לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 58

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2016    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

9/2016

עדכוני ספטמבר


הורי נסעו בחזרה הביתה לקליפורניה.

מצד אחד כבר בא לי שיסעו. לא שהם הפריעו, להיפך. הלוואי וכל האורחים שלנו היו כמוהם.

אבל הרגשתי שאני רוצה את הבית שלי בחזרה.

מצד שני כמעט בכיתי אתמול כשהשארנו אותם בשדה התעופה. מזמן לא הרגשתי ככה בפרידה.

הם כאילו נשארים כל הזמן אותו הדבר, פעילים, בריאים, ערניים ואנרגטיים, מתעמלים כמה פעמים ביום ואוכלים בריא וקוראים את כל החדשות ואת הניו יורק טיימס מקצה אל קצה, ורואים סרטים וסדרות וקוראים בערך ספר בשבוע....

 

אבל הם מזדקנים. אין מנוס מזה. ושוב, הלוואי על כולנו הזדקנות כמו שלהם. הם בריאים, הם יחד. מבוססים כלכלית.

ניסיתי להיות איתם כמה שיותר, לשוחח איתם ולצאת איתם...וגם סתם לשבת כאן כל אחד עם הספר שלו או האייפד או המחשב...

אבל די, הרגשתי שאני רוצה את הספייס שלי.

 

אני כבר לא רוצה שהם יחזרו ארצה, אחרי שאני רואה מה קורה כאן לקשישים - ותגידו שיש להם כסף אז מצבם לא יהיה אותו הדבר אבל עדיין. שם ביטוח הבריאות שלהם מעולה. אין "נפילה בין הכסאות" כאשר בכל שלב אתה תלוי ברשות אחרת ואין לך מושג אל מי לפנות.

ראיתי איך הביטוח הרפואי שלהם טיפל שם בדוד שלי כשחלה וכשגסס. אין מה להשוות בכלל. עדיף להם שיישארו שם. בשקט ובשלווה, בנוחות.

 

ובעצם, גם כשהם עוזבים אין לי באמת את הספייס שלי כי החיילת כאן, ולא תמיד יש לי את הכוחות לדרמות שלה, ועוד מעט היא כבר לא תהיה חיילת.

אישרו לה את השחרור, ועכשיו זה רק עניין של ועדה רפואית שהיא פחות או יותר חותמת גומי על ההמלצה של הפסיכיאטר.

 

בעצם עכשיו היא צריכה לקחת את עצמה בידיים לגמרי, לעבוד במשרה מלאה ואולי יותר - גם בייבי סיטר או משהו בנוסף - כדי להרוויח מספיק, כדי להתחיל לחסוך לקראת היציאה לעצמאות בעוד שנה וחצי. דירה, לימודים....האם היא תוכל לעשות זאת?

T חושב שכן. אני בספק. אני מקווה שכן אבל אין לי את הביטחון שיש לו.

נראה לי שכאן אמשיך לקרוא לה החיילת. גם כשהיא לא תהיה כבר.

 

בשבוע הבא אנחנו טסים לרומניה עם המהנדס ועם ביוכימיה.

מצד אחד אני מוצאת את עצמי מצפה כבר לחופש הזה, לקרירות של אירופה, להרים ולנופים של רומניה. לא נהיה בכלל בבוקרשט, רק בלילה האחרון לפני החזרה ארצה. רוצים טבע, נופים, אווירה של חופש.

מצד שני לא יודעת איך תהיה האינטראקציה עם החברים. מקווה שכולם יהיה סבלניים ובמצב רוח טוב ונצליח ליהנות בלי תקלות ואי נעימויות.

 

אני גם קצת חוששת הפעם להשאיר כאן את הבית.

החיילת פוחדת להיות כאן לבד ואנחנו לא מרשים לה להביא אנשים כשאנחנו לא נמצאים.

אז כנראה שלפחות חלק מהזמן היא לא תהיה כאן.

 

T הודיע לחיילת שהיא צריכה להודיע לנו מתי היא כאן ומתי היא לא כאן.

הוא לא שם לב, אבל היא נורא נלחצה מזה.

היא חשבה שהיא תלך ותבוא לפי שאיך שיבוא לה או יסתדר לה באותו הרגע.

אבל הוא רוצה לדעת מתי היא מתוכננת להיות כאן, ומתי לא.

 

הוא רוצה שהיא תגיד מראש אם היא מתחייבת לטפל בחתולים או שאנחנו צריכים למצוא להם סידור אחר.

אני לא התערבתי בזה, בעיקר כדי להראות חזית אחידה מולה, אבל אני לא שלמה עם הגישה הזאת.

 

חשוב לי שהיא תרגיש שזה הבית שלה, הבסיס אליו ממנו היא יוצאת ואליו היא יכולה לחזור מתי שתרצה.

חשוב לי שהיא לא תרגיש שבכל פעם שאנחנו נוסעים, אין לה בפועל בית.

מצד שני חשוב לי גם שהיא תלמד לקחת אחריות, ומה אנחנו כבר מבקשים? להאכיל את החתולים לפחות פעם ביומיים ולבדוק שהכל בסדר בבית?

לדעתי הסידור צריך להיות שהיא כאן ומטפלת בדברים, ובמקרה שהיא רואה שהיא לא מגיעה לפחות פעם ביומיים, היא מיידעת את ע' (השותף שלנו) כדי שהוא יגיע במקומה בעת הצורך.

אני לא רואה את הבעייתיות בכך.

אני לא מבינה מדוע T מתעקש.

 

הוא אמר לה לתת לו תשובה עד יום ראשון, ובינתיים היא כבר התחייבה להיות כאן ביומיים הראשונים של ההעדרות שלנו, אולי גם ביום השלישי. מעבר לזה נחכה ליום ראשון.

 

האימונים שלי הולכים נהדר, גם כשאני מתאמנת וגם כשאני מאמנת, ונראה לי שמצאתי את הקול שלי, את המסלול הייחודי שלי. וטוב לי עם זה.

 

באימון האחרון שלי התאמנתי דווקא על הצורך שלי להגיע בזמן - אפילו מוקדם - לכל מקום.

זה מצחיק, כי לרוב האנשים שאני מכירה יש בעיה של איחורים, ולכאורה להגיע בזמן או מוקדם זו לא בעיה.

אבל בתקופה הזאת שאמא שלי הייתה כאן זה התחדד לי עוד יותר, כי היא עוד יותר קיצונית ממני וחייבת להיות בכל מקום הרבה לפני הזמן.

יצא אימון מאד מעניין - נראה לי שאכתוב עליו בנפרד.

 

נשמותק היה חולה, אז מעבר לליווי חכמוד לחוג הכדורגל שלו בחמישי, לא יצא לנו להתראות בסוף השבוע האחרון (הורי בעיקר פחדו להידבק, ובצדק). ליתר בטחון כבר התחסנו, T ואני, נגד שפעת.

 

מקווה להיות עם הנכדים בחמישי אחרי הצהריים, וכנראה שיבואו גם לארוחה בששי.

מודה ומתוודה: אני מאוהבת קשות בנכדים האלה.....

 

חדשות משמחות, כמו שחכמוד אומר: בני קיבל את ויזת "האמנים" בארה"ב, כלומר יוכל בשלוש השנים הקרובות לעבוד שם (במקצועו: מוסיקה) בהופעות, הוראה, וכל עבודה אחרת שקשורה איכשהו למוסיקה.

התהליך כולו לקח כארבעה חודשים מרגע הגשת הבקשה, וכמעט שנה של הכנות (בסיוע והנחייה של עורכת דין).

 

כלתי עדיין לא הגישה את בקשתה, למרות שה"תיק" שלה מכיל הרבה יותר תוכן מאשר של בני (היא שם כבר 11 שנים), כי בינתיים חזרה ללימודים לנסות לסיים את הדוקטורט (שהפסיקה ממש לקראת הסוף) ובינתיים הולך לה לא רע בכלל - מחזיקה לה אצבעות. אז היא עדיין על ויזת סטודנט.

 

היום יש קבוצת מנטורינג, בהרכב המצומצם. זאת שיצאה לחופשת לידה אכן ילדה השבוע בת במזל טוב.

שיהיה המשך שבוע טוב

 

וגם כאן כמובן 

נכתב על ידי , 21/9/2016 10:16   בקטגוריות אימון, אורחים, בני, בריאות, החיילת שלנו, חברים/חברות, חו"ל, חופשה, עדכונים  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-24/9/2016 18:26




46,807
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ