לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 58

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2016    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

12/2016

סדנת כתיבה - תרגיל סיפור קצר


                     חשיבותו של צבע העיניים (בהשאלה מ"חשיבותה של רצינות" מאת אוסקר ויילד)


במהלך ארוחת הערב צלצל הטלפון. "תגידו", שאלה במבוכת מה אפרת שכנתנו מהקומה הרביעית, "איפה פּוּפִי?". רק אז שמתי לב, שהחתול לא היה אתנו כל הערב.

בעת שחיפשנו אותו בכל הבית, נדדו מחשבותי ליום שבו נולד החתלתול. היה זה לילה סוער באמצע מרץ. בחוץ השתוללה סופת רעמים, ובפנים, בחדר האמבטיה של אפרת ומוטי וורנר, שכנינו מהקומה הרביעית, הצטופפנו כולנו וצפינו בחתולתם, צ'יפי, ממליטה בזה אחר זה את הגורים, כל אחד בתוך שקיק ההריון שלו, פצפונים, וורדרדים ועֲצוּמֵי עיניים.

ההתרגשות היתה בשיאה. "הם קטנים כלך כך," קראו הילדים בהתרגשות ,"נראים ממש כמו הפנתר הוורוד". רק אחרי כמה ימים התגלו הגורים ביופיים המלא, סיאמים מעורבים עם הימליה.

ביקורי אחר הצהריים הקבועים שלנו אצל הוורנרים כללו כעת גם משחקים עם החתלתולים המתוקים, שלא ניתן היה להבדיל ביניהם, פרט לצבע עיניהם. לאחד הגורים היו עיניים כחולות, כמו לאמו, והשני היה ירוק עיניים.

אנחנו היינו "אנשי כלבים" וכלל לא העלינו על דעתנו לאמץ חתול, אבל הילדים לחצו, ומהר מאד נכנענו. הגורים היו יפהפיים ומתוקים, כמו כדורי פרווה אפרפרים, ובסופו של דבר הסכמנו לקבל אחד מהם כאשר ייגמל מאמו.

ילדיי החליטו ביניהם שכאשר נקבל גור נקרא לו פונפון, אבל השם הופקע מידינו על ידי אפרת, שקבעה שכך ייקרא הגור שיישאר אצלם.  לגור המיועד לנו מצאנו שם חדש: פּוּפִי. אפרת גם הייתה זו שהחליטה איזה מהגורים יהיה שלנו. לטענתה קיבלנו את פּוּפִי בזכות צבע עיניו. " לנו כבר יש חתולה עם עינים כחולות" היא אמרה בלי למצמץ, "ולכן השארנו לעצמנו את ירוק העיניים".

"אמא," שאלו ילדיי בטרוניה גלויה, "למה אפרת תמיד מחליטה עלינו?!" ובאמת לא היתה לי תשובה עבורם. במיוחד לאחר שפּוּפִי עבר לביתנו. די מהר התחיל להתגלות לנו אופיו האמיתי של החתול. איתנו הוא היה מתוק ואוהב, אבל התקיף בעקביות כל אורח. חתול שמירה, קראנו לו בצחוק, אבל נאלצנו לסגור אותו בחדר כל אימת שהגיעו אורחים, קרובי משפחה, חברים לילדים וכמובן בעלי מקצוע.

לביקורי האחר הצהריים אצל הוורנרים המשכנו להביא אותו איתנו, כדי שיוכל לשחק עם אחיו ועם אמו. אפרת ואני היינו מפטפטות במטבח על כוס קפה, וילדינו, שהיו בגילאים תואמים, שיחקו יחד בחדר. לקראת הערב היינו לוקחים את החתול ויורדים בחזרה לדירתנו בקומה הראשונה.

באותו ערב כנראה הוסחה דעתי כאשר ירדנו הביתה. בין הבלגן שנותר מאחור בדירה לבין ארוחת הערב שהיה עלי להכין לילדים, כלל לא שמתי לב להתנהגותו של פּוּפִי כשהנחתי אותו על הרצפה. תוך שניות החתול נעלם לי, ורק אחר כך הבנתי שרץ מהר לחדר הקטן והתחבא מתחת למיטה.

בעקבות הטלפון של אפרת חיפשנו אותו וחיפשנו, עד שמצאנו את מקום מחבואו....של פונפון! עיניו הירוקות הביטו בי בחשש מה באפלולית שמתחת למיטה הלא מוכרת.

“איך בכלל הבנת שהיה זה פּוּפִי שנשאר אצלכם, ושאנחנו לקחנו הביתה בטעות את פונפון?”, שאלתי את אפרת בחשדנות.

"אֶה...." גמגמה אפרת בטלפון, "הגיעו אלינו אורחים ו.....   החתלתול התחיל לתקוף אותם....  ואז... הבנו שזה פּוּפִי...." פלטה לבסוף.

"כן, כן, רק בגלל צבע העיניים", סיננתי בין שיני בשקט, בעת שעליתי עם פונפון העדין והמתוק אל הקומה הרביעית, כדי לבצע את ההחלפה.

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 27/12/2016 08:56   בקטגוריות כתיבה, לימודים  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-29/12/2016 18:49




41,925
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ