לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מסביב לירושלים ב-100 יום




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2012

הנוצרים חוזרים, ובגדול


לצערי נאלצתי להיפרד מהתקופה המוסלמית בטרם עת, אך אין זמן רב לתהות על כך. הסיור הבא לוקח אותי הרבה קדימה, לאמצע ימי הביניים, שם אני זוכה לראות את הטירוף החדש-ישן שאוחז בעיר.

 

דת היא בהחלט דבר מיוחד במינו, והפעם היא מצליחה לעשות משהו חריג מאוד.

המוני אנשים עוזבים את הבתים שלהם באירופה, מצוידים במעט אספקה ונשק, ומתחילים לנהור מזרחה. אין ארגון מסוים שמאחד אותם. הם נעים בקבוצות רבות, בדרכים שונות ומשונות ועם רצח בעיניים (ובדרכים וביהודים ספציפית). הכל, כדי להגיע שוב אל העולם הביזנטי לשעבר, העולם שלדאבונם הרב הפך למוסלמי במאות השנים האחרונות.

למסע הזה אל ארץ ההזדמנויות החדשה (אפשר להרוויח ממנו המון באופן אישי, והרי הדת עבור רבים היא בסה"כ תרוץ) יש כתובת ברורה – המקומות הקדושים בארץ הקודש, וכל מה שמסביבם. במרכז העניין עומדת, מי אם לא אחרת, ירושלים.

 

כך ביקש כבוד האפיפיור, וכך קורה: לתדהמת העולם המוסלמי, המוני נוצרים צמאי דם ומשולהבים מתחילים לשטוף את הדרך לארץ הקודש ולבסוף אותה עצמה. הערים נכבשות בזו אחר זו ומבוצרות מפני כיבוש מוסלמי חדש, ומבצרים רבים נוספים מוקמים כדי להגן על האדמה החדשה שבידי הנוצרים. הכוח החדש, הנקרא "הצלבנים", מגיע בסופו של דבר לירושלים ומכניע אותה ללא קרב לאחר מצור של כמה שבועות.

אמנם הכיבוש הוא נקי וללא הרס או חורבן פיסי, אך הוא האירוע הנורא ביותר שראתה העיר מזה שנים רבות. התושבים המוסלמים והיהודים למעשה נטבחים בהמוניהם, והצלבנים מוצאים עצמם לפתע עם עיר רפאים ריקה מאוכלוסיה, שהם יכולים לעצב כרצונם.

 

סיור י"ב – נושאי הצלב בעיר הקודש (פינת העיר הצפון מערבית, כנסיית הקבר, דיר א-סולטן, כנסיית הגואל)

ממליץ לקרוא: ירושלים בתקופה הצלבנית

 

אני מגיע אל העיר מכיוון צפון מערב שנים לאחר מכן, איפשהו במאה ה-12 לספירה. הגבעות השוממות לא מסגירות את הדרמה שהתחרשה עליהן לא מזמן, ואני פוגש לפתע במגדל גבוה ומבוצר, עם חפיר וכל שאר הפיצ'פקעס מסביבו. ביצור העיר בהחלט עלה מדרגה, וכעת היא מוקפת חומה רצינית ומצודת שמירה נוספת לזו הישנה והטובה (מגדל דוד, הנמצא מדרום). אם יש משהו שהצלבנים הביאו לכאן מאירופה, הוא ללא ספק אומנות ביצור הערים והלחימה המבוססת על מבצרים. המגדל המאיים, הנקרא גם מגדל טנקרד, מזכיר לי שאני נכנס לעיר נוצרית, מבוצרת, אלימה ולא סובלנית.

בדרך קסם אני נכנס דרך החומה מעט מזרחית למגדל (השער החדש, ייפרץ רק בעוד כמה מאות שנים טובות) וצועד דרך "רובע הפטריארך" לכיוון הכנסייה שחודשה לה יחדיו, קודש כל הקודשים, כנסיית הקבר.

 

בדרך אני מתרשם מהאוכלוסיה החדשה של העיר, הנותנת לה מראה של דירה שדייריה התחלפו פתאום, מבלי שהרהיטים התחלפו גם הם. אני עובר ליד הכניסה המערבית לכנסיית הקבר (קשת מרים, שתיאטם בעתיד), ומגיע בסופו של דבר לכניסה הדרומית והראשית.

הכנסייה כבר לא גדולה ומפוארת כמו בתקופה הביזנטית, אך הצלבנים עשו עבודה יפה בחידוש המבנה והוא בהחלט מרשים מאוד. מגדל פעמונים גבוה ניצב משמאל לכניסה, והכניסה עצמה מעוטרת בקשתות יפות, בעמודים ובעיטורי אבן. עולי הרגל הרבים מסביבי נוהרים פנימה וחלקם מרגישים צורך להשאיר את חותמם על העמודים היפים האלה (כך הספר טורח לציין ולהתפעל).

 

הקישוטים על המשקופים בכניסה לכנסייה (צולם במוזיאון רוקפלר). אל תהיו עצובים, חבר'ה, הצלבנים כאן!

 

אני נכנס פנימה למבנה המלא בפסלים, קישוטים, מנהגים ומאמינים, ועולה ימינה אל גבעת הגולגותה. מה היא עושה בתוך מבנה? הגבעה הקטנה והחמודה, שהייתה רוב ימי הבית השני מחוץ לעיר ואירחה אירועי תרבות מגוונים (כמו צליבת ישו), איבדה כל זכר לאופייה המקורי. כמו שקרה לגבעה אחרת שמזלה לא שפר עליה, גם זו הוקפה קירות, כוסתה בתקרה וקושטה באינספור דרכים. סלע היסוד, עליו עמד צלב ישו, נגיש בנקודה קטנה אותה ניתן למשש ולנשק (ויתרתי הפעם על התענוג).

אני ממשיך לסלע שעליו נמשחה גופת ישו בשמן, ומשם לקבר ישו בכבודו ובעצמו – מערת הקבורה המוקפת בהיכל עגול עם כיפה גדולה, שעוצבה גם היא מחדש עד אובדן דמותה המקורית. אני מגדיל לעשות ועומד בתור הארוך, ולבסוף נכנס עד הקבר עצמו. כך אני גם מסיים את דרך הייסורים של ישו, שהתחלתי אי שם בתקופה הביזנטית.

 

מעט אור נכנס מבעד להיכל הגרנדיוזי המקיף את קבר ישו

 

שני דברים מאוד מרשימים אותי במקום.

האחד הוא השינויים הרבים שעברו על אתר ההתרחשות המקורי, בו קרה הסיפור שמנציחה הכנסייה – צליבת ישו על גבעה קטנה וידועה לשמצה, והורדתו לקבורה נאותה במערת הסמוכה. כל הסיפור הזה התרחש בשטח פתוח וחסר ייחוד מחוץ לעיר, ולא בהיכל גרנדיוזי. מעניין לחשוב שהכנסייה המפוארת והמקושקשת הזאת היא מעין כתר זהב, שניתן יום אחד ובהפתעה גמורה למקום הצנוע והמוזנח הזה.

השני קשור לאופי שילבש המקום מאות שנים קדימה ועד ימינו. מפאת קדושתו, נאלצים הזרמים השונים בנצרות לחלוק בו, כך שהכנסייה עוטה סגנונות רבים השונים לחלוטין אחד מהשני. אזור יווני אורתודוקסי ואזור קתולי מתנגשים על הגולגותה בניגוד סגנונות גמור. בחלק אחר של הכנסייה שמור מקום לנוצרים הסורים, והאולם התחתון הוא של הארמנים! המעבר בין הזרמים הוא חד מאוד, כמו גם היחסים ביניהם. אם כך, מדובר בכנסייה מיוחדת במינה לא רק בגלל הסיפור שלה, אלא הרבה בזכות העיצוב שלה. יש במקום אפילו מערות קבורה שהשתמרו לחלוטין ולא כוסחו כמו מערתו של ישו, כך שמבחינה עיצובית יש אפילו חלק לא מקושקש.

 

על יד חדר ההלבשה של הנזירים הקתולים אני מקבל הסבר נדיב ומפורט מאחד מהם על העמודים במבנה ועל הארכאולוגיה שלו בכלל (זה כבר הנזיר השני שאני פוגש שהתעניינותו בארכאולוגיה מרשימה אותי), וזוכה לראות את חפציו של מלך ירושלים הצלבני הראשון, גוטפריד מבויון. שני תיירים נוספים מצטרפים להסבר המעמיק שניתן לי על ידי הנזיר.

אני ממשיך מזרחה בתוך הכנסייה ויורד אל קפלת הלנה (אמו של הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס, שיחד איתו תרמה להתנצרות האימפריה) וקפלת מציאת הצלב, ומשם עולה חזרה לכיוון הכניסה, בלי לשכוח לפקוד את קברו של אדם הראשון (נו, הבעל של חוה).

 

הייתי בעבר בכנסיית הקבר, אך לא בסיור כה מעמיק ויסודי. אני יוצא מהכנסייה אל רחובות העיר הצלבנית רווי לחלוטין. העיר האירופאית בלבוש המזרחי מפתה אותי לגלות עוד ממנה, אך אמשיך את הסיור בפעם הבאה.

 

לסיום, תמונה להמחשת השינויים באופיה של העיר:


נכתב על ידי , 12/10/2012 11:27  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הר הבית קם לתחיה


כ-300 שנות שליטה ביזנטית בירושלים עומדות להסתיים. כוחה של האימפריה הענקית, ממשיכת דרכה של האימפריה הרומית העתיקה, דועך מעט, וכוח חדש ומפתיע ממזרח עומד להיכנס לארץ. השבטים הערבים ודתם הטרייה, האיסלאם, צוברים כוח ותאוצה ומקימים אימפריה גדלה והולכת. התקופה היא אמצע המאה ה-7, וירושלים עומדת להסתבך מבחינה דתית בפעם השלישית.

את הכיבוש הערבי מקדימות כמה תהפוכות מהירות – קודם כל מגיעים הפרסים (מאיפה הם צצו?) וכובשים את האזור מידי הביזנטים תוך הרס כנסיות חסר הבחנה. הביזנטים מצליחים להחזיר את השלטון כעבור מספר שנים מועט, אך מסתבר שלתקופה של 10 שנים בלבד. תם זמנם. הערבים דוהרים קדימה, ואותם כבר לא ניתן לעצור.

 

הח'ליף עומר, כובש העיר ע"פ המסורת, מחפש מקום לבנות בו מסגד מיד לאחר כניעת ירושלים ומוצא את המקום המושלם. הרי במזרח העיר קיימת כבר 650 שנה במה ענקית על גבעה נמוכה וצנועה, שדורות של ירושלמים סגדו לה. הביזנטים הנוצרים, שזכרו היטב את היהודים, את המרידות, את האחריות לצליבת ישו והקפידו להתמיד בשנאה הכללית, דאגו להפוך את פיסת הנדל"ן היוקרתית הזאת למזבלה ולשמר אותה במצב זה כל שנות שלטונם. העיקר, שחרפת חורבן בית המקדש תישאר על כנה. אין ספק שהם הצליחו, ובכך סיפקו לידידינו עומר פלטפורמה מושלמת (תרתי משמע) לבניית המונומנט החדש שישגע את העיר (המונומנט הופיע, למעשה רק אחרי כמה עשרות שנים, אבל המיקום נקבע כבר אז).

 

המוסלמים צפויים לשלוט בארץ ובירושלים תקופה ארוכה מאוד, ואני נוחת לסיור הקרוב איפשהו בתחילת המאה ה-8 לספירה, בתקופה בה העיר נהנית מפריחה גדולה.

 

סיור י"א – קדושה בצל הסהר (תצפית לארמונות בית אומייה, רחבת הר הבית, מסגד אל אקצא, כיפת הסלע)

ממליץ לקרוא: ירושלים בתקופה המוסלמית

 

נוף העיר לא השתנה הרבה, למרבה הנוחיות. המוסלמים הרחמנים נהגו כקודמיהם והמשיכו את פיתוח העיר מהנקודה בה קיבלו אותה, במקום להחריבה עד היסוד. כנסיות גדולות אמנם חרבו בתקופה הפרסית הקצרה והאלימה ולא זכו להגיע לפאר הקודם שלהן, אך הנוכחות הנוצרית בעיר עדיין גדולה ומורגשת. תוואי הרחובות המוכר עם הקרדו הראשי והמשני נשאר גם הוא זהה. השינויים העיקריים, כאמור, חלו על הר הבית ובסביבותיו.

 

אני עומד בפינה הדרום מערבית של הר הבית, זו שעמדתי לידה לפני כ-700 שנים, תוך שהשתאיתי מבית המקדש השני ומאיכות בנייתו. אין ספק, האבנים כבר עייפות בהרבה, אך עודן עומדות גאות במקומן, שמחות לאכלס פעילות חדשה. לראשונה, אני עומד לטפס אל הרחבה העליונה, מה שלא עשיתי אז, ולהתרשם מהבנייה החדשה במקום.

שער המוגרבים המוכר והמפורסם של ימינו לא קיים באותה מתכונת בתקופה זו (ואולי אף לא קיים כלל) כך שהליכתי עליו שקולה לריחוף מאזור הכותל המערבי אל הרחבה שלמעלה.

 

הייתי שמח להיכנס מאחד מן השערים הרבים האחרים. אך הח'ליף עומר, בבחירתו דווקא את הר הבית כאתר הקדוש הישן-חדש, הצליח לזרוע את זרעיו של סכסוך ארוך ומייגע שיצוץ רק בעוד שנים רבות, וימנע ממני לעשות כן. אי אפשר להאשים אותו. אני מניח שהיה מעט קשה להעריך שיום אחד הסכסוך עם הנוצרים כבר לא יהיה העיקרי בעיר, אלא דווקא זה עם היהודים.

תוצאת מעשיו היא – שבשער היחיד בו מותר לי כלא-מוסלמי להיכנס פנימה, במעט השעות שמוקצות לביקורים של לא-מוסלמים במהלך היממה, לאחר חקירת שוטרים, ריקון כיסים, הצגת תעודות (כמעט כמו "ג'יב אל-הוויה!") והבטחות להתנהג יפה, אני רשאי סוף סוף להמשיך בריחוף לרחבת הר הבית.

 

מדרום אליי אני רואה את הקצה המערבי של "ארמונות בית אומייה" – שורת ארמונות הצמודה להר הבית מדרום, שאני יכול רק לדמיין את הפאר בו חיים בתוכם שליטי העיר. בית אומייה הוא השם של שושלת ח'ליפים ששולטת כעת באימפריה המוסלמית ובירושלים, שושלת המשתדלת לעשות בעיקר טוב לעיר ולאזור כולו. למרבה הצער, השושלות שיגיעו אחריה (העבאסים ואחריהם הפאטימים) יפסיקו בפיתוח העיר, יקשו מאוד על החיים בה ואף יזניחו אותה. בתקופת הזוהר הנוכחית, אפילו היהודים זוכים לשוב לעיר ולשגשג בה במגבלות מעטות יחסית.

 

טוב, די להרהורים. הריחוף נגמר ואני נוחת בשער שלמעלה. אני מביט סביבי, במבצר המוסלמי הענק שמכיל מאות מאמינים, ילדים ומבוגרים כאחד, שעבורם לא מדובר רק במקום תפילה אלא גם במקום התכנסות, לימוד ועוד. למעשה, אני מגלה אחר כך שהר הבית כולו מוקף ב"מדרסות" – בתי מדרש מוסלמיים שמלמדים ילדים ונוער. לפני שאני מספיק להבין מה קורה, עט עליי מדריך מקומי שאורב בשער לתיירים כמוני ומציע לי סיור במקום. אני מחליט להיעתר לבקשה, ומובל בעקבותיו למונומנטים הגדולים ששוכנים על ההר.



מונומנטים רבים מכל כיוון

 

אני שומע על הסיפור המוסלמי של קדושת ירושלים, על האנשים הגדולים שתרמו להקמת המבנים (מהח'ליפים הראשונים ועד מוסוליני!) ואפילו על מדד הקדושה של המקום ("אם מכה קדושה פי 500 מכל מקום אחר, אז ירושלים פי 50", או משהו כזה... אני מקווה שלפחות בסדרי הגודל לא טעיתי).

אני מגלה שאפילו בליווי של מוסלמי אסור לי להיכנס למבנים הקדושים, ומסתפק בהצצה מהחלון המסורג של מסגד אל אקצא פנימה, ולאחר מכן מהחלון המסורג עוד יותר של כיפת הסלע לתוכה. הבנייה המוסלמית יפה מאוד ומתוחזקת היטב, ואני נהנה מההליכה בבועה המיוחדת הזו, שתישאר דומה להפליא גם בעוד 1200 שנה. מעט קפיצות קדימה לתקופה הממלוכית (שאגיע אליה בקרוב מאוד) חושפות בפניי תוספות בנייה שהוסיפו הממלוכים ברחבה ופיארו אותה אף יותר. מתקני שתייה (סבילים) מעוצבים ומיוחדים נמצאים במספר מקומות, כיפות קטנות ומסתוריות מכסות על אזורים נוספים (למשל, כיפת השלשלת), ואריחי הזהב של כיפת הסלע ניבטים נוצצים מהעתיד הרחוק אף יותר (רק מהמאה ה-20).

 

מסגד אל אקצא – מבט דרך החלון



גילופי העץ הישנים מהמסגד, שהוחלפו לפני שנים רבות (צולם במוזיאון רוקפלר)

 

הסיור המודרך שלי נגמר, ואני חוזר לדפים שלי כדי לקרוא את ההסברים הפחות דתיים, וכדי לבדוק במה עוד כדאי להתעמק במקום. הזמן שנותר לי במקום קצר מאוד ואני מצליח לגלות שהספר, בהתרסתו, רוצה לקחת אותי למעמקי כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, מה שלדאבוני-הרב-אף-יותר-כרגע אין ביכולתי לעשות.

 

לסיור יש טעם כבד של נסיון לטעום הרבה מאוד במעט מאוד זמן (כמות המונומנטים והסיפורים סביבם פשוט מבלבלת), והוא נגמר בטעם חמוץ של תם-אך-לא-נשלם עם גירושי מהאתר בשעה 11:30 בדיוק. לפחות זכיתי לצאת דרך שער השלשלת, חוויה בפני עצמה.

 

ניסיתי לחזור להר הבית מספר פעמים לאחר מכן. בכמה מהן גיליתי תור כל כך ארוך של תיירים שפשוט הוציא לי את החשק (מה גם שאם הייתי נכנס היה נשאר לי שוב, כמו אז, זמן קצוב מאוד). באחת מהן הצלחתי להיכנס לזמן סביר ופניתי לראות גם את המקומות הפחות מרכזיים – הכניסה לקמרונות שבחלק הדרומי (אורוות שלמה, וכן, גם לשם אסור להיכנס), שער הרחמים האטום מצידו הפנימי, שורת המסגדים והמדרסות המקיפה את ההר, הסלע הטבעי הרב החשוף בחלקו הצפוני ועוד.



תור ענק בדרך להר הבית

 

אבל טעם ההחמצה הקלה לא תוקן. אני חושב שסיבה מרכזית לכך, מעבר להגבלות הקשות העומדות בפני המבקר במקום בתקופה המודרנית, היא המידע המועט שמציע לי הספר על התקופה המוסלמית.

זהו למעשה הסיור הראשון והאחרון שאעשה בתקופה זו, על אף היותה אחת הארוכות ביותר בתולדות העיר (כמעט 500 שנים!). ניסיתי ליזום בעצמי ביקור באתרים מוסלמיים נוספים כגון מסגד עומר שליד כנסיית הקבר ומסגדים ומדרסות עתיקים נוספים, אך השאריות מהתקופה שאינן סביב הר הבית כנראה מעטות ואולי פשוט זוכות ליחסי ציבור גרועים בימינו.

 

הסיור האחד שיהיה לי בתקופה הממלוכית יעזור מעט בעניין, אך עדיין אין מנוס מההרגשה שלא באמת טיילתי בירושלים המוסלמית. ראיתי מונומנטים רבים מתקופות שונות, שמעתי סיפורים דתיים בעיקרם, אבל היה חסר משהו. אולי מבנה העיר הכללי, או אולי סיור במקומות היותר "סתמיים" כגון בתיה, שווקיה, שעריה, תוואי החומה שלה וכדומה. אני יכול להקביל זאת לתחושה שיכלה להיות לי אילו הייתי מסכם את תקופת הבית השני בסיור סביב הכתלים הדרומי והמערבי בלבד, ומוותר על הסיורים בשאר העיר וסביבותיה.

אשמח לשמוע הצעות לסיורים נוספים בירושלים של התקופה המוסלמית, או להסברים שיצדיקו את המקום הקטן שקיבלה בספר.

נכתב על ידי , 7/10/2012 18:22  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

בן: 30

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: עכברי עיר , טיולים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתייר ירושלמי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תייר ירושלמי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ