לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

UnlikelyToBePossible


*OVERTHINKING*


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

1/2018

בום של נוסטלגיה עכשוית


היא כאילו חושבת שזה בסדר? היא חושבת שזה בסדר. באמת? זה נראה לה תקין? ואז מה היא פשוט מה? שאולת מה קורה כי נראה שמשהו מטריד אותי ופשוט ממשיכה בבסדר הזה? של הלהתעלם? נכון שנינו עושים את זה. אבל כשהיא שואלת אם הכל בסדר זה לא נראה שהיא שואלת בגלל שבאמת אכפת או כי היא רוצה לדבר. לחפש איזושהיא סיבה. כי לשאול מישהו דבר כזה זו לא סיבה מספיק מוסבה לרצון נסתר. אז זה לא נראה שהיא רוצה משהו. כי היא גם לא מנסה עוד דברים או שואלת אם אני בטוח. היא פשוט בוהה בי. מחכה לתשובה, ואפילו שלוקח לי זמן לענות היא פשוט ממתינה שאגיב בסבלונות וכשאני משיב ש"שום דבר שקשור אליי" היא מסכימה עם עצמה וממשיכה להתעלם בשלה. מה נראה לך? בואי נפתח את זה. נראה לך שאחרי כל כך הרבה זמן שאני ואת לא מדברים אני פתאום אפתח אלייך ואחלוק אתך מה עובר עליי? אחרי כל כך הרבה התעלמויות ובריחות והתבכינויות והאשמות שווא, נראה לך שאני פשוט אדבר ואשפוך את ליבי? הרי את שואלת אותי את הדבר הזה מלאה בתשומת לב אליי ובסקרנות ומה שנראה שאולי טיפה אפילו של אכפתיות אמתית, אבל כל זה בזמן שאנחנו פאקינג לא מדברים. את מתעלמת ממני לחלוטין. את השמדת כל התקדמות שהייתה ביננו שנתנה לי קצת תקווה שעוד יהיה בסדר ביננו מתישהו. נראה שאני דוחה בעינייך. מתנהגת בכעס כלפי כאילו עשיתי לך משהו. מסתכלת עליי בתור אדם מסכן. מעלמת קשות ומביעה עצבנות או איזשהו רצון לדבר אבל בכעס,אכזבה. כאילו אני חייב לך משהו. כאילו את מצפה שאני אבוא ואתנצל או משהו, אנסה לפתור את המצב כאילו את מאוכזבת ומצפה ומנסה להעביר לי את זה בצורה כזו או אחרת. אבל גברתי היקרה, פעם אחרונה שדיברנו רק שנינו הייתה לפני איזה 3 שנים עלובות מבוזבזות וסיוטיות שלי. אז מצטער זה פשוט לא איך שזה עובד. ואולי עוד לא עזרתי את כל הכוח והנוחות בשביל להגיב כמו שהייתי רוצה או כמו שאני מפנטז אז במקום את מקבלת תגובה פרווה למדי מבלי יותר מדיי מילים או מעש. מבלי שום הבעה של הרגש וקושי העמוק שאני חוווה אחר כך המחשבה וניתוח בלתי פוסקץ מה אם ומה אם. ובלי לחשוף כמה זה מטריד אותי. וכמה וכל שניה אני עסוק ומה את עושה על מה את מדברת ועם מי. האם יש לי איזושהיא הזדמנות או טיפה הרגשת קירבה. ואיך זה היה אם. אבל זה לא נראה כבר שאכפת לך. בהחלט לא כמו לפני חצי שנה ובהחלט לא כמו לפני שנהיה לך חבר. אבל אל דאגה. לאט לאט אני אתרגל ואוכל להתמודד אתך, באמת להגיב. אולי ברכות אולי באכפתיות ואולי אפילו בעוקצנות וביקורת או חלילה אאפשר לעצמי לכעוס עלייך סוף סוף. ולמרות שבא לי. באמת בא לי -אחרי שזה קורה- להגיב, ולעקוץ, וקצת לשחרר. אבל זה פשוט לא יוצא. לא חשוב על זה באותו הרגע. קשה מדי. מוזר מדי. אני לא רגיל לתקשר אתך אז כל רגע מרגיש כמו שניה אחרונה לפני שאתה מת. קפוא. קריטי דרמתי. מפחיד. אז תרשי לי שלאול אותך שאלה דיי ברורה. פשוט באמת אכפת לך עדיין איי שם עמוק בפנים ספציפית ממני-אז אם זה מספיק קריטי את מרגישה בסדר לשאול או שזה פשוט איך שאת מגיבה עם כל אחד. כי אחרי הכל זה באמת החזיר אותי אחורה לאיך שזה הרגיש פעם. בבום של נוסטלגיה עכשוית.
נכתב על ידי UnlikelyToBePossible , 31/1/2018 18:43  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  UnlikelyToBePossible

מין: זכר




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , חטיבה ותיכון , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לUnlikelyToBePossible אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על UnlikelyToBePossible ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ