לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.



Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

10/2017

יומן הסמים שלי-פרק ח': איך נדפקתי מספידים


אמפטמין הוא סם שפועל על מערכת העצבים המרכזית וגורם למוח לייצר הרבה דופמין (בין היתר). דופמין גורם לתחושת עירנות, חדות ואופוריה. עם זאת, אמפטמין מכלה את מאגרי הדופמין של המוח וכעבור זמן מהשימוש מביא לאנהדוניה - אי יכולת לחוות עונג, דכאון, אובדנות והזיות.
בעבר, אמפטמין היה פופולרי כ-'כדורי עירנות' שחולקו לחיילים במלחמת העולם השניה - בארצות הברית, בגרמניה וגם ברוסיה. ארצות הברית המשיכה לחלק לחייליה כדורי אמפטמין כמה שנים לאחר מכן בשביל לשמור עליהם עירניים וחדים לאורך זמן.
בנוסף - אמפטמין שווק ככדורי דיאטה. לדוגמא, כדורי הדיאטה מרקוויאם לחלום:

כיום אמפטמין משווק כתרופה להפרעות קשב וריכוז - אדרל, וכסם מסיבות המכונה ספיד.

זה היה בסוף אוגוסט, במסיבת טכנו על שפת הים השחור בבולגריה. האנשים היו לובשי שחורים עם פירסינגים, הם חנו לצד הים עם משאיות-הבית שלהם והכלבים השחורים שתאמו לבגדים. בשביל לקנות סמים במסיבה כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לשאול כל אדם מרחבת הריקודים לגבי הסם שאני מחפשת, הוא היה מפנה אותי או מוכר לי בעצמו. קניית הספידים הייתה קניית הסמים הקלה וקלת הדעת ביותר שביצעתי.
אני משארת שהשעה הייתה 11 בלילה כששיכרות הייגרמייסטר ירדה ואני ושתי חברותי התחלנו להסניף ספידים. ביקשנו מהסוחר כמות לשלושתינו וקיבלנו משהו כמו גרם של אבקה לבנה וקימחית. האבקה עברה באף בקלילות אך השאירה טעם נוראי בגרון מיד לאחר מכן. הרגשתי ערנית, חדה וקופצנית הרבה יותר, השיחה עם החברות נעשתה מעניינת ומעמיקה יותר. בסך הכל הרגשתי את כל ההשפעות הרגילות של סמים ממריצים אבל עוצמתית פחות משאני רגילה. ההתנסות שלי עם הספידים הזכירה לי את ההתנסות שלי עם קוקאין - שמבחינתי לא היה חזק מספיק, רק עם טעם מגעיל.

אלה ותמנה יצאו מהאוהל לפני והלכו למסיבה. כשאני יצאתי מהאוהל חיפשתי את האורות של המסיבות והלכתי לאורות הקרובים ביותר. כשהגעתי לאורות הבנתי שהגעתי לבמה שנפרדת משורת הבמות האחרות, אליהן הלכו חברות שלי. מיד תיפסתי על הדיונה שלפניה עמדה הבמה, עמדתי לפלס את דרכי בדיונות החול עד לשאר המסיבות אך הבחנתי באדם גבוה עם ראש מאוד צר שעמד כמה מטרים ממני ונעץ בי מבטים. הוא נראה חשוד ולא טבעי ועקב אחרי במבטו לכל מקום שהלכתי אליו. ניסיתי להסתוות בין האנשים הרוקדים, מחכה שהוא יסית את המבט בשביל לאפשר לי להמלט בחושך. רקדתי ונעצתי מבטים בslender man שנעץ בי מבטים, עוקב אחרי לאן שאלך.
אני מניחה שעברו כמה דקות טובות עד שראיתי אנשים נוספים במרחב השחור של הדיונות, עליהם בניתי כמגן אנושי ודפקתי ריצה עד לשורת הבמות האחרות.

כמה ימים מאוחר יותר הסתכלתי על ערמה של צמיגים שעמדה בראש דיונת חול ליד הים והבנתי שהזיתי את הבחור המפחיד, אכלתי סרט על ערמה של צמיגים. בהמשךאוכל עוד סרטים רבים, אך בנקודה זו של הזמן הדחקתי בקלות את החיזיון של הבחור המטריד ונתתי לעצמי להנות מהמסיבה.
מצאתי את החברות שלי, הסנפנו עוד, רקדנו והכל היה טוב.

היה שטח של דיונות שהוקרנו עליו צורות מתחלפות באורות לייזר. תמנה צילמה את אורות הלייזר, אותי רוקדת עם אורות הלייזר ואותה רוקדת עם אורות הלייזר... בהתחלה נהנתי לצלם ביחד עם תמנה אך כעבור זמן מה נמאס לי, התחלתי להרגיש תשושה ורק רציתי לשבת. זה היה השלב בו התחלנו להשתגע. השגעון של תמנה היה לצלם. הבוקר עלה והיא התלהבה כמו ילד קטן עם הפרעות קשב וריכוז מכל דבר שראתה על החוף. היא מצאה קרשים שהים פלט ואספה אותם בהתלהבות וצילמה מכמה זוויות שונות בכמה מצלמות שונות. היה בלתי אפשרי לבלות איתה מפני שהיא עצרה כל צעד בשביל לצלם משהו חדש שהיא פתאום ראתה. אלה לא רצתה לעשות דבר שהוא לא לעמוד מול הרמקול ולספוג טכנו. ואני נפלתי לתוך דכאון. היה שלב בו ישבנו ליד החוף, תמנה צילמה, ואלה רק רצתה לחזור למסיבה. אני בהיתי בפחית בירה שאלה פתחה לפני הרבה זמן וחשבתי על הטעם המגעיל של בירה שיצאו לה הגזים, הרגשתי כעס טורדני מהמחשבה על פחית הבירה והטעם המגעיל שלה. הביט הרפטטיבי של הטכנו קדח לי במוח וכל מה שרציתי לעשות היה לשכב באוהל ולשמוע boards of canada באוזניות.

כשהגעתי לאוהל לא יכולתי להביא את עצמי ללשבת ולהרגע מפני שהיו הרבה חפצים בתוכו שדרשו סידור. הקדשתי את שארית הכוחות שלי לסידור האוהל. לבסוף - נשכבתי בשק שינה, והקשבתי לboards of canada באוזניות. חשבתי שזה מה שיעשה לי טוב אבל ברגע האמת לא הצלחתי להתחבר לשירים שאני אוהבת לשמוע, לא הצלחתי למצוא מוזיקה שבאה לי בטוב ובלית ברירה קפצתי לסאונדטראק הדכאון שלי - פלסיבו.
הרגשתי מדוכאת כמו שלא הרגשתי שנים. הרגשתי בודדה לבד באוהל אך עם זאת הרגשתי כעס כלפי אלה ותמנה. חשבתי על המסיבה המפגרת שבשבילה עזבנו את הריינבו, על מוזיקת הטכנו המפגרת, על החיים שמחכים לי בארץ - עבודה משעממת ולשלם על נסיעת אוטובוס, על להפגש המשפחה שלי. כל מחשבה שעברה בראשי הביאה אותי למסקנה שהחיים חרא ושאני צריכה למות. הייתי מודעת לכך שאני חווה האנגובר של ספידים ושהדכאון שאני מרגישה הוא תוצאה של חוסר בדופמין במוח, אבל לא הצלחתי להאחז באף מחשבה חיובית. 
מלבד הדכאון הקיומי הרגשתי חוסר נחת ופרנויה מתמדת. לא יכולתי להמשיך לשכב ליותר מחמש דקות מפני שמחשבות על אנשים שעוברים ליד האוהל או נוגעים באוהל הטרידו אותי ללא הפסקה. הצצתי מחוץ לאוהל כל כמה דקות. השמיים כוסו בעננים אפורים כבדים, הים היה סער, הגלים התנפצו ברשעות, התאורה הייתה צהובה חולנית - תאורה של אפוקליפסה.

הטעות שלנו הייתה למקם את האוהל על חוף הים, איפה שהרוחות היו חזקות ביותר. האוהל שלנו היה הזול ביותר שמצאנו והנחתי שאיכותו בהתאם, לכן פחדתי שיקרוס. הפחד הגדול ביותר שלי היה מהגשם, בגלל שלא חשבתי שהאוהל יעמוד בו ולא חשבתי שיש לי מקום אחר לברוח אליו או מה לעשות בנידון. גם בגלל הפעם בה טיילתי בהרים בפולין והתחיל לרדת גשם בדיוק כשטיפסנו על פסגת ההר הגבוהה ביותר. הגשם התחלף לברד ופסגת ההר המושלגת כוסתה בערפל. הייתי משוכנעת בכך שההר יהפוך לקבר שלי ורק רציתי לשבת ולבכות. הרוסי עודד אותי לרדת מההר ולאחר מכן נשארה לנו הליכה של שעתיים בגשם, מחציתה בחושך. אני בטראומה מגשם עוד מאז.

כשהגשם באמת התחיל לרדת, ריפדתי את הפינות שדלפו במגבות וטישו, מה שכמעט ולא עזר. ישבתי בתוך השק שינה, שמעתי פלסיבו, חשבתי על איתני הטבע וחוסר הישע שלי, רציתי למות. אחרי מספר דקות תמנה הגיעה עם יריאות פלסטיק שאספה, היא ביקשה שאצא לעזור לה לאטום את האוהל. הדבר האחרון שרציתי היה לצאת לגשם ולרוח אבל לא הייתה לי ברירה. תמנה סיפרה שראתה "אוהל חצי שרוף" קרוב אלינו ושנראה לה שאפשר לחתוך ממנו חתיכות ולכסות בהן את שלנו. "אוהל חצי שרוף?" "כן, זה היה מוזר. לידו היה מזרון בוער." בחוסר רצון לחיות ובטח שלצאת לגשם - יצאתי לגשם, מניחה מראש שכל הבגדים שלי ירטבו ולובשת מעיל דק בלבד. כעשרים מטר מהאוהל הכחול שלנו אכן נח אוהל אדום חצי שרוף לצד מזרון קפיצים בוער. המזרון נראה מיסטי כמו סנה בוער - חזיון תעתועים שבוער למרות הגשם. לא הצלחתי לחשוב על אף הסבר לשריפה מלבד הצתה בזדון. בעטנו חול אל עבר האש ופירקנו חלקים מהאוהל האדום בשביל לכסות את האוהל הכחול שלנו.

חזרנו לאוהל מצוידות בחומרי איטום. אלה חזרה מהמסיבה ונכנסה לאוהל. המשכתי לעמוד מחוץ לאוהל, ספוגה מגשם וקופאת מקור. עזרתי לתמנה למתוח את יריאות הפלסטיק ולחברן לאוהל בעזרת חוטים. למעשה עזרתי מעט מאוד. האצבעות שלי קפאו והמוטוריקה העדינה נדפקה. השרירים ברגליים נרדמו ורעדו אם לא יישרתי אותן. כל הקרדיט לשמירת האוהל יבש מגיע לתמנה שהצליחה למצוא ולחבר מספר כיסויי-גשם.
לבסוף התאחדנו שלושתינו באוהל, שהפך לסגול מבפנים. בדקנו את תחזית מזג האוויר וראינו שהגשם עתיד להפסק בשעה 17:00. השעה הייתה 11:00. הסכמנו שנעביר את האוהל מקום ברגע שהגשם יפסק, בעוד שש שעות. נכנסנו לשקי השינה והמשכתי לשמוע אלבומים עצובים, יודעת שלא ארדם. אחת מהאוזיות שלי הפסיקה לעבוד, משליכה עוד מלך לפצע שהוא חיי. אלה נרדמה ותמנה הציעה לעשן ג'וינט מחוץ לאוהל. גלגלנו ג'וינט, נשכבנו על הבטן עם הפנים לפתח וההצנו עם הראש החוצה. בחוץ עדיין היה צהוב וסוער. הדלקנו את הג'וינט, כעבור מספר שאכטות תמנה שמה לב שמשהו מוזר - "שמעת את זה? אני מקווה שהמחסה נגד הגשם לא התפרק." "שבי תמנה הכל בסדר..." ניסיתי להתכחש. תמנה בדקה את המחסה וגילתה שהוא אכן עף. נאלצנו לצאת לסבב תיקונים נוסף בגשם וברוח הקפואה. כמו בסרטים על אסטרונאוטים שנאלצים לצאת לחלל בשביל לתקן את החללית.
הגשם היה גיהנום עם סאונטראק של ביט טכנו רפטטיבי שלא פסק עד השעה 14:00, כשהגיעה משטרה לפרק את המסיבה.

הגעתה של המשטרה הקשתה עלינו מבחינת בחירת מיקום לאוהל כשהגשם פסק. מצד אחד התפנו הרבה מקומות טובים אבל מצד שני לא ידענו אם המשטרה הבולגרית תבוא לסלק אותנו. פטפטתי עם בחור אחד בעיניין והוא אמר שהמשטרה רצתה להעיף אותם במיידי ובסוף נתנו להם להשאר עד מחר בבוקר. הוא אמר שעקרונית החוף הוא אתר קמפינג לגיטימי ושאם נקים את האוהל שלנו במקום מרוחק מהמסיבה, סיכוי סביר שהשוטרים לא ימצאו אותנו.
חיפשנו מקום שיהיה מרוחק מהרוח - מרוחק מהים, עם צל, בלי קקי ובלי שוטרים. ובסוף מצאנו את אתר הקאמפינג המושלם - מתחת לעץ ענק, מרוחק מהים ומהמסיבה, עם מקום מסודר למדורה. כנראה שהתרחקנו מספיק כי השוטרים אכן לא באו לחפש אותנו ונשארנו לישון בחוף עוד שלושה לילות נוספים.



הימים שהעברנו בחוף אחרי המסיבה היו הימים המוזרים ביותר. בבוקר הלכנו חצי שעה עד לחנות של אתר נופש קרוב והצתיידנו באוכל. אספנו מים לשתיה מאנשי המסיבה שעזבו את החוף. רצינו להכין תפוחי אדמה במדורה ושאלנו בחור אחד אם אולי יש לו אוכל, אולי תפוחי אדמה. בתגובה הוא הוביל אותנו למקום בו תפוחי אדמה נקברו באדמה. הם לא גדלו שם, היה נראה שמישהו שפך שק של תפוחי אדמה וכיסה אותם. זה היה מוזר אבל זה היה בדיוק מה שרצינו. כשהלילה ירד הבערנו מדורה, אכלנו תפוחי אדמה ושתינו תה. זה הלילה בו הפרנויות שלי הגיעו. הקשבתי לרעשים מסביב ואכלתי עליהם סרטים - רעש הגלים שמתנפצים באלימות, רעש המכוניות שנוסעות בכביש המהיר, רעש העלים שנשרו מהעץ. בשלב מסוים הדלקתי פנס והארתי משמאלי כי הייתי בטוחה ששמעתי חיה שמתחבאת בעשב, אבל זה היה רק הדימיון שלי. הרגשתי שהאדמה שישבנו עליה מקוללת. אם שברתי מקל מהעץ הרגשתי שהוא יכעס.

כשהלכנו לישון אלה התעצבנה על מקלות שהיו לה מתחת לרגליים מתחת לאוהל. היא אכלה סרט על זה שמישהו שם לה את המקלות מתחת לרגליים בכוונה בשביל שהיא תצא לסדר אותם בשביל שהוא ידקור אותה. שלושתינו קיבלנו עקיצות מגרדות ממקור מסתורי ברגע שנשכבנו לישון. ניסיתי להתכחש לכל ההתרחשויות המוזרות מפני שזו הדרך שלי לשמור על שפיותי - אני מדחיקה פחד כשאני מרגישה אותו ומנסה להתנהג כאילו שהכל כשורה. זה לא עבד באותו הלילה, הרגשתי חסרת שליטה לגמרי אל מול הפרנויה.
כשהסתכלתי למעלה לא ראיתי את האוהל אלא שמיים עם כוכבים ועננים שזרמו עם הרוח. העננים החליפו צורות במהירות, באגרסיביות. ראיתי את הדיונות שבינינו לבין הים, ואת הים הכועס. בין הדיונות הזדחלו צלליות אפלות אל עבר האוהל. אלו היו ישויות אפלות מסוג לא ברור, יכולתי לשמוע אותן מתהלכות ליד האוהל. רעש האנשים הצורחים ששמעתי כשאכלתי סרט בהזדמנות אחרת קפץ לבקר וליווה את רעש ניפוץ הגלים המרושעים.

החשכה טירגרה את ההזיות שלנו, באור היום החיים היו רגועים. בכל מקרה ראינו את המקום בו ישנו כמין משולש ברמודה - מנותק מההגיון, בו רק דברים מוזרים קורים. 
תמונות מהחוף:
Image may contain: ocean, water, sky, outdoor and nature
הנוף מהמיקום המקורי של האוהל שלנו, ביום בהיר. בול העץ המסריט.
Image may contain: ocean, sky, beach, water, outdoor and nature
פליטים מהמסיבה מצאו מקלט זמני.
בימים שלאחר המסיבה החוף התרוקן בהדרגה מלובשי השחורים והתמלא בבורגנים שעשו קאמפינג. הפליטים שנותרו נראו שבורים במיוחד.

כשחזרתי הביתה קראתי פוסט מעניין על שלבי ההשפעה של אמפטמין (שלבים רלוונטיים - 6,7,8) שמתאר במדויק את השגעון שחוויתי. זה לא שקיבלנו חומר גרוע וזה לא שהסנפנו יותר מדי ממנו (פחות מגרם לשלושתינו), האמפטמין עצמו דפוק. הוא משרה עירנות ושמחה לפרק זמן קצר ולאחר מכן דופק את המאזן הכימי של המוח בצורה שמובילה לסכיזופרניה. אפשר לקחת את שרה מרקוויאם לחלום כדוגמא, או לחפש "speed addicts" ביוטיוב ולראות אנשים משוגעים שחיים בפחד מתמיד מהסביבה שלהם. אפשר לחשוב על נאצים, או על חיילים אמריקאים במלחמת ויאטנם... הם היו משוגעים! אמפטמין עושה אותך משוגע!
אני לא מאמינה שמכרו אמפטמין ככדורי דיאטה או שממשיכים למכור אותו כתרופה להפרעות קשב וריכוז. bad job america. 
אנשים רבים מפחדים לקחת סמים פסיכודליים בגלל שהם מפחדים להשתגע. אני עשיתי מספיק סמים פסיכודליים ולא הרגשתי שאני קרובה ללהכנס לפרנויה באף אחת מההתנסויות שלי. לעומת זאת ערב אחד על ספידים דפק לי את המוח. נכון שיצא לי ויוצא לי לאכול סרטים גם בלי הספידים, אבל מה שהיה ייחודי להם הוא תחושת הפרנויה - פחד מפני הסביבה שרוצה להזיק לי. זה השגעון האמיתי שמנתק אדם מהחברה האנושית.

הספידים שינו בי דבר אחד - התחלתי להבדיל בבהירות בין מחשבות מודעות והגיוניות לבין 'הזיות'. הזיות הן דפוסים חסרי תכלית שאני פועלת על פיהם - מנהגים רעים, מחשבות שווא. הבנתי שהזיות מניעות אותי לעיתים קרובות ועתה אני יכולה להבדיל בין ההגיוני ללא-הגיוני. החשיבה שלי נעשתה רציונלית למרות שהמוח שלי אינו רציונלי בהכרח. אני מרגישה שהתודעה שלי נפרדת מהמוח ושלפעמים המוח עושה שטויות.



 



לסיכום



אל תעשו ספידים!!!

נכתב על ידי , 1/10/2017 15:26  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של היל'ס ב-17/10/2017 23:26



הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , דברי תורה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנצנצים ורודים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נצנצים ורודים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ