לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.



Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

6/2017

disaster LSD play date


לקחתי חלק בסשן אסיד במכתש רמון ביום שישי שעבר. החברה שהזמינה אותי לארוע תיארה אותו כהתאספות של 'אנשים טובים' שלוקחים פסיכודלים, המתקיימת פעם בכמה חודשים בחיק הטבע. אותה חברה ביטלה את הגעתה בדקה האחרונה. החלטתי לבוא בכל זאת מכיוון שכבר התעוררתי בבוקר, וחיים רק פעם אחת.


קבעתי לפגוש את צחי, בחור ששוכב עם אותה חברה, בשעה 13:00 בתחנת רכבת באשקלון. כשבדקתי רכבות ראיתי שיש רכבת שמגיעה לאשקלון ב12:30 או ב13:30. אז לקחתי את הרכבת המאוחרת יותר והודעתי לו שאני מגיעה בוחצי. בוחצי, בתחנת רכבת באשקלון, הודעתי לצחי שהגעתי. "אני בדרך" כתב צחי בווטסאפ. אוקי, יופי, חשבתי וגלגלתי סיגריה. סיימתי לעשן סיגריה כשקיבלתי הודעה נוספת מצחי: "אני תכף יוצא". כאן התחלתי להבין את הרגשות המעורבים שחברה שלי מרגישה כלפי צחי. הבחור היה שמוק שמרח אותי בתחנת רכבת כשעה. הגיע קצת אחרי שתיים כשקבענו באחת. בחור נורמטיבי למראה, לבוש טישרט וג'ינס, התנצל על האיחור ואמר: "אני לא נוהג דלוק אני מבטיח. אני לא מבטיח הבטחות אני מבטיח. חחחח..." לצחי היו הרבה בדיחות מפגרות וצחוק מעצבן שליווה את כולן. הוא לא ידע מתי לסיים בדיחה והתנהג כאילו שכל פלוץ שיוצא לו מהפה הוא בדיחת השנה. אספנו את חבר של צחי ואת חברה שלו - אביעד וmoyu - אסיאתית שזופה ומחומצנת, אינה דוברת עברית. מסיבת הטבע התחילה באוטו של צחי - עם טראנסים ודיבורים על סשנים קודמים. הייתה להם היסטוריה מרשימה של מפגשי-סמים-בטבע. למעשה, חלמתי על אירגון מפגש בסגנון מאז התנסותי הראשונה עם פסיכודלים, אך חסרו לי חברים עם אוטו בשביל להרים כזה דבר. ההתארגנות שלהם נראתה לי כאמצעי אידיאלי לצריכת פסיכודלים. בנסיעה, היה שלב בו אני וצחי ניהלנו שיחה מעניינת. בשאר הזמן צחי זיין בשכל וסיפר בדיחות של מתבגר מ9GAG. עצרנו בתחנת דלק וצחי נכנס לקנות מים. אביעד אמר: "אז מה, למה חברה שלך לא הגיעה? שמעה שצחי בא וברחה?" כך הבנתי שאני לא היחידה שחוטפת ג'ננה על צחי. כשהגענו למכתש רמון ונפגשנו עם שאר המשתתפים, הבנתי שצחי הוא בסך הכל הרע במיעוטו.
במבט ראשון על המשתתפים החדשים עיני תרו אחר חתיכים. זיהיתי שניים, שהתגלו כסתומים לגמרי ברגע שפתחו את הפה. יגאל - בחור בסוף שנות השלושים לחייו, שיער ארוך אסוף בקוקו, עגיל בגבה, עיניים כחולות, מראה של גופניק רוסי. הדבר הראשון שיגאל עשה כשהגיע למכתש רמון היה לטפס על גבעה ולעשות יוגה על רקע השקיעה. לאחר מכן הצטרף לישיבה בה בחור שתה מים מבקבוק. יגאל אמר: "למה אתה מטומטם? למה להכניס פלורואיד למערכת שלך? פלורואיד סותם את המוח, בדיוק ההפך ממה שאנחנו מנסים לעשות כאן!" הוא נתן לו נאום שלם בגלל שהוא שתה מי נביאות במקום מי עדן. לבחור, כמו לרוב האנשים הנורמליים, לא היה אכפת מהפלורואיד או מהקשקושים של יגאל, מה שלא הפריע ליגאל להמשיך לזיין בשכל. יגאל ביסס את מעמדו בשבט בכך שתקף אנשים אחרים עם האידיאולוגיות שלו, אפילו כשהן לא עניינו את הנתקפים.
לבחור השני קראו שימי - צעיר, בלונדיני ויפה, אך מטומטם כמו נעל. שימי המקביל של לאנס הגולש מאפוקליפסה עכשיו - הגולש היפה שנזרק למלחמת ויאטנם, ברוב הזמן התעסק בלהראות טוב ולהתמסטל. "יש לי תיאוריה" אמר לי שימי. "מה התיאוריה שלך?" שאלתי, מקווה לדלות פיסת מידע מעניינת מהבחור היפה. "היא קצת מוזרה, אני לא בטוח שתוכלי להבין אותה." "נו, תספר." דחקתי בשימי. "לכל חבורה יש טופז או דנה שתמיד מנתחלים אצלן." "זהו?" "ובכל חבורה יש טופז או דנה אחרת." "אה..." סגולתו העיקרית הייתה לספר בדיחות-שוברות-קרח ברגעים בהם ה'דיונים' של יגאל, או אחרים, נעשו מתוחים מדי. למשל: "אני מת לדעת אם מי שהמציא את הקליפר ומי שהמציא את מי האלוורה יושבים ביחד ומסתכלים איך ההמצאות שלהם נכנסות יפה אחת בשניה.", "אני לא יודע שום דבר בקשר לדיון שלכם אבל אני יודע שאם תסתכלו על השמיים תראו את הכוכבים יוצרים מנדלה ענקית. איזה פאקינג מגניב זה, הא?"

צחי הביא קערות טיבטיות והציבן במרכז המחצלות. קערה טיבטית היא קערה מתכתית שמפיקה צליל כשמסובבים מקוש עץ מסביבה. תנועת היד יוצרת הד מדפנות הקערה ויוצרת צליל, הדומה יותר לרטט, הנשען על חלק מגוף הנגן - היד והכתף, בנוסף לגבולות הקערה. אני מתקשה למצוא את המילים הנכונות לתיאור 'הניגון' בקערה טיבטית, אך האמת היא שהצליל ברור עד לרמה בה אפשר לדמיין בדיוק איפה הוא מתחיל ונגמר. אני חושבת שזה משהו שצריך לראות בשביל להבין. הקערות הפיקו צליל עמוק, חזק, שדמה יותר לתדר. זה היה מגניב בעיני.
יגאל התלהב מהקערה, דיבר על הצליל שהוא מרגיש בתוכה, על התדרים בתוך עצמו שהיא מאפשרת לו לנגן. הוא לחץ את המקוש חזק לקערה, המאמץ ניכר בשרירי ידייו, והצליל יצא צורם וחורק. צחי התעצבן על יגאל שמנגן בקערה לא נכון ויגאל התפרץ עליו. הם התווכחו זמן רב עד ששימי סיפר עוד בדיחת-שימי: "עזבו שטויות, יש ראש?" תפילו ראשים במקום פצצות.
שעת האסיד הגיעה כאשר החושך עלה. הבחור שחילק את האסיד היה הפלופ ביותר בחבורה - מבוגר, מלוכלך, עם ראסטות, ציחקק ונפל ולא הבין מה קורה סביבו. אך כאשר הדבר נגע לאסיד - הוא נהפך לפרופסור. "את מבינה קצת בסוגים?" שאל אותי. "לא נראה לי" עניתי. "טוב, אז יש שניים..." אמר, התיישב מולי ופרס את האסיד שלו. "זה אסיד שמופק מwhite crystal, וזה מופק מaztec crystal. האזטקי נותן דגש על ויזואלים וצבעים והקריסטל הלבן מעניק חוויה מיוחדת לגוף ולנפש." הסתכלתי על הבולים והם לא נראו כמו שום בולים שראיתי בחיי. "תן לי אחד, לא משנה לי איזה". אמרתי וקיבלתי בול. לא שמעתי עד כה על הקריסטלים שמהם מפיקים אסיד. תהיתי אם הבחור חירטט אך כשהגעתי הביתה קראתי שאכן כך מפיקים אסיד ואכן יש הבדל בין ההשפעה של הקריסטלים השונים. קיבלתי את האזטקי, בוודאות. הוא דמה בהשפעה ובוויזואלים, שחלקם כוללים דפוסים אזטקיים (!) לכל אסיד שעשיתי עד עכשיו. למרות זאת לא הצלחתי למצוא חומר על הקריסטל הספציפי הזה. האסיד היה האיכותי ביותר שעשיתי עד כה. אני סקרנית לגבי האסיד שמופק מהקריסטל הלבן ולגבי קריסטלים אחרים עליהם קראתי.
צחי התיישב לידי ושאל כמה אני חושבת לקחת. "כבר בלעתי בול." עניתי. צחי נקרע מצחוק בתגובה. "מה מצחיק אותך?" שאלתי, אך צחי המשיך לצחוק בלי לספק הסבר. ההנחה שלי היא שצחי תיכנן לתת לי חצי או 3/4 בול מכיוון שהוא הניח שאני ברמת מתחילים בתחום הפסיכודלים. כמה מעליב!
הסטלה עלתה, ראיתי ויזואלים יפים, הרגשתי אופוריה, רפיון שרירים בגוף, וצורת המחשבה שלי השתנתה. ישבתי על מחצלת לצד אנשים נוספים והקשבתי לשיחות שלהם, שלא היו שונות מהציטוטים המובחרים שהדבקתי בתחילת הפוסט. כל מילה שיצאה לכל אדם מהפה צרמה לי, הרגשתי גועל ובוז כלפי כולם. מדי פעם מישהו שם לב לקיומי ושאל אותי אם אני בסדר, עניתי שכן וחייכתי. מה כבר יכולתי להגיד? בוערת בי שנאה עזה כלפיך וכלפי חבריך?
עם חלוף הזמן רבים החליטו לקום מהמחצלות ולעשות סיבוב תחת כיפת השמיים. החלטתי להצטרף לעדר ולמצוא פינה להשתין בה על הדרך. התקשתי ללכת ולהתמצא בחושך אבל נהנתי להסתכל על הכוכבים. כיפת השמיים כוסתה לגמרי בנקודות נוצצות בצבעים שונים, ככל הנראה רבות מהנקודות נמצאו בדמיוני, אך בכל זאת המראה היה יפה. במרחב השחור של הקרקע נצצו מספר נקודות - אורות של סטיקלייטים, ישיבות חברתיות. שמעתי חלק ממשתתפיהן מדברים והבנתי שאיני רוצה לקחת חלק באף אחת מאותן הישיבות. הקאנטה עם המחצלות ניצבה מאחורי, מעלי הכוכבים הנוצצים, ומלפני החושך. "את לבד" חשבתי. הרגשתי לבד בצורה הניטרלית ביותר.
חיפשתי פינה להשתין בה והבנתי שאני לא רואה את האדמה והעיניים שלי לא מתרגלות לחושך בגלל שאני דלוקה. העפתי מבט לקאנטה, ווידאתי שאף אחד לא מסתכל, והטלתי את מימי. התקשתי ללבוש את המכנסיים שלי כשקמתי ודרכתי בבוץ-פיפי שלי. מאוחר יותר גיליתי שגם השתנתי על המכנס ונאלצתי להתקל ברטיבות של השתן שלי בשאר הערב.
השיא של הסשן היה כשכולנו התכנסנו בקאנטה מסביב לבחור אחד, שביקש לשמור על שקט, לשכב על הגב ולהקשיב לצלילים. הוא ערך מופע מוזיקלי עם כלים שבעקרונם דמו לקערות הטיבטיות - כלים המפיקים צליל באמצעות הד ותהודה, פעמונים וכלי הקשה למיניהם. הבחור הסתובב בין כולנו ומילא את הדממה בכלי הנגינה הייחודיים שלו. זה הרגיש כמו טקס. הצלילים לא דמו לשום דבר ששמעתי לפני כן, כל כלי הגניב אותי בדרכו. שכבתי על הגב והרגשתי את הרטט של הצליל עובר דרכי. לכל צליל הייתה נוכחות ממשית. כשהנגינה הסתיימה, כולם שמרו על שקט, לא ידעו אם מותר לחזור לדבר. מספר דקות עברו ובחור אחד פרץ בצחוק רועם, אחריו עוד אחד, ולבסוף כולנו צחקנו ביחד. זה היה רגע נעים של אחדות נאיבית.

האסיד העלה את רגישותי לניואנסים מסוימים בהתנהגות האנושית. חשבתי על שיחה כערך - מטרתה של שיחה היא העברת אינפורציה. העברת אינפורמציה יכולה להיות לספר סיפור, חוויה, או דיון בנושא כל שהוא. עם זאת, במעט מאוד מהשיחות מועברת אינפורמציה של ממש. רוב השיחות הן שיחות סרק - סמול טוקס, החלפת מילים כמו - "היי אחי, יש שאכטה?", שאלת שאלות שנשאלו בעבר רק לשם קיום ה'שיחה' - למשל: אנשים רבים פנו לבחור שהרים את מופע הצלילים ושאלו אותו אם הוא עושה משהו עם הכלים האלו, אם הוא מופיע במקומות, מה העלות שלהם, וכן הלאה. ראיתי איך כל אחד מהם זינק עליו כתרוץ לנושא לדבר עליו. כל אחד שמע את התשובות לכל השאלות במספר הזדמנויות שונות אך בכל זאת התעקש להזכיר את המופע בהזדמנות נוספת ולהחמיא לו עוד פעם אחת. ראיתי שהשיחות האלו לא עניינו אפילו את אותו הבחור, גם הוא עייף משיחות סרק.
כאב לי לראות שלמרות היכרותם הקודמת אחד עם השני, לא היה לאף אחד שום נושא משמעותי לדון בו. כולם ישבו והקשיבו לשיחות סרק. ההפרדה בין שיחה אמיתית לשיחה לא אמיתית העסיקה אותי כל הזמן, זיהיתי פעם אחר פעם את הניסיון הנואש למצוא נושא שיחה אמיתי לדבר עליו ואת הכשלון שאחריו. "אולי את צריכה להיות השינוי שאת רוצה לראות" אמרתי לעצמי. תוהה על איזה נושא משמעותי אני הייתי רוצה לדבר. ובכן, לא רציתי לדבר על כלום. לא רציתי שאף אחד ידבר איתי כי זה אילץ גם אותי ליפול לשיחות חסרות תוכן. העדפתי להמשיך לשתוק.
דבר נוסף שצרם לי הוא הניסיון המתמיד - מצד כל אדם - להרשים את סובביו, להראות קול, להמנע מלהראות עזוב ולבד. בכל פעם שזיהיתי מישהו שקם כשהאנשים סביבו קמו, אף שנראה שהוא שקוע במחשבות ובכלל לא מתעניין בסובביו, נמלאתי ברגשות בוז עמוקים. כל הקשקושים ההיפים שבעולם לא הצליחו לגרום להם להרגיש בנוח עם עצמם ועם הסביבה שלהם. זיהיתי ניסיון מתמיד בהעלאת המעמד החברתי, ריצוי חברתי. כל אחד ואחד מהם היה שפוט של החברה, כל אחד במידה מסוימת.
אני לא חושבת שיש מניעה מקיום שיחות סרק, לפחות עם אנשים רחוקים. אך בהחלט יש מניעה מהתכפכפות חברתית. צר לי על אותו מעגל חברתי בו אנשים מרגישים מחויבים להרשים את סובביהם. יותר מצער, אני מרגישה גועל ודחייה.
חשבתי על אסיד במהותו, על הסם שאמור לרפא את הנפש, והרגשתי שהכל קשקוש אחד גדול. אסיד גורם לי לראות באופן שלילי את האנשים שעושים איתי אסיד
אני שומעת על אנשים שעושים אסיד וחווים חיבור אנושי משמעותי או תובנות עמוקות ומטילה בכך ספק. הרגש היחיד שאסיד מצליח לעורר בי הוא גועל.

השעה הייתה אחת בלילה. הרגשתי את האסיד מתחיל לרדת והבנתי שהכל יראה הרבה פחות טוב באור ושאני חייבת לברוח בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.
עמדה בפני בעיה - הייתי הבחורה הפנויה היחידה בסשן. חוץ ממני הייתה את הבחורה האסיאתית, שהתבודדה כל הזמן עם חבר שלה. ובחורה נוספת - חלק מזוג-היפים-נצחי. חוץ משני הזוגות היו 13 גברים-פלופים-חרמנים, ומלכודת דבש אחת. מדי פעם, חלקם ניסו להתחיל איתי.
למעשה, לא היה לי אכפת לזרום עם אחד מהם, אבל התקשתי למצוא מועמד ראוי.
בזמן סטלת האסיד, פתאום ראיתי את צחי באור חדש. הבנתי מה הסוד של צחי, למה חברה שלי שוכבת איתו - צחי הופך למדליק על פסיכודלים. האופי שלו מתחלף והוא נעשה פלופ פי כמה, מתנדנד ומצחקק בלי לספק אף הסבר. הפליפות הלמה את צחי, שבלעדיה עלול להראות כמו אדם שגרתי ומציק. הוא הסתובב עם שמיכה שנראתה נעימה והשתוקקתי להתכרבל איתו. אך שום דבר לא קרה עם צחי. אולי הוא הסתייג בגלל אותה חברה. חוץ ממנו לא הייתי מוכנה לגעת באף אחד.


ישבתי על המחצלת בקאנטה, כהרגלי, האנשים סביבי התפזרו לדרכם ונותרתי לבדי עם יגאל. כשכולם סביבינו קמו, יגאל סובב את מבטו והבחין בפתאומיות בקיומי. "היי, מה המצב?" אמר יגאל. "בסדר..." מלמלתי, חייכתי, וסובבתי את המבט. לכל מקום שהוא לא המבט של יגאל. כל אחד מלבד יגאל. לצערי, יגאל המשיך לחזר אחרי.
בהזדמנות אחרת, קמתי לרמקול שהוצב בחושך שמחוץ למחצלת, חיפשתי מוזיקה חלופית להשמיע. הלכתי חצי צעד אחורה ונתקעתי ביגאל. יגאל עמד מאחורי בחושך ועשה כאילו שהוא מתעניין במוזיקה שאני עומדת לשים. הוא עמד בחושך ובהה בי כמו הקריפ הגדול ביותר עלי אדמות. "תשים מה שבא לך." אמרתי וברחתי.
המהלך הנורא ביותר של יגאל יצא לפועל כשהבוקר עלה. ראיתי אותו מנקה את הבאנג במרחק של כחמישה מטרים ממני. הוא שטף את הבאנג עם מים מבקבוק ולאחר מכן ניקה_את_המבחנה_עם_הלשון_שלו_! והסתכל לי בעיניים תוך כדי! אוף
עם כמה שההתנהלות החברתית של יגאל הגעילה אותי לפני שהוא הבחין בקיומי, המבטים וה'פלירטוטים' שלו העלו בי את הצורך לברוח בצרחות. מה גם שלא הצלחתי ליישר אליו מבט בלי להחניק צחוק אחרי שהתמונה שלו מנקה מבחנה עם הלשון נחקקה בזכרוני.

המוזיקה בסשן הייתה זוועתית. לצורך הדוגמא, חיפשתי ביוטיוב "goa party trance" אבל שום דבר שמצאתי לא היה גרוע כמו המוזיקה שהשמיעו בסשן. הנוכחים כינו אותה "מוזיקת מפלצות" והרבו להתלונן עליה. גם אני סבלתי מהמיקסים הגרועים ולא הבנתי איך מישהו יכול לרצות לשמוע דבר כזה.
בשלב מסוים החלטתי לקחת את המושכות לידיים ולבחור מוזיקה בעצמי. לפני עמדה בחירה מגוונת בין אלבומים שונים שכבר שמעתי מיליון פעם. בחרתי ב-hotline miami, הישן והטוב. אי אפשר לא לאהוב את הוטליין מיאמי, חשבתי. והנה הופיע לצידי צחי והחמיא על בחירתי. כמה נחמד שצחי אוהב את הוטליין מיאמי, חשבתי. התיישבתי לצד צחי, שוחחנו מעט (הוא דיבר ואני מילמלתי). "את מכירה את __?" שאל צחי לגבי שם של אומן שאיני זוכרת. עניתי שלא וצחי קם והחליף את המוזיקה. כעבור דקות ספורות הבנתי שצחי שם בדיוק את אותה 'מוזיקת מפלצות'. עצבני
לאחר מכן בחור אחר החליף את המוזיקה ל-aphex twin, בדיוק ה-אלבום שכבר שמעתי מיליון פעם. עם זאת, זו המוזיקה הטובה ביותר שנשמעה בסשן. לפחות בפעם הראשונה בה האלבום התנגן...
 
בבוקר הצלחתי להתארגן על טרמפ לתל אביב. חיכיתי בצד בזמן שהבחורים שנסעו איתי התחבקו עם שאר הנוכחים. "מה, לא מקבלים חיבוקים ממך?" זרק אחד לעברי. "חח ביי..." מלמלתי והלכתי. מרגישה קצת רע אך עם זאת יודעת שחסכתי לעצמי מעט סבל. אני לא אוהבת חיבוקי-נימוסים.


 

נכתב על ידי , 26/6/2017 05:57  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-21/7/2017 23:38
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , דברי תורה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנצנצים ורודים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נצנצים ורודים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ