לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.



Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

7/2018

יומן מסע - סיני



בחודש אפריל נסעתי לראשונה לסיני, עם ג'סי מהפוסט הקודם.
ג'סי מימנה לי את הנסיעה ולכן אין בידי מידע מדויק לגבי מחירים ועלויות של שום דבר. הפוסט עוסק בהרפתקאותי בסיני ובמערכת היחסים שלי עם ג'סי. 

אני חברה בקבוצת - "אוהבי סיני" בפייסבוק כבר מספר שנים. ראיתי כל כך הרבה המלצות על חופים בסיני שאני מרגישה כאילו שהייתי בסיני מבלי להיות בסיני. לצערי לא ערכתי מחקר לפני שנסעתי. לא התבייתנו על חוף מסוים שהיינו רוצות לבקר.
מיד לאחר שעברנו את הגבול התנפל עלינו עדר של נהגי מוניות. ביניהם היה נהג מונית שירות שהייתה כמעט מלאה - פרט לשני מקומות פנויים. כל התיירים שישבו במונית (בעיקר ישראלים) חיכו מספר שעות בשביל הזוג שיעבור את הגבול ויגאל אותם מייסוריהם. הצעתי לג'סי לעלות למונית, להגיע לנואיבה, לאכול משהו ולראות מה הלאה. אבל לג'סי היה חשוב לא לצאת פראיירית, היא ניסתה להשיג מחיר נמוך יותר מנהג אחר, היא סירבה לזרום עם ההצעה הראשונה שקיבלנו. בשלב הזה ניסיתי לתת לה את המרחב שלה לבחור מה לעשות. חיכיתי עד שהיא וויתרה ואישרה לנו לעלות למונית.

במונית, שאלתי את הנוסעים לאיזה חוף הם נוסעים. חבורה של בנים ישראלים אמרו שהם נוסעים ללגונה הכחולה. בגלל שג'סי סיפרה שחבר המליץ לה על הלגונה הכחולה, חשבתי שהיא תשמח להצטרף אליהם ולחסוך את עלויות הנסיעה. אך ג'סי הייתה עצבנית בגלל שהיא הרגישה שמנסים לעשות עליה קופה. כשביקשו מאיתנו לשלם את אגרת המעבר בצד המצרי היא צעקה עליהם שהם מנצלים את הסמכות שלהם לשחיתות ושהיא לא משלמת אם לא מביאים לה קבלה.ידעתי שצריך לשלם אגרה גם בגבול הישראלי וגם בגבול המצרי, אבל ג'סי סירבה להקשיב לי או לאף אדם אחר.
ג'סי חשבה שאני רוצה להמשיך עם הבנים הישראלים כי אני רוצה להתחיל איתם. הסברתי לה שזה רחוק מהמציאות והסכמתי להתפצל מהם בשביל לתת לה את הרגשת השליטה שהיא כל כך אוהבת.

נואיבה
נואיבה נמצאת במרחק שעה נסיעה ממעבר טאבה - הגבול עם אילת. בנואיבה נגמרים הכבישים הסלולים. בשביל להגיע ללגונה הכחולה, או לכל חוף דרומי יותר, צריך לשכור 'מונית' - שהיא רכב 4X4 ולנסוע במדבר השומם.
המונית שהביאה אותנו לנואיבה לא התאימה לנסיעה על שטח ולכן עברנו לרכב אחר עם נהג אחר. הנהג החדש הציג בפנינו את התוכנית: עצירה בשוק בנואיבה, עצירה במסעדה, עצירה לתה בבית שלו, ולאחר מכן - נסיעה בת שעה וחצי ללגונה הכחולה. כל שנותר לנו היה למלא את התוכנית.



נואיבה הייתה עיר רפאים. נאמר לנו שהעיר נראת שוממת בגלל שהגענו שבוע לפני חול המועד, בזמן החג היהודי העיר תוצף בישראלים. כל תושבי נואיבה שלטו היטב בשפה העברית, או לפחות טוב יותר מאשר באנגלית. ברור שההכנסה העיקרית של תושבי נואיבה מגיעה מהתיירות הישראלית.  מצבם הכלכלי העגום של תושבי נואיבה ניכר מחזותה של העיר - בתים מאולתרים, חצי מפורקים, ילדים יחפים שרועים עזים ברחובות. כמעט ולא נראו אנשים, בייחוד שלא תיירים. הרבה מסעדות ובתי מלון עמדו נטושים.
התחנה הראשונה שלנו הייתה 'השוק', בו רק חנויות בודדות פתחו לעסקים. החנויות היו מלכודות תיירים עם מגוון מאפרות בצורות אלים מצריים, שנמכרו במחירים מופקעים. אני אהבתי את השטיחים ומהמאפרות-צדפים אך לא רכשתי שום דבר בגלל שלא היה לי כסף. ג'סי רכשה זוג שנורקלים, אחרי התמקחות ארוכה עם בעל המקום. נכנסנו לסופר מרקט דל אמצעים - עם מדפים ריקים למחצה. קנינו מים ונשנושים.
לאחר מכן התיישבנו לאכול במסעדה. אכלנו דג שהגיע עם אורז, צ'יפס, סלטים ופיתות בדואיות. זו המנה הקלאסית לסיני וכמעט כל ארוחה עוקבת דמתה לה. האוכל היה טעים למרות שלקח לו הרבה זמן להגיע, היה מותר לעשן בפנים ובשירותים הייתה 'אסלת כריעה' ודוש - אופייני לסיני.

לאחר מכן נסענו לבית של הנהג שלנו. ג'סי התרגשה דווקא מהתחנה הזאת. היא סיפרה על טיולים אחרים שהיא עשתה בעולם ועל איך שתמיד הכי מעניין אותה לפגוש את המקומיים בשביל להבין איך הם באמת חיים.
הבית של הנהג שלנו היה אסופת קירות מתפרקים עם אדמת חצץ. כצפוי - עני ומדכא. עם הגעתנו המשפחה בירכה את פנינו - נשים וילדים בגילאים שונים. מיד הוזמנו לשבת לתה. האש הוצתה, הקומקום הוכן והצעיפים מלאי המחרוזות נפרשו לפנינו. ילדים ונשים בסיני משקיעים את זמנם בעשיית מלאכות יד אותן יוכלו למכור לתיירים שמבקרים בחופים ולעזור לפרנס את משפחתם.
הסתכלתי על התכשיטים, זרקתי מחמאות, אמרתי "תודה רבה" ועברתי לשבת לצד ג'סי. היא כבר ענדה את אחת מהשרשראות ושאלה אם מצאתי משהו שאהבתי. "אני לא ממש צריכה שום דבר מזה" אמרתי לה. "זה לא עיניין של צורך, זה עיניין של לתמוך במקומיים." טוב, הסכמתי, הכסף היה בידה כמו גם הבחירה מה לעשות איתו. בחרתי חולצה עם הדפס מצרי. ג'סי שלפה שטרות גדולים מהארנק שלה ונתנה לאחת הנשים סכום כסף גדול. "You gave me more than enough" אמרה המקומית, קורנת מאושר.

ג'סי אהבה ילדים, היא אהבה ליצור אינטרקציות עם ילדים בכל פעם שנתקלנו בהם - לעשות להם קסם בו היא מעלימה מטבע ומוציאה אותו מאחורי האוזן של אחד מהם, והיא אהבה לפנק אותם בממתקים.
כשפנינו לצאת מהבית של הנהג, ג'סי רצה לשקיות הסופר שלנו, פתחה חבילת וופלים וחילקה לילדים. הילדים התנפלו על הוופלים כמו עדר פירנות שמתנפלות על צ'יקן נאגטס. ילדים מהרחוב הצטרפו ומהר מאוד נוצרה התקהלות ענקית. שתי ילדות החזיקו לי ידיים בזמן שהסתכלתי על ג'סי מנסה להתמודד עם הסיטואציה. נגמרו לה הוופלים והיא נכנסה לחנות קרובה וקנתה עוד ממתקים בשביל לחלק אותם לעוד ילדים. הילדות המשיכו להחזיק לי את הידיים. זה היה חמוד בהתחלה אבל היה נראה שמוכר המכולת עצבני על הילדים שעושים בלגן בחנות שלו, נהג המונית רצה ללכת, אני רציתי ללכת. ילדים מניאקים לקחו ממתקים פעמיים, ובכל זאת ג'סי המשיכה לחלק עד שכולם קיבלו. רק אז יכולנו להמשיך בדרך - על גב ג'יפ במדבר.

אחד הדברים המהנים ביותר בסיני היו הנסיעות.  מה ששידרג לי את החוויה הן אוזניות הבלוטוס המפנקות שלי. הן עבדו גם כמגני אוזניים מפני רוחות חזקות וגם שיפרו כל חוויה. הרבה מן הבילויים שלי היו לשבת מול הים עם אוזניות ורק לצפות ולהקשיב. 




הלגונה הכחולה
הלגונה הכחולה הייתה רחוקה מלהיות מתאימה לכל אחד, תנאי המחייה היו ספרטניים - בלי מקלחות, בלי צנרת, מזרונים דקים וג'וקים במטבח. הסתדרתי עם הרבה דברים שהיו מבריחים את הבורגני הממוצע.
מה שייחודי בלגונה הכחולה הוא קודם כל - הטבע - הלגונה, ים כחול צלול, ריף אלמוגים במרחק שחייה ובידוד ושקט משאר החופים.
יצא לי לקרוא ביקורות שליליות על הלגונה הכחולה ב"אוהבי סיני". כל כמה זמן מגיע לשם בורגני שרוצה יותר משהמקום יכול לתת. ואז הוא מתלונן שהארוחה שהוא הזמין איחרה בשלוש שעות וכל המגיבים יורדים עליו שהוא כנראה לא הבין את עקרונות החוף ולא התחבר לשגרה המיוחדת שלו. הלגונה הכחולה זה חוף לסטלנים שמזמינים ארוחה ושוכחים ממנה ואז כשהיא מגיעה הם שמחים שהיא בכלל קיימת.

הכי מרגש היה להתעורר בבוקר הראשון בלגונה הכחולה, אחרי שהגעתי בלילה וטרם ראיתי את החוף באור. הנוף דמה לאילת רק בגרסה גרנדיוזית יותר - הטבע היה פראי בהרבה. ההרים היו גבוהים ומשוננים והמים היו כחולים וזכים. מעברו השני של החוף נשקפה ערב הסעודית. הדבר הראשון שהתחשק לי לעשות היה להסתכל בתוך הים. ראיתי חילזון ים וצילמתי סרטון שלו מתקרב לבוהן שלי. השתוקקתי להסתכל על הריף במים העמוקים.
בשביל להגיע לריף צריך לשחות כ15 דקות או לחתור על חסקה. שני עובדים של החוף הצטרפו אלי ואל ג'סי לטיול שנירקולים על חסקה.

הבחור שהצתוות אלי נקרא ג'ומע, הוא מדריך קייט סורפינג ידוע בסיני - שרירי וחתיך. בשביל לשמור על יציבות על החסקה נאלצתי להניח את רגלי עליו, כאשר אני יושבת עם הפנים לעברו והוא יושב בישיבה מזרחית וחותר.
ראיתי במרחק את ג'סי עומדת על החסקה וחותרת בעצמה, היא לא הייתה נותנת לאף גבר לקחת שליטה עליה.
אחרי שעברנו את המים הרדודים, ראינו תהום כהה במים. הזווית הטובה ביותר לצפייה בריף הייתה בתחילתה של התהום.
הרכבתי את השנורקל וקפצתי למים. שחיתי בין מדוזות סגולות לדגים ואלמוגים. העולם הימי היה יפה.

ג'סי חזרה ואמרה שהיא כמו דולפין בתוך המים, והיא באמת הייתה. מיומנויות השחייה שלה היו מרשימות, בניגוד לקירטועים שלי. התעייפתי מלתמרן בין מדוזות יחסית מהר ועליתי בחזרה לחסקה. ג'ומע הציע לקחת אותי לסירת הדייג שלו שעגנה במרחק. העברית והאנגלית שלו לא היו טובות, התקשנו לנהל שיחה בזמן שהוא חתר לכיוון הסירה. ניסיתי לשאול אותו כל מיני דברים כמו "מה הדבר הכי מעניין שראית במים?" אבל הוא בעיקר לא הבין אותי.
נשכבתי על החסקה עם הגב כלפי מעלה, הרכבתי את השנורקל והכנסתי את הפנים שלי לתוך המים. עשיתי את זה בשביל להמנע מלבהות בג'ומע אך למעשה כיוונתי אליו את הזווית המושלמת לישבן שלי. הרגשתי את מבטו הסוטה נח על פלחי הישבן שלי, לא היה לי לאן לברוח.
הגענו לסירה, ג'ומע טיפס עליה בשניה והושיט לי יד. היה לי קשה למצוא איפה להאחז אבל ג'ומע פשוט משך אותי למעלה עד שעמדתי על הסיפון. הוא פרש מחצלת בשביל שנוכל לשבת עליה, והתיישב. התיישבתי לידו.
"You have something on your face" אמר, וסילק מהפנים שלי מלח ים קרוש. "On your back also" אמר ג'ומע וליטף לי גם את הגב. הוא התעכב יותר מדי על הליטופים, הבנתי שהוא מנסה במופגן להכנס לי לתחתונים וקמתי ואמרתי "no". ג'ומע שאל: "what no?" אבל לא עניתי. עמדתי עם הגב אליו וכמו תמיד - מלית ברירה - עם הישבן לעברו.
קפצתי לים ושחיתי עם המדוזות הסגולות - יציאת החירום היחידה שעמדה לרשותי. כעבור כמה זמן ג'ומע הבין שהכוס שלי נעול והחזיר אותי לחוף.

ג'סי, עוד מתחילת הטיול שמה לב שאני לא מרגישה בנוח עם מגע. היא השקיעה מאמץ בלנסות ולעבוד על זה - להתכרבל איתי, לעשות לי מסז'ים, לדחוף אותי לעשות לה מסז'ים... אומנם ג'סי לסבית, אך לא חשבתי שהיא מתחילה איתי עד שלא נשאר מקום לספק.
בערבים היינו צופות בסרטים בטאבלט שלה, שומעות מוזיקה, עושות מסז'ים עם קרם גוף. ג'סי אמרה שחשוב לעסות את הישבן כשעושים מסז'ים, והתעכבה במיוחד על עיסוי הישבן שלי. יום אחד, כשהלכנו לישון - מכורבלות כפיות כשהגב שלי פונה אליה, ג'סי התחילה ללטף אותי. היא ליטפה את המותניים, הירכיים וגם בין הרגליים. המגע שלה באיבר המין שלי היה כאילו רק מקרי. "ג'סי היא כמו אחותך הגדולה, אין מצב שהיא מתחילה איתך." אמרתי לעצמי בראש. ואז ג'סי צבטה בפטמה שלי והבנתי שאין מצב שאני יכולה לפרש את זה אחרת.
לזכות ג'סי יאמר שכלסבית בת 34 היא ממש ידעה מה לעשות עם כוס. היא השתמשה בשתי הידיים כשהיא הביאה לי ביד, ליקקה את האצבעות ואמרה: "this delisuis taste takes me 10 years back." אוף
".Remember the last time we went swimming in the dead sea? You really turned me on that time" גילתה לי ג'סי, ואני מצאתי זאת מחלל. לחשוב על עצמי שוחה בעירום בתמימותי, חושבת שאני במרחב מוגן ונטול סוטים. בזמן הזה ג'סי צפתה בישבן שלי ופינטזה על להניח עליו את ידיה. ג'סי הייתה שמחה מאוד לאחר שהצליחה לזיין אותי אבל אני לא הצלחתי לתת לעצמי להיות לגמרי מינית איתה. לנשק אותה בפה נראה לי מחלל במיוחד. נשיקות הן תשוקתיות ולא ארצה לנשק אדם שאיני מרגישה תשוקה לגביו.


דהאב
יום אחד ג'סי החליטה שנסע לדהאב - העיר הקרובה. כבישים אינם מגיעים עד לדהאב, בשביל להתקדם מהלגונה הכחולה או ראס אבו גלום - אפשר לעלות על גמל, או על סירה. אנחנו בחרנו בסירה. זה היה יום צהוב עם רוחות חזקות, הגלים עלו לגובה של כמה מטרים והנהג של הסירה ניווט ביניהם במיומנות. שמעתי טכנו באוזניות, מחליפה חיוכים עם שאר התיירים שישבו על הסירה. תוך 15 דקות הגענו לצ'קפוינט בכניסה לדהאב, וקצת לאחר מכן - לדאהב עצמה.

לפני שיצאנו מהלגונה הכחולה, אחד מעובדי המקום נתן מתנה לג'סי, בתמורה לאסיד שהיא חילקה. המתנה הייתה פרח גראס ענקי, עטוף בדף A4.
"Finally! Someone that gives a reasonable amount, not like all the israelis that gives you so little when you ask." סיפרה ג'סי איך ישראלים מתקמצנים כשהיא מבקשת מהם לזרוק לה בץ.
נזכרתי באחת האינטרקציות הראשונות שניהלתי עם ג'סי - בריינבו הבולגרי. היא ביקשה ממני בץ, החברה שחלקתי איתה את הגראס נתנה לי מבט בגלל  שנשאר לנו מעט. לא היה לי נעים לא לתת לה אז אספתי כמה פרורונים והנחתי לה ביד. "Is that enough?" שאלתי. "Thank you sister, you gave me plenty." ענתה ג'סי. בזמן שהיא הודתה לי בקול, כנראה שהיא קיללה אותי בתוך הראש שלה.
ג'סי התיימרה להיות נדיבה - בכסף, ברכוש, בסמים. אך למעשה היא ציפתה לקבל תמורה מכל מתנה שהיא נתנה. אני תוהה אם היא שיקרה גם לעצמה כשהיא שפטה מתנות שקיבלה ואמדה אותן על ערכן, בודקת אם הנתינה השתוותה לתמורה.

כשהגענו לדהאב מיהרנו למצוא את האכסניה הזולה ביותר. מצאנו מלון זול -"seven heaven". בדהאב קיבלנו חדר עם נוף לים, מיטות, שירותים ומקלחות משותפים. שילמנו עליו פחות מששילמנו על החושה בלגונה הכחולה.
דהאב הייתה עיר מתה פחות מנואיבה, עם פחות ישראלים. נוכחות התיירות הרוסית הורגשה - רבים מהמוכרים בחנויות פנו אלי ברוסית. בכל זאת - העיר הייתה פצפונת וענייה רק מעט פחות מנואיבה.
בערב טיילנו לאורך הטיילת. "Oh, i love it here, everything is perfect!" דיברה ג'סי בהתלהבות. קיבלתי פלאשבק לזכרון שלי הולכת באילת עם אמא שלי, שאמרה משפט דומה, או מספר משפטים דומים במספר הזדמנויות. שתי הסיטואציות גרמו לי לרצות לענות להן ב"שתקי". הקישור בין אמא שלי לבין ג'סי לא הרגיש נעים. ראשית מכיוון שהיא התנהגה כמו אמא שלי ושנית כי עשיתי איתה סקס.

סמים בסיני
כל הסמים בסיני היו גרועים. הוויד מלא בזרעים ועלים, בקושי מתמסטלים ממנו גם אם מעשנים אותו נקי. החשיש היה קצת יותר טוב אך בכל זאת גרוע ממה שאני רגילה לעשן בבית. הייתי סקרנית לגבי האופיום אך גם הוא היה מאכזב, לא מיסטל אותי באמת.
את הג'וינטים הממסטלים ביותר שעישנתי בסיני קיבלתי מבחור שעבד במלון שהתאכסנו בו בדהאב. הוא חלק ג'וינט איתי ועם ג'סי ולאחר מכן שתינו הסכמנו שזה היה ג'וינט ממסטל. חשבתי שעישנו חום וג'סי חשבה שעישנו ירוק, אך כששאלנו את הבחור הסתבר שזה היה שניהם ולא אף אחד. הוא אמר שזה מיקס של ירוק עם חום, עם אופיום ו"chemical stuff". הוא קרא לזה "simi friend - rat poison", רעל עכברים. לימדתי אותם להגיד "רעל עכברים" בעברית, הסברתי שאצלינו זה סלאנג לאותו הדבר - כינוי לחשיש תמוה. "אצלכם, בניגוד אלינו, רעל העכברים טוב בהרבה מכל דבר אחר שעישנתי".
-
בבוקר הראשון בדהאב החלטנו לחזור ללגונה הכחולה. ב"החלטנו" הכוונה שג'סי התגעגעה לחוף השקט ולארוחות הפשוטות. לא התנגדתי בגלל שהחיים העירוניים הכניסו בי את יצר הצרכות הקפיטליסטי - להוציא כסף בשביל להעביר זמן. מכיוון שהבנק שלי היה ג'סי העדפתי לא להוציא שום דבר מעבר לנחוץ. העדפתי להמרח בחושה מלהמרח בעיר. לא הרגשתי געגוע מסוים כלפי הלגונה הכחולה, הרגשתי שהיא הייתה קצת יקרה מדי, שקיימות טובות ממנה. אך היות ולא הכרתי חופים טובים מהלגונה הכחולה שמנו את פעמינו בחזרה עוד בבוקר של אותו היום.

באותו הבוקר קמתי עם חמרמורת. אני אוהבת בירות מחוזקת, הבירה האהובה עלי היא מכבי 7.9%. בסיני הייתה בירה "sakara 10%" שהרגישה כמו שדרוג של המכבי הישראלית. שתיתי בירת סאקארה ועישנתי רעל עכברים עם העובדים של המלון וחברים שלהם מקהיר, עד שהתפחלצתי. בבוקר הרגשתי רע וניסיתי לפצות על כך עם שתייה מרובה של מים. ג'סי הפילה עלי סדרה של תוכניות בזמן שרק השתוקקתי לאכול. שכנעתי אותה לשבת לארוחת בוקר, לא משנה איפה. נכנסנו למקום הראשון שנראה מזמין - בית קפה על הטיילת בים, עם נדנדות שהתעופפו מעל הים. בתפריט היו אפשרויות שונות לארוחות בוקר - ארוחת בוקר אנגלית, אמריקאית, מצרית… ג'סי עפה ישר על הארוחה המצרית. היא נהגה לשבח את הפיתות הדרוזיות עם הממרחים בכל הזדמנות שהייתה לה. אומנם הן כן היו טעימות, אך לא חלקתי את ההתלהבות שלה. אכלתי ארוחת בוקר אמריקאית בדיוק בגלל שנמאס לי לאכול את אותו האוכל כל יום.

ישבנו על הנדנדות שמעל הים, וצפינו בו.  ג'סי סיפרה לי מחדש איך הייתה רוצה להביא את המשפחה שלה לסיני ואיך LSD יתקן את העולם.
הגיע ילד מקומי שג'סי כבר הראתה לו את הקסם שהיא יודעת לעשות ביום לפני כן. הוא סיפר לה שהחלום שלו הוא לקנות נעליים חדשות וג'סי זרקה עליו בוחטה של שטרות. עבר יום והילד עדיין הסתובב בטיילת בדהאב, עם אותן נעליים בלויות, וניסה למכור צמידים. ג'סי שאלה אותו אם הוא קנה נעליים והוא אמר שהוא יקנה. בשלב הזה זיהיתי תרמית שמופעלת על ידי הוריו של הילד, אבל ג'סי לא היססה לקנות ממנו עוד צמידים.

ג'סי החליטה שיהיה ממש כיף אם יהיו לנו בירות בלגונה הכחולה. בין הלגונה הכחולה לדהאב נמצא צ'קפוינט - כל התיירים שעוברים בין שתי הנקודות נדרשים להירשם אצל פקידי הממשל המצרי. לעיתים הם מבקשים לבדוק בתיקים בשביל לוודא שאף אחד לא מבריח חומרים אסורים. החומרים האסורים הם: סמים ואלכוהול. הבדיקה על הסמים אינה קפדנית ואפשר להבריח אותם בלי שום בעיה. לעומת זאת אלכוהול קשה יותר להחביא. מניחה שיכולתי להחביא בקבוקי בירה בתוך התיק אם הייתי מתאמצת, אך לא הייתה לי ההזדמנות לעשות זאת.

ג'סי תפסה נהג שיסיע אותנו עד המעבר והורתה לו לעצור בחנות אלכוהול. "Blue lagoon no alcohol!" הזהיר הנהג.
"Don't worry, i just feel like everything is going to work out. I'm sure i can have a reasonable talk with the officers."Trust me on this!"
היא לקחה את מירב בטחונה העצמי וקנתה איתו ארגז בירות. אומנם כיסינו את הארגז בתיקים שלנו, באחורי האוטו, אך לפקידים היה קל מדי להבחין בו. הם שלחו אותנו להחזיר אותו לחנות.

פתחנו בירות בשביל לשתות אותן בנסיעה בחזרה לחנות, ובחזרה לנקודת הבידוק. הנהג שלנו היה בן 17 והוא אמר שבמצרים מותר לנהוג ולשתות אז פתחתי בשבילו בירת סאקרה 10% גם בשבילו. שמענו ראפ מצרי והשתכרנו. עד לשלב בו עברנו את הבידוק בשנית (הפעם בהצלחה) הרגשתי ממש שיכורה.
בעת הרישום אצל הפקידים המצרים צפיתי בישראלי שנתפס עם פיסת חשיש עליו. לא ברור מה עלה בגורלו.

ג'סי זיהתה קבוצה גדולה של ילדות- מוכרות צמידים. היא ניגשה למועדון הצלילה הצמוד והזמינה גלידה לכל הילדות. הן התיישבו מסביבה, מכרסמות גלידה בהתרגשות. היא הראתה להן את הקסם שהיא מראה בכל פעם ותמונות של הכלבה שלה.
"Wipe your nose!" אמרה ג'סי והצביעה על אחת הילדות. היא הייתה ילדה בת כ-9 עם נזלת שנזלה לה מהאף. היא ניסתה לסמן לה בפנטומימה ולהגיד את אותו המסר לחברותיה שדיברו אנגלית קצת יותר טוב. אבל הילדה לא הבינה מה היא פאקינג רוצה ממנה.
"You know, she can't wipe her nose because they don't have toiler paper." אמרתי.
-"Oh, right..."
סצנה זו היא דוגמא מייצגת לאופיה של ג'סי ולבעייתיות שבו - איך שהיא הצביעה על הילדה מול כולם וניסתה לכפות עליה מנהג מערבי - חסר חשיבות בעינ הילדה. כנראה שבמצרים לא מקנחים את האף, אבל ג'סי לא עצרה לחשוב על זה לפני שהיא השפילה אותה מול כל שאר הילדות. חשבתי על זה שאם הייתי הילדה הזאת, גם בגיל 9, וגם אם לא הייתי מבינה מה היא רוצה, הייתי נעלבת בטרוף.

במבט לאחור, כנראה שלחזור ללגונה הכחולה היה צעד שגוי. שני דברים נסדקו עם הגעתו המחודשת ללגונה הכחולה - בריאותינו והיחס שלי כלפי ג'סי.

הלגונה הכחולה VOL.2


בגיחתי השניה ללגונה הכחולה הכרתי בחור מעניין בשם ענן. ענן היה שונה מרוב האנשים שמגיעים ללגונה הכחולה. הוא אהב את הטבע, את סיני ולהתלבש כמו בדואי. אך הוא היה רחוק מלהיות היפי. הוא היה פוץ תל אביבי מתנשא - סופר, צלם, דייג. נתקלתי בו לראשונה כשקראתי ספר בחלל המרכזי, גם הוא קרא ספר ודיברנו על הספרים שלנו. הוא סיפר לי שהוא עובד על ספר והקריא לי קצת מהרשומות במחברת שלו. ענן כותב ספר שמתאר עולם בו גילו שהאין סוף אינו קיים. מערכות שהתבססו על האחיזה באין סוף נפלו - הדת, הנישואין, שגרת העבודה. הדמויות המרכזיות בספר הם אסירים לשעבר שהשתחררו בגלל שהסוהרים הפסיקו להגיע לעבודתם.
"האם שגרת עבודה מבוססת על האמונה באין סוף?" תהיתי. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שחוץ מדת, אני לא רואה איך האין סוף רלוונטי לחיים שלנו. יתר מכך - הוא אינו רלוונטי לחיים שלי בכלל.



ענן היה, להגדרתו - "מקצוען בכל תחום שבחר להתעמק בו". היה לו ציוד דייג מרשים שכל המקומיים התלהבו ממנו. הוא אמר שאת -"המיליון הראשון שלי בכלל עשיתי מצילום". סיפר על לימודיו בבצלאל, על קריירת הכתיבה שלו שלא קשורה לתחום לימודיו. הוא הכיר את הטבע הישראלי טוב מאוד, נהג לצאת לטבע בזמנו החופשי. הייתה לו סיגריה אלקטרונית עשויה מזהב לבן. כשנשאל לגביה אמר שכמו שהוא מקצוען בכל תחום עיסוק, הוא רוכש רק את הפריטים האיכותיים ביותר. יותר מהכל - אהב ענן להתנשא על אנשים אחרים. הוא אהב לרכל ולהעיר הערות מגעילות על אחרים, לפעמים בסתר ולפעמים בגלוי. הוא היה חמוד מבחוץ אבל מלא בנאצה מבפנים.

כשסיפרתי לג'סי על הידיד החדש שלי - ענן, היא אמרה לי להזהר כי הוא מנסה לזיין אותי. ג'סי שנאה את ענן, וענן שנא את ג'סי. אמרתי לה שאין מצב שהוא מתחיל איתי, הוא הומו! ראיתי ציורים של בולבולים במחברת שלו, וחוץ מזה הוא עשה פילאטיס במים עם הומו אחר. הוא דיבר כמו הומו, לבש שמלות (של בדואים) ושידרג אותן בצעיפים אופנתיים.
לצערי, בהמשך ניכר שהוא דווקא כן ניסה לזיין אותי. בשלב זה החלטתי לספר לו שיש לי קטע עם ג'סי, חשבתי שהוא יניח שאני לסבית ויפסיק ללטף אותי. במקום זאת, שאל ענן - "מה את מוצאת בה?". זו הייתה שאלה מתקילה.
"אה… היא הרפתקנית, אסרטיבית, מטיילת בעולם לבדה…" עניתי אחרי מחשבה.
"אבל אמרת בעצמך שיש לך תסביך עם עצמאות ושהיית רוצה לטייל בעולם, בעצם את רואה בה את מה שהיית מייחלת לעצמך. אם התאמצת לחשוב על תכונות אטרקטיביות בג'סי ומה שקיבלת בסוף אינן תכונות שמייחדות את ג'סי, נראה שאת לא נמשכת אליה בכלל." הוא צדק. התכונות החיוביות ביותר שהצלחתי למצוא בג'סי הן תכונות שהייתי מייחלת לעצמי. כעצמה - לא אהבתי בה דבר.

בערב של היום בו ענן הגיע לחוף, הגיעו חבורה של צעירים עם באנג. העיניים שלי נצצו מהתרגשות במהרה. פינטזתי על באנג והוא הגיע אלי! מיד התיישבתי לידם, פטפטנו, נתתי להם נייר גלגול וקיבלתי ראש בבאנג.
ענן התיישב לידי, ליד חבורת הבאנגים. הוא רצה לשחק קצת עם הילדים המגניבים, ביקש שיעבירו לו שאכטה מהג'וינט ואף אחד לא הקשיב לו. אחת מהבחורות נכנסה לשחות בים, ענן אמר לה "תזהרי מהחכה" והאיר עליה עם הפנס שלו. זה היה מביך כי היא הייתה בבגדים התחתונים שלה והוארה באור הזרקורים. "פוסטמה" סינן ענן בשקט. ענן ניסה להפיל עליה את התסכול שהרגיש כשחברים שלה לא העבירו לו את הג'וינט. הסיטואציה הייתה מפגרת. התוצאה הייתה שכולם סוף סוף שמו לב לענן. "איך קוראים לידיד שלך?" שאלו אותי.
ענן ענה: "ענן". וכולם צחקו למשמע שמו.

התסביך עם ג'סי
ג'סי אוהבת לעזור לאנשים. זה מתחיל בניסיונות שלה לחקור ולקדם את סובביה וממשיך במתן עצות והערת הערות (היא ממש אוהבת להתנהג כמו אמא). במהלך ההיכרות שלנו ובפרט - במהלך הטיול בסיני, ג'סי נהגה להעיר לי על כל מיני דברים - "תיישרי את הגב, תנעלי כפכפים כשאת הולכת למקלחת, תפסיקי לקלף את הפצעים שלך". חלק מההערות היו מעצבנות יותר מאחרות. למשל כשהיא העירה על הצורה בה אני מקססת - "לא שמת יותר מדי טבק? אל תשרפי ככה את החשיש."
אני לא מכירה אדם אחד שלא היה מתעצבן אם היו מתערבים בצורה בה הוא מקסס. תאמיני לי ששרפתי מספיק חשיש בחיי בשביל לדעת שהצורה בה אני שורפת אותו היא הצורה האידיאלית. למה שתתווכחי איתי על משהו סובייקטיבי כל כך?
או למשל - היא שנאה כשעישנתי סופים של ג'וינטים בגלל שהיא לא אהבה לעשן אותם בעצמה. היא ממש הייתה חוטפת לי אותם מהיידים למרות שהייתי מתעקשת שהם אינם שורפים עבורי ושאני מעשנת אותם כי אני רוצה לעשן אותם. אפילו טרחתי להסביר לה איפה החומר נמצא ביחס לפילטר בשביל להוכיח לה שאני לא מעשנת פילטר אבל לג'סי לא היה אכפת. מבחינתה הייתה רק דרך אחת נכונה לחיות את החיים.



הדבר הכי מעצבן שג'סי העירה לי עליו היה הרגליים שלי. אני נוהגת לגרד עקיצות באגרסיביות ובנוסף לקלף את הפצעים. הגוף שלי מקושט בשלל פצעים וצלקות מכל מיני הזדמנויות. ברגליים מדובר לרוב בפצעי גירודים שאני מקלפת.
בפעם האחרונה שראיתי את ג'סי, בים המלח, היא שאלה לגבי פצע טרי על הרגל שלי. אמרתי לה שנחתכתי בגילוח. "את צריכה להחליף את הסכין שלך, כשמתגלחים עם סכין טובה אי אפשר להפצע בכלל." אמרה ג'סי.
"הסכין שלי אינה הבעיה, הבעיה היא אני. אני לא נזהרת מספיק כשאני מתגלחת ולכן אני נפצעת. לא שזה משנה בגלל התדירות הנמוכה בה אני מתגלחת, זו הפעם הראשונה בה עלה בי החשק לגלח את הרגליים שלי בארבעה-חמישה חודשים האחרונים." הסברתי לג'סי בסבלנות בדיוק למה אני לא זקוקה לסכין גילוח חדש. עבר חודש מאז, הגלדים של הפצעים נותרו על הרגליים שלי וג'סי תפסה אותי מקלפת אחד. היא צעקה עלי להפסיק לקלף אותם ודיקלמה בפני פעם נוספת את הנאום שלה על סכיני גילוח תקינות.
זו לא הייתה הפעם הראשונה בה ג'סי העלתה את הנושא מאז הפעם הראשונה בה היא העלתה את הנושא, ניהלנו את אותה השיחה עוד פעמיים-שלוש בטיול. הרגשתי כמו הילדה המצרית הקטנה שהיא אמרה לה to wipe your nose. זה היה משפיל.
"Stop it" אמרתי לג'סי, מבעד לנאום שלה על טיפוח הגוף. הרגשתי שאני עומדת להתחיל לבכות. העתקתי את מקום מושבי לפינה מבודדת בה יכולתי לבכות כאוות נפשי. צפיתי בנצוץ הירוק של הפלנקטון בים השחור וחשבתי כל מיני דברים שליליים על ג'סי ועל עצמי. רציתי להסביר לה למה נעלבתי אבל בכל פעם שהתחלתי להרכיב משפט בראשי דמעות ניגרו מעיני. לבסוף החלטתי להניח לעיניין עד מחר. הלכתי לאכול איתה ארוחת ערב.

מכת השלשולים
עם כמה שג'סי התגעגעה דווקא לאוכל של הלגונה הכחולה, כנראה שזה היה האוכל שגרם לנו לשלשל. אני לא בטוחה בכך מכיוון שהיה לי כאב בטן עוד מהבוקר של אותו היום. ביום ובערב בו חלינו לא אכלנו בשר או דגים. על כל פנים - העברנו את הלילה בניסיונות לישון וריצות לשירותים כל חצי שעה. שלשלתי עד שכבר לא הבנתי איך יש לי מה לשלשל. נגמר לנו הטישו וניגבתי את התחת בחתיכות נייר טואלט שמצאתי זרוקות בפח. לקראת הבוקר וויתרתי על הטיולים לשירותים (בהם המים לא ירדו בכל מקרה) ופשוט עשיתי את שלי על הסלעים על שפת החוף.
ענן ראה אותי משלשלת על רקע הזריחה. הוא מיד בירך אותי ב"בוקר טוב, בואי לתה!" למרות המבוכה והחולשה המופגנת שלי. סירבתי להצעתו, הוא היה קולני מדי לטעמי לשעה מוקדם כזאת של הבוקר.
שילשלתי, ג'סי שילשלה והקיאה. סבלנו מכאבים וחולשה פיזית. התחלתי לשלשל ישר אל תוך הים, הנוזל שיצא ממני היה בצבע ירוק כהה עם גושי דם ריריים. קיבלנו חיידק מאיים של מדינת עולם שלישי. זו הייתה התהום, ה-blue hole שמתים כשצוללים לתוכו.

הזמנו אנטיביוטיקה לבטן מהעובדים של החוף. הגיע בדואי שעשה לג'סי מסז'. אחד העובדים השקה את ג'סי בתה עם אופיום. לא ניסיתי את אף אחת מהתרופות מלבד האינטיביוטיקה, ממנה לקחתי שלולה כדורי בהפרשים של 12 שעות. התחלתי להרגיש טוב ביום שלאחר ליל השילשולים הנורא, חזרתי לאכול בהדרגה. אבל ג'סי נתקעה ככה.
אני לא יודעת למה מכת השילשולים פסחה עלי, כן היה נראה שקיבלנו את אותו החיידק, אך המערכת החיסונית שלי התגברה עליו מהר. אני חושבת שזה קשור לעובדה ששתיתי הרבה מים בעוד ג'סי התלוננה שהיא לא מצליחה לשתות בלי להקיא. שזה, ובכן, בעייתי. אבל באמת התרופה שלי לחולי מכל סוג היא להכפיל את כמות המים שאני שותה בדרך כלל (~4 ליטר ביום). יכול להיות שזה קשור לעובדה ששתיתי אלכוהול באותו הערב. שמעתי שבניגוד לצפוי, אלכוהול עוזר עם הריגת חיידקי קיבה. ג'סי חשבה שהתנהגתי כמו מפגרת אבל הא הא! הרגתי את הוירוס.

ג'סי פעלה על פי כל הכללים האפשריים לטיפול בוירוס שילשולים - היא התחילה לאכול אורז אחרי יום של צום, אכלה אנטיביוטיקה, נחה בצל, שתתה תה. שום דבר לא פעל באמת. מצבה הוטב אך לא השתפר.
באחד הימים שטנו על חסקה לשנרקל. ג'סי התקשתה לחתור, ניכר היה שכוחה הפיזי מרוקן. המסכה שקיבלנו מהחוף לא ישבה לי על הראש כמו שצריך ומים דלפו לי לעיניים. הגלים היו חזקים. שום דבר לא עבד כמו שצריך. מיהרנו לחזור לחוף.

"My hair is turning gray" אמרה ג'סי, ואכן בצבצו שיערות לבנות בין הראסטות הסבוכות שלה. אמרתי לה שזה מזכיר לי את הספר של הארוקי מורקמי - ספוטניק אהובתי. בספר, לאחת הדמויות הראשיות יש שיער לבן, במהלך העלילה מתגלה הסיפור על הלבנתו של שיערה; היא הייתה בחופשה כשעלתה לגלגל ענק שהשקיף לחלון דירתה, דרכו ראתה את עצמה מזדיינת עם זר, בחור מקומי. היא הרגישה שהנפש שלה התפצלה לשני חלקים - החלק הראשי היה דמותה ששכבה עם הזר. בבוקר התעוררה עם שיער לבן, עדיין על הגלגל הענק. היא המשיכה להרגיש חיה רק למחצה מאז.
גם הלבנת השיער של ג'סי סימלה איזה מוות מטאפורי, לפחות מבחינתי.
מלבד זאת, ספוטניק אהובתי התקשר לי למערכת היחסים עם ג'סי מכיוון שהוא מדבר על אהבת נשים.

ג'סי ביקשה מסז' ועשיתי לה מסז'. "I want to talk with you about some things you do that i find offensive". אמרתי לה. היא התעכבה על המילה offensive, שאלה אם אני בטוחה שזאת המילה שאני רוצה להשתמש בה. אמרתי שכן. "It's about things that had bothered me since the night at the hot springs." סיפרתי לה בעצם על הדברים שכתבתי עליהם בפוסט הקודם ולא דיברתי איתה עליהם לפני כן - "the napkin story" - המעשייה על הרגשות שלי שנפגעו כשג'סי עזרה לי למצוא מפית להכין קססה.  אמרתי לה שאני לא רוצה שהיא תדאג לי, שאם היא חושבת שאני עומדת לעשות טעויות שתתן לי לעשות אותן. אמרתי לה שזה לא היה בסדר מבחינתי שהיא העירה לי על הרגליים שלי אחרי שהסברתי לה מספר פעמים את עמדתי. זה נושא שלא נסכים עליו והרגליים שלי יכולות להראות איך שאני רוצה שהן יראו.
שמחתי שעשיתי לה מסז' מכיוון שהעיניים שלי דמעו. ככל שהשיחה התקדמה הקול שלי נעשה שקט ולא ברור, בקטעים מסוימים הקול שלי כמעט נשבר לבכי. הנחתי שג'סי שמה לב כמה קשה היה לי לנהל את השיחה הזאת אבל בדיעבד אני תוהה אם כן.

"?Why don't we talk about offensive things you do" שאלה ג'סי.
".We can"
".You do lots of offensive things all the time"
".Give me an example"
הדוגמא שהיא נתנה הייתה מהערב בו נעלבתי ממנה וישבתי לבד בחושך ובכיתי. אחרי שהרגעתי את עצמי ואכלתי איתה את הארוחה שגרמה לנו לשלשל, ג'סי ניסתה להתלטף איתי, הסתכלתי עליה מבולבלת, תוהה איך להסביר לה שאני לא רוצה את הנוכחות שלה קרובה אלי כרגע.
".You said 'I want to be alone'
 and the way you pronounced it was really unpleasant"


הסברתי לה שמבחינתי נימוסים הם מסכה ושלפעמים אני לא יכולה לעטות את המסכה הזאת.

ערב אחד ישבתי לבד ועישנתי ג'וינט. בסך הכל רציתי להתרחק מג'סי ולא התחשק לי לבלות עם אף אחד אחר. לפתע הופיע בחור מקומי והתיישב לידי, בפינת הישיבה החשוכה. הוא לא ידע כמעט אנגלית או עברית, אך הצליח להסביר לי בפנטומימה שהגב שלו כואב, הוא ביקש מסז'. ישר אמרתי לו לא.
הוא אמר שהשיער שלי יפה וסידר אותו בצורה שהוא אהב. העברתי לו את הג'וינט והוא התעקש לשאוף ממנו בעודו נמצא ביד שלי. לאחר מכן הוא לקח את הג'וינט, חשבתי: "אה יופי, הוא הולך להאכיל את עצמו בשאכטות מעכשיו". אך הוא התעקש שאקח שאכטה כשהג'וינט נמצא ביד שלו. לקחתי שאכטה אחת וקמתי ונפרדתי בלילה טוב.
כעסתי על הבחור מכיוון שהוא הרס לי את רגע השלווה הפרטי שלי בכוונותיו הסוטות.

ג'סי החליטה שנעבור לחוף מסודר יותר - עם צנרת. כל מה שהתחשק לי לעשות היה לשכב במיטה בבית ולעשן באנגים. לא היה לי אכפת.
הגיעה בלונדינית חדשה לחוף, ראיתי את ענן משחק איתה שש בש וצורח את המספרים בערבית - אותו הטריק שהוא עשה לי!
בתום המשחק, ענן ניגש אלי ואמר: "לא ידעתי שאת כזאת חזירת סמים".
"מה?" שאלתי.
"לא חשבתי שתתחנפי לאנשים רק בשביל הסמים שלהם, אבל כנראה שטעיתי. ראיתי איך ישר התחברת למפגרים שהגיעו בשביל לעשן איתם."
ניסיתי להסביר לענן שזה לא הסמים, היו לי סמים בשפע. זה היה הבאנג, התגעגעתי לעישון באנגים ואז הוא הופיע כמו קסם. אבל מבחינת ענן נכנסתי לכוונת כשתיעדפתי אנשים אחרים על פניו. יכול להיות שהוא גם נעלב ממני כשבחרתי לשלשל על לשתות איתו תה.

הבאנג של חבורת הבאנגים כבר היה סתום למדי, אך זה לא עצר בעדי מלהוריד ארבעה ראשים ברצף בבוקר של העזיבה. הייתי נואשת להרגיש טיפה של סטלה אמיתית בשביל להדחיק את הצרות שלי.
בחורה אחת מהחבורה הציעה קלונקס לחבריה. "די כבר לנסות לשדל אותנו לקלונקסים, אף אחד לא רוצה לקחת אותם חוץ ממך." ענה ידידה.
"היי, האמת היא שאני אשמח לקלונקס." אמרתי. ידעתי שלא אקבל סטלה אמיתית מקלונקס אבל זה היה טוב משום דבר.

ג'סי הגיעה והציגה את עצמה בפני חבורת הבאנגים. בדיוק אז חזרה הבחורה עם הקלונקס שלי. ג'סי ראתה אותה מניחה בידי שני כדורים והיא הייתה חייבת לשאול בשביל מה הם. הם ענו שהכדורים נגד דכאון, שזה לא מדויק - הם נגד חרדה. הדבר האחרון שרציתי לעשות היה להסביר לג'סי למה אני רוצה לדפוק את הראש, אמרתי לה שהם עוזרים לי לישון.

בחורה אחרת מהחבורה הציעה להעביר לי את כרטיס הטיסה שלה - לתל אביב למחרת. העלתי את הנושא בפני ג'סי והיא התפלפה על כך שפתאום אני מתכננת לעזוב, לנטוש אותה לבדה ועוד מבלי לדבר איתה על זה לפני.
נאלצתי לוותר על הטיסה בשביל לשמור על ג'סי רגועה.
יצאנו לנואיבה בשני רכבים. ענן ישב ברכב השני, נופפנו אחד לשניה במרחק. הוא חייך, אך לא הוסיף אותי בפייסבוק כשחזר הביתה. זה היה זמנו של ענן להתאדות בחזרה לשממה ממנו יצא.


הדיונה הגדולה
העובדים של החוף הבטיחו להביא אותנו למקום טוב. ואכן, החוף היה יפה, נקי ומסודר. בהתאם לשם - דיונות יפות הקיפו את המתחם. שילמנו פחות מבלגונה הכחולה וקיבלנו חושה עם מזרן זוגי, רשת יתושים, ווייפיי ברוב היום, ושירותים ומקלחת משותפים. למרות היתרונות הללו, הדיונה הגדולה הייתה גרועה בהרבה מהלגונה הכחולה. ראשית - אם חשבתי שבלגונה היו יותר מדי ישראלים, היו הם כאין וכאפס לעומת המוני הישראלים ששרצו בדיונה הגדולה. אלו היו ישראלים עם משפחות - סחים בורגנים.
החזות הייתה של גן עדן אך בשבילי זה היה גיהנום.

ג'סי סירבה לקנות לי סיגריות בגלל שהיא עישנה בעברה והפסיקה, וסיגריות הן רעות בשבילי. אמרתי לה שהיא לא תעצור אותי מלעשן כי אקושש סיגריות מאנשים אחרים. הייתי מוכנה לקחת זאת על עצמי גם אם רק בשביל להתרחק ממנה לפרקי זמן קצרים.
רציתי לגלגל ג'וינט וג'סי אמרה: "No, you smoke to much." היא אמרה שהיא ראתה איך הורדתי ארבעה ראשים בבוקר וחשבה שזה מוגזם בשבילי.
"Fine, I won't take your drugs if you don't want to share them with me, they are yours." אמרתי לה. היא אמרה שאני גרגרנית, שאני לא יודעת מתי להפסיק, שאין לי כבוד…
רתחתי על ג'סי ורק רציתי לברוח משם.

במשך כל היום חיפשתי תעסוקות - שחיתי בים לבדי, הקשבתי למוזיקה לבדי, קראתי לבדי... בערב התיישבתי בחלל המרכזי בשביל לקושש סיגריות. התיישב לידי אחד העובדים של החוף ונתן לי בוף לגלגל ממנו ג'וינט. הוא השאיר אותי לגלגל וחזר עם סחלב טעים. שמחתי על המתנות שקיבלתי אבל הבחור היה בדיוק כמו שאר העובדים בשאר החופים - הוא צד בחורה שישבה לבד, האכיל אותה בסמים וחפר על טיול שנירקולים משותף שאנחנו חייבים לעשות.
נשבר לי מהחרא הזה. נפרדתי מהבחור וחזרתי לחושה. ג'סי כבר ישנה. חבל, חשבתי, יכולנו להזדיין עוד פעם אחת אחרונה. בלעתי את אחד מתוך שני הקלונקסים ונרדמתי בהחלטה לבדוק אוטובוסים לתל אביב בבוקר.

בבוקר, אחרי שבדקתי את לוח הזמנים, ניגשתי אל ג'סי במטרה להסביר לה בסבלנות ובנעם שאני רוצה לעזוב. עשיתי את מירב המאמצים לשמור על הרוחות רגועות אך ג'סי בחרה להחזיר לי תשובה פאסיבית אגריסיבית - "Fine, do whatever you want." היא ברחה לשירותים ורדפתי אחריה עד לשם, מחכה לה בחוץ בשביל לנסות לסיים את היחסים בינינו בשלום. היא אמרה שאני אנוכית ושהיא לא כועסת עלי בגלל שהיא בטוחה שהקארמה הרעה תפגע באנשים כמוני. "I never expected something like that from a rainbow person."
".I see what Ella was talking about, you are such a bad influence, always have to be hooked on something"
אז לקחתי את הדברים ויצאתי משם. אוכלת את הקלונקס האחרון בנסיעה לגבול.
אכלתי סרט על זה שיעצרו אותי בגבול בגלל שלקחתי צדפי-מאפרות מהחוף, בגלל שג'סי קיללה אותי בקארמה רעה. אבל הכל היה בסדר. לצאת מסיני בחזרה לתל אביב היה כמעט קל מדי.

הרגשתי רע על שנטשתי את ג'סי חולה בסיני, ניסיתי ליצור איתה קשר והיא התעלמה ממני. עד שיום אחד היא הופיעה בפתח ביתי וישנה אצלי שלושה ימים. היא התנהגה כאילו ששום דבר לא התפוצץ בינינו במהלך הנסיעה, כאילו שהיחסים בינינו היו תקינים וסתם אכלתי סרט. ניסיתי לשתף אותה בכמה שיותר מרגשותי אבל היא בחרה להתעלם מרובם הגורף. ביקשתי ממנה לעזוב - בנימוס ועדינות, והתגובה שלה הייתה: "whaaat?? Are you on drugs?" :(
מתנת הפרידה שהיא השאירה לי הייתה - סכיני גילוח. ככה ידעתי שג'סי 100% עיוורת לרגשות שלי. חסמתי אותה בפייסבוק.

לסיכום
סיני הייתה נחמדה, ותהיה נחמדה יותר בלי ג'סי.
בעיה מתמשכת בחיים שלי היא הרדיפה על ידי זכרים, מה שליווה אותי בחוזקה בשהותי בסיני. 
בחור אחד שהכרתי בריינבו סיפר שהוא גר בדהאב ועובד כמדריך טיולים. מגיעות הרבה תיירות שמבקשות שישן איתן בחושה כי הן מפחדות שהמקומיים יתגנבו אליהן בלילה. לא הייתי אומרת שפחד כזה הוא מוצדק, אבל מצריים חרמנים הם אכן מציקנים.

נכתב על ידי , 14/7/2018 16:28  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נצנצים ורודים ב-30/8/2018 01:06



הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , דברי תורה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנצנצים ורודים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נצנצים ורודים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ