לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 58

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728    

2/2017

אימונים #39 - להסכים להרגיש את העצב


בכל פעם מחדש מדהים אותי איך הילדה הקטנה שבתוכי, הילדה שהייתי, עדיין מנהלת אותי, לפחות רגשית.

 

ברביעי שעבר הודיע לי T שצריך לטוס לארה"ב בענייני הנדל"ן שלנו שם ליומיים שלושה. 

"כן", אני מסכימה איתו, "זה באמת הגיוני לנסוע לשם עכשיו, סע לשלום". 

מדובר בבית שנרכש ועומד לקראת סיום שיפוץ באזור שטרם הכרנו, ואם אנחנו מתכננים להמשיך ולהשקיע שם, חשוב שנבדוק אותו בעצמנו, ולא נסתמך רק על דיווחיו והמלצותיו של מנהל הנכסים המקומי שלנו.

 

שתיקה של כמה שניות ואז הוא מבקש שאטוס אתו.

וככה בלי הודעה מוקדמת עולה בי התגובה "לא בא לי, לא רוצה" כמו הילדים, אפילו עם הרמת הכתף האופיינית....לא רוצה.

כי האמת שזה סיוט - לטוס עד לארצות הברית, ולא סתם אלא ליעד לא אטרקטיבי מבחינה תיירותית (ובטח לא מבחינת מזג האוויר השורר שם עכשיו), טיסה ארוכה כל כך...והפרשי השעות....ורק ליומיים-שלושה...ואז לחזור...והג'ט לג...

לא בא לי.

וכי דווקא השבוע היו לי כל כך הרבה דברים מתוכננים - ואת כולם אצטרך לדחות אם נטוס.

ובלי סיבה - פשוט לא בא לי. 

 

וברגע הראשון אני אומרת לו, לבעלי היקר, שאני לא רוצה. בשביל מה הוא צריך אותי שם? לא חבל על עוד כרטיס טיסה? 

אבל אני רואה את המבט על פניו, ואני יודעת שאסכים בסוף.

 

אני יודעת שממש ממש מבאס לטוס לחו"ל לבד ולהיות שם לגמרי לבד (והמפגש עם מנהל הנכסים שלנו לא נחשב).

אני יודעת גם שאני שותפה בעסק הנדל"ן הזה, ושיש לי אחריות עליו, ושחשוב שגם אני אהיה בעניינים, ואם יהיה צורך בהחלטות חשוב שאהיה שותפה להן.

 

זאת אני הבוגרת, הרציונלית, האחראית יודעת את כל זה, אבל הילדה הקטנה שבתוכי לא רוצה. "לא 'צה" ומושכת בכתפה.

ועצב גדול ועמוק יורד עלי, ממלא אותי לגמרי, מביא אותי על סף בכי, לכאורה ללא סיבה.

 

הרי אין באמת מניעה שאעזוב הכל ואטוס לכמה ימים לחו"ל.

כל דבר שמתוכנן לי לימים הקרובים ניתן להקדמה או דחייה או ביטול. כל דבר. בלי לגרום שום נזק.

דווקא עבודתו של T היא זו שעלולה "לסבול" מהעדרו, אבל ע' נשאר כאן בכל מקרה, וגם לא נראה שיש פגישות דחופות או מטלות שטרם הושלמו שנדרשות דווקא בשבוע הזה.

 

נטוס בשבת, נניח, ונחזור בשלישי או רביעי...

ולא בא לי. לא בא לי. ואני עצובה.

ואין סיבה, ואין הצדקה...ואני מבינה זאת ופשוט מסכימה לשהות בתוך העצב הזה. כי אין לו פתרון אחר. פשוט להסכים להרגיש אותו, ואת הדמעות שחונקות את הגרון, ולהתבוסס בזה....ולקוות שזה יתפוגג מעצמו.

 

"אולי", אני פונה ל-T, מנסה להמתיק את הגלולה, "תבדוק אפשרות לשלב גם ביקור אצל בננו ואשתו". כי חלק מהתסכול הגדול הוא להיות בארה"ב ולא לראות אותו. זה איכשהו מגביר את הגעגוע. 

"בדקתי", משיב לי בעלי בצער. "להוסיף כרגע את בוסטון למסלול הטיסה יחייב תוספת של $1000 לכל אחד מאיתנו." ואני מבינה שזה לא באמת הגיוני, והעצב שלי מתגבר. 

 

ובחדר האימון אני מעלה את זה, יושבת בתוך זה, נותנת לעצב להציף אותי. 

והמאמן שואל אותי מה זה בעצם, מנין מוכר העצב הזה ומה הוא מספר. ומבקש שאתן לזיכרון ילדות לעלות מתוך הדמעות האלה שחונקות לי את הגרון.


ותוך שניות אני בת 11 בארצות הברית, חברתי סטפני מגיעה אלי לסופשבוע, לאחר שבאותו הבוקר הורי דיברו איתי על כך שהנה עומדות לעבור שנתיים מאז שהגענו לארה"ב, ובקיץ הקרוב אנחנו חוזרים, כמתוכנן, לישראל. 

אני מספרת זאת לסטפני, ומייד נופלת עליה עצבות גדולה לקראת פרידתנו הצפויה. 

אנחנו חברות בלב ובנפש, בלתי ניתנות להפרדה, ממש אחיות - כל אחת מאיתנו בת בית אצל השנייה. איך יפרידו ביננו ככה? 

סטפני סוחפת אותי בתוך העצבות הזאת ובתוך הגעגועים האלה, ואנחנו מקשיבות לשירים עצובים (בעיקר Sealed With A Kiss) בְּלוּפ, ברצף במשך כל הלילה - ובוכות. מתמסרות לבכי...ובכל פעם שהוא שוכך, אנחנו מחדשות את השירים העצובים, שמזינים מחדש את העצב ואת הבכי. 

ואנחנו מתכננות לפנות בפאתוס גדול להורי, ולבקש שלא נחזור כבר בקיץ הזה, ושלא יפרידו ביננו.....וכך עובר הלילה. 

 

והמאמן שואל אותי איך הגבתי כשהורי דיברו איתי בבוקר. 

וכשאני מנסה להיזכר, אני מבינה שבשיחה עם הורי הופעל אצלי אוטומטית המנגנון המוכר של להתמודד, להתאים את עצמי, לקבל על עצמי את הדין. כל כך הרבה שינויים נפלו עלי ככה, העזיבה של ביתי וחבריי וכיתתי בירושלים, הנחיתה בארץ חדשה, שפה חדשה, תרבות חדשה בגיל 9....

מהר מאד פיתחתי יכולת להסתדר, לשרוד, להתאים את עצמי. וגם כאן, מול הורי, הבנתי שכך זה היה מתוכנן מראש, השהייה בארה"ב תמיד תוכננה לשנתיים (לפחות זה מה שהם סיפרו לי, האמת לא רלוונטית למקרה הספציפי הזה), אין לי מה להתווכח, להתקומם, להתמרד - ככה זה. 

 

"אז את מתחילה להיות עצובה ולבכות רק בעקבות סטפני?" שואל המאמן.

ואני מבינה שכן. שרק הבכי וההתנגדות של סטפני אפשרה לי להביע את הצער שלי. רק אז פתאום נפתחה אפשרות חדשה, לא לרצות, לא להסכים אוטומטית למה שהורי מנחיתים עלי. 

ואני מבינה גם, שבלי להיות מודעת לכך כלל, סטפני אפשרה לי - על ידי הבכי הזה וההתבוססות בעצב הזה כל הלילה, לשהות זמן ארוך בתוך האיכס הזה, להסכים להרגיש אותו, ובכך לשחרר אותו, להירגע באמת, ולא להדחיק. 

 

ואז אני מבינה עוד משהו. 

עד לא מזמן (עד שהתחלתי להתאמן בשיטת סאטיה) כאשר הייתי פוגשת במקרה כזה, או שהייתי מדחיקה את ההתנגדות שלי ומתיישרת מיד לפי "מה שצריך", או שהייתי כועסת. הייתי מייצרת כעס תוך שניות. ואני מבינה ששניהם - ההדחקה וההסתכלות וגם הכעס המתפרץ - מנגנוני הגנה שנועדו לכסות על העצב. 

ושהפעם, כאשר T "הפיל עלי" את הנסיעה הזאת, הכעס לא הופיע. 

אותו כנראה שחררתי כבר, ברובו. הופיע רק העצב...כאילו גם T, כמו הורי, יכול "להחליט עלי". כאילו אין לי בחירה, אין לי ברירה, לי מילה לגבי מה עושים ולאן נוסעים. 

וזה בעצם אפילו לא T שמחליט עלי, זו אני הבוגרת, שמבינה שזו אחריותי לנסוע, למרות שאני-הילדה "לא 'צה". "לא בא לה". ולכן אני הבוגרת, מבינה שעדיף לי להסכים לעצב, לשהות בו, לעבור דרכו - כדי להגיע לצד השני. 

 

בזיכרון, בלי קשר לתחינותינו, שלי ושל סטפני, בסוף יצא שלא חזרנו ארצה באותו קיץ. נשארנו עוד שנתיים בארה"ב, לאפשר לאמי לסיים את הדוקטורט שלה. סטפני ואני נשארנו בקשר, ואנחנו בקשר עד היום.

 

"אז בכל זאת יש לך איזה 'כוח' על היקום, על השתלשלות העניינים", צוחק איתי המאמן. "הדברים הסתדרו כמו שרצית אז"


ואני עונה לו בחיוך שכן, לגמרי, ובעצם גם עכשיו. 

כי לא הזמנו כרטיסי טיסה עד שלא קבלנו אישור סופי ממנהל הנכסים שלנו, ששיפוץ הבית הסתיים. לא היה טעם לטוס לפני שהוא יהיה מוכן. 

 

וביום ששי הוא התקשר לבשר שהבית לא מוכן לגמרי, וחבל שנבוא עכשיו, הוא צפוי להיות מוכן בעוד כמה ימים.

אז כל הטיסה הזאת נדחתה. בבת אחת העצב התפוגג לו.

וכל פעילויות השבוע התבצעו כמתוכנן.

וכשבאנו להזמין שוב כרטיסי טיסה לסוף השבוע הקרוב, מצאנו מבצעים ממש שווים, שאפשרו לנו לטוס בששי קודם לבוסטון, ולבלות יומיים עם בננו ואשתו, ובדרך חזרה דרך בוסטון להיות אִתָּם עוד כמה שעות ברביעי לפני הטיסה ארצה.

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 28/2/2017 11:29   בקטגוריות אימון, חברים/חברות, חו"ל, ילדות  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-14/3/2017 18:40
 



פוסט נכדים


חכמוד בשלבי כניסה לרכב, מתיישב בבוסטר שלו ואני מהדקת את חגורתו. פתאום נדלקות פניו והוא צועק "סער!" ואז "סבתא, תפתחי את החלון, תפתחי את החלון". אני מצייתת והוא מציץ החוצה....מאדים ומשתתק.

"סער" אני קוראת, מנסה לעזור לו. "לא, סבתא לא!" משתיק אותי נכדי בן השש.

"לא רצית להגיד שלום לסער?" שאלתי במבוכה, "איפה הוא?" ואני מותחת את צווארי לאחור כדי להבין למי, מכל הילדים שנאספים כרגע על ידי הוריהם או סבתותיהם הוא מתכוון.

"אוף סבתא, סער הוא לא בן, זו בת!" והכל מתחיל להתבהר.

"היא בגן שלך?" אני שואלת, בעוד אני בעצמי משתחלת למושב הנהג, חוגרת את עצמי ומתחילה לנסוע לכיוון ביתו.

"היא היתה בגן שלי בשנה שעברה, ועלתה לכיתה א'" הוא מסביר, ואני מבינה מאין ההתלהבות. הוא לא ראה אותה הרבה זמן.

בעדינות וברוב טאקט אני שואלת אם היא מוצאת חן בעיניו.

"הייתי מאוהב בה, סבתא" הוא עונה בישירות ובתמימות המתוקה שלו.

אני לא מראה את החיוך שכבר מאיים להתפרץ בתוכי, ושואלת, במלים פשוטות, אם זה היה הדדי.

"לא, סבתא, היא היתה מאוהבת בחבר שלי, אלון." ואכזבה נשמעת בקולו. "כל הבנות היו מאוהבות באלון", הוסיף. ואני יודעת שגם אלון עלה איתה לכיתה א'. הוא בחוג הכדורגל כמו חכמוד, אבל בשכבה גבוהה יותר, והם נפגשים כשהשיעור שלו מסתיים והשיעור של חכמוד עומד להתחיל.

אני מנסה בעדינות לשאול אם אין בנות שוות בגן השנה, והוא עונה שלא. אבל אחרי כמה ימים מתברר שיש....והן כולן מאוהבות בחכמוד.....

 

אני בביתה של בתי עם נשמותק וחכמוד. קר בחוץ, ונשמותק מבקש לשתות שוקו.

בינתיים הוא מאד עסוק עם איזה משחק, ואת התשובות לשאלותי הוא זורק לעברי כלאחר יד.

"איזה שוקו אתה רוצה, נשמותק?" לוקח לו זמן להתייחס אלי, ואז הוא חושב רגע, ומחליט על שוקו חם.

"גם אני רוצה שוקו חם," מכריז חכמוד, ובא איתי למטבח.

על פי כל כללי הטקס הרגילים, מטפס חכמוד על השיש, כדי לעזור לי להכין את השוקו.

פעם הייתי מרימה אותו לשם, עכשיו הוא מעמיד שרפרף קטן ליד הדלפק ומטפס בעצמו. אני בקושי יכולה להרים אותו גם ככה, כל כך גדל.

נשמותק ממשיך במשחקו.

"באיזו כוס אתה רוצה את השוקו?" אני צריכה לשאול את נשמותק כמה פעמים כי הוא מרוכז בעיסוקו.

לבסוף הוא מפסיק רגע את המשחק, ניגש למגירת הכוסות, בוחר כוס, מושיט לי אותה וחוזר לענייניו.

אני מכינה את השוקו שלו, בעוד חכמוד מכין לעצמו - אני רק מוזגת את המים הרותחים - והוא בודק את מידת החום של המשקה עד שמגיע לטמפרטורה הרצויה לו.

"נשמותק", אני קוראת, "השוקו שלך מוכן" והילד פורץ בבכי כועס ומתוסכל.

"אני רציתי לעזור לך, אני רציתי להכין את השוקו, אני רציתי לשבת על השיש" הוא מצליח לומר בין הדמעות וההתייפחויות.

באמת התפלאתי שהוא לא הגיע למטבח עם חכמוד, ולא התייחס לכך שהתחלתי להכין לו את המשקה, אבל הוא היה כל כך עסוק שהנחתי שזה לא חשוב לו הפעם. טעיתי. מה עושים עכשיו?

נתתי לו למרר בבכי במשך שניות ארוכות, ואז חיבקתי אותו, וניסיתי להרים אותו ולהושיב אותו על השיש.

"רגע", המשיך נשמותק להתייפח. "אני צריך להרגע". הבלעתי חיוך. הוא התיישב על השרפרף שהניח חכמוד למרגלות הדלפק.

"רגע" היתה לי הברקה. "אני הכנתי לך את השוקו, אולי את רוצה להכין לי קפה?"

ההתייפחויות החלו להאט את קצבן, אבל הדמעות המשיכו לזלוג.

"אני מתלבט" הוא אמר....נשמותק מאד אוהב להתלבט בזמן האחרון.

חיכיתי בסבלנות. בינתיים הבאתי לחכמוד קש, כחול, כמו שהוא ביקש, והוצאתי מהמגירה את צנצנת הקפה.

הדמעות יבשו סוף סוף. "בסדר", אמר נכדי המתוק. "אני אכין לך קפה" ובן רגע חזר החיוך אל פניו. "וגם לי תביאי קש כחול"....

 

בכל פעם שאני באה לקחת את חכמוד ונשמותק מהגן חוזר על עצמו הטקס: "סבתא, הבאת לנו משהו?"

וכבר מזמן דיברנו על העניין הזה וגם נכנסנו לדיון די פילוסופי על אובדן הערך של מתנות כאשר כל הזמן מקבלים אותן, על ההפרדה בין השמחה לקראתי לבין הציפיה לקבל מתנה או ממתק....

ובכל זאת זה חזק ממנו, ובכל שבוע מחדש הוא שואל ומתאכזב. 

באיזשהו שלב אמרה לי בתי: דיברתי איתו, אמרתי לו שזה לא בסדר שהוא תמיד מבקש מתנות - מכולנו - הסברתי לו שמעכשיו מתנות מקבלים רק בימי הולדת ואירועים מיוחדים, ושיפסיק לבקש ולכעוס. 

"הבאת לנו משהו סבתא?" ממשיכה השאלה לחזור על עצמה, וכשעניתי שאמא הורתה לי לא להביא מתנות פרט לימי הודלת ואירועים מיוחדים הוא כעס עליה, ולקח אותה לשיחה. 

"לא מספיק שאת לא מביאה לנו מתנות, עכשיו את גם אומרת לכולם לא להביא לנו! זה לא בסדר!!!"

ואז הוא נקט בטקטיקה חדשה.

לפני כשלושה שבועות התחלתי לקבל מחכמוד מתנות בכל פעם שבאתי לקחת אותו מהגן.

פעם אלה צדפים יפים שמצא על שפת הים, ופעם אבנים יפות שמצא בטיול, ופעם אחרת זה פייט נוצץ שמצא על רצפת הגן

 

ואפילו מדבקות שקיבל מהגננת בזכות מעשה טוב שעשה - כמו להתקשר לחבר שהיה חולה ולא הגיע לגן.

 

שמחתי מאד במתנות והודיתי לו מקרב לב, והוא שמח מאד לראות, בכל פעם שהגיע אלינו בסוף השבוע, שמתנותיו מוצגות לראווה בסלון, מעין מיני תערוכה של תשורותיו.

 

ואז, ביום חמישי האחרון, יצא המרצע מן השק: "אוף סבתא, אני כל שבוע נותן לך מתנות, ואת לא מביאה לי אף פעם....."

 


נשמותק מפטפט לו בשירותים ואומר שבנים עושים קקי ופין, ובנות עושות קקי ופות.

אני מתקשה להבין לרגע על מה הוא מדבר, ואז מתברר שהוא החליף את המילה "פיפי" כ"שתן" - לשמות האיברים בהתאמה.

אני מתקנת אותו בעדינות. "נשמותק, פין זה מה שאת קורא לו בולבול, ופות זה האיבר של הבנות. שניהם עושים פיפי"

והוא מתעקש. 

נשמותק אוהב מאד להתעקש ולתקן את כולם, וברגע שנכנס לו רעיון לראש הוא לא מרפה ממנו. 

חתני מספר שגם הוא היה כזה. האמת שלפעמים הוא עדיין כזה 😉

 

אחרי כמה ניסיונות כושלים אני מבינה שלא אצליח לשנות את דעתו, ואני אומרת - "אתה יודע מה נשמותק, אני לא מצליחה לשכנע אותך ואתה לא מצליח לשכנע אותי, אז בוא נסכים שלא להסכים."

 

שתיקה בת כמה שניות מעברה השני של דלת השירותים ואז....."זה יפה סבתא. אני אוהב את זה. נסכים שלא להסכים"

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 26/2/2017 08:57   בקטגוריות זמן איכות, טעם החיים, נכדים  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-14/3/2017 18:42
 



סדנת כתיבה - עוד תרגילים


תרגיל: לכתוב על שיגרה ובתוכה על אירוע שובר שיגרה

הזוג היפני, שברך אותה תמיד בזמן הליכת הבוקר בהנהון חסר חיוך, כבר חלף על פניה ונעלם במורד הרחוב. בשעת בוקר מוקדמת זו, כשהחשכה אך החלה לפנות את מקומה לשחר העולה, היו הרחובות ריקים מאדם. איש מההייטקיסטים הצעירים, שאכלסו את רוב השכונה הקליפורניאנית עדיין לא קם לשגרת יומו. אוויר הבוקר היה קפוא, והיא חשבה כמה טוב עשתה, שהקפידה ללבוש גם את אפודת הפליס, שסייעה להגן על גופה הדקיק והמזדקן מפני הצינה. בעלה יצא זה מכבר מזמן לגמלאות, וסדר יומם השתנה לחלוטין, אבל על שגרת הספורט שלהם שמרו שניהם באדיקות רבה.

בעוד כמה דקות תגיע הביתה, חשבה לעצמה, תדלג מעל שלוש המדרגות שבכניסה ותיכנס למטבח. בדמיונה ראתה אותו מגיח מפינת הכושר שבמרתף, מסופק, נוטף זיעה ומתנשם קלות. בעת שהיא כבר תעמוד להתקין את ארוחת הבוקר, חשבה, יזנק הוא למקלחת זריזה, ויצטרף אליה נקי ומבושם.  בזמן הארוחה יקשיבו לחדשות מהארץ ומהעולם, ואחריה יישבו לקרוא בעיתון, מחליפים ביניהם את חלקיו השונים.

כה שקועה היתה בהרהוריה, שלא השגיחה בשכבת הקרח שהצטברה על המדרכה. סוליית נעלה החליקה והיא מעדה, חסרת כל יכולת לשמור על יציבותה, והשתטחה ארצה בחבטה קשה. כאב חד פילח את כתפה הימנית. נשימתה נעתקה לרגע, וראשה הסתחרר קלות. דקות ארוכות שכבה שם, דואבת, נכלמת, באין נפש חיה מסביב, מבינה לראשונה בחייה עד כמה היא פגיעה, בצאתה לבדה להליכה בשעה כזו. בראשה חלפו בזה אחר זה תרחישי אימה שונים של בתי חולים ובתי אבות סיעודיים, החלפת מִפְרָקִים ושאר זוועות הַזִּקְנָה.

בשארית כוחותיה אספה את עצמה מהמדרכה, ופסעה את שארית הדרך הביתה בזהירות מוגברת. כשהתקרבה לבית ראתה שהוא כבר יצא לקראתה, מודאג מהתעכבותה. ברוך ובאהבה כרך את זרועו סביבה, ויחד פסעו להם, זוג זקנים, אמנם בכושר שיא אבל..... מאותו היום יצאו לכל הליכות הבוקר רק ביחד, ואולי רק נדמה היה להם, שהנהון הבוקר של הזוג היפני לֻוָּה כעת ברמז של חיוך.

 

תרגיל בלתי גמור: בניית דמות דרך אובייקט - גרביים


היו בפיו כמה וכמה פנינים שגורות שכאלה, לעיתים קרובות בעברית קצת משובשת. אם הרגשת שאין מספיק שעות ביממה כדי להספיק הכול, המליץ לך לקום שעה קודם.

אם התקררת, למשל, צחק ואמר "אה, ישנת בלי גרביים!"

המשפטים של סבא נועדו להצחיק, אולי, אבל בפועל הייתה בהם חוכמה לא מעטה.

לתדהמתי גיליתי, שאכן גרביים עושות את כל ההבדל.

 

בהיכנסי למיטה בערבי החורף הקרים, ליטפו זוג גרביים רכות את מסע הירדמותי, כאשר מתי שהוא במהלך הלילה התייתרו, ומצאו את דרכן בדממה אל הרצפה....

 

 

תרגיל טקסט: אינטראקציה בין שתי דמויות – אחת קנונית (ידוע, מפורסם) ואחת לא מוכרת. ואנחנו רוצים לראות איך מתפענחות הדמויות, מה לומדים עם הדמויות מתוך הטקסט. לא חייב להיות דיאלוג. שניים שלושה משפטים. משהו על הדמות המפורסמת ומשהו על הדמות הלא מפורסמת.

 

 

נשימתה נעתקה כאשר הבינה מי יושב לידה, ממש בכיסא שלידה על הבר. בעלה נהג ללגלג בחיבה, כשהכריזה בכל הזדמנות, שעם רוברט רדפורד, ורק איתו, היא היתה בוגדת בלי לחשוב פעמיים. ולא משנה אם הוא כבר זקן ומקומט. הוא עושה לה את זה. גם היום.  והנה הוא יושב לידה, ולבה מפרפר. והנה הוא פונה אליה, עיניו התכולות מביטות בה, מרטיטות את כל גופה. כל הדם כבר אזל מפניה, לבה הלם בחוזקה, ואז שמעה אותו אומר בשקט, בקולו המחוספס והמלטף, "תוכלי להעביר לי מפית בבקשה?" 

 

 

תרגיל כתיבת טקסט תוך שימוש במלים: 

 

רשימת מלים לטקסט: בשדה, כתף, שיחת חולין, חוף, הקשיבה, סערה קרבה, שפה, אפרפר, שירה, ברחוב.

 

אלה יכולים גם לשמש כשורשים.

 

 

אנפה אפרפרה התיישבה על כתפו של הבופאלו שרעה בשדה. מרחוק דומה היה שמתנהלת ביניהם כמעין שיחת חולין, לא ברור היה באיזו שפה. לרגע, הרים הבופאלו את ראשו והקשיב לשירת הרוח, שבישרה כנראה על הסערה הקרבה מכיוון החוף. צפיתי בהם בעת שעצרתי למספר רגעים בשולי הרחוב, שנשק לשדה לכל אורכו. ואז, עליתי בחזרה על אופניי ומיהרתי הביתה, כאשר טיפות גשם גדולות כבר החלו לטשטש את דרכי.



טקסט קצר על חסימת סופרים

 

הוא בהה בדף הלבן ומחשבותיו נדדו.

כל משפט שהתחיל להיכתב נמחק מייד כלעומת שהופיע.

'הנה הוא חזר' חשב לעצמו, 'הצנזור הקשוח שלי'. אותו חלק שבתוכו ששפט וביקר כל מלה ברגע שנכתבה, בדרך כלל אפילו רגע לפני שהועלתה על הכתב.

'יש לזה שם, לתופעה הזאת', ניסה לשווא להיזכר, אך אפילו ההגדרה עצמה נחסמה כעת בפניו.

במצב הזה כל דבר הסיח את דעתו. נביחה של כלב בחוץ, צפצוף של הודעה נכנסת בטלפון הנייד....

הוא תפס את ראשו בין ידיו.

בילדותו כתב כל הזמן. סיפורים ושירים נבעו ללא קושי מעפרונו המחודד אל הנייר. מחברות על גבי מחברות התמלאו להן במלים, במחשבות, בחוויות חייו...

העט והנייר היו חבריו הקרובים ביותר, אנשי סודו. הכתיבה הפכה לטבע שני, לחלק בלתי נפרד משיגרת יומו.

ואז, באחת, זה נעצר. הצנזור נולד, המבקר הפנימי נכנס לפעולה, כאומר: 'זה לא טוב, זה לא מעניין',  וקולו שלו נדם.

הוא לא זכר בדיוק מתי וכיצד זה קרה. עוד היו אי אילו ניסיונות להעלות מחשבותיו על הנייר....ובחלוף הזמן גם על המחשב, כאשר מעבדי התמלילים נכנסו לעולמו. אבל אז, כאילו להכעיס, המצב רק החמיר. כל כך קל היה למחוק...בלי להשאיר זכר או סימן כלשהו.

והוא הפסיק לנסות. קולו נאלם. מחשבותיו הסתובבו להן במעגלים סגורים בתוכו, ללא מוצא. ללא ביטוי. ללא שחרור.

שנים עברו, ומידי פעם ניסה ידו שוב בכתיבה. הצורך הזה, הרעב הזה, בער בתוכו.

יום אחד, לפני שנים מספר, השתחרר משהו פתאום. משהו שאִפְשֵׁר לזרזיף דק מתוך כל מה שהסתובב לו בראש, לצאת החוצה לאוויר העולם.

בתחילה בהיסוס ואחר כך בשטף רב וגובר כתב מילה ועוד מילה, חיבר משפט למשפט, ופִּרְסֵם. לִבּוֹ הלם בחוזקה, כשמחשבותיו נפרדו ממנו ופרחו להן לרשות הרבים.

משלא קרה אסון נראה לעין, כתב עוד ופִּרְסֵם עוד, ובהדרגה החל לקבל גם תגובות. דומה היה שהסכר נפרץ, המחסום הוסר, ואהבתו הגדולה – הכתיבה – שבה אליו. שחררה אותו מכבליו, ממעגלי האינסוף המענים של מחשבותיו.

עד היום. 'מה קרה היום?' תהה בתסכול הולך וגובר.  

הרים לרגע את ראשו, העיף מבט אל הדף, והנה הוא מלא.......

 

 

תרגיל טקסט מתוך משפט פתיחה - פלוס עריכות.

המשימה: למחוק כמה שיותר מלים ולקצר את הטקסט בלי לאבד את מה שרצינו לומר:

 

משפט ראשון:

טיוטה ראשונה (פלוס מחיקות/שינויים:

הוא פחד מחללים קטנים והיא ידעה. לכן הקפידה תמיד לקחת אותו בדרך כלל להיות אתו באוויר הפתוח, באולמות גדולים או ב ובכל פעם שנאלצו לעבור דירה, הקפידה לבחור כזו בעלת דירות בעלות תקרות גבוהות.

רק בתוך החיבוק המגונן והחמים שלה, הצליח להתכרבל, רגוע, כמו הגיע אל חוף מבטחים.

זרועותיה הרכות, החמימות, הקיפו אותו כמעט חסרות משקל, מספקות לו את ה נוגעות לא נוגעות....ובתוכן הצליח להתמסר.

 

טיוטה שניה:

הוא פחד מחללים קטנים והיא ידעה. רק לאוויר הפתוח לקחה אותו. דירותיהם היו תמיד בעלות תקרות גבוהות. רק בתוך חיבוקה המגונן נרגע. זרועותיה הרכות נגעו לא נגעו בו, כמעט חסרות משקל, ובתוכן הצליח להתמסר.

 

טיוטה שלישית:

 

הוא פחד מחללים קטנים והיא ידעה.  האוויר הפתוח, תקרות גבוהות, מרחבים. רק לחיבוקה המרפרף הצליח להתמסר, ובתוכו נרגע.

 

משפט שני:

 

טיוטה ראשונה:

 

אין ספק שמישהו ראה אותו, כי המשטרה דפקה לו בדלת. 'מה יעשה עכשיו?' הלם לבו בחוזקה. מבטו התרוצץ סביבו על דירת החדר המרשיעה: כני ציור עמדו בכל פינה, צבעי שמן, פחיות תרסיס צבע, קנבסים ומחברות ציור היו שרועים על כל שולחן וכל משטח עבודה...וגרוע מזה, על השולחן פוזרו תמונות של קיר הגרפיטי הנהדר שכרגע השלים.

הדפיקות בדלת הפכו למהלומות והוא שמע גם את קולותיהם של השוטרים מעברה השני: "פתח מייד או שנפרוץ אותה!"

נשם עמוק, משך כתפיו לאחור, ניסה לשווא ליישר תלתל סורר, שנפל על מצחו והסתיר את עינו השמאלית....ופתח את הדלת לרווחה. 


טיוטה שניה:


אין ספק שמישהו ראה אותו, כי המשטרה דפקה לו בדלת. 'מה עכשיו?' הלם לבו בחוזקה. במבטו סרק את דירת החדר המרשיעה: בכל פינה עמדו כני ציור. על כל משטח שרועים היו צבעי שמן, תרסיסי צבע, קנבסים ומחברות ציור, ומרשיעות במיוחד היו תמונות קיר הגרפיטי שעכשיו השלים.

הדפיקות בדלת הפכו למהלומות מלוות בקולות השוטרים מעברה השני: "פתח מיד או שנפרוץ!"

נשם עמוק, יישר כתפיו, ניסה לשווא ליישר תלתל סורר ממצחו....ופתח את הדלת

 

טיוטה שלישית:


אין ספק שמישהו ראה אותו, כי המשטרה דפקה לו בדלת. 'מה עכשיו?' הלם לבו בחוזקה. במבטו סרק את דירת החדר המרשיעה, זרועת כני ציור, צבעי שמן, תרסיסי צבע, קנבסים ומחברות ומרשיעות מכל: תמונות של קיר הגרפיטי שעכשיו בדיוק השלים.

הדפיקות בדלת הפכו למהלומות מלוות בקולות השוטרים: "פתח מיד או שנפרוץ!"

נשם עמוק, יישר כתפיו, ניסה לשווא ליישר תלתל סורר ממצחו....ופתח את הדלת לרווחה.

 

 

 

תרגיל טקסט לוולנטיינס: כתיבת טקסט המכיל כמה שיותר מילים (גם טובות וגם רעות) שקשורות לאהבה

 

הוא הביט בה ברוך ולבו יצא אל יופיה השברירי. מתיקותה המתכרבלת בכף ידו החמימה הבעירה אש מענגת בקרבו.

חרף התמסרותה הענוגה ידע, כי היתה היום גם אצל שכנו מימין, שחיזר אחריה בלהט, בהכירו את כמיהתה האדירה לסרדינים.

קנאתו בערה בו כשדימיין, כיצד ממנו תעבור להתפנק ולהתגפף גם אצל שכנתו מלמעלה, שתמיד פיתתה אותה בעזרת צלוחית שמנת.

 

תמיד כשנעלמה בהינף זנב, שיתקה אותו בדידותו, והוא חש את טעם האובדן המתוק של האהבה החתולית האנוכית, שניתנה לו לרגע ואז נלקחה ממנו באכזריות בכל פעם מחדש.

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 23/2/2017 11:02   בקטגוריות כתיבה  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-27/2/2017 08:24
 



לדף הבא
דפים:  

45,553
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ