לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.



Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

5/2017

בשעה טובה


החלטתי לישון על משמרת בעבודה ויום לאחר מכן קיבלתי מכתב - "זימון לשימוע לפני פיטורין". נמרח לי חיוך על הפנים מהרגע שבו פתחתי את המכתב. לישון על משמרת מעולם לא השתלם יותר.
הבוקר, ליהיא - הבחורה שיושבת איתי בעמדת המזכירות במשרד עורכי הדין, שאלה אותי מה לגבי הפגישה עם שרית שמדוגלת אצלינו באאוטלוק. קיבלנו מייל לפני כשבוע לגבי קביעת פגישה עם שרית אך המספר שהושאר אינו זמין. החזרתי מייל לבחורה ששלחה את המייל ושאלתי לגבי המספר. היא טענה שהמספר תפוס וביקשה לנסות שוב בהזדמנות אחרת. אז ניסיתי שוב אך הוא נשאר לא זמין. מכיוון ששרית לא יצרה איתנו קשר והמספר לא זמין המסקנה המתבקשת היא שניתן להפיל את קביעת הפגישה בין הכיסאות, או לפחות ניתן להחליף לה את הדיגלון האדום בווי ולהוריד אותה מעל כתפינו. ליהיא התפלפה כשהסברתי לה למה אפשר להפיל את קביעת הפגישה בין הכיסאות והתעקשה על כך שאשלח מייל לעורך דין ששרית רצתה להפגש איתו לאישור. אז שלחתי מייל לארז, שענה שהפגישה כבר נקבעה. "רואה ליהיא? יכולתי להפיל אותה בין הכיסאות." אמרתי לליהיא. ליהיא התפלפה ואמרה שאסור לי להחליט דברים כאלו על דעת עצמי ושהפעם הכל היה בסדר אבל בפעם הבאה עוד יבואו אלינו בטענות. ליהיא היא חתיכת חננה מורעלת. אני נשבעת שאין לה חיים מחוץ למשרד. היא אפילו נרשמה ללימודי משפטים בשביל להמשיך לעבוד במשרד בזמן הלימודים ולבסוף להתמחות בו. היא קמה כל בוקר במחשבה "היום אני אהיה המזכירה הכי טובה שאני יכולה להיות." ואני פשוט לא מבינה איך בחורה כמוהה יכלה להיווצר. מעיק לעבוד עם בחורה מורעלת כמו ליהיא, במיוחד כשאני צריכה להקשיב לה מקטרת על מזכירות אחרות שעוזבות את עמדתן בשביל לשבת עם חברות לסיגריה. "זה מתכון לצרות!" אומרת ליהיא כשאני מסבירה לה שלא אכפת לי להחליף את מורן כשהיא לוקחת הפסקה עם טניה. לדעתי מישהי צריכה לשחרר קצת את הגומי בתחתונים.
אז אני סוגרת את השבוע הבא במשרד ובורחת לחופשי לשבועיים באירופה. מוסר השכל: לעשות מה שבא ליחיובי
נכתב על ידי , 18/5/2017 14:26  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נצנצים ורודים ב-24/5/2017 14:48
 



יומן הסמים שלי-פרק ו': קטמין


הרומן שלי עם קטמין התחיל שבוע לפני שעזבתי את דירת השירות שלי. נכנסה דיירת חדשה, ילדת פסטיבלים בעלת רזומה מרשים בתחום הסמים. היא הזמינה אותי להתארגן איתה על קיי מיד כשפתחתנו את הנושא בישיבת ההכרות שלנו. קפצתי על ההזמנות ונהפכנו לחברות לסמים במהירות. שמחתי להתחבר איתה מפני שעד לאותה נקודה לא היה לי חבר/ה אמיתית לעשות איתה סמים, אף אדם קרוב בעל ניסיון שיחזיק לי ביד ויוביל אותי בדרך. ע', החברה לסמים, אירגנה בשבילי קצת אבקה לבנה והאכילה אותי בקיי מכפית לאף.
התנסויותי הראשונות נתנו לי מושג קלוש בלבד לגבי השפעותיו האיזוטריות של החומר.
קטמין הוא חומר הרדמה בעל השפעות פסיכודליות, דיסוציאטיביות. בעבר שומש כחומר הרדמה על בני אדם, עד שמטופלים התחילו להתלונן על הזיות. הרופאים נאלצו להפסיק לתת קטמין לבני אדם והמשיכו לתת אותו לחיות, מאחר והן לא יכולות להתלונן. קטמין נצרך כנוזל שמזריקים או כאבקה שמסניפים. השפעותיו כוללות: רפיון שרירים, הזיות ותחושת ניתוק מהמציאות. תופעות הלוואי כוללות בחילות לטווח הישיר ולטווח הארוך - בעיות בכליות ונזק מוחי. אדם שמסטול מקטמין ישכב בחדר חשוך, חסר תזוזה, לא מתקשר.
למרות הגדרתו כפסיכודלי קטמין שונה בתכליתו מפסיכודלים טיפוסיים כגון LSD, פטריות, מסקלין... קראתי כתבה בerowid שתיארה קטמין (ודיסוציאטיבים אחרים) כ-"סוף, הכחדה, מוות". לעומת פסיכודלים טיפוסיים שניתן לתאר כ"בריאה, התחלה, תחייה".
ההשפעה הבולטת ביותר של סמים דיסוציאטיביים היא הניתוק מהמציאות. זו אמירה מוזרה מכיוון שכל סם נצרך לשם הניתוק מהמציאות או ניתוק מה'עצמי'.
קטמין לא דומה לשום סם אחר שניסיתי. קשת השפעותיו רחבה, אופיו אפל וזר ועם זאת עוטף ומכיל.
-


2CB
אני לא חושבת ש2CB ראוי לפוסט נפרד מפני שהוא בסך הכל הרגיש כמו אסיד רק קצת קליל יותר(="פסיכודלי טיפוסי").
ערב אחד ביליתי עם ע', ו-2CB בתוספת קטמין. היינו 3-4 שעות לתוך ה2CB, שומעות ג'וי דוויז'ן, צופות בוויזואלים קלילים ומתפלספות על כל מיני נושאים רציניים. שתינו אוהבות להתפלסף אבל אני אוהבת לשתוק, וע' אוהבת לדבר. באופן טבעי אמצא את עצמי מתרכזת בשפת הגוף ובבחירת המילים של ע' בזמן שאני שותקת. לע' יש צורת התבטאות מאוד מסוימת, היא נוטה לקשט את המשפטים שלה במילות תואר לא-שגרתיות ולדבר עם הרבה הבעות פנים ומחוות גוף. למרות שאני משתדלת לעקוב אחרי התכנים שהיא מנסה להעביר במונולוגים שלה, לרוב לא ברור לי מתי היא מדברת שטויות ומתי אני מבינה שטויות. על כל פנים, יכולתה לשמור על רצף דיבור מרשימה, לעומת המילמולים והשתיקות שלי. היא חברת-סמים מוצלחת.
בערב המדובר דיברנו על סוציופטים, ניהליזם ומחלות נפש. הנושאים עניינו אותי אך ברגע שהכנסנו את הקטמין לתמונה נזרקתי לעולם אחר.
בזמן שצפיתי בע' מדברת, הבחנתי בפס אנכי בשדה הראייה שלי שנבלע במרחב. התמונה עלתה משני הצדדים על הפס החסר, מה שהדגיש את חסרונו. הפס היה חור שחור במרחב שבלע את כל אשר נקרה לדרכו. ע' ישבה באמצע הפס, חלקים שונים בפנים ובגוף שלה נבלעו בהתאם לתזוזותיה. זה יצר מצב בו חסרה לה עין או אף, או חלקים אחרים מהפנים והגוף. כל איבר בתורו נבלע על ידי הפס. העברתי לה את הקופסא עם הקיי והכפית, צפיתי בה גורפת חומר על הכפית, מקרבת לאף ושואפת. הפוקוס שלי היה על הכפית והחומר וכשע' הרימה את הראש, הרמתי את המבט ביחד איתה. מה שראיתי הרגיש כמו רקורסיה מוזרה לשתינו, יושבות בחדר ומסניפות קיי בתוך שתינו שיושבות בחדר ומסניפות קיי, וכן הלאה. הרגשתי כאילו שהפס במרחב בלע אותי לתוך דיסאוריינטציה מוחלטת. המציאות נשברה לאין ספור העתקים ושברי העתקים. ע' ניסתה להמשיך לדבר, מתקשה למצוא מילים ולהזכר בנושא. לא הצלחתי להבין אם היא חוזרת על עצמה או שאני חזרתי בזמן.
בשלב זה החלפנו את המוזיקה לטכנו, נשכבנו במיטה וצפינו בהזיות בעיניים עצומות, עולמות מפורטים ובוהקים. הרגשתי כמו עלה נידף שזורם עם הרוח. המוזיקה הייתה הרוח שהנחתה את ההזיות.
-
הערב בו התפלפתי מקטמין
ערב אחד צפיתי בדילר מסדר חצי גרם של קיי על מגש, חוצה לשתיים, מכין שתי שורות שמנות ומסניף כל שורה בנחיר שונה. הוא הוריד רבע גרם קיי בפחות מדקה. בהיתי בו, המומה, מסכימה ביני לבין עצמי שאני לא מסוגלת להסניף כמות כזאת של אבקה. החלטתי להתקדם בעדינות, שלפתי כפית כשהדילר העביר לי את הקשית והורדתי כמה באמפים. לא הייתי מוכנה לכך, אך לאחר דקות ספורות נכנסתי לעולם אחר.
הסתכלתי בחדר מסביבי והרגשתי כמו דג בתוך אקווריום שצופה באנשים מבעד לזכוכית. המונח 'ראייה כפולה' עשוי להתחיל לתאר את מה שראיתי, אך העצמים סביבי השתכפלו בהרבה יותר מפעמיים או שלוש. שדה הראייה שלי נמרח לגמרי, דמויות וצבעים נשברו ונמרחו אחד לתוך השני. ניסיתי להתרכז בקו השיחה ובמוזיקה לסירוגין, תחזוק מחשבה רציפה נראה כבלתי אפשרי. הבנתי שאני מרגישה בחילה כשעצרתי קיא, אינסטנקטיבית, מלהתפרץ מתוך הפה שלי. בעקבות זאת הבנתי שעלי לקום לשירותים. קמתי מהספה וגיליתי שאני עמוק ב'מצב הבמבי'*, מאותגרת מלשמור על יציבות על מקלות הספגטי שלי, המכונות רגליים. הצלחתי לזהות שני שולחנות סלון מלפני - מימיני ומשמאלי. המשימה שלי הייתה לעבור ביניהם בלי להתקע ו/או ליפול. השיטה שמצאתי היא ללכת ממש ממש לאט. עשיתי צעד והקדשתי דקה בשביל לאזן את משקל גופי בפוזיציה החדשה. לאחר מכן גררתי את רגלי בזווית בין שתי השולחנות, באיטיות ובזהירות. כשעברתי את המכשולים הגברתי את קצב ההליכה שלי בשביל למנוע תקרית הקאה בפרהסיה. התנדנדתי בין הקירות עד שהגעתי לשירותים, רכנתי לאסלה והקאתי. אני יודעת בדיעבד שהקאתי אך בזמן האמת יריתי קרן לייזר מתוך הפה שלי ששטפה את האסלה בכתום. כשמשימתי הושלמה עברתי לשכב במיטה בחדר החשוך - הסביבה האופטימלית. היה לי מאוד נעים לשכב במיטה בלי יכולת או רצון לזוז. החושך עטף אותי כמו רחם נעים ובטוח. בעיניים עצומות ראיתי תמונות צבעוניות מתחלפות. הקשבתי לישיבה בסלון ולמוזיקה. ראיתי את הישיבה בסלון עם כל נוכחיה בתוך בועה, חלון בחלל השחור שהתמזגתי איתו. 
מדי פעם קפצה לי מחשבה לראש - "מביך להיות הבחורה הזאת שהתפלפה מקיי בישיבה חברתית". הרגשתי אדישות מוחלטת כלפי מחשבה זו, או כל מחשבה אחרת. הישיבה החברתית לא עיניינה אותי ועצם הקדשת המחשבה לנושא נראתה לי מיותרת. מחשבה על מבוכה חברתית העלתה את המסקנה שאני לא מבינה מה זאת מבוכה או מה זאת ישיבה חברתית, מה שהוביל אותי לזנוח אותה במהרה. התודעה שלי התמזגה עם החלל השחור, לא עשיתי או חשבתי על שום דבר. מדי פעם מנהגים או מחשבות אנושיות קטעו את רצף הרייקנות אך מיהרתי להתנער מהן ולהתחפר בחזרה בתוך החלל החשוך והנעים.
בניגוד לסטלות-קטמין אחרות שהיו לי, שנגמרו בממוצע תוך שעה, באותו הערב הייתי מחוקה למשך שעות ארוכות, או לפחות מה שהרגיש כמו 3-4 שעות. אחרי מה שהרגיש כמו שעה-שעתיים של שכיבה במיטה, החלטתי לתת ניסיון נוסף לישיבה החברתית. נדרשו לי מספר ניסיונות לקום, בהם הצורך לחזור לשכב ניצח אותי. לבסוף קמתי מהמיטה, דדיתי את דרכי בחזרה לספה והתיישבתי במקומי. הרגשתי פחות מעורפלת מבביקור הקודם שלי, אך עדיין מעורפלת מאוד. לא הצלחתי להתרכז בשום דבר שאף אחד אמר, הניסיון להתנהג נורמלית העיק עלי. הסתכלתי על הטלוויזיה המסנוורת, בה בהיתי כמה שעות קודם לכן ונתקפתי בבחילה. קמתי להקיא, מה שהיה מעט קל יותר הפעם. אך תחושת הבחילה עברה ברגע שהגעתי לאסלה. חזרתי למיטה.
ניסיתי לחזור לשבת במקומי על הספה בעוד הזדמנות באותו הערב אך נאלצתי לקום בשביל להקיא בכל פעם שהתיישבתי באותו מקום על הספה והסתכלתי על החדר באותה זווית מסוימת. לא הרגשתי בחילה בשום מיקום אחר בבית, ולא הצלחתי להקיא בשום הזדמנות מלבד הראשונה. בדיעבד נראה לי שהחברה הייתה לא נעימה ויכול להיות שנתקפתי בחילה בגלל האנשים ובגלל הדיבורים שלהם, למרות שכלל לא הבנתי אותם.

הלקח שלמדתי מהערב בו התפלפתי מקיי הוא שקיי לא טוב לארועים חברתיים. מאז התחלתי להסניף קיי כשאני לבד. תחילה נזהרתי עם הכמויות בגלל חוויית ההתפלפות האינטנסיבית, בודקת אם החומר פילפ אותי או משהו אחר. ובכן, יצא לי לערוך כמה וכמה ישיבות-קיי עם עצמי ושום דבר דרסטי לא קרה. בילויי הקיי הפרטיים שלי נערכים במתכונת הבאה:
-מוזיקה, עדיף מונוטונית ואיטית.
-קצת קיי לכל נחיר. 
-נשכבת במיטה.
-בוהה בחדר, אולי מכבה את האור, אולי מדליקה נר, אולי מזדחלת לתוך השמיכה. משנה פוזיציות מדי פעם אך נשארת במצב סטטי.
-מגלגלת ומעשנת סיגריה כשאני מרגישה שיש לי מספיק כוח בשביל זה.
-אולי מסניפה עוד, אולי נרדמת.
בילוי מסוג זה שורף לי ערב שלם, במהלכו אני לא עושה כלום ולא חושבת על כלום. אני מגיעה הביתה אחרי יום עבודה, מכבה מתג במוח ורובצת במיטה.
אם תודעה של בני אדם הייתה עובדת כמו תקע שמתחבר לשקע, קטמין מאפשר לנתק את התקע מהשקע. ההשפעה נעה בין ניתוק מוחלט שזורק את התודעה לחלל שחור וריק, לבין ניתוק חלקי שבמהלכו חלק מהחשמל עדיין מרפרף בחיבור, אך לא מספיק בשביל להכניס את התודעה למצב 'פועל'.
-
בשביל מה זה טוב?
בשביל לכבות את המוח, שזה לא בהכרח טוב אך בהחלט מתבקש בסיטואציות מסוימות - אחרי יום ארוך ומתיש, בשביל לברוח מחרדות ודאגות ולהרדם בלילה. אסקפיזם בצורה הטהורה ביותר שלו. קיי מאפשר, אפילו במינונים נמוכים, לקחת חופש מהתודעה.
אני לא הטיפוס שקורא מחקרים על סמי פלא שמרפאים דכאון ומתייחס לכך ברצינות, אבל אני כן יכולה להגיד שנעשתי חרדתית פחות בתקופה האחרונה, וקיי מעלים את החרדות שלי כמו שאף סם אחר לא עושה. הוא עושה 'delete all', וביחד עם ה-all נעלמות גם הבעיות.


-
בהשוואה לקנאביס
אני צורכת קנאביס על בסיס קבוע במשך תקופה מכובדת, למרות הבעיה שיש לי איתו - הוא מכניס אותי לחרדות כשאני לבד. כשאני נמצאת בחברה קנאביס עושה את מה שהוא אמור לעשות - מרגיע ומשמח אותי. לעומת זאת אם אני מעשנת לבד אני עלולה להכנס לפאניקה ממחשבות שווא וליפול לחרדה לא-רציונלית. מובן לי שהעישון אינו הגורם לחרדות, אלא מדגיש נטייה קיימת.
צריכת הקנאביס שלי - לבד, דומה לצריכת הקטמין - בשאיפה להשתחרר, לקחת הפסקה. אם להשוות את שני החומרים, מבחינת שימוש לבד - קטמין עושה את העבודה שלו טוב הרבה יותר. אומנם הוא משבית את הפעילות שלי לגמרי, אך הוא אינו מזיק לי.
side note - לא נהנתי מהשילוב, מעדיפה את הקטמין שלי בלי חרדות. 
-
ע' מספרת שקטמין הוא ה'drug of choice' שלה. היא בילתה שלושה חודשים בתוך שגרה של קיי ורק קיי, כל יום כל היום. הפסיקה לתקופה, הכירה אותי ונפלה בחזרה לבפנים. היא הייתה רוצה להיות על קיי בכל סיטואציה אם האפשרות הייתה ניתנת לה.
אני לא מזדהה עם עמדתה של ע'. יש הרבה סיטואציות בהן לא הייתי רוצה להיות על קיי, מבחינתי הוא סוגר פינה מסוימת ומשתלב טוב עם דברים אחרים.
השאלה לגבי הdrug of choice שלי מעסיקה אותי לא מעט. יש לי בעיה מסוימת עם כל סם - קנאביס מכניס אותי לחרדות, עם אסיד יש לי come-downs נוראיים, ריטלין דופק לי את היכולת להרדם ומכניס אותי להאנגובר נורא כמעט כמו ההאנגובר של האסיד. וקטמין... קטמין בסך הכל מוחק אותי. 
-


*'מצב הבמבי'
המונח נכנס לחיי לפני כשנתיים או שלוש, ביום אחד בו עישנתי יותר מדי וכתוצאה מכך שדה הראייה שלי התערפל לקליידוסקופ של צבעים בוהקים, לא הצלחתי ללכת ישר ונאלצתי לשבת ולהרגע עד שהכל התנרמל.
מאז יצא לי להכנס למצב במבי פעמים רבות. אני לא חושבת שתנאי הכניסה הוא כמות העישון, ובמידה ולא - אין לי מושג מה כן. מדי פעם כשאני קמה ללכת אחרי שעישנתי נעשה לי שחור בעיניים ואני נאלצת לשבת ולחכות שזה יעבור.
הנקודה המעניינת היא שמצב הבמבי דומה ללהתמסטל מקטמין - חוסר תפקוד.
-
תודה לכל קוראי הנאמנים,
עד לסם הבא.

נכתב על ידי , 12/5/2017 12:50  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של No Contact ב-22/5/2017 20:01
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , דברי תורה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנצנצים ורודים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נצנצים ורודים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ