לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 58

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2017    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

10/2017

שבוע חברתי


איכשהו יצא שהשבוע שעבר היה חברתי מאד - נדמה לי שבכל יום אכלתי ארוחת בוקר בבית קפה אחר עם מישהו/י אחר/ת.

כשאני מנסחת זאת כך זה מרגיש לי מוגזם, אבל בפועל זה היה בסך הכל לא רע בכלל, ממש "החיים הטובים".

 

ברביעי בבוקר נפגשנו עם 'שותפנו' ו'שריתה', והיה ממש כיף. אמנם שריתה לא אכלה כלום, רק שתתה קפה - אבל לא העירה דבר על ארוחות הבוקר שאנחנו ושותפנו הזמנו, ובילינו ממש בנעימים יחד בבית קפה נחמד על החוף בשדות ים.

 

ברביעי בערב קיבל T שיחת טלפון מבעלה של בת דודו ששימשה אפוטרופוסית של הדוד שלו ז"ל, ושל אשתו.

אנחנו לא מדברים עם בני הדודים האלה (מצד אמו של T) לעיתים קרובות, ולכן היה לי ברור מדוע הוא מתקשר: אשתו של הדוד נפטרה סוף סוף. למה סוף סוף?

כי חייה כבר לא היו חיים הרבה זמן, ובאמת רחמנות. וכי הכסף של הדוד ז"ל, שהחזיק אותה בבית אבות בעלות של 17,000 ש"ח כל חודש עמד להיגמר.....

והאמת היא גם, שחייו של הדוד לא היו טובים עם האישה הזו. חייו היו קשים גם ככה, והיחסים ביניהם היו קשים. בשנים האחרונות לחייהם המשותפים, לפני שהעביר אותה לבית האבות, הם חילקו ביניהם את הדירה וגרו כל אחד בחדר/סלון משלו.

ילדים לא היו לזוג,  ולאישה היה אח אחד, שנפטר מזמן, ושבתו ניסתה מספר פעמים במהלך השנים לחלוב מדודתה כספים שלא היו לה.

 

כך או כך היא הלכה לעולם שכולו טוב, ובעלה של בת הדוד ביקש את עזרתו של T בסידורי הקבורה.

אמנם הם האפוטרופוסים שלה, אבל הם בני מעל לשמונים בעצמם (הדוד ואשתו היו בשנות התשעים לחייהם כשנפטרו), הוא אחרי התקף לב, היא אחרי סרטן השד....ברור ש-T התגייס מייד לעזור.

בחמישי על הבוקר הוא נסע לאיכילוב להסדיר את הקבורה, והודיע לבני הדודים על מועד הלוויה, שהתקיימה באותו יום אחר הצהריים.

 

לאחר שסידר את העניין הזה, פגש T אותי ואת 'לונדון' ובעלה בבית הקפה 'טורקיז' בבית יצחק.

'לונדון' מתה על טורקיז - גם החנות וגם בית הקפה, ומבקרת שם בכל הזדמנות. אני לא מתלהבת מאף אחד מהשניים, אבל בשבילה שמחתי לשבת שם. המפגש היה באמת נחמד, T הצטרף אלינו, ובילינו יחד בנעימים.

 

אחרי כן המשיך  T לכמה פגישות עבודה, ואני הקפצתי אותם לתחנת הרכבת, בדרכם בחזרה לביתו של בנם במודיעין.

לשאלתנו, הם אמרו שהם בארץ עד יום שלישי. לא יודעת אם עוד ייצא לי לראות אותם, אבל נראה לי שהמפגשים שכן התקיימו איתם עברו ממש בנעימים.

 

אחר הצהריים נסעתי לנכדים. נתתי לעצמי פטור מהשתתפות בלוויה, בעיקר משום שלא היה לבתי סידור אחר.

אמנם אמו של חתני אמרה לבתי שהיא תגיע, אך היא ביטלה ברגע האחרון.

בתי התנצלה, אבל אמרתי לה שאני ממילא לא בונה על המחותנת שלי. אם היא רוצה להיות עם הנכדים ביום התורנות שלי אני מברכת על כך ושמחה בשבילה ובשביל הנכדים, אבל אני לא מסתמכת על זה ולא עושה לי ביום הזה תכניות אחרות.

 

תמיד במקרה שיש לי משהו חשוב שמתנגש עם 'תורנות נכדים', אני מנסה ליידע את בתי מראש, ולוודא שיש לה פתרון חלופי. אצל חמותה זה לא ככה, היא נוטה לבטל ברגע האחרון, וזה קורה לא מעט.

 

אני שמחה שבתי לא רבה איתה על זה. יש  במשפחה של חתני מן דינמיקה כזאת של ריבים וטענות הדדיות והרבה "עשיית רגשי" שהם אוהבים לעשות זה לזה, ובתי (בחוכמה רבה) מסרבת להצטרף לחגיגה.

 

נסעתי ואספתי את נשמותק מהגן, חכמוד כבר היה בחוג הכדורגל, אליו הוא הולך ישר מהצהרון. בחמש וחצי הסתיים החוג של חכמוד והתחיל החוג של נשמותק, שהתחיל אף הוא להשתתף בחוג כדורגל השנה, כך שנשארנו שם בבית הספר, חכמוד ואני, וצפינו בחוג של נשמותק.

 

בדרך כלל חכמוד משחק עם חברים בזמן שאנחנו ממתינים לסיום החוג של נשמותק, אבל הפעם הוא היה מעט פצוע, ונשאר לשבת איתי. המדריך אפילו ציין אותו לשבח בתום השיעור שלו, על כך שהתעקש להתאמן ולשחק למרות הפציעה. התברר שילדה אחת ("חברה שלי מהגן, קלואי, בעצם היא ממש לא חברה") דחפה והפילה אותו, ואחרי כן עוד העלילה עליו למורה התורנית בצהרון שהוא ועוד כמה ילדים הציקו לה. הוא טען (והאמנתי לו) שזה ממש לא נכון, ואמר "בגלל זה אני שונא בנות".

ולמרות שאמרתי לו שאני די בטוחה שלא כל הבנות הן כמו קלואי, בתוכי חשבתי שיש משהו בדבריו. לאחרונה בכלל יצא לי לשמוע ולקרוא וגם לחשוב על ההתנהגות של ילדות קטנות, בצורה לא מחמיאה בכלל.

 

ואז ביקש חכמוד לשחק משחק בטלפון שלי, אבל הוא ביקש שאלמד אותו אחד ממשחקי הקלפים (סוליטייר) - שלא באמת נועדו לגילו - כי הוא ראה את נשמותק משחק בזה, ולא ייתכן שנשמותק ייראה כאילו הוא "יותר גדול ממני".

חייכתי באמפתיה. ללא ספק חכמוד עולה עליו גם בתחום המספרים וגם בתחום האותיות - בעברית ובאנגלית - ואני די בטוחה שזה מתסכל מאד. ראיתי אותו כבר נעזר בנשמותק כשהוא רוצה לכתוב מספרים מעל 10 למשל.....או לקרוא אותיות באנגלית.

הסכמתי בהתלהבות ועזרתי לו לשחק Yukon (סוג של סוליטייר), תוך שאני מנחה אותו מעט אבל נותנת לו לחוות את זה בעצמו. הוא די הצליח ומאד נהנה, נראה לי שזה עשה משהו טוב לבטחונו העצמי. 

כשיצאנו משם בדיוק הגיע חתני מהעבודה ופגש אותנו בשער בית הספר, הפקדתי את המתוקים האלה בידיו ונסעתי הביתה.

 

מכל הסיפור הזה לא הגענו לקניה השבועית בסופר, כמנהגנו בימי חמישי, ובששי בבוקר נסע T לעפולה. למה לעפולה?

T זקוק לעקירת שן והשתלה של שתי שיניים (אחת חסרה לו כבר שנים רבות).

 

אצל מומחה שתלים ביישוב סמוך אלינו, קיבל T הצעת מחיר על העקירה, דחיקת סינוס ושני השתלים, שנראתה לו גבוהה מדי. בנוסף, התהליך אצל מומחה השתלים לא כלל תותב לתקופת הביניים ולא כתרים בסיום התהליך. את זה נאמר לו לעשות אצל רופא השיניים שהפנה אותו למומחה בעוד כמה אלפי שקלים, כנראה. 

 

כשסיפר זאת T ל'שותפנו', סיפר לו השותף שאחיו בעפולה עשה תהליך דומה אצל רופא שיניים ערבי בעירו, במחיר הרבה יותר סביר, נעשתה עבודה טובה, ושאחיו היה מאד מרוצה.

 

T לא התעצל, קבע תור במרפאת השיניים בעפולה, ובששי בבוקר נסע עם צילומי ה-CT לקבל הצעת מחיר חלופית.

 

האבחון והתהליך שהציע רופא השיניים העפולתי היו זהים לזה של מומחה השתלים מאזור השרון. המחיר היה מעל 40% זול יותר, כאשר כל התהליך כולו - כולל התותב והכתרים - כלול במחיר הזה ויבוצע באותה המרפאה.

 

בנוסף אמר העפולתי שכל התהליך יבוצע בשלוש פעמים בלבד (פעם אחת לעקירה והשתלת העצם, אחרי יומיים-שלושה התקנת תותב קבוע, כזה שאין צורך להרכיב ולהסיר כל הזמן, ופעם אחרונה להתקנת הכתרים, מספר חודשים אחרי כן).

 

T חישב והחליט שגם עם מחיר הדלק וזמן הנסיעה, עדיין משתלם לו לנסוע לעפולה.

 

בזמן שהוא היה אצל רופא השיניים העפולתי נסעתי אני לבד לסופר, וכשהוא חזר בישל/נו את ארוחת הערב.

כלומר, T בישל ואני עזרתי לו בשטיפה, באחסון, בהכנת השולחן וכדומה.

 

בערב באו בתי וחתני עם הנכדים לארוחת ערב, והנכדים (לבקשתם, ולשמחתה של בתי שחשבה כבר על שבת בבוקר שהתפנה לה ללימודים) נשארו לישון אצלנו. 

בבוקר לקחנו אותם איתנו לקאנטרי והתעמלנו בתורות. כל אחד מאיתנו שיחק איתם, בגן השעשועים ובפינת החי וסתם בדשא בזמן שהשני היה בחדר כושר.

 

חתני אסף אותם משם כשסיים את האימון שלו ב-cross fit, וכולם יצאו מרוצים. 

אפשר לסכם שזה היה שבוע פורה ועמוס ומהנה מאד. 

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 23/10/2017 08:58   בקטגוריות שגרה זה רע?, חברים/חברות, נכדים, משפחה  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פועה ב-23/10/2017 20:50
 



יפן - הירושימה המפתיעה


למה מפתיעה? 

כי לא היו לי שום ציפיות מהירושימה.

התעקשתי להוסיף אותה למסלול הטיול שלנו מתוך סוג של מחויבות: כמו להביא תיירים שמגיעים ארצה אל "יד ושם".

היה לי חשוב להגיע לפארק הזיכרון (שרק אחרי שהגענו הבנתי שקוראים לו פארק השלום והזיכרון) וזהו.

לא חשבתי על העיר עצמה. בכלל.

 

כאשר T קיבל את מסלול הטיול מידידו דודו זיידנר, ראינו שהוא ומשפחתו שילבו גם ביקור במפעל מאזדה. T אמנם רצה מאד לסייר במפעל אופנועים כלשהו, עדיף Kawasaki, אבל איני יודעת מה מנע זאת - האם הם לא עורכים סיורים כלל במפעל או שהוא היה ממוקם לגמרי מחוץ למסלול הטיול ... כך או אחרת קבענו מראש יום ושעה לסיור במוזיאון מאזדה בהירושימה. 

מוזיאון, מפעל.....בפועל מדובר בעיר שלמה שכולה מאזדה. 

 

אבל אני מקדימה את המאוחר. 

הסיור שלנו נקבע לשעה 10:00 בבוקר, וכמובן שדוא"ל אישור הסיור הנחה אותנו להגיע רבע שעה לפני כן, והודיע לנו שאיחור כלשהו יגרום לביטול אוטומטי של ההזמנה. 

כיון שהגענו מקיוטו, דאגנו לצאת מוקדם על רכבת השינקנסן הנהדרת, בשעה שתאפשר לנו להגיע הרבה לפני הזמן להירושימה ולמצוא פתרון הולם למזוודות - או שילוח ישירות למלון כפי שעשינו בהאקונה, או איפסון באחד מהתאי האכסון (לוקר) בתחנת הרכבת עצמה. 

 

אבל כשהגענו להירושימה לא הצלחנו למצוא את המשרד שממנו משלחים את המזוודות למלונות.

חיפשנו ושאלנו וכל אחד כיוון אותנו לאזור אחר בתחנה ומחוצה לה, הזמן התחיל לאזול, ועוד היינו צריכים לתפוס רכבת מהתחנה המרכזית לתחנת הרכבת של מוזיאון מאזדה.

התחלנו לחפש לוקר. ואז התברר שרוב הלוקרים הגדולים (המתאימים למזוודות) תפוסים. 

הסתובבנו והסתובבנו, ובמקביל המשכנו לחפש את שירות שילוח המזוודות, ויצאנו מהתחנה וחזרנו פנימה.....עד שלבסוף מצאנו לוקר פנוי גדול אחד - שלתוכו הצלחנו להכניס את שתי המזוודות שלנו יחד. 

 

ההנחיות לגבי הנסיעה למאזדה היו ברורות ופשוטות, וחיש קל מצאנו את עצמנו יורדים בתחנה הנכונה יחד עם עוד קבוצה של אנשים (כולל זוג ישראלים צעירים) שלכולם היה תור לסיור בשעה עשר בבוקר במאזדה.

 

הם הרשו לנו לצלם במהלך הסיור במוזיאון אבל לא באזור המפעל עצמו לאורך פס הייצור שבו הם מאפשרים לצפות.

זה היה מרתק.

התברר שהמפעל הוא באמת מעין עיר קטנה (לא קטנה בכלל), עובדים בו עשרות אלפי אנשים, יש בו בית ספר תיכון ואוניברסיטה (להכשרת העובדים מגיל צעיר ולהשתלמויות מקצועיות של העובדים), בית חולים (שמשרת גם את תושבי הירושימה), תחנת מכבי אש (שמשרתת אף היא את תושבי הירושימה) ואפילו גשר שלם בבעלות פרטית של המפעל. 

מאזדה ממוקמת על החוף, ומהמפעל מועמסים הרכבים על אוניות שמשנעות אותם לכל העולם. 

 

כמה תמונות שכן הצלחנו לצלם: 

 

 

המאזדה הראשונה: סוג של "מסחרית"

 

ועוד רכב משנות השבעים או הששים

 

הדגמות של רכבים מרוסקים אחרי תאונה

 

 

ועוד דגמים רבים וטובים.

 

פס הייצור עצמו היה מרתק. הרכבים נוסעים על מסוע מתחנה לתחנה ובכל תחנה יש עובד או שניים שמרכיבים עליהם רכיבים מסוימים. לצד המסוע יש מסוע מקביל עליו יש עגלה עמוסה בכל חלקי החילוף והכלים הנדרשים לאותם עובדים באותה תחנה. העגלה מלווה את הרכב "שלה", ועובדים נוספים דואגים בכל שלב לצייד אותה בחלקים הנדרשים.

כלומר - עובד בתחנה לא צריך ללכת לשום מקום לחפש חלקים או כלים. הכל בהישג יד, ספציפית לרכב שמגיע באותו הרגע.

רובוטים משוכללים מסייעים לעובדים במלאכת ההרכבה או ההרמה של הרכב בעת הצורך.

ועוד משהו שהפתיע אותנו - רכבים מסוגים שונים ומדגמים שונים מוסעים יחד על אותו פס ייצור. 

בהמשך המסלול הבנו את הרעיון - חלק מהעבודות אורכות יותר זמן או דורשות יותר מורכבות מאחרות, וכך אין אף דקה "מבוזבזת", כאשר רכב מסוג מסוים "מתעכב" בתחנה כלשהי, ובינתיים תחנות אחרות מקבלות עבודות על רכבים מסוג אחר.

גאוני ממש.

 

אחרי הסיור במפעל חזרנו ברכבת לתחנה המרכזית של הירושימה, שלפנו את המזוודות מתא האכסון, ותפסנו מונית למלון שלנו. 

תוך כדי נסיעה ברחבי העיר, קלטתי מה שונה כאן מכל עיר אחרת בה ביקרנו עד כה ביפן: הכל חדש!

 אין בהירושימה אף מבנה מלפני 1945, מלפני פצצת האטום שמחקה אותה לחלוטין. אין מקדשים, אין ארמונות עתיקים, כלום!

 

בצענו צ'ק אין למלון ויצאנו מייד לפארק הזיכרון, מרחק הליכה קצרה. מזג האוויר היה נעים עד קריר, והשמיים איימו להמטיר גשם - אבל התאפקו יפה באותו היום.

נושא מזג האוויר עוד יעלה בהמשך - בגלל סופת הטייפון שהשתוללה באזור קוריאה ודרום יפן, אי אפשר היה לקבל תחזית מזג אוויר עדכנית ואמינה. זה השתנה כל הזמן, ובהמשך באמת הרס לנו יום שלם של טיול....אבל אני מקדימה את המאוחר. 

 

 

פארק השלום והזיכרון קיבל אותנו ביופי עוצר נשימה. 

 

אפר הקורבנות

 

 

שמות הנספים

 

 

אנדרטת הילדים - עם סיפורה של הילדה סאדאקו סאסאקי, שהיתה בת שנתיים בעת נפילת פצצת האטום על העיר, לכאורה לא נפגעה, אך חלתה בלאוקמיה אחרי תשע שנים. היא האמינה שאם היא תכין אלף עגורים מאוריגמי היא תבריא ממחלתה. סאדאקו נפטרה בסופו של דבר אחרי כמה חודשים, ומאז ילדים מביאים לאנדרטת הזיכרון עגורים צבעוניים בהמוניהם, שמאוחסנים שם בתאים גדולים. 

 

 

גם כאן, כמו בכל אתר אחר ביפן, פגשנו בקבוצות על גבי קבוצות של תלמידי בית ספר, שבאו "ללמוד דרך הרגליים"

 

 

על פעמון השלום בפארק מצויירת מפת העולם ללא גבולות. "עולם אחד" שכזה, שמבקש עולם ללא פצצות גרעיניות. מול הפעמון עומד ראי שאמור לשקף את אשר בלבך בעת צלצול הפעמון........

 

 

מבנה "הכיפה האטומית" (Atomic Dome) הוא בעצם המבנה היחיד (או יותר נכון, חורבות המבנה היחיד) שנותר מהעיר הירושימה המקורית. 

מסבירים שכיון שפצצת האטום התפוצצה בדיוק מעליו, איכשהו הכיפה והקירות החיצוניים נותרו עומדים, בעוד פנים הבניין נהרס לגמרי וכמובן כל מי שהיה בתוכו נהרג מייד. 

 

בעוד שאר חורבות העיר נהרסו ופונו והעיר נבנתה מחדש, הושארה "כיפת פצצת האטום" כתל זיכרון. 

 

התיישבנו על ספסל מול המבנה שדיבר חזק יותר מכל שלט או ספר היסטוריה, ונתתי לעצמי פשוט להתבונן ולנשום ולהרגיש.

 

נולדתי וגדלתי במדינה למודת אלימות, פיגועים ומלחמות - ועדיין אינני מסוגלת להבין (ומקווה שלעולם לא אהיה מסוגלת להבין) כיצד מחליט נשיא מדינה דמוקרטית להשמיד תוך דקות עיר שלמה (שתיים, בעצם) - על זקניה, נשיה וטפיה. 

קראתי באיזשהו מקום שאחת הסיבות שהירושימה נבחרה כמטרה לפצצת האטום, היתה שלא החזיקו בה שבויים אמריקנים.....

 

כיפת האטום היתה החלק האחרון בסיור הרגלי שלנו בפארק השלום. התחיל לרדת גשם, אז חזרנו למלון. 

 

בערב היה בהיר ונעים בחוץ, ויצאנו לשוטט מעט באזורי הבילוי והקניות של העיר, שהיו במרחק הליכה מהמלון. 

ניסינו לחפש מסעדות מעניינות, ונפלנו על "פארק  אוקונומיאקי", בפועל בניין שלם שבחלק גדול מהקומות שלו יש מסעדות (כוכים קטנים עם דלפקים בעצם) בהם מכינים ומגישים את המאכל האופייני של הירושימה: okonomiyaki.

 

קראנו על זה קצת (אחרי שאכלנו, אהבנו, שבענו, התפוצצנו) - והתברר שהמסורת הזאת התחילה מאוכל פשוט, אוכל של עניים, והתפתחה למאכל הלאומי של הירושימה. 

 

בעיקרון מדובר בשכבות של ....כל מה שרוצים כמעט על בצק דמוי בלינצ'ס או טורטיה, מתחיל בהרבה כרוב, בדרך כלל עליו מתווסף בשר חזיר או דיונון או תמנון, גבינה, אטריות (אודון או יאקיסובה), ביצה וכמובן רוטב אוקונומיאקי שבטח יש בו גם סויה אבל אין לי מושג מה עוד....בקיצור כל טוב.

 

צילמתי את כל תהליכי ההכנה.....אני מביאה פה קומץ זעיר....

 

כל הדלפק הזה הוא בעצם פלטה חמה ענקית, ולמותר לציין שהוא ושותפו ניקו אותה היטב כל הזמן. 

ההכנה והבישול כולו מתבצעים על הפלטה, וגם אנחנו חתכנו ואכלנו את המנה ישר מהפלטה - כך שהיא נשארה חמה לאורך כל הארוחה

 

 

אנקדוטה קטנה וכל כך אופיינית ליפן: כשהגענו תליתי את הסווצ'ר שלי ואת המטריות שלנו על ווים על הקיר מאחורינו. כשסיימנו לאכול ירדנו (5 קומות במעלית) לרחוב, ואז שמתי לב ששכחתי את הדברים במסעדה. המעלית היתה תפוסה, וחיכינו לעלות בחזרה כדי לקחת אותם, אבל עוד לפני שהמעלית הגיעה - ירד הטבח ברגל את כל חמש הקומות בריצה, מתנשם ומתנשף - רדף אחרינו כדי להביא לנו את הפריטים שנשכחו. 

הוא פשוט עזב הכל ורץ אחרינו............ מדהים. מופתעים הודינו לו מאד והוא רץ בחזרה (ברגל) את כל 5 הקומות בחזרה לעבודה. 

 

הסתובבנו ברחובות המוארים והנעימים של העיר, אכלנו גם גלידה תוצרת בית, בדרך ראינו מישהו מטייל ברחוב עם....הצב שלו. 

 



 

יש דברים ביפן שלא מפסיקים להפתיע. אפשר בשקט לומר (וכבר אמרתי, נדמה לי) שבכל יום ששהינו ביפן הופתענו ממשהו אחד לפחות, ולמדנו משהו חדש אחד לפחות.

 

למחרת בבוקר נפרדנו מהירושימה היפה והאופטימית ועלינו בחזרה על רכבת השינקנסן שלקחה אותנו לאוסאקה....המשך יבוא.

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 20/10/2017 17:32   בקטגוריות יפן, הירושימה, חופשה, חו"ל, מאזדה  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-23/10/2017 08:16
 



הרהורי שיגרה


מוצאת את עצמי מתעדת במשך שבועות על גבי שבועות  את הטיול ליפן, ובינתיים החיים ממשיכים ודברים קורים וגם אותם אני רוצה לתעד לעצמי.
החגים הסתיימו ובסך הכל עברו בנעימים - קצת ארחנו, קצת התארחנו, פעם אחת חתני החליט להזמין מקומות במסעדה (נונו, איטלקית חביבה בהוד השרון) וזה היה מאד נחמד. 
מזג האוויר חלומי, נהנית מכל רגע שלו ויודעת שהוא יתחלף מתי שהוא, וזה גם בסדר. העיקר שיש עוד זמן רב עד שהחום ובעיקר הלחות המעיקה של הקיץ יחזרו. 
בתי שוקדת על הכנות להסמכה כפסיכולוגית קלינית ואני נרתמתי לעזור: עוד יום בשבוע להיות עם הנכדים, ומידי פעם גם לקחת אותם בשבת, לאפשר לה ללמוד בשקט. שבת לא קורה הרבה כי חתני דווקא מאד נהנה להוציא אותם מהבית לטיולים ופארק ולעשות פעילויות שונות איתם לבד. 
הצלחתי להיפגש הרבה עם חברות בימים האחרונים, וזה עושה לי ממש טוב. 
'מחברת' מתמודדת לא רע עם מצבה הפרוד החדש, ונכון שהדרך עוד ארוכה ויש רגעי משבר ורגעי בדידות וגם חששות מהמצב הכלכלי החדש ובכלל....אבל היא כבר יצאה לכמה דייטים והיא מתחילה טיפול פסיכולוגי ואני יותר אופטימית כרגע שהיא תהיה בסך הכל בסדר. 
גם ארבעת ילדיה הגדולים כולם (הקטנה בצבא) מאד תומכים ומאד בסדר, ובסך הכל יש לה נחת מהם ומהנכדים המתוקים. 
נפגשתי גם עם 'קדימה', שסיימה עם טיפולי ההקרנות וכרגע המחלה בעצם מאחוריה. יש עוד התלבטויות אסתטיות - אבל היא בעיקר מחפשת פתרונות טכניים (ריפוד לצד אחד של החזייה וכו) ולא מחפשת ניתוחים נוספים כרגע. בדיקה גנטית העלתה שהיא לא נושאת את הגן האחראי לסרטן השד ולכן היא גם לא ממהרת לבצע ניתוחי כריתה מניעתיים נוספים. מאד מאד מקווה שהסיפור הזה מאחוריה. 
היו לה עכשיו שנתיים מאד קשות - שהתחילו בעבודה בקונפליקטים לא פשוטים עם מנהל אגף שתודה לאל עזב והוחלף במישהו ידידותי (למרות שלא ממש מקצועי), בן זוג שעזב אחרי זוגיות בת יותר מעשר שנים וחיים משותפים והשנה הסרטן. 
התבדחנו שצרות באות בשלשות ואולי בזה זה נגמר.....
היום נפגשתי עם 'במבה', שלקראת יציאתה לפנסיה בסוף השנה (זה היה אמור להיות בספטמבר והם כל הזמן דוחים ודוחים ומבקשים ממנה להמשיך עוד כי לא מצליחים למצוא לה מחליפה ראויה) התחילה לקחת יום חופש כל שבוע. אמנם כרגיל בזמן האחרון רוב המפגש התנהל סביבה - תחילה עזרתי לה לבחור מצעים, אחר כך הקשבתי במשך שעתיים לקיטורים על חברות ועל אחותה - אבל בשלב זה איכשהו זה עדיין לא מפריע לי. 
אין לי דברים חשובים ומרעישים לשתף איתה (מעבר למה שאני מצליחה להשחיל בשיחות הטלפון שלנו, שגם הן נסובות בעיקר סביבה), רוב הדברים שמעסיקים אותי לא מדברים אליה - ועכשיו שאני קוראת את מה שכתבתי, אני תוהה מה מחזיק אותנו יחד כחברות............ צריכה לחשוב על זה. 
נפגשנו הרבה עם המהנדס וביוכימיה במהלך החגים, גם בקאנטרי והם גם קפצו אלינו איזה בוקר לקפה. א פרו פו מה מחזיק אותנו יחד מהפיסקה הקודמת.... היא עדיין מעשנת כמו קטר (בשום אופן לא אצלי בבית, ובקאנטרי אני מתרחקת כשהיא מדליקה סיגריה) והיא עצבנית כל הזמן ונמצאת כל הזמן במגננה התקפית - מגיבה בתוקפנות על כל מיני דברים שאנשים אומרים, גם בעלה - אולי בעיקר בעלה - ולא תמיד נעים להיות לידם בגלל זה. 
ובכל זאת, כנראה שעדיין יותר נעים לנו איתם מאשר לא נעים. גם על זה אני צריכה לחשוב. בסך הכל הם חברים ממש טובים, והיא חברה טובה שלי בלי קשר לחברות הזוגית.....אבל על מה מבוססת החברות הזאת? כבר לא תמיד זוכרת. 
כבר העליתי כאן את המחשבה הזאת, שלאחרונה אני מוצאת את עצמי עסוקה קצת בעניין הזה של חברות/חברים. את מי אני רוצה במרחב שלי, מי רוצה אותי בכלל, מה חשוב לי בחֲבֵרוּת.....זה עדיין בתהליכי עיבוד. 
חזרתי ללימודים באימושיין, פעם בחודש - תכנית שקוראים לה "לחיות חיים נינוחים בשיטת סאטיה" שהוא בעצם המשך של "נקודת מפנה", שהיא התכנית הבסיסית של אימושיין - שמלמדת את שיטת סאטיה אבל מיועדת לכל אחד, גם מי שלא מתכננים להיות מאמנים.
המשתתפים הם גם מאמנים כמוני וגם אנשים שרק עברו את "נקודת מפנה" ורצו להמשיך. 
נטלי בן דוד מעדכנת ומפתחת את שיטת סאטיה כל הזמן, במקביל להתפתחות האישית שלה. המפגשים מתקיימים פעם בחודש, ובכל מפגש מתעמקים בנושא אחר - המפגש הראשון התקיים כשעוד הייתי ביפן, אז באתי לפני שבועיים לצפות בהקלטה שלו. זה היה מעין מבוא ושיעור על מערכות יחסים כבסיס לטרנספורמציה. 
המפגש השני דיבר על הפחד של אנשים לחוש*. על מה עוצר את מה שאפשרי בחיינו. אני כל כך נהנית לצלול שוב לעומק של השיטה הזאת, בה אני עובדת ביום יום ובכל זאת תענוג להתעמק עוד, ללמוד עוד רובד, להבין עוד משהו ששכחתי או שהבנתי באופן אחר עד עכשיו........
והתחלתי לחשוב על לחזור להתאמן. כבר העליתי כאן הרהורים על העניין הזה..........
אני לא חושבת שאני רוצה לחזור למאמן שלי, למרות שהוא נהדר מדהים גדול מקצועי ומקסים.
אני רוצה משהו אחר, מישהו אחר, ולא מתביישת לומר - מישהו קרוב יותר גיאוגרפית ופחות יקר. 
היתה לי בראש מישהי, אבל היא עובדת יותר בשיטה האונטולוגית ופחות סאטיה (שכוללת בתוכה גם אונטולוגיה אבל גם גוף, תחושות, נשימה, קפסולות זיכרון)....לא בטוחה שזה מה שאני רוצה.
חושבת כרגע על מישהי אחרת אבל עוד לא הבאתי את עצמי להרים לה טלפון.
נפגשתי השבוע עם ל', בת דודתו של T מאנגליה (אולי אמצא גם לה כינוי: אולי פשוט 'לונדון'?). היא ובעלה בביקור בארץ, זה הביקור הראשון שלו מאז חלה בשנה שעברה בסרטן. 
המפגש היה משמח ומרגש והשיחה קלחה, ובכל זאת גם עכשיו אני עדיין מרגישה שמשהו מפריע לי. 
ניסיתי להבין מה, ושחזרתי את השיחות שלנו בזמן האחרון. 
כבר בביקור האחרון שלה בארץ ביולי (קפצנו T ואני לראות אותה במודיעין, היא באה ארצה במיוחד כדי לשמור על הנכדים) היא אמרה שהיא ובעלה מתוכננים להגיע ארצה באוקטובר, בתנאי שתוצאות הבדיקות שלו תהיינה תקינות.
הייתי איתה בקשר במהלך ספטמבר, איחלתי לו בהצלחה בבדיקות, דיברנו בטלפון בראש השנה (התקשרתי לומר שנה טובה) ושוב היא אמרה שיהיו כאן באוקטובר. 
רק עכשיו חשבתי על זה שהיא לא אמרה מתי באוקטובר. הרי היו להם כבר כרטיסי הטיסה. היו תאריכים. 
בכל מקרה בשבוע שעבר שלחתי לה הודעת מה נשמע, האם הכל בסדר. רציתי לשאול אם ומתי הם מגיעים. 
היא לא ענתה, אבל התקשרה למחרת בבוקר ממספר הטלפון הישראלי שלה. הם בארץ. הגיעו לפני יומיים. 
התעניינתי מה שלומם, הכל בסדר היא אמרה, מאד עסוקים - שומרים על הנכדים בחול המועד, יש נסיעה לירושלים, יש מפגש בבית השגריר האנגלי....
אבל לקראת אמצע/סוף השבוע (שוב - אין תאריך, אין בהירות) הם יהיו במלון בנתניה, זה קרוב אלינו, ניפגש.
לקראת ערב החג התקשרתי. חשבתי שאם הם כבר יהיו בנתניה, אולי ירצו לבוא לכאן לארוחת ערב עם הילדים/נכדים שלנו. אה, לא, הם מגיעים לנתניה למחרת - בחג עצמו. היא תתקשר אלי ביום חמישי.
ביום חמישי, משלא התקשרה כמובן, התלבטתי. לא רוצה להתקרצץ, מצד שני לא רוצה שהיא תגיד לי אחר כך שנעלמתי לה שוב.....
אוף, איך אני לא מתגעגעת להתחשבנויות האלה (שמזכירות לי את היחסים עם 'השואבת')....
התקשרתי. שבע בערב. 
לא, הם הגיעו למלון ועדיין לא קיבלו חדר. הם יוצאים להסתובב. הם לא רוצים להיפגש. הם זקוקים לשקט. 
לא התקשרתי ביום ששי. לא שמעתי ממנה.
בשבת כתבתי לה הודעה בה אני מקווה שהם נהנים, שנשמח להיפגש אבל שאנחנו מבינים שהם גם זקוקים למנוחה ושקט.
היא ענתה. רק אז הבנתי שהם נשארים במלון כל השבוע.
היא התחילה לפרט באיזה יום מגיעים בני דודים שונים לפגוש אותם. שאלה אם נוכל לבוא ביום ראשון.
דווקא בראשון T היה עסוק בבוקר ובצהריים, ולי היו לימודים אחרי הצהריים עד הערב.
אבל החלטתי שאני לא מפספסת את ההזדמנות לראות אותם, ביחוד אותו - שלא ראיתי מאז חלה.
קבעתי איתם לפני הצהריים, וכאמור היה מפגש ממש מהנה. 
קבענו שניפגש שוב עם T במועד אחר.
בסוף זה יהיה מחר. יום חמישי לפני הצהריים, לפני שיחזרו למודיעין לבן שלהם. עדיין אין לי מושג עד מתי הם בארץ.
אז נכון - יכולתי לשאול במפורש - ממתי עד מתי אתם בארץ, ממתי עד מתי אתם במלון.....
העובדה שהיא נוטה להיות עמומה אמורה להיות ידועה לי כבר. 
ובדרך כלל התכניות שלה באמת משתנות כל הזמן, ותמיד ברגע האחרון. 
אבל מרגישה באמת שמשהו השתנה בינינו, ואני די בטוחה (למרות ששווה עדיין להתעמק בזה ולחקור את זה עם עצמי) שמה שהשתנה, לא קרה אצלי. 
ימים יגידו............
*תחושה= משהו שקורה פיסית בגוף: חם/קר, נעים/לא נעים, כאב, עקצוץ, מחנק וכו.
רגש = הדרך בה אנחנו מפרשים את תחושות הגוף. בדרך כלל רגש= יותר מתחושה פיסית אחת. למשל פחד יכול להיות מורכב מיובש בפה, דופק מואץ, לחות בכפות הידיים....אצל כל אחד זה קצת אחרת. 

** למי שלא נפתחים הקישורים באתר בלוגגר: 
וגם כאן
נכתב על ידי , 18/10/2017 09:04   בקטגוריות לימודים, עדכונים, חברים/חברות, מערכות יחסים  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-21/10/2017 17:26
 



לדף הבא
דפים:  

45,606
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ