לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 58

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

קטעים בקטגוריה: ׳‘׳×׳™. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מתנת יום הולדת


בתי נולדה בפורים (היתה לנו חברה שבמשך שנים קראה לה "פורים": מה שלום "פורים"? בת כמה "פורים" עכשיו?) ולמרות ששנים היא כבר בוחרת לחגוג את יום הולדתה הלועזי, אצלי בלב זה תמיד יהיה בפורים. השנה שני התאריכים הלועזי והעברי יצאו די קרובים זה לזה, הפרש של יומיים לדעתי.

 

היא ארגנה לעצמה יום חופש בראשון כי ידעה שהילדים יהיו בחופשה מהגן, אבל אז הציעה לה חמותה בפרץ של נדיבות לעשות לנכדים יום כיף - וכך יצא שבתי הייתה פתאום חופשיה גם מעבודה וגם מילדים, וקבענו לעשות לנו יום כיף משל עצמנו.

 

זה לא קורה כמעט, היא מאד מאד עסוקה, וגם בימי ששי עכשיו עובדת (מקבלת מטופלים פרטיים), ושמחנו שתינו על ההזדמנות הנדירה הזאת.

בגלל פורים ועדלאידות ברחובות והופעות בקניונים החלטנו להמר על קניון פחות מוכר בנתניה (עיר ימים) ובאמת שם לא היה מפוצץ באנשים, ילדים, הופעות ורעש.

 

ישבנו לנו לקפה ומאפה ושוחחנו, קנינו לה כמה בגדים - היא הולכת לעבודה עם אותם שני זוגות מכנסיים כבר כמה שנים - ושוב ישבנו לקפה ודיברנו ודיברנו ודיברנו.

 

עלינו ועל הילדים שלה ועל היַלְדּוּת שלה ושל אחיה, ועל החיילת ו....באמת שלא יוצא לנו ככה לדבר רק שתינו - פרט לשיחות הטלפון הארוכות שלפעמים אנחנו מצליחות להשחיל כאשר היא בדרך הביתה מהעבודה בפקקים.

 

היה לנו כל כך כיף, שהיא התקשרה למחרת שוב לומר כמה כיף היה לה.

קיבלתי ממנה כל כך הרבה מחמאות לגבי ההורות שלי, לגבי איך שהיַלְדּוּת שלה איתי כאִמָּא סייעה לה להיות האישה והאִמָּא שהיא היום....איך נסכתי בה ובאחיה בטחון ותחושת ערך, איך ניתן היה לבוא אלי עם כל דבר ותמיד הייתי קשובה, ותמיד עניתי בגובה העיניים.....נמסתי ממש.

כך קרה,שיצאתי לחגוג לה יום הולדת ובסוף גם אני קיבלתי מתנה. 

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 19/3/2017 09:37   בקטגוריות בתי, זמן איכות, יום הולדת  
23 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-20/3/2017 12:15
 



קצת חפירות ועדכונים


הערב יתקיים השיעור האחרון של סדנת הכתיבה היוצרת מתחילים.

אני מוצאת את עצמי מתלבטת עדיין אם להרשם ל"ממשיכים", שמתחיל כבר בשבוע הבא, או שמיציתי.

 

כבר חשבתי שהחלטתי שהספיק לי, אבל השיעור של השבוע שעבר היה כל כך טוב, כל כך הזכיר לי את השיעורים הראשונים, שעכשיו אני מתנדנדת שוב.

 

מזמן לא העליתי כאן תרגילים שעשיתי עבור הסדנא, אולי באמת אעשה זאת תיכף.

מה שכן, לא כתבתי עוד סיפור קצר מאז הסיפור הקצר ההוא הראשון. זה המחסום שדיברתי עליו.

מן שילוב של בלק אאוט טוטאלי בנוגע לנושא כלשהו לבין ביקורת עצמית קטלנית שעוצרת את המילה עוד לפני שהיא נכתבת.

אגב, עם תרגילים אין לי שום בעייה. כאילו שם אני לא מצפה מעצמי לשום דבר, ואין לי גם בעייה לערוך ולערוך ולמחוק ולשנות שוב ושוב....

מעניין יהיה לחקור את התופעה הזאת אצלי.

 

סיימתי לקרוא את "אל תגע בזמיר" או "מות הזמיר" (או "להרוג זמיר" - שזהו לדעתי השם הנכון שאיש מעולם לא חשב לתת לספר הזה בעברית) של הרפר לי.

 

אחרי שסיימתי לקרוא, חזרתי לפוסטים שכתבה עדה בזמן שקראה את הספר בפעם המי יודע כמה, וגם מה שכתבה על ספרה השני של הרפר לי "ניצב כל הלילות". קראתי גם בויקיפדיה ומאמרים נוספים שנכתבו על הספרים ועל הסופרת. עכשיו, משקראתי את הספר הזה סוף סוף (הוא היווה איזה חור בהשכלתי כל השנים האלה) אני יכולה להבין טוב יותר את מה שנכתב עליו, ומצאתי את עצמי מתחברת מאד למה שכתבה עדה.

 

אם אני מתעלמת מ"ניצב כל הלילות" - שיצא לקראת סוף חייה של הסופרת ויש חילוקי דעות לגביו (האם באמת הסכימה לפרסם אותו, או שנוצלה על ידי עורך דינה וסוכנה...? האם הוא לא היה אלא טיוטה ראשונית ל"אל תגע בזמיר" וכלל לא היה אמור לצאת כספר בפני עצמו...? ועוד), הרי שהייתה זו סופרת של סיפור אחד. היא גם הצהירה במהלך חייה שאינה מתכוונת לכתוב עוד ספר, והסיפור עצמו די מבוסס על חייה שלה וחוויותיה בסביבות גיל 10.

 

זה מחזיר אותי למנחה שלי בסדנת הכתיבה, שאמרה כמה פעמים שלרוב האנשים יש סיפור, אותו הם רוצים לספר, ובהמשך לזה: שלרוב הסופרים יש רק ספר אחד טוב. הראשון. ואצל רוב הסופרים, הספרים הבאים פחות טובים, או סתם חזרה על אותו סיפור שוב ושוב.

 

לא יודעת אם אני מסכימה אתה לגבי ה"רוב האנשים" ו"רוב הסופרים" אבל באמת יש הרבה כאלה, שרק ספרם הראשון היה טוב באמת, ויש באמת גם לא מעט סופרים שמספרים את אותו הסיפור שוב ושוב.

 

אני מרגישה שאני חופרת....אבל נראה לי שאני מנסה לעבד עם עצמי את השאלה : האם יש לי סיפור לספר? ואולי מתישהו, אחרי הרבה תרגילים והרבה ניסיונות סרק, אגלה את התשובה לשאלה הזאת.

 

הספר הבא שאקרא הוא "שטוקהולם" של נעה ידלין. קראתי כבר את "בעלת הבית" שלה. אהבתי את הכתיבה שלה.

 

היום החליף T את הצילינדר של מנעול הדלת, לאחר שהחלטנו בכל זאת לסגור את הפינה הזאת (למרות שהחיילת החזירה לנו את המפתח).

את המפתחות של המנעול החדש לא ניתן לשכפל ללא "כרטיס שכפול" מגנטי.

 

שלשום שוחחתי ארוכות בטלפון עם בתי, שיחה שהתחילה אודות הנכדים כמובן, וגלשה לה לנושאי לפסיכולוגיה ואימון, ההבדלים בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה, ולמה היום פסיכואנליזה כמעט נעלמה מן העולם. בתי סיפרה לי שהיא עצמה התחילה עכשיו לעבור פסיכואנליזה, כי היא הרגישה בשלה לכך. מאד הסתקרנתי לגבי זה, והיא הבטיחה להביא לי ספרים של פרויד - כדי שאכיר טוב יותר את המקור, את ההתחלה.

 

מזג האוויר "מתאבב" לו לאיטו (מלשון אביב) - ואיתו חזרו אלינו גם הנמלים הקטנטנות - בעיקר באזור המטבח. בלית ברירה אזמין שוב הדברה...

 

נראה לי שכיסיתי את רוב הנושאים שמעסיקים אותי כרגע (לפחות אלה שלא קשורים לפוליטיקיה של המדינה ושל העולם) ....שיהיה לכולנו המשך שבוע שקט וטוב

 

וגם כאן

 

נכתב על ידי , 22/2/2017 09:21   בקטגוריות בתי, אביב, חפירות, עדכונים  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-15/3/2017 07:14
 



כל אחד יודע יותר טוב ממך איך אתה אמור לחיות את חייך


בהשראתה של ג'יין אני רוצה לכתוב כמה מלים על התופעה הזאת.

הנושא קרוב ללבי כי הוא מתרחש ביחסים שבין בתי וחתני לבין בני וכלתי.

 

וכן, אני מבחינה בין הורים - שבאמת מאמינים שהם יודעים מה טוב עבור ילדיהם - וגם מאמינים שהם רוצים את הטוב ביותר עבור ילדיהם - לבין אחים, חברים, עמיתים לעבודה וסתם אנשים זרים - שמשום מה בארצנו כוווווווווולם משוכנעים שהם יודעים הכי טוב איך אתה אמור לחיות את חייך. 

 

כבת להורים וכאמא לילדים שבעצמם הורים לילדים אני יודעת לומר בוודאות שכל אחד רשאי לחיות את חייו לפי רצונו, צרכיו, אמונותיו ויכולתו.

 

כן, מי שאוהב אותך חושב לפעמים שהוא יודע יותר טוב ממך.

כן, מי שיש לו ניסיון חיים משוכנע שאתה עושה טעויות ועוד תצטער עליהן, לפחות על חלקן.

ווואלה, לפעמים הוא צודק. 

ועדיין - הטעויות שלנו הם השיעורים שלנו, ואיש לא יכול לחוות אותם וללמוד מהם במקומנו. 

 

ומה שיפה הוא שבכל שלב בחיינו מותר לנו לשנות את דעתנו, ולבחור בחירות שונות, ולהחליט החלטות חדשות.

 

אבל מה זה הקטע הזה שאנשים שחיים בצורה מסויימת משוכנעים שכולם חייבים לחיות כמוהם? 

 

ועוד יותר, מה הקטע שאומרים לך את זה בלי ששאלת ובלי שנתת רשות? ועושים זאת שוב ושוב בכל פעם שמדברים אתך?

 

אז נכון, בני אולי יותר רגיש מאחרים, ואולי זה משום שהוא חי כבר מעל לשש שנים בארה"ב ושכח כבר את הנטייה הזאת של ישראלים להיכנס לך לחיים ולפרטיות ולקרביים.

ואולי זה גם לוחץ על כפתורים שגם ככה קיימים אצלו ואצל אשתו, של געגוע לארץ ולמשפחה.

 

בתי וחתני מדברים עם בני לעיתים רחוקות, וגם אז ברוב הפעמים זה רק בתי והילדים - והשיחה בעיקר עם הילדים. 

היוזם הוא בדרך כלל בני.

וכאשר היוזמים הם בתי או חתני זה בדרך כלל כי הם רוצים שהוא יקנה עבורם משהו ויביא איתו בביקור הקרוב, או שהם כבר קנו משהו ושלחו אליו, מבלי לשאול אותו אם זה בסדר, והם מניחים שהוא יוכל להביא את זה איתו בביקור הקרוב.

לפעמים זה "משהו" שתופס לבני חצי מזוודה.

לפעמים הם שולחים את חכמוד לבקש מבני לקנות לו צעצוע ש"יקר בארץ" - אז "הדוד מאמריקה" מתבקש לקנותו. ולרוב זה מותג כלשהו ולכן לא ממש הרבה יותר זול באמריקה. כן, זה זול לבתי ולחתני כשבני הוא הרוכש. מאד זול.

 

ובמקום לשלוח אותם לכל הרוחות בני מנומס אבל מתרגז בפנים.

ובכל שיחה שכזו חתני מוצא דרך לומר לבני שהגיע הזמן שהם יחזרו ארצה, ושהגיע הזמן שהם יעשו ילדים. ועוד כל מיני "הגיע הזמן"ים כאלה שהופכים לבני את הבטן. 

 

בשיחה האחרונה  חתני הודיע (פשוט הודיע) שהוא קנה לעצמו כפפות לחדר כושר ושלח אותם לבני כדי שבני יביא אותם איתו ארצה. נכון, כפפות לא תופסות הרבה מקום במזוודה. אבל בני מגיע הפעם עם כל סט התופים שלו כי אחרי הביקור הקצר בארץ הוא נוסע להופיע במשך שבועיים בשווייץ (גיג ממש שווה שהשיג במלון סקי ספא יוקרתי במהלך החגים הנוצריים) ואין לו מקום או משקל פנוי לסיכה. והוא אמר להם את זה בשיחה הקודמת במיוחד כדי שלא יזמינו אצלו כל מיני דברים כמנהגם. 

ובכל זאת.

 

ובאותה שיחה חתני מייד אמר שזה ממש לא הגיוני שבני מגיע בנפרד ושבועיים אחרי כן אשתו מגיעה בנפרד לביקור קצר אצל הוריה.

וגם זה לחץ לבני על איזשהו כפתור, כי ברור שהם לא רצו להגיע בנפרד אבל כך הכתיבו הנסיבות.

כי לכלתי יש בחינות סוף סמסטר - לאחר שסוף סוף חזרה ללימודים לסיים אולי את הדוקטורט - ובני רצה להספיק להיות איתנו כמה ימים לפני הגיג בשווייץ - אבל הם לא רצו להיות בנפרד יותר מדי זמן אז הם תכננו את הנסיעות שלהם כך ששבוע הוא יהיה איתנו בארץ, ואז הם ייפגשו בשווייץ לשבוע, ואז הוא ימשיך לעבוד שם עוד שבוע בזמן שהיא תבוא ארצה לראות את הוריה (שלא ראו אותה שנה וחצי)....ואז הם יחזרו יחד לארה"ב.

והשיקולים האלה הם לא עניינם של חתני או של בתי.

 

וזה לא עניין, זה באמת לא עניין אבל בני כבר רגיש למשפטים האלה שחתני או בתי שולפים בלי לחשוב. 

וכבר אמרתי לו שהוא חייב לדבר איתם (בפעם האחרונה שאנחנו דיברנו איתם בקשר אליו הוא התרגז שזה לא תפקידנו לדבר בשמו - ובצדק) ולהעמיד אותם על מקומם.

 

הוא לא רוצה לריב איתם והוא יודע שהם אוהבים אותו ושאכפת להם ממנו, ומבין שאין להם מושג איך זה מתקבל אצלו....

והוא רוצה להיות מסוגל לומר להם בצורה אוהבת ומכבדת אבל ברורה ולא משתמעת לשתי פנים - גם לגבי ההשגות שלהם על אורח חייו ובחירותיו, וגם לגבי הבלדרות האינסופית המובנת מאליו הזאת שהם כופים עליו בכל פעם שהוא בא לבקר....

 

הוא אמר שאולי אעשה לו clearway לקראת השיחה הזאת, ואני חושבת שזה רעיון מצוין.

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 21/11/2016 12:41   בקטגוריות בני, בתי, ילדים, מערכות יחסים, משפחה, שחרור קיטור  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-26/11/2016 10:02
 




דפים:  
39,268
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ