לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

בני אדם הם כמו דולפינים, כשהם נכנסים למים הם נרטבים.



Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

2/2018

דרגות מצוקה


בהמשך להרפתקאותי כהיפית, התפטרתי מעבודה נוספת וביקרתי בחוף ההיפים של ים המלח - מצוקי דרגות. רבות נאמר ונכתב על חוף מצוקי דרגות, למשל, ב"הארץ"-
"רצח בחוף השאנטי" - כתבה שכוחה מ2011 על רצח לא פתור.
"גורואים תנכיים ועירום מלא: ביקור במושבת ההיפים במצוקי דרגות" - כתבה שנכתבה שנה שעברה וקיבלה תגובות שליליות מצד דיירי החוף שראו באור שלילי את הזרקור שהכתבה יצרה, טוענים ש"הארץ" הופכת את החוף למיינסטרימי מדי.

אומנם הגעתי עם חברים, אך נשארתי לאחר שהם עזבו. ישנתי כמה לילות לבדי בזולה שהתנחלתי עליה. העדפתי להיות לבד מלהיות עם אנשים. כשהייתי לבד השקעתי הרבה מזמני בבהייה באוויר. התצפית הטובה ביותר הייתה בכיוון ירדן בזמן שחיה בים, בימים מעוננים בהם הים, השמים וההרים מתמזגים לתכלת-אפרפר אחיד. כשעמדתי עם הגב לחוף יכולתי לטעות ולחשוב שאין בעולמי דבר מלבד הכחול-האפרפר האין סופי.
יום אחד, בזמן ששחיתי, עברה סירת מנוע בים המלח, עמוסה בזקנים, תיירים. המדריך הכריז ברמקול: "כאן זה חוף מצוקי דרגות, החוף של הנודיסטים." וכל הזקנים הסתכלו לעברי - להיפית הנודיסטית. הרגשתי כמו מוצג בגן חיות.
ביום אחר ניגש בחור לזולה שלי, אמר שהוא צלם שמכין פרויקט בנושא חיים אלטרנטיביים. נתתי את רשותי לצלם אותי. מחכה להתקל בפנים שלי באיזו כתבה. יאק
הרגשתי שנהפכתי בהדרגה לדיירת קבועה-פלופה של החוף.
Image may contain: sky, cloud, ocean, mountain, tree, plant, outdoor, nature and water
Image may contain: outdoor and water
בחוף פגשתי חברה מהריינבו הבולגרי - ג'סי, היפית בגיל שלושים ממוצא סלובקי - הרפתקנית ונחושה.
ג'סי הרבתה לדבר על סמים ועל סגולותיהם המופלאות, סיפרה על מחקרים שהוכיחו שניתן לרפא דכאון בעזרת micro dosing של LSD ו-MDMA. היא לא חשבה שאלו תרופות קסם שיצילו כל אדם, אבל כן האמינה בהם. היא נשנשה אסיד וחילקה ממנו במרבית הזמן.
ביומי האחרון בחוף הגיע תורי לקבל שפיצון של בול אסיד.

בשעת בין ערביים, נסעתי לרחוץ במעיינות החמים עם: ג'סי, תיירת פולניה, משה - היפי מבוגר ושליו, ובחורה בשם שלמה (shlema).
הרגשתי את האסיד מתחיל לעלות בזמן הנסיעה. ידעתי שמשהו השתנה בגלל שהקול הפנימי שלי נעשה בולט יותר, זה גם השלב בו שמתי לב שהתחלתי לחשוב באנגלית.
הגענו לבריכה רדודה על שפת הים, המים היו חמים כמו באמבטי. ומלוחים, אם כי לא מלוחים כמו ים המלח. התנדבתי ללכת לרכב בשביל להביא דברים שנשכחו. אף אחד לא הבין למה רציתי לעשות טיול לרכב דקות ספורות אחרי שהגענו ליעדינו. האמת היא שפשוט רציתי ללכת קצת לבדי.
האסיד של ג'סי לא דמה לאסיד שעשיתי בעבר, הוא לא גרם כמעט לויזואלים, אך השפיע מאוד על הרגשות שלי.
כשהלכתי לבדי לרכב הרגשתי בטוב. החושך ירד מסביבי, לא ראיתי לאן אני הולכת ולא ידעתי מה הכיוון. למרות זאת הרגשתי חסרת דאגות ושמחה, בטוחה בכך שהכל יהיה בסדר. ואכן היה בסדר. אספתי את הבאנג הפרטי שלי וחפצים נוספים ופניתי בחזרה לחשכה. 
במעיין ישב בחור שעוד לא פגשתי - יאיר, שלפי מיטב הבנתי מבקר קבוע בחוף. יאיר ידוע בנדיבותו ובפינוקים שהוא מחלק. גם לנו הוא חילק פינוקים - שוקולד ונשנושים, קפה ותה. 

"אז שלמה, לא הספקת לספר לי איך שלמה הפך לשלמה." אמרתי לשלמה. מוקדם יותר באותו היום שאלתי אותה אם כשהיא כותבת את שמה אנשים קוראים את זה כשלמה(shlomo). היא אמרה שבדיוק משלמה היא הגיעה לשלמה אך מישהו קטע את רצף דיבורה והיא לא הספיקה להרחיב.
במעיינות החמים סיפרה לנו שלמה איך היא גרה בכפר אקולוגי כשהיא התחילה להתעניין בשלמה המלך, היא חלמה על מלכות שלמה והרגישה שנשמתה שייכת לתקופת הזמן המקראית. היא התחילה לראות את פניו של שלמה המלך בכל מכריה ואת נשמתו בעיניה של חבריה. היא החלה לעסוק ב"channeling" עם רוחו של דוד המלך, הוא דיבר דרכה וגם איתה.
"אז בעצם שלמה גרם לך להרגיש שלמה?" שאלתי. שלמה ענתה שכן. היא הוסיפה לספר איך מעברה לירושלים גרם לה להתחבר למריה הבתולה. היא עוצרת ליד כל כנסייה שהיא רואה, לחלק היא מתחברת פחות, לחלק יותר. כל ביקור יכול להפוך לחוויה מיסטית מדהימה. כמו שלמה, גם מריה הבתולה נמצאת בכל אחד ובכל דבר. למעשה, שלמה מאמינה שמריה היא הכוח האמיתי שעומד מאחורי ישו ומאחורי הנצרות. מאחורי כל מעצמה גברית עומד כוח נשי. "אתם יכולים לחשוב על תחום אחד בחיים בו הנשים אינן שולטות?" שאלה שלמה את מאזיניה בנחישות.
"אה, במשכורות..." ענתה הפולניה.
כמחצית הצופים החלו לצחוק על המונולוג של שלמה. "זה יותר מדי בשבילי, תעצרו אותה." מילמל יאיר - המארח שלנו. שלמה התחילה להרגיש לא בנוח והפסיקה לדבר. הרגשתי מבולבלת כשחשבתי על הגבול בין המציאות לשגעון.

נכנסתי בחזרה לבריכת המים החמים, בעוד השאר ישבו בחוץ. יאיר חילק צמידי סטיקלייטס צבעוניים שזרקתי למים החשוכים. האמבטיה המלכותית הוארה בצבעים שונים שהתפזרו לפינות שונות. צפתי במים וצפיתי בכוכבים הבוהקים.
על היבשה התנהלו שתי ישיבות - ג'סי עם שלמה, ויאיר עם משה והפולניה. תהיתי אם משה מנסה להשתחל לתחתוניה של הפולניה - מטפסת ההרים המתוקה.
אני תמיד חושדת בגברים שמפגינים נחמדות כלפי, מפחדת שיצפו לתמורה. אני יודעת לצפות לגברים הלא צפויים שינסו לעשות את המהלך ברגע הלא צפוי. התלבטתי אם משה התחיל איתי או פשוט היה נחמד, כמו שהתלבטתי בקשר אליו ולפולניה. הרגשתי מבולבלת. יאיר דיבר על הגת שהוא מגדל.

בגלל שמי המעיין היו מלוחים, נאלצתי לשטוף את גופי במים מתוקים כשיצאתי מהאמבט. בחוץ היה חשוך וקר, מצאתי את הפנס שלי ובקבוק מים. כיוונתי את פנס הראש כך שיאיר על הגוף שלי ובשניה מדויקת זו ראיתי נחיל של יתושים מתנגש חזיתית בגופי החשוף. הזרדזרתי במלאכת הלבישה ככל שיכולתי.
בזמן הזה, ג'סי הלכה הצידה וסיפרה לחושך על חוויות ותוכניות שלה. הייתי בטוחה בכך שהיא מדברת עם קול בראש שלה. "בדוק שג'סי מסתירה את הסכיזופרניה שלה, בדוק שגם היא משוגעת." חשבתי לעצמי. לא הבנתי דבר אחד - למה אני היחידה ששמה לב להתקף הפסיכוטי של ג'סי בעוד שהשאר נותרו אדישים? לצחוק מהמונולוג של שלמה היה בסדר אבל להעיר על התקף השגעון של ג'סי זה לא?!
כעבור מספר דקות ג'סי שבה לישיבה, בעודה סוגרת את הטלפון אליו דיברה...
המשוגעת היחידה הייתה אני.

הבנתי שהיה לי קל מדי להאמין בשגעון של ג'סי, מה שהוביל אותי לסדרה של מחשבות על משוגעים אחרים מהחיים שלי, על הפחד מפניהם שלפעמים צף בתודעתי.
הרגשתי מתוסכלת כמו ילדה בת שש. נעלבתי מדברים שג'סי או אחרים אמרו לי, מיחס שקיבלתי, מתגובות לשאלות שלא אהבתי. הרגשתי מבוכה חברתית עצומה שהקשתה עלי לתקשר.
פעם אחת שאלתי את ג'סי אם ראתה את המפית שהתכוונתי לקסס עליה. לא מצאתי אותה בסביבה ולכן הנחתי שג'סי יושבת עליה. "אל תגרמי לי לקום" התחננה ג'סי. "בסדר, אל תקומי, אני אמצא משהו אחר לקסס עליו." אמרתי ויצאתי לחפש פיסת זבל אחרת לאורך החוף. "אוקי, בסדר, אני קמה!" אמרה ג'סי, קמה, ולא מצאה את המפית מתחתיה. "זה בסדר ג'סי, אני לא צריכה את עזרתך." אמרתי. "i don't need your help!" חיקתה אותי ג'סי ומצאה את המפית...עצוב הרגשתי מושפלת.

בפעם אחרת ג'סי סיפרה על היום בו שתינו שחינו בחוף מבודד והציקו לנו שני ערבים. ישר אמרתי להם שאני לא רוצה לשחות איתם וביקשתי מהם לעזוב. הקפדתי לשמור על טון תקיף ולהתעלם מנוכחותם. ג'סי מצד שני, באה בגישת שלום ואהבה וניסתה לפטפט איתם. הערבים היו חופרים, הציקו ספציפית לי, כשהבינו שג'סי לא מדברת עברית. "אני לא רוצה לדבר איתכם, תדברו איתה אם אתם רוצים, אבל היא לא מבינה עברית." אמרתי. הם המשיכו להציק עד שבאתי לצאת מהמים והם אמרו "לא, אל תצאי! אנחנו נלך!" ואמרתי להם "לא, אני יוצאת." והם התעקשו על כך שאשאר עד שיצאתי והם הלכו.
ג'סי אמרה שגישת הפעולה שלי הייתה שגויה, שיכולתי לפתור את הסיטואציה בנועם אם הייתי נוקטת דרכי שלום. אני לא חושבת שאני מסכימה. לא הרגשתי איום מצידם אך גם לא רציתי לשחות איתם, ובסך הכל אמרתי את זה.
כשג'סי מספרת את הסיפור היא מציגה את ההתנהגות שלי כהתנהגות נאצית לא אופיינית. זה משפיל ומעליב בדרכו בגלל שהשקעתי מאמץ בלהרגיש בטחון עצמי מול הערבים וג'סי מתייחסת לזה כמו נביחונת של צ'יוואווה.



אפשר להגיד שבתקופה האחרונה התרכזתי בלהרחיב את העצמאות שלי. אני מנסה ללמוד להתמודד עם כמה שיותר מצבים ללא עזרה חיצונית. האמת היא שגם בתור ילדה קטנה נהגתי לפעול בצורה דומה. אהבתי להדחיק ושנאתי לבקש עזרה. נעלבתי קשות כשאנשים ערערו בכוחי להתמודד עם סיטואציות, כמו ילדה שבוכה "אני יכולה לבד".
הערב במעיין עורר אצלי את הילדה העקשנית שנדחקה בכורי העכביש שבתודעה שלי. הרגשתי שמזלזלים בי, מגוננים עלי, ממעיטים מערכי. זה היה רגש שהתבטא כמחשבה טורדנית, לא יכולתי להדחיק אותו למרות שידעתי שאינו הגיוני.

בבושה רבה, ביקשתי מג'סי לבקש בשמי טרמפ לבית של ההורים שלי. יאיר הסכים להסיע אותי בשמחה. התיישבנו בג'יפ שלו, שכיסח את כל הסלעים והמדרונות כאילו היו כלום. הנסיעה הרגישה כמו לונה פארק. התכוונו לחזור לישיבה במצוקי דרגות אך יאיר קיבל פאנצ'ר בגלגל כשפנה לכביש שיורד אל החוף. ישבתי בצד הדרך בזמן שיאיר החליף גלגל, צופה ברכבים שחולפים על הכביש, קטנטנה וחסרת אונים.

הנסיעה הביתה הייתה קשה. יאיר לא דיבר הרבה אך הרגשתי שהוא מצפה ממני לדבר. בכל פעם שנפלתה מילה מפי הרגשתי את משמעותה צורמת כנגד משמעותם של הרגשות שלי. מילים הרגישו כמו תסריט מאוס, מסכה של שקרים.
בגלל שהצמיג החדש לא היה צמיג שמותאם לשטח, יאיר נאלץ לנסוע לאט. הוא עצר כל 10-15 דקות בשביל להוציא מהבגאז' פינוקים - מים מוגזים, פיצוחים ותפוזים. הוא ידע לקלף תפוז במיומנות בזמן הנהיגה ואהב לשמוע שירים ישראלים דביקים.
שמחתי כשהגענו ליעד אך פחדתי שנתקעתי במלכודת נוספת ברגע שהגעתי לדלת הכניסה לבניין של ההורים. המחשבות שלי היו עמוסות ומבולבות, ידעתי שמצפה לי קושי להרדם.



בבית, ביליתי זמן רב בבבהייה באוויר ובקפיצה ממחשבה למחשבה. היו לי הרבה תהיות חסרות תועלת על דרמות על חופי ים המלח וקשרים בין אנשים. פשפשתי בארון התרופות, אכלתי כמה כדורי הרגעה, גלגלתי ג'וינט ויצאתי לפארק שמאחורי הבית. ישבתי באותה נקודה בה עישנתי עשרות או מאות ג'וינטים בעבר, ממשיכה לחשוב מחשבות טורדניות בלופים אין סופיים.
"עכשיו את מפסיקה לחשוב." אמרתי לעצמי. בהיתי באוויר, התרכזתי בתנועת הרכבים על הכביש המהיר ובצלילים שהם מפיקים. היה קשה לעצור את עצמי מלפתח מחשבה ברגע שהיא צצה. לבסוף, עם מספיק ריכוז, הצלחתי לעצור את זרם המחשבות. זה הרגיש כמו לסגור ברז של מים. השקט שנפער במקום הבלגן צינן את התודעה שלי. עצמתי עיניים, מקשיבה, נושמת. אחרי 5-10 דקות הייתי מיומנת דיי בלקטוע את מחשבותי ברגע שהן צצו שהדבר כמעט ולא דרש ריכוז.
כשפקחתי את עיני ראיתי מעט ויזואלים על המדרכה, הויזואלים הראשונים לטריפ. לאחר מכן חזרתי הביתה ונרדמתי במהרה.
אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה מדיטציה אבל זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי תוצאות בעקבות ריכוז פנימי. זו הייתה חוויה מגניבה. קול


 


 




 


בימים האחרונים נודע לי על מותו של חבר וירטואלי. הוא היה פסיכופט שהכרתי מקבוצת פייסבוק, פסיכופט מסוקס. ביליתי שנים בלשלוח לו תמונות עירום ולקוות שהוא יתקע בי את הזין. בכל פעם שקבענו להפגש הוא הבריז. עם הזמן נמאס לי לקבוע פגישות שלא יתממשו ונמאס לי לחזר אחרי מישהו שלא מתייחס אלי. חסמתי אותו כחלק מתהליך הרחבת העצמאות שלי. באזור חודש נובמבר, דור - הפסיכופט, שלח חברים משותפים לדבר איתי, לבקש להסיר את החסימה. סירבתי. בתחילת ינואר הוא נפטר מזאבת.
נפגשתי עם בחורה נוספת שחיזרה אחריו באינטרנט וקיבלה את אותו היחס. פגישתינו הראשונה, למרבה האירוניה, התקיימה על קברו. פעלנו על פי הוראות ההגעה אך הגענו לקבר חסר שם. דור נשאר מסתורי גם במותו.
מותו של דור מחזיר אותי לרומן שהיה לי עם סנפאי - הרגשתי שיש לי עסק פתוח בגלל שלא גיליתי למה הוא לא רצה אותי. למדתי מאז שיש שאלות שלא אגלה את התשובות הנכונות אליהן. לעולם לא אכיר את דור האמיתי ולא אבין למה הוא לא רצה אותי.
פספסתי כשלא הורדתי את החסימה כשהוא רצה בכך, כנראה שזה היה השלב בו הוא ידע שהוא הולך למות. אני, והבחורה השניה, הסכמנו שאם הוא היה אומר שהוא הולך למות היינו שוכבות איתו בלי לחשוב פעמיים.
בסופו של דבר דור היה דושבאג שקיבל כתף קרה רק אחרי שהפנה אלי עשרות כתפיים קרות.
בכל זאת, אמשיך לאהוב את דור והתחת שלי ימשיך להתנוסס בתמונת הפרופיל שלו.

טריפ האסיד שלי בנוסף למותו של דור מציגים מולי תמונה של שני חלקים שונים בי שנאבקים זה בזה - 'העצמאית' ו-'הילדה'. הילדה אינה חלק ממשי מהאישיות שלי כי אם מאגר של רגשות מודחקים.
אני לא רוצה לכעוס על ג'סי כשהיא עוזרת לי למצוא את המפית שאיבדתי, אני לא רוצה להיות קטנונית ומרובעת, אני רוצה להשלים עם דברים שטובים לי ולהרחיק את הדברים שרעים לי.
כך הרחקתי את דור שזיהיתי כ'רע', בלי לדעת שהוא הולך למות בקרוב.
הילדה שבי הייתה ממשיכה לדבר איתו בשביל התקווה הקלושה שנפגש. היא מאמינה רק בדברים שהיא רוצה להאמין בהם, ממציאה לעצמה את המציאות. אני לא מאחלת לעצמי להשאב לחיים מדומים, אך נראה שדווקא המקום הזה בי זועק מחוסר התייחסות.

נכתב על ידי , 16/2/2018 23:47  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איגנציוס ב-13/5/2018 00:59
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים , דברי תורה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנצנצים ורודים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נצנצים ורודים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ