לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.



Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

12/2017

קטעים גנוזים לעת פרידה


3.12.12
"כשאת מחבקת מישהו יותר מ30 שניות זה גורם לשניכם להיקשר ריגשית ולסמוך אחד על השני הרבה יותר טוב. אם יש לך אויבים, חבקי אותם.
כל הבעיות בעולם יכולות להיפטר עם קצת חיבוקים."
אמר מישהו שאני לא מכירה והלך להקיא אי שם בפינה.
אז חשבתי איזה לא נחמד מצד החברים שלי לא להזמין אותי לשתות אף פעם, והלכתי הביתה לראות ברייקינג באד.

מצחיק שכתבתי על חיבוקים כי בהמשך חיי אנשים הרבו להתלונן על החיבוקים שאני נותנת. הטענה נגדי היא שאני ממהרת להתנתק ולתפוח על הגב. היה בחור אחד בריינבו הבולגרי, פול, שאהב להתחבק במיוחד. יום אחד פול יצא לקנות בשבילי בירות, הושטתי לו כסף והוא פרש את ידיו לחיבוק בתגובה. אז נאלצתי להתחבק עם פול. "no, not like this. hug me like it's the last time you see me." אמר פול. נאלצתי להשקיע בחיבוק. "now that's better". כך לימד אותי פול איך לחבק. היפים אוהבים להשקיע בחיבוקים ארוכים, במגע. עם כמה שנכנסתי צינית, יצאתי חבקנית. חמש שנים קדימה ואני מסכימה עם הבחור, נראה לי שחיבוקים ארוכים יכולים להטיב לאנשים. בסיטואציות רבות מצאתי נחמה בחיבוקים ארוכים.

11.3.13
עם כל יום שעובר
הכחול בשיער שלי דוהה יותר
כל בוקר אני קצת מופתעת
השיער עוד יראה רגיל, אני יודעת
אבל קצת חבל לי בכל זאת
כי עם הכחול לא יצא לי הרבה להנות
לפעמים אני רואה בנות
ששערן כמו שלי מתיימר להיות
קצת חבל לי כי עכשיו
השיער ירוק כמו טחב
25.3.13 (- ניסיון שני?)
פעם השיער שלי היה כחול
אבל עכשיו הוא רק ירקרק טיפה
כל יום זולגת לי עוד דמעה
כי אני מבינה ששיערי לא ישאר כחול לנצח
השיער משתנה אך נשאר אותו מצח

מהתקופה בה צבעתי את השיער לכחול וכתבתי חרוזים ממש גרועים. יאק


7.4.13
"אז אהבת את וומפייר נייט אבל לא את קוד גיאס?"
"כן!"
"נובית."
"כן... אני באמת נובית. אפילו יש לי חברה שקוראת לי נובי (nobi) כי היא אומרת שאני הולכת לגור עם ההורים שלי עד גיל 30 ולהשאר חנונית לנצח."
"את יודעת שאפילו לא אמרת את המילה נוב נכון, נכון?"
"מה?..."
"נוב זה לא כינוי למישהו בן 30 שגר עם ההורים ונשאר חנון לנצח. אבל את עדיין נובית, אפילו יותר ממקודם!"
מוקדם יותר באותו יום דיברתי עם מישהי שלא מבלה באינטרנט אף פעם בכלל. היא אמרה שהיא חושבת שזה ממש חסר חיים שאנשים מספרים על עצמם דברים לאנשים שהם לא מכירים ואפילו לא יכולים לראות. הסברתי לה שהם עושים את זה כי הם כותבים על נושאים מסוימים שמעניינים את האנשים המסוימים שקוראים את מה שהם כותבים. היא אמרה לי שזה עדיין חסר חיים וכדאי שהאנשים האלה ישיגו חיים.
אני מסכימה.

קיץ 2017
אני גרה בדירת שותפים בשכונת התקווה. המעלה העיקרית של הדירה שלי היא השכירות הזולה - 1,800 כולל חשבונות, ארבעה שותפים, ארבעה כלבים, הרבה חברים שמתנחלים לנו על הדירה בקביעות והכלבים שלהם.
בהתחלה הרגשתי כמו נטע זר בישיבות החברתיות בדירה, כמו ילדה אשכנזיה מאומצת. עם חלוף הזמן התחלתי להתלבש טוב יותר לראש של השותפים. בדירה קורים דברים רבים, חלקם מדוברים ומקצתם מובנים לי. זו דירה מוזרה.
לאחד מהשותפים שלי - אמיר - יש התקפי עצבים. הוא חוזר הביתה ב4 בבוקר, טורק דלתות וצועק קללות: "שיט!! פאק!! לא!!" הוא בחור תאטרלי מאוד שנוטה להקצין את כל הסיפורים שלו. כשהוא כועס, הכעס שלו הופך לאש שורפת שמכלה את כל האוויר.
בשאר הזמן אמיר הוא בחור נחמד וחביב, הוא נעשה פסיכי רק בהתפרצויות הכעס שמתרחשות לעיתים. כבר כמה זמן שאני חושבת לשאול את אמיר לגבי ההתפרצויות האלו. אני סקרנית אם הוא מודע אליהן או שזה מין צד שונה באישיות שלו שמשתלט עליו ללא ידיעתו.
לאמיר היה חתול - פיז, חתול ג'ינג'י עיוור בעין אחת. לפני כשבוע חזרתי הביתה מהעבודה ונתקלתי באמיר ברחוב. החלפנו היי, אמיר אמר: "את יכולה לקרוא לפיז? הוא יצא אחרי מהבית ואני מפחד שהוא ירוץ לכביש וידרס". ניסית לקרוא לפיז אבל הוא לא הגיב. "נראה שפיז לא מקשיב לי אבל אני יכולה לקחת אותו הביתה על הידיים אם תרצה." "לא, נראה לי שהוא יהיה בסדר." אמר אמיר והמשיך ללכת. הלכתי הביתה.
יום לאחר מכן אמיר שאל אותי אם ראיתי את פיז, לא ראיתי את פיז... ובבוקר שלאחר מכן סיפר לי גבי - שותף נוסף - שאמיר יצא לחפש את פיז מפני שהוא לא ראה אותו כמה ימים ודאג לו, ומצא אותו דרוס על המדרכה ליד הבית. הם ערכו לו הלוויה שהייתה עצובה. פספסתי אותה.
למוות של פיז הייתה השפעה ניכרת על התפרצויות הזעם של אמיר. לפניו, אמיר היה פורץ בצרחות אחת לחודש או חודש וחצי. עכשיו התדירות עלתה למספר פעמים ביום.
במקביל למוות של פיז, אימצנו כלבה חדשה - צ'יקיטה, או טאקי. גורה חומה ובכיינית. אמיר לקח על עצמו לחנך את הכלביבה החדשה. חשבתי שנוכחות גורה חדשה תהווה נחמה עבור ליבו השבור של אמיר, אך נראה שההפך הוא הנכון. 
צ'יקיטה, כיאה לגורה קטנה נובכת ומשתוללת הרבה מאוד, וכשאמיר מתעצבן הוא מתחיל לכעוס עליה כאילו שהיא בת אדם עם מודעות עצמית - "י'בת זונה מי את שתרימי עלי את הקול?! הנה מרוצה? גם אני יכול לצעוק עליך!" צועק אמיר בכל קולו, טורק דלתות ובועט בחפצים. 
היום חיפשתי באנג ואמיר הזמין אותי לראש. אמיר מספר סיפור כמו בהצגה, מגזים עם ההגיה ותנועות הגוף. היום הוא סיפר על סכסוך שקרה בינו לבין מלצרית אחרת שעובדת איתו במסעדה. לא הבנתי כל כך את העיניין אבל הוא הציג אותה כפסיכית גמורה אף על פי שאיני בטוחה שהוא צודק בסיפור.
דיברנו על טאקי, הגורה החדשה. היא מלאת מרץ, תמיד מחפשת לשחק, ללקק, לנשוך ולטפס. אמיר ראה שטאקי נושכת אותי ואמר שאסור לתת לה לנשוך, אף פעם, אחרת היא מתרגלת לנשיכות. צריך להפסיק ללטף אותה מיד כשהיא מתחילה לנשוך. כך היא מבינה שהיא עשתה משהו לא בסדר. בנוסף, היא מזהה טון תקיף על פני טון משחקי. אמיר אמר שעם הזמן הוא הבין שצריך להפריד בין הצורה בה הוא מדבר אליה במשחק לבין הצורה בה הוא נוזף בה. היא מרגישה בהבדל ומבינה אותו.
"היא דורשת הרבה סבלנות" אמר אמיר. "אחרי שפיז מת, והתפרקתי, לא הצלחתי למצוא מספיק סבלנות עבורה. התחרפנתי מכל דבר קטן שהיא עשתה, הרגשתי שלשום דבר שאני עושה אין השפעה, שאני נמצא במבוי סתום מולה. אבל ככל שהמשכתי לעבוד על החינוך שלה הרגשתי שבהדרגה משהו מכל מה שאני מנסה להעביר לה נקלט.
היום הייתה האזכרה של פיז, הלכנו לשפוך לו בירה על ההלוויה. הוא אמר לי "מה אתה מביא לי בירה? אין לך בייקון י'קמצן?" חח אין על פיז. אני עדיין מתגעגע לחתול המפונק."
אמיר הסביר איפה הם קברו את פיז, הבטחתי שאלך גם אני לשפוך לו בירה על הקבר. "המוות שלו העציב גם אותי" הודתי בפני אמיר. לא יצא לי לגור עם חיות מחמד עד שנכנסתי לדירה.ובדירה יש מהן בשפע.
זה פוסט שנאלצתי לערוך מפני שהרבה מהנתונים שציינתי הפסיקו להיות עדכניים. טאקי ממשיכה לעשות צרות ואמיר ממשיך להתפלפ עליה בקביעות. כתבתי את הקטע הזה באותו היום בו ישבתי עם אמיר. נאלצתי לחתוך מהישיבה איתו בשביל ללכת לחדר שלי להזיל דמעות. ריגש אותי לשמוע שהוא מודע למצבו הנפשי שהתדרדר בעקבות המוות של פיז, מה שהיה ניכר מהרעש מבעד לקירות.
הקטע הזה נוגע בנושא בעייתי בדירה שלי, אליו נחשפתי יותר בתקופה האחרונה. אפשר לסכם שהשותפים שלי הם פסיכים.


כשעברתי על הטיוטות הישנות שלי גיליתי שכתבתי הרבה שטויות, מרביתן ראויות להמחק. התעסקתי הרבה בתחביבים שלי ובהדחקתי מהחברה, או מה שתפסתי כהדחקתי מהחברה ו"חוסר חיים". חייתי על האינטרנט, בעולם משלי. שינוי משמעותי שעברתי בשנה האחרונה הוא שהתחלתי לרצות לחיות במציאות. אני עוברת משבר אישיות מתמשך מאז חודש ספטמבר. מרגישה שכל חיי הלכתי על קו אחד, מפותל. היום אני הולכת על קו שונה, ישר. זה מתבטא למשל בפחד שלי מהחושך, שנעלם.
אחד הגורמים שדחפו אותי למשבר האישיות שלי הוא שאלה שהפנה אלי ידיד - "מה רגע ההצלחה הגדול ביותר שאת מצליחה לשים עליו את האצבע, הרגע בו הרגשת הכי הרבה גאווה עצמית?" עם כמה שהשאלה נראת בסיסית וקלה בהתחלה, היא נעשת כבדה יותר ככל שחושבים עליה. לא הצלחתי לשים את האצבע על אף רגע ספציפי בו הרגשתי גאווה עצמית בולטת. נזכרתי בהרבה רגעים קטנים בהם הרגשתי מסופקת מעצמי ומהחיים שלי, ללא רגע ספציפי של הצלחה. הסיבה שלא חוויתי רגעי הצלחה היא שלא הצבתי לעצמי מטרות.
התעקשתי לא להציב לעצמי מטרות עוד מראשית גיל ההתבגרות שלי. בכיתה ז' התבקשנו לכתוב חיבור על איך אנחנו רואים את עצמינו בשנת 2024. כתבתי: "להציב מטרות לעתיד זה מפגר כי אנחנו לא יכולים לצפות מה ישתנה." ואני עדיין חושבת שנכון לזרום, לקפוץ על הזדמנויות פתאומיות ולקחת דברים בקצב שלי. אך בנוסף לכך אני חושבת שצריך להתכוון לדברים מסוימים בשביל שהם יקרו. חשוב שהדברים האלו יהיו מספקים בשביל שיהיה טעם לעשות אותם.
אז יכול להיות שעוד לא מצאתי את ה-דבר שאליו אני אמורה להתכוון בחיים שלי, אבל אני יכולה להצביע על כמה דברים שההתעסקות בהם מספקת אותי. אחד מהם הוא לכתוב פוסטים בבלוג. אני מרגישה שהפוסטים שלי הם תוצר, בין אם הם מבטאים קו מחשבה או מספרים סיפור. נעים לי לקרוא אותם ולדמיין שבריר ממני שהתגבש אל תוך העולם. אני מרגישה גאווה עצמית כשאני מסיימת לכתוב פוסט.
אני צריכה להיות במצב מסוים בשביל להתיישב ולכתוב אבל כשאני נכנסנת לרצפים של כתיבה אני מרגישה מרוצה מאוד מעצמי. ניתן להבחין מקריאה בפוסטים ישנים בבלוג שלי שיכולות הניסוח שלי השתפרו. אני מבינה שזה תחביב שהתמדתי בו, גם אם בלי להתכוון.
אז זאת מילת התודה שלי לישראבלוג. תודה לישראבלוג, תודה לקוראים, תודה לאינטרנט ותודה לאנשים שממלאים אותו. 3>

חשבתי (לפני יואב מאור הממוסחר) לערוך טקס הלוויה לישראבלוג - נפגש ונקריא קטעים מביכים מהבלוג. מקריא הקטע המביך ביותר יזכה בפרס!
הארוע יערך ב'קאסל תקווה' - משכני הצנוע.
זוהי הזדמנות נדירה להציץ לחייה האותנטיים של נצנצים ורודים, בלי מסחרה נוצצת, רק אמת כואבת. מובטח: שתן כלבים על הרצפה.
מומלץ: לסחוב כיסאות פלסטיק מהבית כי לא יהיה מספיק מקום לשבת.
האם יש היענות בקהל לארוע פרידה מחתרתי מישראבלוג? 
בנוסף - לאן עדיף להעביר את הבלוג, לבלוגר או וורדפרס?
ו-מהו רגע ההצלחה הגדול ביותר שלכם?
כתבו לי בתגובות חיוך
נכתב על ידי , 28/12/2017 15:57  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קר לי ב-31/12/2017 22:38



הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , דברי תורה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנצנצים ורודים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נצנצים ורודים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ