לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 58

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

3/2017

ילדותי בירושלים


הפוסט הזה הוא תשובה ארוכה לשאלתה של sour jane בתגובה לפוסט אחד שלי. האם אהבתי לגור בירושלים כילדה?


את ילדותי - מגיל 8 חודשים עד גיל 9 וחצי - ביליתי בירושלים. בקרית יובל. קרית היובל, ליתר דיוק. 

הייתה זו ירושלים של תחילת שנות הששים, לפני מלחמת ששת הימים. זוכרת אותה כעיר קטנה וחביבה.


התחלנו במעברה בתלפיות, גרנו ב"אזבסטונים" כפי שנקראו הצריפים, שהיו עשויים מאסבסט.

 

 

אחרי כשנתיים, בעזרת סבי וסבתי, קנו הורי דירה ב"שיכון מומחים" בקריית היובל - אחת השכונות הבודדות בירושלים, שבהן לא הקפידו אז על חזית של אבן ירושלמית. נדמה לי שהבניין שלנו היה בעל טיח כחול. 


הייתה זו ילדות נהדרת. 

גרנו בשיכון שגבל בדשא רחב ידיים, תחום על ידי שלושה בניינים. כל ילדי השכונה היו יורדים לדשא (אחרי השעה ארבע!) לשחק יחד.


את החוויה הזאת של מחבואים, תופסת, "שלום אדוני המלך", "אחת שתיים שלוש דג מלוח", קפיצה על חבל או "גומי", "ארץ" (מה שנקרא "קלאס" בתל אביב) וגם "חמש אבנים", "אג'ואים" (כך קראנו ל"גוגואים", חרצני משמש בירושלים) אי אפשר לתאר למי שהילדות שלו עברה בבית מול מחשב או טאבלט או סמארטפון. או אפילו טלוויזיה. לא הייתה אז טלוויזיה, והייתי שומעת את "הפינה לאם ולילד"



ברדיו בשתיים בצהריים - בשעות שכבר סיימתי את הכנת שיעורי בית, אבל אסור היה עדיין לרדת למטה. 


ליד הבניין שלנו הייתה צרכנייה (משהו בין מכולת למינימרקט), ומגיל צעיר כבר למדתי לקנות שם בעצמי. גן החובה שלי היה מעבר לרחוב הקטן והשָׁלֵו, ולידו בית הכנסת השכונתי. לא היה לי מושג אז שהוא ספרדי, כולנו הלכנו יחד לשם בחגים - ספרדים, תימנים, אשכנזים. לא ידעתי אז מה זאת עֵדָה בכלל. בית הספר והספרייה, היו במרחק הליכה. לכל מקום הלכנו ברגל, גם מרחקים שבתל אביב נהגו לנסוע שתיים-שלוש תחנות באוטובוס. 

"המרכז המסחרי" (בהא הידיעה) היה מול בית הספר, ושם גם היה קולנוע ירושלים - בו ראיתי עם חבריי את סרטי טרזן, קאויבויס אנד אינדיאנדס.... אפילו "פליפר" הדולפין הידידותי. 


בשבתות טיילנו ברגל: ליד קנדי, להר הרצל לפיקניקים, אפילו לעין כרם - למרות שהיום נראה לי שזו היתה חתיכת הליכה עד לשם....


לקראת לידתו של אחי,  הוציא אבי רישיון נהיגה וקנה רכב, ואז התחלנו לנסוע בשבתות לאבו גוש, לפיקניקים ולשמוע קונצרטים בכנסייה. 

עכשיו שאני כותבת על זה אני שמה לב שמעולם לא אכלנו בחוץ. לא במסעדות, לא בבתי קפה...רק בבית או שעשינו פיקניק והבאנו איתנו כריכים, ירקות ופירות מהבית. 

 

לכל שאר המקומות בירושלים נסענו באוטובוס - קו 18 להר הרצל או למרכז העיר: לשוק מחנה יהודה, להצגות או סרטים עם ההורים, לקניית בגדים או נעליים וכמובן לאוניברסיטה בגבעת רם, שם אמא שלי למדה, וקו 19 דרך מלחה לאקדמיה למוסיקה: שם למדתי מחול וחלילית, ולי.מ.ק.א לחוגי ספורט והקייטנה בקיץ. זוכרת שהיינו עולים במגדל של י.מ.ק.א עד למעלה לצפות על העיר העתיקה שהייתה עדיין בידי הירדנים....כל כך קרובה וכל כך רחוקה, אסורה, בלתי מושגת.


כבר בגיל 8 נסעתי לבד למרכז ירושלים באוטובוס. מי היה מאפשר זאת כיום? זה היה דבר רגיל אז. 


החורף היה לי קשה בירושלים. היה כיף כשירד שלג אבל זה קרה אולי פעמיים בתקופה שחייתי שם. הרוחות העזות גמרו אותי. אני לא מסוגלת עד היום לנשום כאשר יש לי רוח בפנים. והיה קר. כל כך קר. ותנור הנפט הקטנטן במרכז החדר היה החימום היחיד. 


אז לכאורה ילדות מאושרת. אבל הייתי ילדה עצובה ומפוחדת - מאז ומתמיד. רק כשהייתי עם הורי ועם סבי וסבתי שמחתי, פרחתי. הברקתי. חשתי מוגנת. כל הזמן שרתי ורקדתי. זוכרת שרציתי שכולנו נגור ונישן ביחד בחדר אחד. גם בבית הספר הלך לי טוב. המורים והגננות אהבו אותי, הילדים אהבו אותי. 


רק בחוץ הייתי אבודה. פחדתי מכל אחד ומכל דבר. 


ייתכן שההסבר לכך טמון בעובדה הבאה: כשהורי עלו ארצה עם תנועת "השומר הצעיר" הם גרו בקיבוץ של התנועה בנגב. לכן, את שמונת החודשים הראשונים של חיי לפני שהורי עברו לירושלים, ביליתי בבית התינוקות של הקיבוץ. הרחק מהורי, כמעט ללא נוכחותם וגם ללא נוכחות אמיתית כלשהי של מבוגר חם ואוהב. ייתכן, שהתקופה ההיא גרמה לי נזק בלתי הפיך - אין לי מושג. 


בכל מקרה, כשנולד אחי אימצתי אותו אל לבי והוא הפך לי לבן לווייה תמידי. לקחתי אותו איתי לכל מקום. 


את מלחמת ששת הימים עברנו בחדר המדרגות של הבניין (שלא היה בו מקלט), מוקפים בשקי חול שמילאנו בעצמנו לפני המלחמה. 

אבא גויס למילואים ונלחם בגזרת ירושלים, ואמא שמרה על הבית, על כל הבניין בעצם. היא הבטיחה לכולנו (כולל השכנים) שהכול יהיה בסדר. וכך היה. 


שנה אחרי המלחמה נסענו לגור בארצות הברית. כשחזרנו ארצה לאחר ארבע שנים, כבר לא זיהיתי את ירושלים, שגדלה והתפתחה והשתנתה לבלי הכר. וגם לא חזרנו לגור בה מעולם.


אז כן, ג'יין - לשאלתך. אמנם בגילאים ההם הייתי ילדה עצובה ומפוחדת, אבל אהבתי מאד לגור בירושלים כילדה.....רק נראה לי שהעיר ההיא שגדלתי בה איננה עוד. 

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 26/3/2017 18:00   בקטגוריות זכרונות, ילדות, ירושלים  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קרן וולפסון ב-26/3/2017 23:59
 



מכל הכיוונים


לא נעים, אבל פעם בכמה שנים צריך לעשות קולונוסקופיה וגאסטרוסקופיה - במיוחד כשיש לי היסטוריה משפחתית (אמנם לא ישירה, סבא) של סרטן במעי הגס, ושאובחנתי עם בקע סרעפתי (גם כן משפחתי - גם אבא, גם דוד, גם אח...).

הפעם עשו לי אותן ביחד. מה אכפת לי? ממילא אני נרדמת תוך שנייה מהטשטוש שלהם. 

 

לא נעים בעיקר בגלל ההכנה - החומר המגעיל ברמות על שצריך לשתות יום לפני הבדיקה (של הקולונוסקופיה) לצורך ניקוי המעי......איכס אמיתי.

דווקא בפעם האחרונה שעברתי את הבדיקה הזאת (לפני חמש שנים) נתנו לי חומר אחר, ואני זוכרת שאז לא הבנתי למה כולם עושים כזה עניין מההכנה, 'היא לא כל כך נוראית', חשבתי אז לעצמי. ובכן הפעם נתנו לי את החומר הנוראי באמת. אני לא יודעת איך הצלחתי לשתות עד תום את הליטר המגעיל הראשון (בשעה 15:00), אבל את הליטר המגעיל השני (בשעה 20:00) כבר לא הצלחתי לסיים. ובכל זאת ההכנה היתה טובה. כך לפחות כתוב בתוצאות הבדיקה. 

 

לשמחתי גם בקולונוסקופיה הקודמת וגם בנוכחית הכל היה תקין.

 

הגאסטרוסקופיה זה כבר סיפור אחר. 

את הראשונה עשו לי לפני 11 שנים, ואז אובחנתי לראשונה. בקע סרעפתי, רפלוקס קשה. 

בבת אחת נאלצתי לשנות את הרגלי האכילה שלי, להתחיל לקחת כדורי נוגדי חומציות (כגון לוסק, לאן-אומפרזול וכו). זה לא מרפא את הבעייה אבל זה מרגיע את הסממנים.

 

משלא נרגעו התופעות, עשו לי עוד אחת שנה אחרי כן, לקחו ביופסיה וגילו את חידק ההליקובקטר פילורי (חידק האולקוס) שעשה לי שמות בקיבה, ורק כשהרגנו אותו בכוחות משותפים (ושני סוגי אנטיביוטיקה קטלניים במיוחד במהלך שבועיים שלמים) נרגעו לי רוב התופעות ונכנסתי לסוג של שגרה. 

 

עשר שנים אחרי, חזרתי לבדוק מה קורה שם. 

אז מסתבר שיש לי בוושט דלקת דרגה B. מה זה אומר בדיוק? קשה לדעת. יותר קשה מ-A, פחות מ-D? והתור למומחה הגאסטרו רק במאי....?

 

התחלתי לקרוא לעומק על נושא הרפלוקס, טיפולים טבעיים בדלקות הוושט, הסכנות ותופעות הלוואי של הכדורים השונים - והחלטתי לנסות לטפל בעצמי.

אגב כך גיליתי שגם הלימון (שהוא כביכול חומצי אבל הופך בסיסי בגוף) וגם הג'ינג'ר (שהוא חריף וכביכול ברשימת ה"אסורים" לסובלים מרפלוקס) מומלצים מאד לסיוע נגד צרבות ושאר תסמיני הרפלוקס. 

 

ובעצת ד"ר גוגל הזמנתי לי גם פיליפנדולה (ספיראה) - צמח שכנראה היווה את המקור לאספירין, אנטי דלקתי ובעל הרבה תכונות טובות, אבל שבניגוד לאספירין, לא פוגע בריריות הקיבה אלא דווקא משקם אותן. 

וגם כורכום - כי הוא עכשיו להיט גדול בכל הקשור לטיפול טבעי בדלקות.

 

ואני מקווה שכל זה יעזור, אלא שאין לי בעצם דרך לדעת אם זה עזר - כי לא היה לי מושג שיש לי דלקת. 

לא הרגשתי שינוי בתדירות או עוצמת הצרבות.......אז יש סיכוי שבעוד כמה חודשים אזדקק לעוד גאסטרוסקופיה...???

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 22/3/2017 10:44   בקטגוריות בריאות  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-26/3/2017 07:53
 



שעון קיץ פנימי


אני שומעת את T בחדר האמבטיה שלנו, מתבוסס בקדחת השחת שלו, שהתחילה בקטן לפני כמה ימים וכעת נותנת בו את אותותיה ביד רמה. 

'עד שלא אדחוף לו את הכדורים בכוח הוא ימשיך לסבול....' אני חושבת לעצמי בזמן שאני מתהפכת במיטה ומציצה לעבר השעון האנלוגי שעל השידה. בלי משקפיים כמובן.

לפי האור בחוץ כבר ממש בוקר, והשעון משום מה נראה כאילו כבר שבע ורבע.

'טוב, שבע ורבע זה כבר ממש בוקר' אני חושבת לעצמי וקמה. 

 

לוקחת את הטלפון מהטעינה ומגלה בו הודעה משמחת: לכלתי נולדה אחיינית קטנה הלילה. אני מאחלת המון המון מזל טוב ורק אז שמה לב שבטלפון השעה שש ורבע.

'אוף' אני חושבת לעצמי, 'זה באג של אנדרויד שוב, או של חברת הטלפונים?'

 

אני מסיימת לצחצח שיניים ולרחוץ פנים, עונדת את שעון היד שלי...ואז מגלה שהשעה שש וחצי גם בו. 😏

טוב.......טעות שלי. כנראה שבאמת הגיע הזמן לשעון קיץ.........

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 20/3/2017 08:25   בקטגוריות שיבושים, שטויות  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-22/3/2017 08:57
 



לדף הבא
דפים:  

38,170
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ