לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

MY OWN




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2012

״לא טוב היות האדם לבדו״


אני מתהלכת בבית נתקעת בקירות, מציצה מהעינית של הדלת אל המסדרון בניסיון לגלות מה השכנים עושים. כל דבר מעצבן אותי, אין כוח יותר לכלום. הלבד הזה הרסני. אני חושבת שזלזלתי במגע אנושי תמיד, לא הערכתי מספיק קרבה אמיתית וחום. חשבתי שאפשר לחיות בלי. תמיד זלזלתי בכל מי שחיבק את האדם שבקושי הכיר ותמיד הגדרתי את זה כצביעות. ואולי אני הייתי הצבועה או המתנשאת בכך שמעולם לא הבעתי או ביטאתי קרבה למישהו סתם כי בא לי, בלי סיבה מיוחדת, מתוך צורך אימפולסיבי לחוש קרוב אל האדם שמולך. אני חושבת כל כך הרבה לפני כל צעד שאני עושה וכנראה שהאנשים שעוברים בחיים שלי לא יחכו ואם לא אנקוט במעשים הם ייעלמו. ככה אני, מעלימה אנשים. כנראה שהחוסר ניסיון וביישנות או הסלידה שלי מדברים מסויימים נראים כהתנשאות ואני לא כזאת, באמת שלא, או שלא התכוונתי ו... יצא ככה. אז אני לא יודעת אם להיות אני או לנסות להתחבב על אנשים ואולי בסוף אני אאבד את עצמי לגמרי. אבל מה שבטוח, לבד אי אפשר. אני מתחילה להבין את המשפט ״לא טוב היות האדם לבדו״ - כנראה שיש בזה משהו...
נכתב על ידי shirle , 22/8/2012 15:24  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



" הו מלנכוליה..."


אפלולית משהו, הרגשתי המשונה. כל גופי עשוי בטון החוסם כל שמץ של ניסיון כניסה של גורמים חיצוניים לחיי אך המלנכוליה "הו מלנכוליה" מזדחלת ומוצאת דרכה פנימה. זה די מוזר לעיתים כבר נדמה כי היא חברתי היחידה ואולי מוטב שתהיה, אני חוששת שבלעדיה ארגיש בודדה. אין ספק שהיא ממלאת אותי כרגע ואולי באיזשהו מובן כבר התרגלתי לקיומה בתוכי, ות'אמת שכבר נוח לי במצב זה. אבל לעיתים יש פירצה קטנה בתוכי שפשוט מתה להציץ אל העולם האמיתי שבחוץ, בו אנשים מסוגלים לחוות מגוון של הרגשות ללא חשש כי יישארו ריקים או בודדים במידה ויוותרו זמנית על הרגשה מסוימת. השאלה אם בזמן אחר, כלשהו אני אהיה מסוגלת לחוש עוד דברים- אך זה סיכון, לא? אם בטעות אגלה מהו אושר?... כן, כן זה שכולם מדברים עליו בספרים, בשירים אז יש סיכוי שהמלנכוליה תנטוש אותי לעד. מה לעשות שכבן אנוש מן השורה העצב וההתבוססות בתוך עצמנו היא חלק בלתי נפרד, הלא כך?. יש מין חשק לא מוסבר להתהוות שלנו במצב של ניוטרל אשר הוא לא כל כך נייטרלי, אלא לרוב מורה אל החץ האדום, המינוס ה- "לא". הרי יותר כל לנו להתנהל בחיי היומיום שלנו אם אנו שוללים כל מה שניתן- היכן אסור לחנות, אסור לעשן, באיזה ימים הבנק והדואר סגורים, ומה אנחנו בסופו של דבר לא צריכים לבצע היום בעבודה. מה יש בלא הזה שכל כך מדליק אותנו בני האדם בכל ההיבטים כמו לעשות "דווקא" אם יש שלט שאומר אין כניסה, או תמיד קודם כל לברר מה אין במלון ההכול כלול אשר הזמנו. אז אולי המלנכוליה שלי זמנית, ארעית ואולי היא אפילו חברתי האמיתית. מה שבטוח כרגע היא שם. ואולי זו רק אני אבל נדמה לי כי השליליות מהווה חלק מתמצית העולם.
נכתב על ידי shirle , 21/8/2012 08:24  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  shirle




הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לshirle אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על shirle ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ