לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.



Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

11/2017

פחדים, טקסים והזיות


זה היה בוקר יום ראשון. התעוררתי מוקדם וארגנתי דברים אחרונים לקראת היציאה לריינבו הרביעי שלי במספרו, או השלישי בארץ. בניגוד לנסיעות הקודמות שלי, הפעם התכוננתי לצאת לבד. התקשרתי לטרמפ שלי, איתו קבעתי בערב שלפני כן. "לא התקשרת אלי מספיק מוקדם וכבר הבטחתי למישהו אחר את מקומך באוטו, מצטער..." עידכן הטרמפ שלי. החלטתי לא לתת לשינוי בתוכנית לעצור אותי ועליתי מיד על אוטובוס לטבריה. משם קו נוסף לישוב מסוים, ומשם הליכה בת שעתיים עד למיקום הריינבו.
עוד בזמן שפילסתי את דרכי בתחבורה הציבורית, קיוויתי להתקל בהיפים שאוכל להתלוות אליהם. כושר ההתמצאות שלי ידוע לשמצה, אני טובה במיוחד בהליכות לכיוונים לא נכונים, לראות שבילים במקום בו אין שבילים, בלפספס פניות ואת היעדים שלי. בלי גוגל מפות, כל הליכה קלילה בעיר תגמר בהסתבכות ממושכת.

בשונה מבתל אביב, גוגל מפות לא תפס את השבילים המסומנים ברוג'ומים ולא נתקלתי באף אדם בדרך ולכן נאלצתי לכוון את עצמי. לרשותי היו פיסות של הוראות הגעה, נקודת מיקום ותמונה של מפה שמישהו צייר על פיסת קרטון. 
השמש ירדה לאיטה ואני ירדתי אל תוך וואדי ציורי עם צוקים סלעיים וקוצים זהובים. נמלאתי בגאווה עצמית כשחשבתי על המסע שאני עומדת לעשות לבדי, ושלא נתתי להעדר הליווי לעצור אותי. כשהשמש ירדה נתקלתי במספר היפים שיצאו מהריינבו. הבנתי שאני קרובה וכיביתי את הטלפון. המשכתי ללכת עם השביל בחשכה, שמחה ומתרגשת. אורו של הירח (שהתמלא לגמרי רק בערב שלפני כן) היה בהיר מספיק להליכה ללא פנס, אך חשוך מדי להבחנה מהירה ברוג'ומים. הלכתי כמה דקות טובות בעלייה עד שהעדר הרוג'ומים החל להדאיג אותי. לא שמעתי את הריינבו ולא ראיתי אותו. זכרתי שהמיקום אמור להיות בעמק, על פי כן לא הגיוני שאצטרך לעלות על הר. עצרתי, בפעם הראשונה מאז תחילת מסלול ההליכה, שתיתי מים וישבתי לנוח. חילחלה בי ההבנה שטעיתי בדרך. לבד, לא יודעת איפה, תנים מייללים מתוך החשכה.

האתגר שלי היה להחזיק את עצמי בידיים כשהרגשתי שאני מתחילה להכנס לפאניקה. אפשר להגיד שפחדים וחרדות הם תפיסה שיקרית שאנחנו מקבלים לגבי המציאות. אימרה זו, הגיונית ככל שתהיה, לא מונעת ממני הרגשה של פחד וחרדה. הפחד הוא אויבי הגדול ביותר, חוויות רבות בחיי הן קרבות שלי כנגד הפחד.
בגלל שהלכתי לבדי ידעתי שכל האחריות למציאת הדרך מוטלת עלי ושהפתרון לחידה נמצא בהוראות בהן הצטיידתי. הדלקתי את הטלפון, קראתי שוב ושוב את הוראות ההגעה, פתחתי את נקודת המיקום בגוגל מפות. ראיתי שאני מתרחקת מהנקודה ככל שאני עולה בשביל, ומתקרבת לישוב. על פי כן פניתי אחורה וירדתי את העלייה אותה עליתי במשך כחצי שעה. הסתכלתי על הצילום של המפה המצוירת, היא לא הייתה ברורה מי יודע מה אבל הצלחתי להבין מהתבוננות בה שפספסתי פנייה למחסום פרות.

בסוף הירידה ראיתי אנשים שהלכו עם פנסים. הרגשתי נחמה לראות בני אדם נוספים אחרי שעות של שיטוטים לבד. אור הפנס היה האור בקצה המנהרה, העזרה שאקבל בתנאי שאבקש. "היי! תעצרו!" קראתי לעברם, אך הם לא עצרו. "היי! אני צריכה עזרה! help!" קראתי חזק יותר, אך אור הפנסים המשיך בדרכו ואני נותרתי לבדי בחושך. בשלב הזה הרגשתי כמו פסיכית. אמרתי "מווו" לכל פרה שראיתי בדרך. לא היה בכוחן להבין אותי ולכוון אותי לשביל הנכון. למרות זאת, אחרי זמן מה, הצלחתי למצוא את מחסום הפרות האבוד ולעלות על השביל הנכון לריינבו.

הריינבו:
הרבה אנשים טוענים שהריינבו בארץ מעפן ביחס לריינבו בחו"ל. עכשיו כשביקרתי בשניהם, אני יכולה להגיד שאין שום שוני מהותי בריינבו בארץ שיכול להתפס כ"מעפן". עם זאת, ישראלים הם ישראלים, וישראלים אוהבים לריב. ישראלים אוהבים לדבר בצעקות, לאיים ולהרביץ. בנוסף לכך בארץ יש 'תרבות זולות'  - ריינבואיסטים רבים מעדיפים לא לצאת למרחבים הציבוריים אלא לבלות בזולות פרטיות. יש הרבה יותר באנגים (ביחס לבולגריה בה הבאנג המאולתר שלי היה היחיד) והרבה יותר אנשים שבאים בשביל לדפוק את הראש.

ביליתי הרבה מזמני בישיבות בזולה של 'הפיראטים' - שיקו ונירה, זוג רוסים-ישראלים הלבושים בחולצות פסים וראסטות תואמות. הפיראטיות שלהם התבטאה ב: א. דגל הפיראטים שקישט את הזולה שלהם.
ב. גישתם הפיראטית לגבי שאר הריינבו. הם לא אהבו לצאת מהזולה ולהתערבב עם שאר ההיפים, הם נמנעו מלאכול את האוכל שכולם אכלו מטעמי היגיינה. גישתם הייתה חתרנית משהו ביחס לשאר תושבי המקום.
הדבר הראשון ששמעתי משיקו ורינה היה מחוויותיהם במסיבת הטכנו בבולגריה (בפוסט הקודם - המסיבה בה התפלפתי). שניהם בילו ארבעה ימים שלמים במסיבה מבלי להתפלפ! "במסיבות טכנו יש סצנה מגעילה של אבקות אבל אני לא נוגע בשטויות האלו." אמר שיקו. "כנראה שזאת החלטה חכמה..." אמרתי.
היה להם באנג זכוכית גדול ואיכותי. הם התייחסו אליו כאל התינוק שלהם, שמרו עליו מכל משמר, דאגו להחליף לו מים ולצחצח אותו ביסודיות.
יום אחד קיססתי את פיסת החשיש שחברה זרקה לי, מתרגשת לקראת הראש הראשון שאפיל בבאנג היוקרתי, ביקשתי מנירה להשתמש במכשיר. "מה את מעשנת?" היא שאלה. "חום." איזה חום?" "אה... חום סבבה..." עניתי, מבוישת. "סתם חום סבבה לא נכנס לי לבאנג." פסקה נירה ונתנה לי להשתמש בבאנג האורחים העלוב.


אנשי הריינבו הישראלי הם חזירים, אגואיסטים שאוהבים לצעוק כל דבר שהם אומרים. החזירות שלהם מתבטאת בעיקר בחיפוש המתמיד אחרי שאכטות. פתחת ג'וינט במרחב ציבורי? יתנפלו עליך חמישה אנשים שונים שעקבו אחרי הריח ומתים לפאף. כולם אוהבים לדבר על גאנג'ה, כמה שבא להם גאנג'ה, ואיזה באסה שאין. 
הגעתי לריינבו בלי גאנג'ה ולמרות שהתארגנתי פעמיים במהלך השבועיים שביליתי שם, מעט הסמים נשרפו מהר.
כשהייתי בריינבו בבולגריה הבנתי מה המשמעות של "לתת באהבה". בריינבו ניתן לשמוע "באהבה" כתגובה ל"תודה". חלקם יענו "באהבה".זה צרם לי בהתחלה, עד שהבנתי את המשמעות שמאחורי האימרה. לתת צריך באהבה, או לא בכלל. אם אני נותנת משהו זה בגלל שאני רוצה לתת ולא בגלל שאני מרגישה מחויבת או שלא נעים לי לסרב.
בבולגריה היה לי מעט גראס ומעט בירות, הרגשתי שמן הראוי לחלוק אותם עם אנשים נוספים אחרת לא אהנה מהם באמת. וזו בעצם הציפיה שלי מנתינה - הרצון הטוב לתת שצריך לעמוד מאחוריה.
בריינבו לא ציפיתי לקבל שום דבר, במיוחד לא שאכטות. מאז פעם אחת בה ביקשתי ראש מנירה והיא אמרה שאין מספיק ועניתי שזה בסדר. בהמשך, מלאי הסמים של הפיראטים חודש והשאכטות כן זרמו עד אלי. אלו היו שאכטות האיכותיות ביותר שקיבלתי והערכתי כל אחת מהן מכל הלב.

לישיבות בזולת הפיראטים היו מספר חוקים לא כתובים: שאכטות מקבלים רק כשמציעים לך, בלי טררם, כבד את אביך ואת אימך.
שיקו ונירה תפסו את מקום האב והאם בדינמיקה החברתית, הרגשתי שעלי לכבדם כהכרת תודה. הם לא אהבו רעש ויכולתי להרגיש איך הם מרגישים לא בנוח כשמגיע אורח שצועק, מתופף או שר בפראות (מראה שכיח). הזדהתי עם הרגשות האלו והרגשתי בבית בסביבתם. בהרבה מהזמן שביליתי בזולת הפיראטים בכלל לא דיברנו אחד עם השני. ישבנו בשקט, מעושנים כראוי, צפינו באש והקשבנו לרוח. מדי פעם שיקו אמר "שאנטי שאנטי" ומלבד זאת דבר לא קטע את הדממה.

ערב אחד, לקחתי לישיבה אצל הפיראטים את ידיד שלי - ב'. היה ברשותי מעט גראס והתכוונתי לכבד אותו בראש בבאנג האיכותי ביותר בריינבו.
הפיראטים ואורחיהם היו שקטים, כהרגלם. כשהתיישבתי לצידם עם ב', הוא המשיך את השיחה שניהלנו לפני שהתיישבנו ובכלל לא טרח להציג את עצמו בפניהם או לנסות לשאול לשלומם. כשדיברתי על זה איתו לאחר הישיבה, הוא אמר שהוא הרגיש קור ועוינות מצד הפיראטים ולכן לא חשב שהם ירצו לדבר איתו. מבחינתי זו הייתה עבירה חמורה על החוק החברתי החשוב ביותר - כבד את המארח שלך. כעסתי על כך שהוא העז לקטוע את הדממה בשביל להמשיך לפטפט איתי.
כשביקשתי מנירה את הבאנג, היא אמרה: "סתם שתדעי, יש כמה נהלים לא כתובים לשימוש קונסיסטנטי במכשיר - יש לפתוח קססה חברתית ולהביא מלח גס אם אפשר..." "סורי פשוט יש לי כאן רק שני ראשים" מיהרתי להתגונן. "אם אין אז אין." "אבל יש אצלי מלח גס, אביא לך מחר!" מיהרתי לנסות לתקן את המצב. נירה מעולם לא נתנה לי הערה כזאת, שגרמה לי להרגיש כמו חזירה נצלנית. הייתי חייבת להוכיח לה אחרת. במשך כל הישיבה באותו הערב הרגשתי שאני חייבת להפגין הכרת תודה בשביל להוכיח שאיני נצלנית.


אני וב' עישנו את הראשים שלנו, נירה סיימה לבשל ומילאה צלחות בתבשיל לכל אורחי הזולה. אני סירבתי למנה בגלל שזה היה היום בו נמנעתי מלאכול בשביל להמנע מלשלשל את האוכל שלי. במשך יומיים סבלתי משילשולים נוזליים וכאבי בטן, תופעה מוכרת לריינבואיסטים מנוסים.
כשנירה הציעה לב' מנת תבשיל, הוא נענה בחיוב. אחרי כמה דקות בהן כולם אכלו בתאבון, נירה אמרה: "אה דרך אגב, תאכלו בזהירות. נפל בורג קטן מהמכסה של הסיר לתוך התבשיל ולא הצלחתי להוציא אותו." בחור אחד אמר: "זה בורג קטן. אפשר לבלוע אותו אבל לא כדאי ללעוס אותו." בחור אחר אמר: "זו תוספת ברזל לארוחה." כולם התבדחו על הבורג והמשיכו לאכול.
"אני מצטער, היה לי ממש טעים. אבל אני לא מסוגל לאכול תבשיל עם מוכש." אמר ב' והזיז את צלחתו הצידה. הייתי מזועזעת. הסתכלתי על הצלחת המלאה, שהתכוונתי לנקות בסוף הארוחה במילא, והבנתי שאין לי ברירה אלא לרוקן אותה. ידעתי שהם היו זורקים את האוכל שלו בגלל טעמי ההיגיינה שלהם, ואני מסרבת לתת לאוכל להזרק.
שלשלתי את התבשיל בהמשך הערב אבל זו הייתה הקרבה שהייתי חייבת לעשות. במהלך כל הישיבה הרבתי להגיד תודה ולצחוק מבדיחות בשביל לרצות את המארחים שלי. הייתי עצבנית על ב', חשבתי שהוא התנהג כמו חזיר נצלן.
הכי נורא היה כשב' נשכב אחורה והפיל את הבאנג בלי לשים לב. ראיתי אותו נופל וקראתי "לא!!!" בתוך הראש שלי. מהר הרמתי אותו וניקיתי את אזור הפיה בשביל שאף אחד לא ישים לב. לא קרה כלום ואף אחד לא אמר כלום אבל הלב שלי נפל לתחתונים כשחשבתי על התינוק של הפיראטים שנמצא בסכנה. 

ב' קם כעבור מספר דקות, שאל אם אני מצטרפת, עניתי שאני רוצה לשטוף את הצלחת לפני שאזוז. חמש דקות לאחר שב' קם, איש החשיש הציע לי ראש.

קצת עלי, על באנגים ועל חשיש:
אני ילדת באנגים. אני מעשנת באנגים מבקבוקי סאפה עם מבחנות זכוכית וצ'וק. אם תשאלו אותי, זו צורת ההגשה האידיאלית. זה חסכוני יותר, אישי יותר וגם ניתן לתקצוב. למרות כל הראשים שאני מפילה בשגרה שלי, קשה לי להתמודד עם ראשים גדולים. בכל פעם שהשותפים מציעים לי ראש אני מבקשת את הקססה ומפילה קצת מהראש בחזרה לקססה. אני מעדיפה לדאוג להכנת הראשים בעצמי למרות שגם אז לא אצליח להפיל אותם בשאיפה אחת ברוב הפעמים. בפעמים מסוימות לא נעים לי לבקש את הקססה ולכן אני צוללת למים העמוקים ונחנקת, מתעכבת על הראשים כמו טירונית.
יום אחד לא הצלחתי להפיל את הראש שהפיראטים הגישו לי והעברתי את הבאנג לבחור אחר. "אל תעבירי לו את הבאנג, תפילי את הראש, את מסוגלת." אמרה לי נירה. ופשוט נאלצתי להפיל אותו :(
יצא לי לעשן הרבה חשיש בחיי, חשיש מהתחנה המרכזית בתל אביב. כשעישנתי אותו חשבתי שזה "חום סבבה" אבל בדיעבד אני מבינה שזה היה חומר מחורבן שאפילו לא שווה עישון. לאחרונה למדתי שחשיש הוא עולם ומלואו. סטלה שמקבלים מחשיש איכותי שונה בתכליתה מסטלה של ירוק. חשיש מרגישים בריפיון שרירים בגוף, ברוגע נפשי. 

לאיש החשיש, שהיה דייר קבוע בזולת הפיראטים, היה חשיש מרוקאי מאוד איכותי. בכל פעם שקיבלתי ראש חשיש ידעתי שאהיה חייבת להמשיך לשבת לפחות לשעה הקרובה כי פשוט לא הצלחתי ללכת. זאת אולי נשמעת כמו בעיה, אבל הסטלות שקיבלתי היו נעימות מאוד. הייתי בוהה באש ומרגישה שאני נהפכת לחלק מהחמימות שלה, בכל הגוף והנפש שלי. ערב אחד הסתכלתי על הפיראטים ועל אורחיהם והרגשתי אהבה גדולה כלפי כל אחד ואחת מהם. חשבתי על זה שאהבה רומנטית היא בולשיט ושאהבה אמיתית היא אהבה שמרגישה כלפי חברים וכלפי בני משפחה. אהבה רומנטית היא שקר של הפטריארכיה.

אז עישנתי את הראש שהציעו לי וכהרגלי הפכתי לעלה שנידף ברוח. נאלצתי לשבת מספר דקות נוספות עד שהרגשתי יציבה מספיק בשביל לקום. המשימה שלי הייתה לשטוף כלים בנהר וכדי להגיע לנהר היה עלי ללכת בשבילים צרים בצלע גבעה. כמו שהבהרתי בתחילת הפוסט - אני טובה מאוד בלהאבד. נאבדתי פעמים רבות בריינבו, גם בשבילים אותם הלכתי עשרות פעמים באור יום. ותור עלה שנידף ברוח, נאלצתי לדאוג גם ליציבות שלי בנוסף להכוונה. זה היה אתגר ענקי שנאלצתי להתמודד איתו בכל פעם שעזבתי את זולת הפיראטים מעושנת (כמעט כל יום). עם הזמן פיתחתי שיטה - הלכתי מהר בשביל לא להחליק במדרון. זה עבד אך דרש נחישות. פעמים רבות נאלצתי לעצור ולהסדיר את הנשימה שלי לפני שאני ממשיכה. 

מה שהיה נחמד בלהתעופף מפה לשם בתור עלה נידף זה שלא אכלתי שום סרטים. הטבע נתן לי תחושה של רוגע, הכוכבים והירח השרו עלי תחושת בטחון. צליל פכפוך המים ורשרוש הרוח בעלים תפקו כצליל פעימות לב של אמא מרגיעה.
לשטוף את כלי האוכל של הפיראטים עלה לי במאמץ רב אבל שמחתי שעשיתי את זה מפני שהרגשתי שזה היה נכון. יום לאחר מכן הבאתי מלח גס כמו שהבטחתי. הכל בשביל אבא ואמא.

כשחזרתי מהריינבו הבולגרי, ידיד אחד סיפר לי שחבר שלו פגש אותי אך לא דיברנו ולכן כנראה לא אזכור אותו. באמת לא זכרתי אותו, אבל ניסיתי לחשוב מי זה יכול להיות. חיפשתי בקבוצה של הריינבו הבלקני ומצאתי בחור שהצטייר כישראלי, שלא זכרתי שפגשתי. שלחתי תמונה שלו לאותו ידיד, שואלת אם זה האחד. הוא ענה: "לא, אבל זה בחור ממש חתיך חח."
ערב אחד הבחור הממש חתיך שמצאתי בפייסבוק הופיע מולי בישיבה אצל הפיראטים. הוא נראה כמו איזה סקנדינבי עם השיער הבלונדיני החלק והארוך, והזקן התואם. אני לא חושבת שהייתי מתארת אותו כ'חתיך' כי אם יפה וקסום. הוא ניכר בחן ורוגע פנימי שהוקרן החוצה. נקרא לו - תור, בשל המראה הנורדי שלו.
ערב אחד, תור ערך "ערב צ'ילונג" בזולה של הפיראטים.
צ'ילונג זה מין מקטרת הודית, עשויה מעץ, בעלת ראש גדול, שמעשנים כאשר הוא מופנה מעלה. צ'ילונג מעשנים בחברה, מברכים עליו, כשמקבלים אותו מקרבים אותו למרכז המצח ומרימים, כמו מחווה של השתחוות. כל התהליך טקסי מאוד. תור בילה זמן רב בלהכין את הקססה, שנראה לי הכילה חשיש?... הוא הרטיב אותה וחימם אותה ועשה איתה כל מיני דברים שלא עושים עם קססות רגילות. השאכטות שעישנתי מהצ'ילונג היו השאכטות הטעימות והחלקות ביותר שאי פעם עישנתי, חלקות מכל ג'וינט. לקחתי שלוש שאכטות ונכנכתי לעולם אחר.

קוראי הנאמנים עשויים לזכור את הפוסט על הריינבו הקודם ולשאול בטוב ליבם - מה עם הבחור הממש יפה בעל שאכטות האופיום? ובכן, תנו לי לספר לכם מה קרה איתו - הוא מת. לא מת במובן הקונבנציונלי של מת אלא במובן האישיותי. אותה אישיות יוצאת דופן שהכרתי בריינבו הקודם חדלה מלהתקיים. אני יודעת שהוא נכנס לאישפוז פסיכיאטרי מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, וחזר שונה לגמרי. הוא מזדהה בשם אחר, שם רגיל. לובש טישרטים עם ג'ינס ונעלי בלנסטון. הוא גזר את השיער וגידל שפם. מסתובב עם כובע פדורה שמשלים את הלוק. הוא עדיין יפה, אבל הוא אדם שונה. הוא הופיע בערב הצ'ילונג בזולה של הפיראטים, השתעל את חייו בכל פעם שלקח שאכטה. היה נראה שנתנו לו משהו בפסיחושקה שהפך אותו לסחי. הוא היה רזה ושברירי, מופנם מאוד. למעשה הוא היה חלק ממוטיב המוות ששרר בריינבו, יחד עם אדם שמת באמת (לא בריינבו) ואדם עם נזק מוחי שנגרם מתאונה.

אני לא יכולה להגיד בוודאות מה גרם לחווית הצ'ילונג להיות פסיכודלית כל כך, לא בטוחה מה עישנו, ייתכן שהטקסיות בלבד הכניסה אותי לאוויה שונה מכל דבר שהכרתי. העובדה היא שהצ'ילונג הכניס אותי לעולם אחר.
הסתכלתי בתור, שישב ברגליים שלובות עם גב זקוף, פניו פנו למדורה ועיניו היו עצומות. על שפתיו נמרח חיוך קטן. הרוח שיחקה בשיערו הבלונדיני שהתנפנף על פניו. הוא נראה כמו יצור קסום ברגע של עונג. כשצפיתי בו הרגשתי שאני יכולה להדבק בחלק מהשלוות נפש שהוא הקרין. זה היה נעים. חוויתי כל מיני ויזואלים קטנים כמו חוטי צבע בהירים שהתגלגלו בין עצמים.
שמעתי את ד' - הבחור שמת וקם לתחייה, עונה לשיקו שאמר "תודה" על כך שמזג לו תה. ד' ענה: "אין בעד מה. בשמחה." הוא היה מנומס ואיצילי מאוד. קולו הדק הידהד במרחב בהרמוניה מושלמת, והמשיך להדהד בראש שלי.

קמתי בשביל ללכת למיין פייר, רציתי להשתתף במעגל השירה שמתקיים לפני כל ארוחה. נאלצתי לעצור ולהתאמן על לצעוד במקום לפני שהצלחתי ללכת בשבילים... כשהגעתי, הצטרפתי למעגל אך היה לי קשה שלא לצחוק כשניסיתי לשיר. החלק המהנה היה כשעשינו "אום" ביחד, חלק שאני אוהבת לקחת ברצינות. בהתחלה הטיקסיות מרגישה מפגרת אבל עם הזמן מקבלים אותה כמשהו נכון ומספק - להתחבר עם הקבוצה, לחלוק את האנרגיה של הפרט עם הכלל, לקחת ממנה לעצמך ולהודות לאדמה. 
בזמן האום עצמתי עיניים, הייתי מסוחררת ואיבדתי שיווי משקל ולכן נאלצתי לפקוח אותן. הסתכלתי על האנשים מולי במעגל, מחזיקים ידיים אחד עם השני, ראיתי הילות מסביב ובין כל אדם. לא בטוחה שנכון לקרוא למה שראיתי "הילה" - ראיתי מטושטש את השטח שמסביב לכל אדם, כצבעים מרוחים. הרגשתי שזה היה קסם של ריינבו.

כשהתיישבתי לאכול בסיום הטקס, הסתכלתי על האנשים שישבו מולי במעגל. מבעד לעשן יכולתי לראות עגיל ספטום מחזיר את אורה של המדורה, הסתכלתי על תווי הפנים וזיהיתי אותם מיד - זה היה אדוארד* - החתיך התורן מהריינבו הבולגרי. ראיתי את עיניו הכחולות, את הקעקועים, את התספורת העדכנית ששונה מהתספורת שהייתה לו כשנפגשנו. הוא לבש קפוצ'ון לבן שכיסה את ראשו הגלוח, העניק לו מראה של דמות מהסרט - only lovers left alive.
נכנסתי להלם כשראיתי את אדוארד, לא חשבתי שהוא יכול פשוט לצוץ מולי בריינבו הישראלי. נכנסתי לפאניקה, לא ידעתי איך להגיב ומה להגיד לו. החלטתי לדחות את המשימה למחר, כשארגיש רגועה.
בבוקר של אותו היום החלטתי שבבוקר הבא אקפל את חפצי ואזוז החוצה. בגלל שראיתי את אדוארד, ולא העזתי להגיד לו שלום, נאלצתי להשאר בריינבו חצי שבוע נוסף בשביל להתגבר על החרדה שלי. ביליתי ימים שלמים בלנסות למצוא אותו - במעגלי אוכל, בין ישיבות. אפילו חיפשתי את האוהל שלו, עליו מצוירת עין, אך לא היה זכר לאדוארד בשום מקום. המשימה הכניסה אותי ללחץ. כשחשבתי מה אעשה או מה אני רוצה לעשות עם אדוארד כשאראה אותו, הבנתי שיש רק דבר אחד שבטוח ארצה לעשות והוא לצלם אותו במצלמת פילם שלי (מה שלא יצא בפעם שעברה). באותם ימים הסתובבתי עם המצלמה עלי כל הזמן.

ערב אחד ראיתי מישהי מרכיבה משקפי שמש מול המדורה בלילה. כשהסתכלתי עליה היא אמרה שהמשקפיים עוזרות כנגד הגיצים והאבק שעפים ברוח. הסתכלתי על משקפי השמש וראיתי שאלו משקפי השמש שאיבדתי לפני שבוע! "מצאת את משקפי השמש האלו?" שאלתי אותה. היא אמרה שאכן מצאה אותם, חשבה שכבר לא יחזרו לקחת אותן ולקחה אותן לעצמה. היא שמחה להחזיר לי את משקפי השמש כשהסברתי לה שהן שלי. זה היה נחמד. הרכבתי את המשקפיים ופתאום הכל התבהר.
בריינבו אוהבים לדבר על זה שלא חסר כלום לאף אחד, אם יחסר לך דבר הוא ימצא דרך בשביל להגיע עד אליך. היפי ככל שזה יהיה, זה עובד. באמת חזרו אלי משקפי השמש שאיבדתי ושמחתי על המקריות בה הן מצאו את דרכן אלי.
בריינבו חסרו לי שני דברים בלבד: משקפי השמש שלי, ואדוארד. בעקבות חזרתן של המשקפיים הבנתי שהסיבה היחידה שאדוארד עוד לא חזר אלי, למרות מאמצי, היא שהוא לא כאן. הגעתי להבנה שהזיתי אותו.
סיפרתי לאדוארד את כל זה והוא הגיב: "cute" חח. נראה לי שהוא לא הבין בגלל שכתבתי לו באנגלית והוא דובר רוסית בלבד. 

*אדוארד
זה היה בערב הירח המלא, האווירה הייתה חגיגית. אנחנו כמעט ולא מרגישים את מחזורי הירח כשאנחנו חיים בערים אבל כשחיים בשטח לומדים לחגוג את זריחתו של הירח, להעריך את אורו וסגולותיו. הירח מכניס בכולנו מעט שגעון, או תעוזה. השיחות שניהלתי עם כל אחד הרגישו קצת בהירות וכנות מהרגיל. העזתי להגיד ולעשות דברים שלא הייתי מעיזה בדרך כלל, והרגשתי שכך גם כולם.
אדוארד היה אוקראיני שגר ברוסיה ועבד כמקעקע, לפני שמכר את כל רכושו ויצא למסע נדודים. הוא היה יפה ואסתטי מאוד, הקעקועים שכיסו את כל גופו היו יפים מאוד גם הם. הוא לא נהג לדבר עם אנשים אחרים, כשדיברתי איתו גיליתי שזה מפני שהוא לא מבין אנגלית, הוא דובר רוסית ואוקראינית בלבד.
בערב הירח המלא הרגשתי שאדוארד בחר אותי מהקהל. שזה מוזר מבחינתי כי אני לא מצליחה להבין איך הוא נמשך אלי. התרגשתי כבר מהשם שלו - אדוארד, כמו אדוארד קאלן מספרי דמדומים. אני חושבת שהרבה מכתבי דמדומים עיצבו את התפיסה שלי לגבי בנים ומערכות יחסים. אדוארד מהריינבו היה אדוארד מושלם - ג'נטלמן רוסי שנתן לי את השמיכה שלו. הוא לקח אותי לצוק המזמוזים והתמזמזנו. היה לו שסע בלשון. הוא סיפר לי כל מיני דברים על המסעות שלו בעולם ועל החיים שלו בסנט פטרבורגר, שהוא שמח לעזוב.
"על מה את חושבת?" שאל אותי אדוארד כשישבנו בצוק המזמוזים. הקסם שהטיל עלי הירח אילץ אותי לפלוט: "אני חושבת על זה שאתה הבחור הכי יפה שהייתי איתו". אם להשוות, אולי הוא היה יפה כמו ד' מהריינבו הקודם. אך בניגוד אליו - הוא התעניין בי!
הוא לקח אותי לאוהל שלו והראה לי את אוסף המזכרות מהטיולים שלו. היה לו מוטיב של עיניים - עין מקועקעת על הצוואר, עוד שלוש על הבטן ואחת מצוירת על האוהל. תנוכי האוזניים שלו היו חתוכים והוא אמר שזה שאריות מההרחבות שלו. הוא אמר לי להרגע וליטף אותי. הסקס עצמו לא היה מרגש כמו שהחיבור איתו ריגש אותי. הוא אמר לי דברים כמו "אני שלך" ונמסתי. לא יכולת להתנתק מכמה שהוא יפה, נהנתי להסתכל וללטף אותו. 
יום לאחר מכן טסתי בחזרה לארץ ואדוארד המשיך במסעו.
אני ממשיכה לעקוב אחריו במדיה האינטרנטית ולשמור תמונות אהובות בתיקיה יעודית במחשב שלי. הוא מנהל 'יומן טיולים' ביחד עם עוד בחורה, חברה שלו. נראה שהם יצאו וטיילו במשך זמן רב אך דרכיהם התפצלו לפני הריינבו הבולגרי. לא אכפת לי להיות אדם חולף בחייו מפני שהיה לי העונג לבקר בהם.

כשנפרדתי מהפיראטים, שיקו אמר לי "see you in five". לא החלפנו שום דרכים ליצירת קשר אך הרגשתי שזה לא נחוץ. השבוע חלמתי שפגשתי את הפיראטים, חשבתי "שיקו צדק, באמת התראינו מחדש מהר מאוד". אומנם זה היה חלום, אך אני מרגישה שכך זה הולך לעבוד. אני אתקל בפיראטים מחדש, ואולי אף באדוארד שמחוץ להזיות שלי. יאק


זה אדוארד, באוהל שלו, מחייך חיוך שובה לב.

זו תמונה שהוא דיבר עליה כשנפגשנו, הוא אמר שהוא היה מחוק ועייף כשהיא צולמה. חח, חמוד!


תמונה ישנה יותר.

זו תמונה עם חברה שלו. תמונה יפה של היפים מאושרים.

העדכנית ביותר.
נכתב על ידי , 30/11/2017 23:43  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של jerom_k ב-11/12/2017 00:47



הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , דברי תורה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנצנצים ורודים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נצנצים ורודים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ