לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 58

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

4/2017

ולמרות הכל אני מסכימה לדבר על זה


אנחנו יושבים בסלון של ע' (השותף) וכ' (אשתו) והשיחה קולחת והאווירה טובה, ופתאום כ' מעלה את הנושא של הבלון שרציתי להכניס ומה בכלל גרם לי ללכת לכיוון הזה. 

הגוף שלי מייד נכנס למגננה, הנשימה נעצרת, אבל אני מזכירה לעצמי שכן - אני רוצה לדבר על זה, רוצה להתמודד עם זה, רוצה להרגיל את עצמי לשמוע את מה שיש לאנשים (ביחוד קרובים ואכפתיים) לומר. לא פשוט. 

 

זה לא פשוט בעיקר כי כ', חברה קרובה ואהובה, בעצמה יש לה סוג של הפרעת אכילה - לכיוון ההפוך. 

וספורטאית כמוה לעולם לא תבין בטטה כמוני, שהעובדה שהצלחתי להתמיד בפעילות גופנים בשנים האחרונות נחשבת אצלי בכלל לפלא. 

 

אני לא מאלה שנכנסת לאנשים לצלחת (כי שונאת כאמור שעושים את זה לי) אבל ברור לי שאחת כמוה לא מסוגלת בכלל להבין את השריטות של מי שנלחמת בעודף משקל כזה או אחר מאז גיל 12. 

 

T ואני - שני שמנמנים שספורט לא בא להם טבעי אבל מקפידים על פעילות גופנית לפחות שלוש פעמים בשבוע כבר כמה שנים ולא מצליחים לשמור על משקל תקין בדרך כלל, יושבים על הספה מול שני החברים היקרים האלה שלעניות דעתי לא מסוגלים בכלל להבין את הראש שלנו. 

 

וכמה שהם אוהבים אותנו, הם - בעיקר היא - ממהרת לשפוט אותנו. היא טוענת שלא, אבל לי ברור שלה לא ברור בכלל מה זה השטויות האלה ואיך אנחנו נכנעים לפיתויי האוכל ולמה אנחנו לא מגבירים את הפעילות הגופנית שלנו. 

 

ואכפת להם. באמת אכפת להם. וכל מה שהם אומרים בא מאהבה. ואצלי החום עדיין עולה, הבטן מתהפכת, הנשימה קצרה ואני לא יודעת איך להסביר להם למה זה לא כזה פשוט. 

 

והיא מנסה לומר שאם אני עושה את אותה רוטינה בחדר כושר כל הזמן אז הגוף מתרגל ומפסיק להגיב. אבל אני לא יכולה לשחות הרבה בגלל הכתפיים, ואני לא יכולה ללכת לאורך זמן בגלל הגב/אגן, וגם הברכיים, והרוטינה שמצאתי לעצמי בעזרת אוסתיאופטית ופיסזיותרפיסטים היא היחידה שאני מצליחה להתמיד בה לאורך זמן. 

 

והיא, כמו חתני, מסתמכת על מה שהיא רואה שאנחנו מגישים כאשר אנחנו מארחים אותם, או מה אנחנו מזמינים במסעדה כאשר אנחנו חוגגים משהו יחד, או כשאנחנו בחופשה בחו"ל ביחד, ומסיקה מכך על איך שאנחנו אוכלים ביום יום. 

 

ומתחיל להימאס עלי הקטע הזה שאני צריכה להסביר שזה לא דומה בכלל. 

ולמה אני בכלל צריכה להסביר את עצמי.

 

יש לי בעיית עודף משקל. אני לא מצליחה להשלים עם זה. זה עושה לי רע. כשאני עושה דיאטה אני לא מצליחה לרדת כמעט, לוקח לי חודשים לרדת את הקילו הראשון, וגם אז זה ממשיך לרדת בגרמים עד שאני נשברת.

וגם כשאני מצליחה לרדת הרבה (בפעם האחרונה ירדתי 11 ק"ג) עדיין יש לי את אותה הכרס ואת אותן הירכיים המתחככות זו בזו....וזה מייאש, ומרגיז ומתסכל ונמאס. 

 

ולכן חשבתי על התערבות חיצונית. 

והבנתי שהבלון כנראה לא בשבילי. ועכשיו אני מבינה שזה לא רק הפחד מסיבוכים ותקלות ותופעות לוואי. הבלון תופס מקום בקיבה, ואמור להפחית את כמויות האוכל שאני צורכת בכל פעם שאני אוכלת. אבל אני מתכתחילה לא אוכלת הרבה בכל ארוחה. אני מתמלאת מהר מאד. לכן זו כנראה לא השיטה שמתאימה לי, זה לא הכיוון. 

 

ואני מתחילה להבין שיש כאן כמה סוגיות שונות שקשורות אולי זו בזו אבל אני רוצה להתייחס אל כל אחת מהן בנפרד: והראשונה לא קשורה למה אני אוכלת וכמה, לא קשורה לכמה אני שוקלת, קשורה לבטן הזאת שבולטת לפני ולא משנה כמה אני יורדת היא תמיד שם. 

זו הכרס של אבא שלי, של סבא שלי, "כרס גברית" קרא לזה חברנו המנתח הפלסטי כבר לפני שנים רבות. 

 

ופתאום ברור לי שלא משנה מה עוד אעשה - דיאטנית, פסיכותרפיסט/ית, מאמן/ת - אני רוצה להיפטר מהבטן הזאת. וייתכן שכן אפנה להתערבות כירורגית-פלסטית. לתת לעצמי "פור" - להתחיל את התהליך ממקום שבו נוח לי להסתכל על עצמי בראי. ממקום של מוטיבציה לשמור על משהו טוב, ולא רק לשאוף לבלתי אפשרי כדי להגיע אליו.

 

והם מהנהנים בהסכמה, באהדה, חסרי אונים מול התסכול שלי.

 

T מבין אותי אבל התסכול שלו קצת שונה משלי. 

 

כי פעם ביובל, כשהוא מחליט "לסתום את הפה" הוא יורד, מהר ויפה. זו לא בעייה פיסית אצלו, זו רק החלטה. ואני לא מקטינה את הקושי, ומבינה שזה לא "רק" החלטה, וקשה "לסתום את הפה" בטח כשאתה כל אוהב לאכול ואוהב לבשל ולפנק אחרים, ודיאטה מוציאה את כל החשק, את כל הטעם. אבל הוא הסכים לשתף פעולה. ורוצה גם הוא להוריד את הכרס. והוא כבר על סטטינים. וסוכר גבולי....

 

 

אז קבעתי תור לדיאטנית, אבל גם קבעתי תור להתייעצות עם מנתח פלסטי, חבר מתקופת התיכון. 

ולגבי טיפול/אימון אני עדיין לא סגורה על זה. 

וכרגיל - המשך יבוא

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 30/4/2017 12:43   בקטגוריות דיאטה, דימוי גוף, חברים/חברות, משקל  
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-13/5/2017 08:17
 



השלב הבא של הכעס


כשישבתי מול המאמן שלי במפגש האחרון שלנו לפני ההפסקה, עברנו יחד על ההתפתחות שעברתי בשלוש השנים האלה בהן התאמנתי אצלו.

 

ציינו הרבה מאד נקודות שראינו שטיפלתי וחקרתי והתבוננתי בהן במהלך התקופה הזאת, אבל הבולטת מביניהן היתה שחרור הכעס.

לפני האימון דברים רבים היו מקפיצים בקלות את הכעס שלי. הוא היה זמין, דרוך, מוכן לתגובה, קרוב אל פני השטח - והגיב כמעט על כל דבר.

 

ובעקבות האימון משהו התפוגג, נרגע, השתחרר. מעט מאד דברים מרגיזים אותי.

 

אבל ידוע שהתפתחות לא מתרחשת בקו ישר. אפשר לתאר את המסלול שלה יותר כספירלה.

כאשר משלימים סיבוב - מגיעים לשלב הבא. הגבוה יותר, יש אומרים העמוק יותר.

יש אומרים - הקשה יותר. 

 

כשפתחתי כאן (ובבית עם המשפחה) את נושא המשקל שלי, דימוי הגוף, יחסיי עם אוכל - לראשונה בחיי בעצם - מצאתי, כנראה את השלב הבא של הכעס.

זה היה מפתיע וגם מרתק.

אם אני צופה מן הצד, כמובן. 

אם אני מתמסרת לתחושות - אז הוא מציף אותי ואין לי עניין ב"מרתק" ומ"מעניין". אני רותחת. 

 

אני רותחת על מי שמעז לומר לי איך לאכול ואיך להתעמל.

אני רותחת על מי שמנסה לשכנע אותי שאני נהדרת כמו שאני ולהפסיק להתעסק עם זה.

אני רותחת על כל עצה וטיפ שמוענק לי מכל הלב ובתום לב ודאגה רבה ואהבה רבה.

 

אני עולה על גדותי עם כעס.

ואני כועסת בעיקר על עצמי.

אני כועסת על אמפי הילדה שלא עמדה בפיתויים והסתערה על המתוקים ובנתה דורות של תאי שומן בגוף שכבר לא ניתן להיפטר מהם.

אני כועסת על אמפי הנערה שהרסה את הגוף עם דיאטות.

אני כועסת על אמפי האישה שהמשיכה את ההרס של הנערה ואת הנשנושים של הילדה והמשיכה לתת לשתי אלה לנהל אותה בכל הקשור לאוכל.

 

ואני כועסת על זה שהחלטתי להכניס בלון לקיבה, וכועסת על זה שהחלטתי בסוף שלא לעשות את זה.

אני כועסת על T למרות שהוא היה מלאך לגמרי - לא התנגד כשכן רציתי ועודד וחיזק כשביטלתי. 

אני כועסת על הראש השרוט שלי שבכלל מתעסק עם זה.

אני כועסת על הגוף הזה, הבטן הזאת, הירכיים האלה.....אני כועסת וזה מציף אותי.

 

וזה בסדר. 

אני מתמסרת לכעס הזה ונותנת לו לפעפע בתוכי, כי אני מבינה שעדיף לי לעבור דרכו עכשיו ואין טעם להתנגד לו.

ואני ממתינה שהוא יתפוגג מעט כדי להחליט מה השלב הבא..............

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 29/4/2017 18:31   בקטגוריות כעס, דיאטה, דימוי גוף, משקל  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-16/5/2017 09:19
 



בבקשה לא להיכנס לי לצלחת


נזכרתי למה אני לא מדברת עם אנשים על הדיאטות שלי, על המשקל שלי, על התסביכים שלי.

 

נזכרתי איך, ברגע שאני פותחת סדק צר, יש לכל אחד מה לומר בנושא.

 

נזכרתי כמה זה מקפיץ לי את הפיוז.

 

נראה לי שכשאתחיל אימון/טיפול בנושא, זה אולי הדבר הראשון שאנסה להבין.

 

נזכרתי עכשיו, כשקראתי תגובה הזויה בפוסט של טליק. אפילו שזה היה מופנה אל טליק זה העלה לי את לחץ הדם.

 

ונזכרתי איך, בששי שעבר כשבתי וחתני אכלו כאן עם הנכדים, והעלינו את האופציה שנעשה בלון, היה מייד לחתני מה לומר על הרגלי האכילה שלנו.

 

כאילו יש לו מושג מה הרגלי האכילה שלנו.

הוא הסיק ממה שהוא מקבל (סעודת מלכים חגיגית ויוצאת דופן) בכל ששי, שזה התפריט הרגיל היומיומי שלנו. 😕

 

על סמך מה בדיוק, לא ברור.

 

והאמת שלמרות שכאן בבלוגיה התגובות תומכות, מכילות, אוהדות מאד - גם כאן נתקלתי באותה תופעה שקיימת גם "במציאות" - אף אחד לא באמת יכול להיכנס לראש של אף אחד כשזה נוגע לתסביכים. אין בזה הגיון, אין בזה רציונל.

 

עם המון כוונות טובות וטהורות יגידו לי מה לאכול (ובעיקר מה לא לאכול) וכמה.

בהמון פרגון ואהבה יגידו לי שאני בעצם נראית נהדר, מה אני רוצה? ישאלו.

ואפילו יגידו שבגילי אין לי מה להתעסק עם איך שאני נראית, מה שחשוב זו הבריאות.

 

ושלא תבינו אותי לא נכון - זה נהדר. זה אוהד ותומך ומכיל. אבל זה לא מבין. אין כנראה דרך להבין.

 

וגם מי שמזדהה וחושב שהוא מבין - ולפעמים זו מישהי שיש עליה 3-4 ק"ג מיותרים ושבגיל 30 הייתה סופר חתיכה ועכשיו, עם הגיל ואחרי לידות הגוף מתחיל לבגוד.....

 

גם אז זה לעולם לא יהיה בדיוק הראש שלי והשריטה שלי ומנגנוני ההישרדות שלי והתסביכים שלי. הם לגמרי שלי. וכן, בהם אני חייבת לטפל - או להסכים לחיות איתם.

 

ולטפל זה בראש ובראשונה להכיר. 

ולהכיר זה קודם כל להסכים לדבר על זה. ולדבר על זה פותח פתח לאחרים לומר לי מה דעתם......

וזה מעגל אכזר.

זהו, אני ממש לא באה בטענות לאף אחד כאן שהגיב - מכל הלב. להיפך - מודה על כל התגובות הנהדרות ועל כל הכוונות הטובות והניסיונות לעזרה ועל ההזדהות והאמפתיה. באמת. 

 

פשוט שמתי לב לתגובה האוטומטית שעלתה לי - ורציתי לשתף.

 

וגם כאן 

נכתב על ידי , 28/4/2017 19:50   בקטגוריות דיאטה, דימוי גוף, משקל  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-13/5/2017 08:41
 



לדף הבא
דפים:  

43,401
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ