לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הו בר-(אב)צלונה, ברצלונה


קורות משפחת בר-אב בברצלונה

כינוי:  EfratE





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2013

להיות ישראלי בחו"ל


כשידעתי שאנחנו עוברים לגור בקפריסין תהיתי איך ארגיש כישראלית בחו"ל.

הרי כולנו יודעים שיש לישראל יחסי ציבור גרועים בעולם ובין אם זה כי "כולם אנטישמים" או כי אנחנו עושים את הנזק לעצמנו, הרגשתי שאני מגיעה באנדר דוג ושכל פעם שאגיד שאני מישראל, קצת אתכווץ.

גם כשדיברתי עם מישהי שחיה בקפריסין ושאלתי אותה איך היחס לישראלים היא אמרה לי שיש קצת עיקומי פרצוף, במיוחד כי לקפריסין יש היסטוריה של עם נכבש (התורכים כבשו את החלק הצפוני של קפריסין ועד היום יש מעבר גבול בין קפריסין היוונית לטורקית) ולכן הם מקבילים בין מה שקרה להם לבין מה שקורה עם הפלסטינים.

 

ולכן הפתעתי היתה רבה עד מאוד כאשר התחלנו לחיות בקפריסין וגילינו שלא רק שלא מעקמים את הפרצוף, אלא מאוד שמחים ומתלהבים לשמוע שאנחנו מישראל, במיוחד המקומיים.

יש לזה הרבה סיבות:

1. כיאה למדינה שחיה במנטליות של לפני בערך 50 שנה (לטוב ולרע), הם עדיין תופסים אותנו כישראל החזקה, עם הצבא הכי טוב בעולם

2. ככלל הם אורתודוקסים די דתיים ובישראל יש הרבה מקומות שקדושים להם. יש לא מעט תיירות משם למקומות הקדושים

3. יש לא מעט אנשים שנזקקו לטיפול רפואי (בקפריסין גם הרפואה הדחופה נמצאת 50 שנה אחורה. יש מיכשור אבל לרופאים אין ידע) וקיבלו אותו בישראל

4. כאשר חיינו שם זו היתה תקופה בה היחסים של ישראל עם טורקיה היו בשפל ומי יותר מהם שונא את הטורקים?!

5. גם את הערבים הם לא ממש מחבבים ויש איזו נטיה לחשוב (לצערי) שאם אתה מישראל אתה בטח שונא ערבים, אז ישר אנשים מרשים לעצמם לזרוק הערה גזענית וברור להם שאתה שותף לדעות שלהם בנושא...

 

אוקי, אז הקפריסאים מחבבים אותנו (גם ברמה המדינית, השנים האחרונות הן שנים של פריחה ושיתופי פעולה בין שתי המדינות) אבל אז עברנו לספרד, שידועה בעמדות הפרו פלסטיניות שלה.

אמרתי לעצמי - עכשיו אני באירופה, עכשיו אני בטוח אתקל בתגובות אנטי ישראליות.

מה אני אגיד לכם? אומנם בימי מבצע עמוד ענן ניהלתי שיחה עם המורה שלי לספרדית שהודה שהעיתונות בספרד מאוד פרו פלסטינית ושכשפעם ב- קם עיתונאי ומציג דעות אחרות, ישר תוקפים אותו.

אבל חוץ מזה, גם פה אנשים מאירים פנים כששומעים שאנחנו מישראל.

 

הזווית שלי -

מעבר לחשש של איך יקבלו אותי כישראלית וההפתעה שלי בעניין הזה, אני באופן אישי חווה חוויה שמקרבת אותי לישראל וגם ליהדות (לא במובן הדתי, רק במובן של המסורת).

תמיד תפסתי מעצמי לא יותר מידי פטריוטית וקשורה לישראל בעיקר כי פה המשפחה והחברים.

אבל מאז שעברתי לחו"ל גיליתי שאני הרבה יותר מזה. בכל מסגרת שבה אני שותפה אני אוהבת וגאה לספר על ישראל - חגים, מנהגים, אוכל, תרבות, פוליטיקה. וכשאני מספרת על ישראל, אני מספרת גם על מה שטוב וגם על מה שפחות, גם על מה שמצחיק וגם על מה שמכעיס, גם על היתרונות וגם על הבעיות.

 

אחת החוויות היותר משמעותיות שהיו לי (בכלל בחיים) היא מהתקופה שבה לימדתי עיברית. מבחינתי זה לא היה ללמד שפה, אלא להביא את כל מה שאומר להיות "אפרת מישראל" לקבוצה של עשרות זרים, להיות מסוגלת להתסכל על עצמי מבחוץ ולחשוב איך לתרגם את המהות שלי לשפה שאנשים ממקום אחר לגמרי יבינו אותה. זו היתה חוויה מאתגרת, מרתקת ובעיקר הרגשתי שהיא מקרבת אותי יותר למקום שממנו באתי.

 

אז נכון, גם בקפריסין וגם בברצלונה אנחנו חיים בסוג של בועה - לא חיים את החיים מנקודת מבט של מקומי ולא מגיעים לאזורים שלא נחשבים לבטוחים לזרים

ובאופן כללי, כשחיים בסביבה בינ"ל אז מדובר בסביבה שמראש יש בה יותר פתיחות לשוני ולרבגוניות.

אבל זה לא רק שאנשים לא מעקמים פרצוף, אלא הרבה מאוד מתעניינים לדעת איך זה לחיות בישראל, מגיעים עם הרבה ידע על ההיסטוריה שלנו או שמאוד היו רוצים לבקר בה.

לומד איתי ספרדית בחור מאיסלנד שכל פעם מחדש מפתיע אותי כשמתחיל לדבר איתי על דויד בן גוריון, גולדה מאיר או אריאל שרון. כשניסיתי להבין מאיפה הידע הוא אמר לי שההיסטוריה שלנו תמיד עיניינה אותו.

לפני כמה ימים פגשתי אמא מהבית ספר, שבחופשת הכריסמס נסעה עם המשפחה שלה לישראל (יהודיה שהתגירה אחרי שהתחתנה עם יהודי ושמגדירה את עצמה כיהודיה שנולדה למשפחה נוצרית) והיא חזרה מלאת התלהבות - מהמגוון, מהחמימות הישראלית, מכך שקל כ"כ להסתדר עם אנגלית (מה שאי אפשר להגיד על ספרד) והיא הגדירה את זה בתור החופשה המשפחתית הכי טובה שהיתה להם.

ועכשיו עם הבחירות? השאלה הכי נפוצה השבוע היתה "מי זה העיתונאי שהפך לפוליטיקאי?!"

 

אז ברור שלא חסרים גילויי אנטישמיות בעולם, ברור שיש ישראלים שחווים דברים אחרים. אני לא מתווכחת עם כך שיחסי הציבור שלנו בעולם לא טובים במיוחד,

אבל הדבר המרכזי שאני רוצה להגיד הוא שכמו שבישראל תמיד מתלוננים על הצגה חד צדדית של ישראל, גם התלונה הזו היא לא הצגה מלאה של המציאות.

כי בסופו של דבר, כשאנשים פוגשים אנשים אחרים, הם מתייחסים אליהם כאל אנשים ולא כאל נושאי דגל המדיניות המדינית של ממשלתם.

נכתב על ידי EfratE , 30/1/2013 22:49  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



למה מזמן לא כתבתי (ואיך זה שגם עכשיו כתבתי על משהו אחר לחלוטין ממה שתכננתי?!)


פפפפפפפפ!

אני חושבת שעברו בערך חודשיים מאז שכתבתי וזה די מבאס, כי זה לא שלא היה לי מה לכתוב, פשוט לא היה לי זמן.

אני תמיד מנסה להבין איך זה יתכן שלא היה לי זמן ומה עשיתי שגזל את הזמן ו- וואלה, אין לי שמץ של מושג!

 

האמת שזו שאלה שאני שואלת את עצמי כמעט כל יום.

כל יום יש לי X דברים שאני רוצה לעשות ואם אני מספיקה 50% אז אני ביום טוב.

השאלה מתעצמת עוד יותר כשאומרים - בואנ'ה היא לא עובדת, הילדות כל יום עד 4 בגן... מה היא עושה כל היום?

 

ולא -

- אני לא מנקה את הבית (אומנם ירדנו ברמה מאז קפריסין, אבל בכל זאת מגיעה לפה מישהי פעם בשבוע)

- אני לא מכינה כל יום ארוחה מושקעת (האמת שאולי פעם-פעמיים בשבוע אני בכלל מצליחה להגיע ללהכין לעצמי א. צהריים סבירה. בד"כ אני פשוט מתפשרת  על איזה סנדוויץ' או שאוכלת בחוץ)

- אני לא משוטטת לי ברחובות ברצלונה כאחרונת התיירים (אני בד"כ אפילו לא יוצאת מהרדיוס של השכונה שלי, רק כדי להביא את הבנות מהגן)

- אני לא מבלה כל היום בחדר כושר או בבתי קפה

 

ובכל זאת?!

זה מתחיל מהדברים הגדולים - פעמיים בשבוע שיעור ספרדית ופעמיים בשבוע עושה ג'וגינג. כל פעילות כזו בעצם שורפת לי את רוב היום כי עד שאני חוזרת הביתה כבר לקראת צהריים. מה נשאר - לאכול, לסדר קצת, לעשות בכל זאת כמה משימות ולצאת לאסוף את הבנות.

הבעיה היא בדברים הקטנים.

אני ממש לא אובססיבית בענייני סדר ונקיון אבל אני בבית ולא יכולה לגמרי להתעלם ממה שקורה סביבי.

אז כביסה אינסופית צריך לעשות ולתלות? (לפחות את הקיפול השארתי לעוזרת)

כלים צריך להוריד ולהדיח ושוב לשים במקום?

לסדר שיהיה נעים צריך?

קניות בסופר?

ארוחת ערב להכין?

וככה מסתיים לו עוד יום, שבמהלכו עסקתי בעיקר במינהלות ולא קידמתי איזה פרויקט חשוב וכבר מאוחר מידי להתחיל עכשיו.

 

ברור שכל הנ"ל הוא בעיה חובקת עולם וגזלן זמן מס' 1 של כולם, אבל מכיוון שחייתי שנתיים עם עוזרת במשרה מלאה, אני חושבת שאני מבינה עוד יותר עד כמה זמן יקר נגזל. ומכיוון שאני לא עובדת אז גם יש לי תוכניות גרנדיוזיות על כל מה שאני יכולה לעשות בזמן הפנוי הזה.

האמת שלא תארתי לעצמי שאני אבזבז כ"כ הרבה זמן על מנהלות.

 

שיר הלל לדמי *

(מי שלא יודע - שמה של העוזרת מקפריסין. קרן את מוזמנת לתרגם)

 

הו דמי! הו דמי!

לו היית איתי!

מנקה ומסדרת

בצלים בלי להזיל דמעה קוצצת

מקפלת בגדים

ובינתיים נהנית מסרטים מצוירים

כשצריך לקפוץ לאיזה סידור אחר הצהריים

שומרת על הבנות בינתיים 

ואם רוצים לישון בשבת עד מאוחר

קמה עם שחר (תרתי משמע)

הו דמי! הו דמי!

מי היה מאמין

שנחזור לישון על מצעים לא מגוהצים!

 

 

 

*ולמרות כל האמור לעיל, שלא יהיה למישהו ספק שאנחנו שאנחנו סופר מבסוטים מהחיים בברצלונה.

בכל זאת יש דברים גדולים יותר בחיים מעזרה בבית.

 

 

נכתב על ידי EfratE , 11/1/2013 00:54  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים מעבר לים , עכברי עיר , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לEfratE אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על EfratE ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ