לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 58

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

קטעים בקטגוריה: ׳‘׳ ׳™. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

קפיצה קטנה לחו"ל - חלק אחרון


נסיעה כל כך קצרה הניבה שלושה פוסטים. מצחיק. 

היום האחרון שלנו (שבעצם נמתח לאורך יומיים) התחיל בשלוש בבוקר בדטרויט, כאשר קמנו, עשינו צ'ק אאוט, נסענו לשדה וניסינו להחזיר את הרכב לחברת ההשכרה - אבל התברר שזו היתה משימה פחות פשוטה ממה שחשבנו. בחברת ההשכרה הכל היה חשוך, סגור, ולא היה עם מי לדבר. אחרי כמה הסתובבויות מצאנו שומרת שהנחתה אותנו לנסוע למגרש החניה הציבורי ולהשאיר את הרכב שם. זה נשמע לנו קצת הזוי, אבל אז, משמצאנו סוף סוף על איזה מגרש חניה היא מדברת, התברר שזה נוהג רגיל. שמים את כרטיס החניה ואת המפתח של הרכב בתוך מעטפה ונותנים אותה לנהגת השאטל שמסיע את הנוסעים לטרמינל. אוקיי, למה לא אמרו לנו את כל זה כשלקחנו את הרכב והודענו מראש שנחזיר אותו לפנות בוקר????? לא נורא, למזלנו באנו ממש מוקדם, וכל ההתברברויות האלה לא גרמו לנו לאחר לטיסה.

 

הגענו לבוסטון בשבע וחצי בבוקר, כחצי שעה לפני מועד הנחיתה המתוכנן, וכשהדלקנו את הטלפונים התבלה הודעה מכלתי: "אל תברחו, אני באה לקחת אתכם". המתוקה התעקשה שנחכה לה, גם כשהבינה שהטיסה הקדימה והיא עוד לא יצאה מהבית, ושאין לנו שום בעייה להזמין אוּבֶר ולהגיע בכוחות עצמנו. מזג האוויר כבר לא דמה כלל למה שחווינו באותו סוף שבוע, ולא אכפת היה לנו לחכות. 

רק שאז התברר שהשעה היא כמובן שעת פקקים, ולקח לה הרבה זמן להגיע. ואז לקח לנו המון זמן לנסוע בחזרה לדירה שלהם. 

אז רושמת לעצמי: לא לנחות בארצות הברית ביום ששי בערב, כשרק מחצית מפקידי ההגירה נמצאים במשמרת, ועכשיו גם לא לאפשר לאף אחד לאסוף אותנו מהשדה בשעות העומס. 

לא נורא. הגענו הביתה בסוף, בני כבר התעורר והיה הרבה יותר מאושש מאיך שהשארנו אותו ביום ראשון, ויצאנו כולנו לאכול את ארוחת הבוקר ב-cheesecake factory, מנהג שכבר הפך אצלנו למסורת בכל פעם שאנחנו יחד בארה"ב. 

אחרי כן טיילנו קצת ברגל - באותו יום מזג האוויר כבר איפשר זאת - הלכנו למוזיאון וראינו תערוכה לא רעה בכלל של אמנים אימפרסיוניסטים אמריקאים....

ואז כלתי נסעה לעבודה (בבית ספר למוסיקה) ובני חזר הביתה לקבל תלמידים. 

אנחנו קפצנו לקניון בקיימברידג' כדי להעביר קצת את הזמן, לא שהיה לנו ראש (או מקום במזוודת הטרולי) לקניות כלשהן, ואז חזרנו אליו לדירה, ראינו טלוויזיה וקראנו, ובין תלמיד לתלמיד ישבנו איתו קצת.

לבסוף הגיע זמננו לנסוע לשדה התעופה, נפרדנו מהבן בלב כבד, שמחנו לגלות שהפעם בטורקיש לא היתה להם שום בעיה להעלות לנו למטוס גם את הטרולי וגם את תיק הגב (ברור שלא! לא מבינה מה עבר לדיילת הקרקע מנתב"ג בראש!), ישנו כמעט כל הדרך לאיסטנבול (תשע וחצי שעות), ומשם ארצה זו כבר טיסה קלילה בת שעתיים.....בקיצור - עבר בקלי קלות. 

 

הגענו ארצה בחמישי בערב, ולמחרת כבר באו הנכדים המתוקים לישון אצלנו.......חגיגה אמיתית.

כיף לחזור הביתה, אבל גם הנסיעה הזאת - שכל כך לא בא לי עליה במקור - יצאה מוצלחת. גם מבחינת עסקית, גם מבחינה נפשית....סוף טוב הכל טוב

 

וגם כאן 

נכתב על ידי , 17/3/2017 10:25   בקטגוריות בני, חו"ל  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-18/3/2017 16:40
 



קפיצה קטנה לחו"ל - חלק שני


במקור קנה T כרטיסי טיסה במחיר ממש טוב גם לבוסטון ובחזרה (דרך טורקיש) וגם מבוסטון לדטרויט ובחזרה באמצעות אתר בשם cheapoair, שמצאו לנו כרטיסים ממש זולים, יחסית למועד הטיסה הקרוב, דרך JetBlue. אני אומרת "יחסית למועד הטיסה הקרוב" כי לפעמים, אם מזמינים כרטיס לעוד חודש/חודשיים ניתן להשיג כרטיסים אפילו בפחות ממאה דולר (הלוך ושוב). 

רק שלא שמנו לב (לא T במעמד ההזמנה, ולא אני כאשר שמרתי את הכרטיסים בגוגל דרייב ואפילו הדפסתי אותם) ששעת הטיסה שלנו מבוסטון לדטרויט נקבעה ליום שני בערב (8 PM) במקום לבוקר (8 AM). אופס.

כיון שכל השהייה שלנו בדטרויט היתה יומיים, וקבענו להיפגש שם גם עם מנהל הנכסים שלנו (שהגיע במיוחד ממיאמי) וגם עם מנהלת הנכסים המקומית, לא היתה אופציה להגיע בערב, ומרגע שהפנה בננו את תשומת לבנו לטעות, ניסינו מייד לתקן אותה. 

 

במוקד שירות הלקוחות של cheapoair היו אדיבים וענייניים, ואפילו מצאו לנו טיסת בוקר חלופית - רק שהפרש התשלומים עבור השינוי היה אמור לעלות יותר מאשר מחירי הכרטיסים המקוריים. ככה זה כאשר מזמינים טיסה מוזלת ו-non refundable (כלומר - בלתי ניתנים להחזרה). 

יותר מכך, התברר שחברות התעופה, מרגע שאתה "מפספס" את טיסת ההלוך שהזמנת, מתבטלת אוטומטית גם טיסת החזור. כלומר בכל מקרה חייבים היינו להזמין מחדש זוג כרטיסים הלוך ושוב. 

כיון שמראש היתה זו טיסה מוזלת, וכאמור בלתי ניתנת לשינוי או ביטול תמורה החזר כלשהו, לא היו לנו טענות לחברת cheapoair על עצם העניין, הבנו שהכסף עבור הכרטיסים המקוריים אבוד. אבל מה שכן הכעיס אותנו מאד היה, שהם לא הצליחו למצוא לנו טיסות חדשות זולות יותר ממה שאנחנו בעצמנו הצלחנו למצוא ברשת - מרגע שהבנו שהם לא באמת מתאמצים לעזור. כן, אנחנו מצאנו טיסות זולות יותר מאשר חברת טיסות מוזלות שמתפארת בכך שלא נשיג טיסות יותר זולות ממנה. 

אגב כל הפניות שלנו בנושא זה לנציב הקבילות שלהם נענו באותו סטנדרט רובוטי-משהו, מצטערים מקרב לב על אי הנוחות, אבל אנחנו נאלצים לפעול על פי מדיניות חברות התעופה, בלה בלה בלה - שום התייחסות לתלונה לגופה. 

 

בכל מקרה לא נתנו לעניין הזה להטריד אותנו מעבר לנדרש, ובשני בבוקר הקפיצה אותנו כלתי לשדרה התעופה (שבבוסטון נמצא ממש בתוך העיר, כך זו נסיעה של רבע שעה/עשרים דקות (פרט לשעות העומס). בכרטיסים החדשים טסנו הלוך עם Delta ובחזור עם Jetblue על אותה טיסה שתכננו לטוס במקור. 

גם Delta וגם Jetblue התגלו כחברות טובות, אדיבות, בעלות מטוסים חדישים, נוחים ומרווחים. 

 

בדטרויט מזג האוויר דמה יותר למזג האוויר אצלנו (למרות שהם על גבול קנדה, וציפינו לקור דמוי בוסטון). אחת עשרה מעלות (מעל לאפס), מעונן עם קצת טפטופים. 

צ', מנהל הנכסים שלנו, פגש אותנו בהשכרת הרכב, ואת היומיים הבאים בילינו יחד, מסיירים בין הנכסים המועמדים לרכישה ושיפוץ לבין הנכסים שהוא רכש והיו כבר באמצע שיפוץ, לבין הנכס שלנו - שאגב השיפוץ שלו כלל לא הסתיים, ולהערכתי בקצב שהם עובדים שם זה ייקח עוד יותר מחודש. אבל קבלנית השיפוץ דחתה ברוגע ובחיוך את הערכתי, בטענה שתוך שבוע שבועיים הם יספיקו גם להתקין חלונות, גם את ההסקה, גם....לא אלאה את עצמי כאן עם כל מה שנותר עדיין לעשות שם. 

נכון, המחירים שלהם זולים מאד - ועדיין אני תוהה אם זה מתקזז עם כל חודשי השכירות שהיינו יכולים כבר לקבל לו עבדו קצת יותר באינטנסיביות. 

 

הסתובבנו גם בדטרויט עצמה, בפרברים שקרובים מאד למרכז העיר, שם נמצא הנכס שלנו, וגם בעיר סמוכה בשם פלינט, מרחק כשעת נסיעה מדטרויט, שם עומדים כרגע למכירה כחמישים בתים (של בעל בית אחד), כולם מושכרים כבר ואחרי שיפוץ.

כנראה שמכל הסיפורים על דטרויט וסביבתה ציפינו לעזובה גדולה יותר ממה שמצאנו בפועל, כנראה שהעיר באמת מתאוששת ומתחדשת. מישיגן קיבלה מענק סיוע גדול מהממשל הפדרלי לצורך ההתאוששות שלה מהמשבר הגדול, וזה ניכר בשטח. אגב כל בית שנרכש חייב בשיפוץ תוך מקסימום שנה, וכל בית נטוש (ויש המון כאלה) מסומן להריסה, וכבר רואים את המגרשים הריקים ברחובות בהם זה כבר התחיל להתבצע.

גם ראינו איך שאר דיירי הרחובות שמחים על כל בית שנרכש ומשופץ, ומסייעים לבעלי הבית בכיסוח המדשאה הקדמית, למשל - הכל כדי לשמור על ערך הבתים ברחוב. 

 

כשהסתובבנו בפלינט, ראינו תופעה מוזרה: בחצר הקדמית של הרבה מהבתים עמדו ערימות של בקבוקי מים מינרלים. חיפוש קצר באינטרנט גילה לנו שהייתה שם בעיה של עופרת במים, כתוצאה ממעבר לשימוש במימיו של נחל פלינט המקומי לצורך מי השתייה, במקום קניית המים מדטרויט. המעבר בוצע בלי הפעולות הנדרשות של בדיקה וטיהור נאות של המים, של בדיקה ותיקון הצנרת ועוד ועוד. נראה שכעת הבעייה הסתדרה, אבל שהתושבים עדיין מתבקשים לשתות מים מבקבוקים...

טוב, בכל מקרה בינתיים לא רכשנו נכסים בפלינט!

 

כמה מספרים: בית בן 4-6 חדרים (פלוס מרתף גדול פלוס עליית גג) בדטרויט ניתן לקנות כיום בחמשת אלפים דולר או פחות. השיפוץ שלו עולה בין 15 ל-20 אלף דולר. והשכירות בין 600-900 דולר לחודש. מי שיודע, שיחשב את התשואה...

 

משסיימנו את החלק העסקי של הביקור, הסתובבנו קצת במרכז העיר, שהיא מצד אחד יפה מאד, ומצד שני די נטושה. 

המלון שלנו היה ממוקם באזור שנקרא Greek Town - ברחוב היחיד השוקק חיים, כמעט, מלא מסעדות (רובן יווניות), אורות ומוסיקה יוונית.

 

זה היה הנוף מחדרנו במלון

 

 

 

ובבוקר מוקדם

 

וברחוב בדרך למסעדה היוונית המצוינת

 

 

אגב, על הקזינו שהיה ממוקם בתוך המלון דילגנו לגמרי. 

גם כי קזינו פשוט לא מעניין אותנו, וגם כי משום מה החוק שם אומר, שבמקום שבו אחוז האלכוהול שנמכר גדול מאחוז האוכל - מותר לעשן! 

 

מספיק היה להיכנס לרגע למעלית עם אנשים שהיו שנייה קודם בקזינו, וכבר הרגשנו שאנחנו מסתובבים עם מאפרה שעולה על גדותיה.....

 

ברביעי מוקדם בבוקר טסנו בחזרה לבוסטון, והגענו לשם בשבע וחצי בבוקר. 

בני (שכבר הרגיש ממש טוב, פרט למעט שיעול וצינון קל) וכלתי היו חופשיים עד לשעות הצהריים, והטיסה שלנו תוכננה רק לאותו ערב - וכך זכינו בעוד יום איתם.

המשך יבוא

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 15/3/2017 11:46   בקטגוריות בני, חו"ל  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-18/3/2017 16:44
 



קפיצה קטנה לחו"ל - חלק ראשון


בחמישי אחרי הצהריים עוד הספקנו לבלות עם הנכדים, לאסוף אותם מהגן, לקחת את חכמוד לכדורגל, להקריא לו ולנשמותק ספר חדש שקניתי, ואפילו לאכול אתם ארוחת ערב כשחתני חזר הביתה מהעבודה.

 

בששי בבוקר נסענו לשדה התעופה. 

זו אולי הפעם השנייה בחיי שהצלחתי לארוז כל כך מעט, שהספיק לי טרולי קטן (קטנה?), מה שנקרא "כבודת יד", והייתי מאד גאה בעצמי. ל-T כמובן זו בכלל לא היוותה בעיה - הוא תמיד אורז חצי ממני. גבר, נו. 

מה רבה הייתה אכזבתי, אם כך, כשדיילת הקרקע של טורקיש אייר הצביעה על התרמילים הקטנים שעל גבינו והכריזה: לא ניתן לקחת על המטוס גם טרולי וגם תרמיל. לשווא ניסינו למחות בעת שצפינו במזוודותינו הזעירות נעלמות על המסוע....

 

לעומת דיילת הקרקע הזו, שאר חוויית הטיסה בטורקיש אייר הייתה מפתיעה לטובה. 

המושבים היו נוחים יותר, רחבים יותר וגם מרווחים יותר ביניהם (היה מקום לרגלים!) מאשר באל על.

צוות הדיילים היה חביב ושֵׁרוּתִי מאד. האוכל היה טעים מאד. עם ההמראה הוגש לנו תפריט (כן! תפריט) שפירט את המנות שתוגשנה, את אפשרויות הבחירה ביניהן, וגם את הנשנושים (כריכים, עוגות, שתייה חופשית) שיעמדו לרשותנו במהלך הטיסה הטרנס-אטלנטית.

המסכים האישיים היו גדולים ותפעולם היה נוח, מותקן על גב המושב שלפנינו, מתחת למסך. מערכת השמע היתה טובה.

חשוב לי לציין כאן שחששתי לטוס בחברה התורכית, ובעיקר הסתייגתי מחניית הביניים באיסטנבול. 

 

לפחות בהקשר של הנסיעה הזאת, חששותיי התבדו. אין לי מילה רעה לומר על הטיסות עצמן, על הצוות, על שדה התעופה 
"אטאטורק" ובעיקר על הבדיקות הביטחוניות הכפולות והמכופלות שמבצעים התורכים לאורך כמה וכמה תחנות בדרך. יותר מהרגיל. 

 

זו היתה טיסת יום, ובכל זאת בחלק שמאיסטנבול לבוסטון הוחשך המטוס וחלק גדול מהנוסעים ישן. אנחנו ישנו לילה שלם בבית לפני הטיסה, כך שלא היינו עייפים במיוחד, אבל בכל זאת גם אנחנו נמנמנו בחלק מהדרך.

הצלחתי לראות שלושה סרטים - שכרגע אינני זוכרת את שמם - ולקרוא בספר שהבאתי איתי. 

 

עשר וחצי שעות אחרי שהמראנו מאיסטנבול נחתנו בבוסטון. יום ששי בערב, מחלקת ההגירה בשדה התעופה היתה בתפוסה חלקית ויחד איתנו נחתו עוד כשלושה מטוסים גדולים. כלומר: עמדנו בתור כשעה וחצי עד שצלחנו את התחנה הזאת. תוך כדי המתנה עוד ראינו איך נסגרים מול עינינו אשנבי הגירה בזה אחר זה, והפקידים מסיימים את משמרתם בזמן, כאילו אין כלל קשר בינם לבין נחיל האנשים הזה שעומד וממתין בדממה איש איש לתורו. זה באמת זה לא שינה ששלחנו את מזוודותינו בבטן המטוס, הן ממילא חיכו לנו כבר כשעברנו סוף סוף את ביקורת הדרכונים. 

 

מרגע זה הכל כבר הלך חלק, במכס בקושי העיפו בנו מבט, אבל איך שיצאנו לאולם מקבלי הפנים קיבלנו הודעה מהבן: "קמתי חולה, בעסה רצינית.. לא אוכל לקחת אתכם מהשדה אז תיקחו מונית, טוב?"

 

סוף השבוע שלנו בבוסטון: בחוץ טמפרטורה של מינוס שתיים עשרה מעלות (פלוס רוח - כלומר, מרגיש פחות ממינוס שתיים עשרה). 

בפנים ילד בן שלושים ושלוש עם יותר מארבעים חום. 

בבית יש כמובן חימום כמו שרק ארצות קרות באמת יודעות להפיק, ובכל זאת בטמפרטורות כאלה גם ההסקה לא לגמרי מתגברת על הקור, והסתובבנו עם סוודר או פליס גם בתוך הבית (בדרך כלל הוא יכול להסתובב בבית בחולצה קצרה גם בחורף). 

 

בזו אחר זו התבטלו כל תכניותיו של בננו המתוק לסוף השבוע הזה עם ההורים. שתי הזמנות למסעדות, מופע סטנד אפ אחד, ביקורים במוזיאונים.....

 

כלתי עבדה בששי ובשבת מהבוקר עד הלילה (קודם תלמידים ואחר כך הופעה), כך שנותרנו לבד עם הבן החולה - שבאמת היה מסכן! בכל פעם שהוא הצליח מעט להוריד את החום הוא ישב איתנו (לא קרוב מדי), דיברנו או צפינו בטלוויזיה, ארחנו לו חברה. בכל שאר הזמן הוא היה במיטה. 

 

בשבת בבוקר יצאנו לטיול רגלי קצר, לכיוון הסופרמרקט השכונתי, מרחק עשר דקות הליכה נמרצת, רובה בעלייה (בהלוך, וירידה בחזור). על המכוניות והצמחייה נותרו שאריות של קרח מהלילה. גם חלק מהמדרכות והרחובות הלבינו בשכבה דקה של קרח. האוויר היה צח וקפוא, ושמש שקרנית. 

הסופרמרקט הזה ( רשת whole foods) יקר יחסית, כולו אורגני, מדהים ביופיו, בשפע של המוצרים וביחס של העובדים. חזרנו עמוסים כל טוב, בישלנו ארוחת ערב לששי וכמובן מרק עוף לחולה המסכן. וג'ינג'ר. הרבה ג'ינג'ר. 

 

בסך הכל טוב שהיינו שם כדי לטפל בו. בראשון הוא כבר התעורר בלי חום, כלתי הייתה בחופש, ואפילו הוציאה אותנו לסיבוב בעיר (בתוך המכונית - כי בכל פעם שניסינו לצאת החוצה קפאנו). 

 

זה מאגר המים של בוסטון, והלבן הזה לאורך הגדה זה קרח..................

כפי שניתן לראות, היינו מכוסים לגמרי - חוץ מהעיניים.

 

בשני בבוקר נפרדנו זמנית מהבן והכלה - כי עוד נכון לנו יום אחד איתם לפני חזרתנו ארצה, וטסנו לדטרויט - היעד העסקי של הנסיעה הזאת. אבל זה בפוסט הבא. 

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 13/3/2017 13:14   בקטגוריות בני, בריאות, חו"ל  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-14/3/2017 18:51
 




דפים:  
39,516
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ