לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.



Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

9/2018

על צרצרית שהתנמלה


בנקודת ההתחלה שלי הייתי הצרצר המצורצר ביותר.
צרצרו אותי בבית מאז שאני זוכרת את עצמי. בימים קרים במיוחד סבתא שלי אמרה לאמא שלי: "אסור לתת לה לצאת בקור הזה מהבית! השתגענו? הרוח תעיף אותה." אמא שלי השתכנעה בקלות ושאלה אותי אם אני רוצה להשאר בבית, התשובה תמיד הייתה כן. כך הייתי מבריזה, עוד מהגן, בתמיכתה של משפחתי. מה שהתחיל כ"חופשות מחלה" בילדותי, התפתח ל"מחלת הברזות" בבגרותי.
בסיטואציות רבות אחזור ואשאל את עצמי - "האם אני יוצאת פראיירית?" זו ברכה וקללה באותו הזמן. תמיד אפזול על הדשא של השכן, אנסה לחשב איך להרוויח יותר. הבעיה וגם הפתרון היא תמיד לפקפק בהכל.

בשנה האחרונה החלפתי מקומות עבודה כמו גרביים. כתוצאה מכך אימצתי את מנהגיה של הנמלה - התנמלתי.
התחלתי כמבריזנית אינדבידואליסטית ששונאת כשאומרים לה מה לעשות, ופשוט למדתי לשחרר מזה. למדתי להפנים את זה שהבוס אינו תמיד צודק אך כן תמיד קובע. בשביל לשרוד בעולם התעסוקה צריך לדעת להקטין ראש ולעשות את מה שאומרים לך לעשות.

אני זוכרת תרגיל כתיבה מכיתה ז' - לתאר את חיי בשנת 2024. כל מיני ילדות כתבו בפירוט על עיצוב הפנים של הבית שיהיה להן, חזותו של בעלן לעתיד והקריירה המופלצת שלהן. לא הייתי מסוגלת לבצע את המשימה. יותר משהתקשתי לתכנן קדימה, התקשתי לסמוך על העתיד שיגשים את התכנונים שלי. אי הוודאות עמדה מולי כקיר שחור שלא יכולתי לסמוך עליו. המורה אמר: "כשיש לך מטרה קל יותר לכוון" אבל לא הייתי מסוגלת לבחור מטרה.
זכרון זה הוא אבן דרך במסע אל האמת שלי. חשבתי עליו שוב ושוב פעמים רבות, תוהה למה היה לי קשה כל כך לבחור מטרה ומה בדיוק הפריע לי בתרגיל הזה.
היום אני יכולה לתאר מה הייתה הבעיה שלי, וכיצד פותרים אותה.

הבעיה היא שמלמדים אותנו לבחור חלום ולהגשים אותו, להתמקצע בתחום אותו בחרנו, כמה שיותר מוקדם יותר טוב. אנחנו חייבים לבחור מטרה ואנחנו חייבים להתמיד בה, גם אם בפועל בחרנו מקצוע לא פרקטי, סיימנו תואר ונתקענו בלי עבודה. סביר להניח שנוותר על המטרה שלנו ונרגיש כמו כשלון אחד ענקי בכל דבר אחר שנבחר לעשות.
מה שלא מלמדים אותנו זה עשייה בלי חרטה.
אנחנו שקועים כל כך בבחירת הכיוון המושלם עד שהמניע שגורם לנו להמשיך ולהתמיד בו הופך לפחד מפני כל דבר אחר.
משתלם לבחור מטרה בגלל שמטרות דוחפות אותנו קדימה. אך בעיני אין זה משנה איזו מטרה נבחר. אין בחירות לא נכונות בחיים, יש בחירות שעשינו ולא נחזור עליהן ובחירות אחרות שממתינות להעשות. זו לא צריכה להיות המטרה כי אם הדרך שתמלא אותי - העשייה.

העשייה מבורכת ואין זה משנה באיזו עשייה מדובר.
אני עושה כשאני מנקה את הרצפה בבית, מסיימת משימה בעבודה, או מציירת ציור.
הצרצר המטאפורי מנגן להנאתו בעוד הנמלה עובדת. כשהחורף מגיע הצרצר נדפק בגלל שהוא לא התארגן לחורף, אך הנמלה מרוויחה בגלל שהיא חשבה קדימה.
אומנם מספרים לנו שהצרצר נהנה כל הקיץ בשעת בטלותו אך האם אכן כך הדבר? האם צרצר שישב קיץ שלם על התחת באמת מרגיש מאושר?
הסברה שלי היא שהאושר תמון בפעלתנות.

בחורף האחרון - הייתי נואשת לעבודה והתחלתי למלצר באולמות אירועים. בתחום זה יש שני טייפים של מלצרים: הרוב - תיכוניסטים שבאים לפטפט על הבגרויות שלהם בעודם חוסמים את הכניסה לעמדת הפינויים, ומיעוט - מלצרים רציניים יותר. היות ואיני תיכוניסטית, מצאתי את עצמי בתור 'העובדת הרצינית יותר' בקלות רבה.
אולם האירועים הראשון שעבדתי בו פשט את הרגל אחרי חודש. עבדתי שם במשך חודש והם פשטו את הרגל ונעלמו עם המשכורות של כולם יום לפני העשירי לחודש. כפי שניתן לתאר, פשיטת הרגל של מקום העבודה גרמה לפשיטת רגל בחשבון הבנק שלי. העוני היווה עול כבד. המפלט היחיד שהיה לי מפניו הוא להמשיך ולעבוד - המשכתי למלצר באולמות אירועים אחרים.

זו לא עבודה שעושים בשביל טיפים, מעטים האנשים שמשאירים טיפים למלצרים באולמות אירועים. קיבלתי שכר בסיס, והעיקר - תעסוקה אינטנסיבית. העבודה הפיזית, שהייתה קשה לעיתים, העניקה לי סיפוק. העבודה הפכה לאסקפיזם - הזדמנות לשכוח מהצרות שלי ורק לעשות את מה שהבוסים אומרים לי לעשות, להתגבר על אתגרים שהם להעמיס כמה שיותר על מגש ולסחוב אותו.
בזתי לתיכוניסטיות המפונקות שמתלוננות על כל פיפס, נגעלות מלכלוך ורק מחפשות הזדמנויות לבכות לחבר שלהן בטלפון. הייתי ההפך המוחלט מזה.

במשך תקופה מילצרתי במקומות שונים. לא אהבתי להציג את השם שלי בגלל שהרגשתי שזה חסר טעם. הייתי כלי חד פעמי במשחק בו אף אחד לא טורח לזכור. האנונימיות הקרה ליטפה אותי כמו חיבוק מנחם - הייתי אף אחת מלבד הביצועים שלי בעבודה.
מסע השיטוטים שלי הסתיים באולם אירועים אחד מסוים. זה מקום שמנסה להיות מקצועי ומפונפן ביחס לשאר אולמות האירועים, אך זו אינה הסיבה שגרמה לי לדבוק בו. הסיבה שהמשכתי לעבוד באותו המקום ולהנות מהעבודה היא שהם הכירו בי כעובדת מועילה. הבוס הגדול היה מחלק לי 'משימות מיוחדות' - לגהץ בשבילו חולצות לפני אירועים, לחבר סרטים עם סיכות למאות מפיות. לפעמים הוא היה אומר לי "בואי רגע אני צריך את עזרתך" ומושיט לי את האייפון שלו עם 0% סוללה, הייתי עולה במדרגות עד למשרד שלו ומטעינה לו את הטלפון.
כמובן שכל זה נשמע מפגר בטרוף, וזה אכן כך, אבל מה שמעניין הוא שהבוס ידע לבחור את המלצרית היחידה שאוהבת לגהץ, המלצרית היחידה שתשב ותסיים את המשימות שהוא נותן לה. אני תוהה אם זאת תכונה שנתבעה בגנים הרוסים שלי - מוסר העבודה.
העבודה באולם האירועים העבירה אותי שינוי מכיוון שהפסקתי לשאול את עצמי - "האם אני יוצאת פראיירית?" ופשוט ניגשתי לעבודה. הרגשתי שלעשות עבודה נתן לי הרבה יותר, מבחינה אישית, מאשר אם הייתי מערערת במשימות.

-
התחלתי לכתוב את הקטע הזה מזמן, מאז התחלתי לעבוד בנוסף בעבודת משרד, אך אני עדיין נהנת לעבוד באולם האירועים. אני לא נרשמת למשמרות מלצרות אלא רק למשמרות הקמה. זה אומר להגיע ב11 בבוקר ולהזיע בתוך האולם בזמן שאני עורכת את כל השולחנות, עד השעה שש - כשפותחים את המזגן. אין שום דבר כל כך כיף בעבודה הזאת אבל הסיפוק שאני מקבלת ממנה הוא עצום. אני אוהבת להגיע לעבודה בבוקר, להניח את הטלפון, ולשכוח מההתראות שלי. לבצע את המטלות שלי ולראות את הבוסים מרוצים.

רוב התוכן שכבתי עד כה עסק בהתנסויותי בסמים. ייתכן והסיבה שתדירות הפוסטים שלי פחתה בצורה כה משמעותית, היא כי לא יצאתי לטריפים, לפחות לא כאלו משמעותיים מספיק בשביל לכתוב עליהם. התרחקתי מהסמים הכבדים, עזבתי את דירת הבאנגים ואת הבאנגים איתה. נעשתי בורגנית.
אך עם זאת - למדתי להנות מהדברים הפשוטים בחיים - כמו להפעיל את הגוף בעבודה פיזית.
אני יכולה לקחת סמים מסוימים בשביל להרגיש דברים מסוימים, או שאני יכולה פשוט לעבוד באולם אירועים ולהרגיש משהו דומה.

האירוע הכי משמעותי שמילצרתי בו היה מסיבת בת מצווה לבת של מנהל האולם. אשתו, ואמא שלה, אחראיות על דיקורציות הפרחים באולם. ביחד הם מין פמיליה של עולם תחתון ששולטים בכל העיניינים. על פי כן - מסיבת הבת המצווה של ביתם הייתה חשובה במיוחד.
הקפיצו אותי בשביל לקפל מפיות. עבדתי הכי מהר שיכולתי ולא עשיתי דבר שהוא לא לקפל מפיות כד שסיימתי להכין כמה מאות מפיות מקושטות בסרט ורוד שמחובר בסיכה עם פנינה. שמחתי לראות את כל צוות העובדים והם שמחו לראות אותי. לפני האירוע, הבוס הגדול קרא לכל צוות העובדים להרים צ'ייסר ביחד ולעשות תמונה. הכל היה רשמי במיוחד. במהלך האירוע הרגשתי נמרצת ושמחה במיוחד, חברותית במיוחד. כל אינטרקציה שניהלתי עם כל אדם אחר נראתה כמעניינת מהרגיל. הרגשתי זורמת יותר כבת שיח, כעובדת ויישות בעולם.

בסוף האירוע הבוס הגדול קרא לכל העובדים לעלות לרחבת הריקודים ולרקוד ביחד עם הפמליה שלו. התחזקתי באלכוהול והשתדלתי להתמסר למוזיקה ולריקודים.
המחזה שנפרש לפני היה ביזארי - להסתכל על רחבת הריקודים מבפנים, כשעד כה רק פיניתי שולחנות מסביבה. לראות את מנהלת כוח האדם מענטזת לצד אחמד שוטף הכלים… למעשה זה היה הכבוד הגדול ביותר שהבוס יכל לתת לנו, להנות מהאירוע שלו - להכנס לרחבת הריקודים שהיא 'מתחם ההנאות'.
אני יכולה להשבע שהאפקטים שהרגשתי בעקבות המשמרות הזו דמו לMDMA.

החלק הכיף בלעשות סמים הוא להרגיש דברים שלא חשבתי שארגיש פיקחת, באמצעות עזרים חיצוניים. ואז להבין שכל התחושות כבר נמצאות בתוכי ומה שצריך זה רק ללחוץ על כפתורים מסוימים בשביל להרגיש 'התעלות רוחנית' (לא בטוחה שזו המילה הנכונה). בעצם הגוף שלנו מסוגל לדברים מדהימים שנוכל להרגיש בנסיבות נכונות.
כנראה שבאולם האירועים שאני עובדת בו יש איזה נסיבות מיוחדות שגורמות למוח שלי לייצר הרגשת שמחה. אין לי הסבר הגיוני לכך, אך התופעה אמיתית ומופלאה בעיני.

סחי ככל שזה יהיה, להתנמל ולהתמסר לעבודה זה כיף.

-
כבר חצי שנה שאני מנסה להעביר את הבלוג הזה לוורדפרס ונתקעת בבחירת שם בלוג וכינוי. עצוב
נכתב על ידי , 17/9/2018 20:02  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פרוסקריפטור ב-19/11/2018 00:04



הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , דברי תורה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנצנצים ורודים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נצנצים ורודים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ