למה ומדוע וכיצד...


השינוי. כמה אומץ וגבורה, כוחות נפש וסבלנות צריך לאסוף בדרך אל החופש. החופש שגובה מחיר יקר, לא יימכר בעד כל הון שבעולם!


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2015

פרק 92: דם מבעבע


סתיו 2014. הקיץ והחורף פוגשים אותי כל בוקר רוכבת על מונסטר, חותכת ברוח את מלחמתם הנואשת לקיומם. סתיו שבא בסערה, מרטיב ברישעותו את האספלט שתחת הצמיגים, מרעיד אותי מקור ומקפיא את אצבעותיי. מהר מאד הוא נדחק לפינה על ידי שבוע חם במיוחד. מעלה בי געגוע לרכיבות גופיה, חולצת רשת והיגוי הפוך מושלם.

 

חזרה בשאלה גודי- איי די מוטורס ציוד רכיבה

החגים כבר מזמן מאחורינו, גם הרכיבה השנתית למצדה. הצילומים ל HUMANS OF TEL AVIV, טיול מחלקה מעניין ותשלום 6000 שקלים במזומן עבור דמי ביטוח חובה מופקעים. (נכון, גם אני נמנעת מתשלומים)

 

 

עוד יום עבודה שמתחיל ב- 7 בבוקר ומסתיים 13 שעות לאחר מכן. המרוץ היומי מתחיל אצלי עם צ'קים חוזרים, חשבונות מעוקלים, מנהלי חשבונות דיסלקטים, לקוחות עצבניים וסוכני מכירות שרוצים הכל כאן ועכשיו. כל תיק גביה שניסגר מעלה לי חיוך ענק על הפנים כאילו שחשבוני הפרטי מקבל את מלוא הסכום לקיבתו הרעבתנית. 


וכמו שאתם זוכרים, היום שלי לא מסתיים בשעה 5 אחר הצהריים, הוא עדיין ממשיך. יש לי חצי שעה להתמגן לרכיבה, לפתוח שרשראות ומנעולים, להתניע ולצאת אל הדרך הכי עמוסה בגוש דן בשעה הזו. דרך ז'בוטינסקי. נסיעה על 5 קמ"ש בין פחיות עצבניות זה לא מסוג הבילויים המועדפים עליי. אך העבודה האדמניסטרטיבית בקלניקת דרמאלור, קליניקה לשיקום עור הפנים, זה כן מסוג הדברים שאני אוהבת לעשות.

 

השעה 8 בערב. נגמר היום. זזה הביתה. למושב. להימרח מול המסך ולהירדם.


מרגיש כמו סדר יום של מישהו שאין לו חיים. מישהו שלא צריך לחשוב על כלום מלבד העבודה. שאין מי שיצפה לו בבית. נכון? גם אם היה נראה לי שסטטוס שכזה כלל לא מפריע לי, כן רציתי מישהו שיחכה לי בבית, מישהו לשבת איתו לראות סרט אקשן מוצלח, לאכול יחד מאנצ'ים שלא קשורים אחד לשני (קרי: עוגה, פריכיות עם אבוקדו בשביל המצפון, מוקפץ, נס קפה ורוגלך לקינוח) ולחפש יחד ביוטיוב את הסרטונים הכי הזויים על פני היקום.


לפעמים הייתי פוגשת את אסי, בנם של שכניי למשק בהבזק מבט כשהייתי נכנסת הביתה. הוא היה מציץ אליי, מחייך ונעלם. ההבזקים האלו הפכו במשך הזמן ל"זיצים" מחשמלים ומהר מאד מצאנו את עצמנו עפים אל תוך הלילה בשיחות ארוכות מלאות תובנה על החיים ובכלל.

 

זה אמנם לא פעם ראשונה שאני פוגשת גבר בשנות ה- 30 המוקדמות עם תובנות ועומק מחשבתי כשל גבר בן 40. אבל כן מרגיש לי כמו פעם ראשונה שאני נישאבת בצורה שכזו למישהו. הוא חדר לי לחיים כמו סם, לאט לאט, לומד לקרא אותי ואת ספר ההוראות איתו אני באה. 

זה הגיע למצב בו התחלתי למצוא את עצמי מחכה לו בכליון עיניים, מתגעגעת, אשכרה מתגעגעת למישהו! משתגעת אם לא יוצא לנו להיפגש. בכל יום בשעה 5 יש לי את הרצון העז הזה להתקפל הביתה ולפגוש בו.


אני זוכרת את אותו יום ראשון בו העננים השתגעו והחליטו לרוקן מיכלים של נוזלים על ארצנו הקטנטונת. כל מה שסבב אותי נספג בכמויות אדירות של מים. הנעליים (מכירים את קולות החנק שיוצאים מהנעליים כאשר הן משתנקות מבליעת נוזלים?), המכנסיים, הכפפות, המעיל, התיק, הקסדה ורק שקית אחת קטנה שהיתה לי בתיק עם 2 חולצות חדשות, נותרה יבשה.


אני אמנם לא מאחלת לאף אחד למצוא עצמו בסיטואציה כמו זו, אבל אני משוכנעת שכמעט כל רוכבי האופנועים חוו חוויה דומה וידעו על מה אני מדברת. המחשבה שלא אספיק להתייבש עד השעה 8 ואיאלץ לרכוב הביתה רטובה, צימררה אותי עד כדי חולי. הפתרון היחיד היה להתקשר לאסי. 

 

אם אכפת לו ממני, הוא יעזוב הכל ויביא עד אליי בגדים יבשים כדי שאוכל לחזור הביתה בשלום מבלי לחטוף על הדרך דלקת ריאות. אסי לא חשב פעמיים. מיד הלך להביא מפתח מבעל הבית ובהנחייתי שלף מהארון כל מה שהייתי זקוקה לו, התניע את הרכב ומיהר לצאת לכיוון תל אביב כדי לוודא שיהיה לי חם כשאחזור הביתה.

 


כבר כמה שבועות אני ניצבת אל מול עמוד העריכה ומנסה לתרגם למילים את מה שאני מרגישה לאסי ולא מצליחה. כל מה שאני רוצה הוא להישאר לצידו. לא רוצה עבודה נוספת, רוצה לחזור הביתה מהר, להמתין לו עם ארוחת ערב חמה, לצפות יחד בסדרות אקשן ולהתמזמז על מרטיני.

כל כך הרבה זמן חיפשתי מישהו שיואהב אותי כמו שאסי אוהב אותי, שיהיה חופשי, משוחרר, קשוב, קנאי במידה, מפרגן ותומך והכי חשוב- שידע להעריך את האהבה שלי אליו.


אין לי מושג איך בחמישה חודשים, זמן היכרות כל כך קצר, כבר עולות לי בראש מחשבות של מגורים יחד. ממתי אני מכניסה מישהו לחיים שלי בצורה כה מאסיבית?

כנראה שבאמת באהבה אין כללים וכל מה שאני צריכה הוא לזרום עם זה בזהירות בכדי שלא אפגע שוב.

 

נכון לעכשיו, רק אדם אחד קיים בחיי הפרטיים וזהו אסי. אפילו הילדים כבר לא מתקשרים וממעיטים להגיע, מכיון שאביהם נישא סוף כל סוף לאישה אחרת ונראה כי הוא מנסה ליצור מחדש תא משפחתי בריא ואיתן.

 

כמה שמחתי בשביל הילדים שיש להם עכשיו "אמא" חדשה, אותה הם אוהבים מאד, אני שמחה שאביהם מנסה להקנות להם חיים אמיתיים בהם יש אבא ואמא, בית, סעודות שבת וחגים, אבל באותה מידה כואב לי שאחד מהתנאים שהציב בפניי אם ברצוני שהילדים יבקרו אותי, הוא שלא יהיה גבר בבית שלי (נוכחות או הוכחה לקיומו).


ולמה זה? כדי שלא יראו לגיטימציה במגורים של אישה וגבר שאינם נשואים או כדי להסתיר מהם את העובדה יש גם חיים מחוץ לקופסא. שיהיה. הם נראים מאושרים, הם מטופחים, יש להם בית פרטי, מוקפים בחום של אבא ואמא. בשבילי זה מספיק. הם בידיים הכי טובות שיכולתי לתאר לעצמי.


החלטתי שלא משנה להיכן החיים יובילו אותם ואותי, אני לא הולכת לוותר על המפגשים עימם. אם אביהם לא מוצא פנאי להסיע אותם ברכבו אליי, אני ארכוב אליהם וניסע במונית לאן-שהוא. (מזכירה לכם, שעם כל 34 שנותיי, עדיין אין לי רכב או רשיון לאחד כזה...). באותו ערב הם הרוויחו ארוחת ערב מפנקת על טהרת הכשרות וסיור "קח ככל רצונך" בחנות משחקים. מגיע להם. גם נתן וגם הדסה לפני גיל מצוות ולא רציתי לתת להם מה שבסטנדרט אצלם (לדוגמא: ספר).

 

לא מזמן, חגג נתן, בני הבכור את בר המצווה שלו. שלא יספרו לכם שטויות, כשהילד הגדול שלך נכנס לגיל מצוות, זה השלב בו אתה מתחיל להרגיש שאתה מתבגר לכיוון הצד הלא נכון של השעון ומאחל להחזיר את הזמן אחורנית. אביו בחר שלא להזמין אותי לבר המצווה ואני חושבת שעם מאמץ מתאים, גם הוריי היו שמחים להגיע. אולי משפחתו עוזרת לו להתנתק מכל מה שקשור אליי? אני כבר לא יודעת מה לחשוב. רק ייחלתי בלב שהדסה תזמין אותי לבת המצווה שלה.


והיא הזמינה.


הייתי עמוסה בחששות מיום בת המצוה. זה כמו לחזור לגוב האריות ולהתחיל להתמודד פנים מול פנים עם העבר, עם תדמיות, עם מיטוסים ועם ליחשושים מעצבנים של ילדות קטנות שהפכו לנשים צעירות. היו שם מורות, סגנית, מנהלת, צוות "בידור" שלם ומלא ילדות. "הנה אמא של הדסה" הן ציפצפו ואני עמדתי בשער בית הספר והמתנתי לה. לבשתי חצאית שחורה צרה בעלת שלושה כפתורים שחורים גדולים ושסע קטנטן בצד. ביד אחת החזקתי את הקסדה היקרה וביד השניה חבקתי את המעיל המסורבל. אפילו את המוהיקן האדום הסרתי מהקסדה כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת.


חיבקתי את הדסה שצמחה להיות נערה יפהפיה, רזה ותמירה שמידותיה הנאות מקרינות רק אור סביבה. אין ספק, האצילות הזו נדירה מאד בצד החילוני של החברה שלנו. כמה גאה אני על כך שזכיתי לילדה שכזו. שמחתי שבמהלך אותו ערב היא בחרה בהפסקות להגיע אליי ואל אימי שישבה לצידי ולא אל הצד השני.

חשבתי לעצמי, הילדה הזו חצויה. כולם מסייעים בידה לעבור בשלום את כל הנקרה בדרכה, סבלניים איתה מעל ומעבר והיא, כמו ילדה צייתנית ומוקירת תודה, עומדת בגאווה בכל הדרישות של כולם!




ואז הן שרו את השיר על אמא. הגוף שלי הצטמרר. ישבתי ליד אמא, אני בוהה בבת שלי ובוכה. אני בוכה כי אני מרגישה בדיוק מה שהבת שלי מרגישה כשאמא שלה רחוקה ממנה כל כך וקרובה כל כך....

 

עכשיו הכל סוער בפנים. הרצון להיות יותר קרובה אליהם מתנגש עם האופי האגואיסטי שלי והכל יחד מכאיב לי בלב ובראש. אני יוצאת משם מתוסכלת, בוכה אל תוך הקסדה ומבולבלת. מישהו הבטיח שיהיה לי קל יותר עם הזמן? ממש לא. הבחירות שעשיתי היו כואבות וימשיכו לכאוב אותי לנצח. 

 




נכון להיום, אפשר להצהיר שאני בהחלט מרוצה מהמקום שלי בחיים. כמעט 5 שנים באותו מקום עבודה, יש בי תשישות מהנסיעות הארוכות מידי יום, אך הפינה אליה אני מגיעה שווה מבחינתי כל הון שבעולם. אני מוקפת בהרבה מאד אהבה וחברים, אני לא אוכלת ממגשי כסף ולא ישנה במיטה מפוארת ובכל זאת אני שמחה בכל מה שיש לי כי הרווחתי את הכל ביושר ובעבודה קשה. אני מרגישה הרבה יותר מחוברת נפשית לילדים שלי ובשבילי זו התקדמות עצומה! מי יודע.. אולי יבוא יום ואהיה מסוגלת לשוב ולגדלם? (אני בהחלט מבינה שהם לא יישארו ילדים לנצח והזמן נגדי)...


בינתיים, עד שתהיה לי האפשרות לרכוש אופנוע חדש, אני שורדת עם מונסטר הזקן שתודה לאל, ממשיך להיות חבר ושליח נאמן ששומר עליי בכל מקום אליו אני רוכבת. אני לא ממהרת לשום מקום. עכשיו זה הזמן להירגע. כאילו הכל נמצא במקומו. אל תזוזי, אל תנשמי... אלוהים, בבקשה תעשה שכל הטוב הזה לעולם לא ייגמר, אמן!



(והשיר הזה נמצא כאן לא רק בגלל שהוא יפה, אלא מהסיבה שהוא מדבר במקומי..)


הנה כמה תמונות מחיי היום-יום בתקופה האחרונה:

 

הקוסמטיקאית שלי עושה לי טיפולי מזותרפיה לפנים כדי לדחות כמה שאפשר את נזקי הזמן... לאחר הטיפול היא חובשת לי את הפנים כדי לשמור על הגיינה מהקסדה:


דרמאלור- מזופן - מזותרפיה לפנים

 

יום אחד אסי לקח אותי לעכו לחוות חוויה קולינרית ראשונה: הנה ההיכרות שלי עם מיקס פירות ים. (אני לא הולכת לאכול את הדבר הזה שוב ואל תקומו ותגידו לי שלא אומרים מגעיל על האוכל. כי זה ממש "מגעיל" במירקם גומי)


פירות ים

הקסדה החדשה שלי קיבלה גם מוהיקן אדום חדש ובוהק:

 

מוהיקן אדום

 

המשקפיים החדשות שקניתי לאחר שהישנות ניגנבו. כמובן שדאגתי להתאים לצבעים של האופנוע:


גודי אביב

זה הולך ככה: אפשר שניה לצלם? (בבקשה, זריז סבבי)


חזרה בשאלה נינגה גודי, גודי אביב

 

 

'זהו', אני לא יכולה לקום ולהגיד שברגע זה סיימתם לקרא את הפרק האחרון של הבלוג המלווה אותנו כבר מ- 09/2012 כי החיים ממשיכים ודמי ימשיך לבעבע בתוך האהבה הגדולה שיש לי עם אסי. 

 

אז נשתמע מתי שהוא באביב? 

אם יהיה לי משהו דחוף לספר, אעדכן את הסטטוס בעמוד הפייסבוק של הבלוג. (סביר להניח שאם לייקת את העמוד- תישאר/י מעודכנ/ת)


להתראות...

נכתב על ידי , 2/2/2015 18:09   בקטגוריות אופנוע, אופנוענים, בלוג, זוגיות, חברים, חזרה בשאלה, חרדים, ילדים, כסף, מוהיקן אדום, קסדת מוהיקן, אהבה ויחסים, בית ספר  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בת: 34

MSN: 

תמונה




קוראים אותי
105,314
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , 30 פלוס , דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לNinja judy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Ninja judy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ