לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

יוצאת לדרך חדשה


מנסה לנהל סוג של יומן בפתח תקופה חדשה בחיי.

Avatarכינוי: 

בת: 58

Google: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

11/2017

לא זורק, לא סוגר, לא מחזיר למקום


לכאורה זה עומד להיות פוסט קיטורים.

למה לכאורה?

כי, בניגוד למה שהיה לפני כמה שנים, אני לא מתרגזת. לא מתעצבנת. זה לא מפעיל את הגוף שלי בכלל.

אני עומדת משתאה שוב ושוב ומנסה להבין את התופעה. 

 

T לא זורק שום דבר לפח. כלום. 

זה יכול להיות חומוס שמלא כבר בעובש או חצילים שנרקבו ואין שום סיכוי להכין מהם משהו (דוגמא למאכלים שאני לא נוגעת בהם ולכן לא זרקתי בעצמי ולא הייתי מודעת למצבם). 

 

זו יכולה להיות אריזה של מוצר כלשהו שהוא קנה, פתח, לקח - והשאיר את האריזה על השולחן/דלפק מטבח/כיסא כלשהו.

 

T לא סוגר שום דבר. 

זה יכול להיות המכסה של צנצנת הסוכר או הדבש, מכסה קופסת הפלסטיק של הקמח או הדלת הקטנה של מיכל החמאה בדלת המקרר. לא יכולה לספור כמה פעמים פתחתי את המקרר וכלי החמאה נחת לי על כף הרגל. כי הדלת הקטנה נותרה פתוחה. באיזשהו שלב הפסקתי לשים שם את כלי החמאה (העשוי מתכת ומכאיב נורא). נותרו שם רק חבילות החמאה, שמכאיבות מעט פחות כשהן נוחתות על גב כף הרגל. וגם פיתחתי אינסטינקטים בריאים לתזוזה מהירה הצידה כשאני פותחת את דלת המקרר. 

פיתחתי אינסטינקטים מצוינים גם לגבי הרמה של צנצנת הסוכר, או בקבוק שמן הזית. לעולם לא אאחוז במכסה. ברור לי שיש סיכוי שהוא יהיה חצי פתוח, בלתי מוברג על הסוף.....התמונה ברורה. 

 

T לא מחזיר שום דבר למקומו. 

הוא מכין לעצמו קפה - החלב נשאר על השיש. 

הוא מבשל - השמן, אבקת המרק, קופסת הקמח, כל התבלינים, שמן הזית.....הכל נשאר על השיש, ליד הכיריים.

הוא מוציא עוף מהאריזה שלו - האריזה (קלקר, ניילון) נשארת בתוך הכיור. 

 

לפעמים אני מוצאת במקרר אריזה ריקה של גבינה צהובה. 

כשהוא רעב בין ארוחות לפעמים הוא "קוטף" לעצמו פרוסה של גבינה צהובה ישר מהמקרר, ובכלל לא שם לב, אם זו היתה הפרוסה האחרונה...........

 

הוא עוטף תבנית בנייר כסף או ניילון נצמד? קופסת נייר הכסף או הניילון הנצמד נשארים תמיד - אבל תמיד - על הדלפק. 

הוא חולץ נעליים - הם נשארים על הריצפה - בכל פעם במקום אחר. לפעמים אפילו באמצע החדר. וזאת למרות שהוא מעיר לאחרים (הנכדים למשל, החיילת בזמנו) אם הם עושים זאת.

 

הוא משתמש בכלי עבודה כלשהו - הכלי נשאר: בגינה, בסלון - אין חוקיות. לעולם הוא לא יחזור למקומו. 

ניירת? נערמת. על הדלפק במטבח. על שולחן העבודה בחדר השינה. וכעת גם על שולחן העבודה בחדר של בני/חדר עבודה, לשם העתיק את מקום עבודתו. 

את הניירת אני מזכירה לו מפעם לפעם לארגן ולתייק (וכל מה שקשור למשפחה, ולא לעסקים שלו אני מתייקת בעצמי) - אחרת הוא באמת לא מוצא אחר כך את הידיים ואת הרגליים. 

 

כשהוא מבשל, אני מחכה עד שנדמה לי שסיים - ואז מתחילה לשאול "אתה עדיין צריך את זה?" או "סיימת עם זה?"  ואם התשובה היא לא, אני בעצמי מחזירה למקום. 

 

כבר מזמן הבנתי שאם אני מסתובבת לו יותר מדי "בין הרגליים" ומחזירה דברים למקום כשהוא עדיין באמצע השימוש בהם, הוא מתעצבן מזה. אז הפסקתי. שחררתי. למה לייצר לעצמי עבודה? 

יש לי סבלנות. אני מחכה עד שדי ברור לי שהוא לא זקוק לדברים עוד. 

 

השבוע בסופר ממש צחקתי. ראיתי שהוא מכניס לעגלה שני חצילים, ואמרתי לו שיש כבר ארבעה חצילים בבית שעדיין לא עשה בהם שימוש. "הם לא טובים, צריך לזרוק אותם" הוא אמר, בחיוך מבויש. הוא יודע שהוא כזה. 

 

ואני? אני כבר לא מתעצבנת מזה. למדתי לעבוד מסביב לזה. להשלים אותו. להשלים איתו. לעבור אחריו לסגור צנצנות חצי פתוחות, לארוז שקיות משומשות למחצה בכלי פלסטיק אטומים או שקיות "פסגור" ולהחזיר למקום. 

מחזירה למגירה היעודה את נייר הכסף, הניילון הנצמד, המספריים....

 

הרי כשהוא יצטרך אותם בפעם הבאה, הוא יחפש אותם במקומם. 

 

אחד הדברים שתמיד הקפיצו אותי היה הנוהג שלו להשתמש במגבת מטבח כדי לנקות משהו מלוכלך - ידיים, פה, שיש...

הייתי מתפלצת מזה. 

מגבת - תפקידה לנגב. אחרי שכבר נקי. מה פתאום לנגב משטח מלוכלך? קודם שוטפים או מנקים עם סמרטוט לח או סקוטשברייט....ואחר כך מנגבים כשכבר נקי. לא? 

זה אגב היה מנהג אצלו בבית. גם אחיו היה עושה זאת, גם אביו. לא יודעת איך אמא שלו השלימה עם זה. 

 

אני, אגב, מצאתי דרך מאד פשוטה להתמודד עם זה - יש לי המון מגבות מטבח. מגירה שלמה. בכל פעם שאני מזהה מגבת מלוכלכת שכזאת, אני זורקת אותה לכביסה. מאד פשוט. יש לי גם המון מטליות מיקרופייבר, שגם אותן אני זורקת לכביסה לעיתים קרובות - פעם ביומיים בערך. ככה אני לא מגבילה אותו, ואני לא משתגעת. 

 

אני זוכרת שהייתי ממש מתרגזת מהדברים האלה. אני זוכרת שכל דבר קטן כזה היה לוחץ לי על איזה כפתור - שכנראה היה שייך לי בלי קשר אליו, והופעל בכל פעם מחדש. 

היום הכפתור הזה כנראה כבר לא קיים. או שנדרש באמת משהו רציני כדי להפעיל אותו. 

שחררתי הרבה דברים בשנים האחרונות - ואין הרבה דברים שמוציאים אותי משלוותי.

 

שיניתי גם את השפה שלי. 

אני משתדלת לא לומר "אתה תמיד....." או "אתה אף פעם לא......". 

מקסימום "תסגור בבקשה את צנצנת הסוכר". או "כדאי שתכניס את המזמרה למקום, עומד לרדת גשם". 

 

ועדיין אני תוהה.....מה זאת התופעה הזאת? 

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 17/11/2017 10:55   בקטגוריות קיטורים, T  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של oron's ב-18/11/2017 19:14
 



זה הסתיו בלי הענן


סוף סוף חזר מזג האוויר לסְתָוִיוּתוֹ הנעימה - אמנם לא להרבה זמן, כי כבר צפויים לנו עוד ימים חמים עד סוף השבוע. 

 

קיבלתי את משקפי השמש החדשים (האופטיים) והם ממש מוצלחים. בעצתה של האופטומטריסטית השתמשתי בהם כמה ימים ווידאתי שהמספר נכון והכל מתאים - ואז אתמול הזמנתי גם זוג משקפי ראיה.

 

נהניתי מאד עם הנכדים ביום שני. גם לקחתי אותם לחוג השחייה השבועי, וגם הספקנו לקרוא שלושה פרקים מ"המסע אל האי אולי", ובינתיים נראה שהם מאד התחברו לסיפור.

היה איזה רגע שבו חכמוד אמר שהפרה השחרחורת קצת מפחידה אותו, ואז אמרתי "כן, גם אותי היא הפחידה כשקראו לי את הספר הזה כשהייתי קטנה" וזה מאד הלהיב אותם, שגם אני קראתי את אותו הספר כשהייתי קטנה, וגם אמא שלהם....

 

אתמול היה היום הראשון שבו T התחיל להרגיש טוב יותר ומפלס הכאב פחת. נראה לי שהוא כבר חשב לנסוע לרופא השיניים (בעפולה, כן?) שיבדוק אם הכל בסדר ולמה זה כואב כל כך, אבל אתמול הוא נרגע. דווקא הבוקר הכאב עלה קצת שוב.....אוף. 

 

עדיין לא יצרתי קשר עם אף מאמן/ת ואני תוהה מה עוצר אותי. 

 

דווקא כמאמנת אני מרגישה עכשיו מלאת השראה והכרת תודה. אני לא מחפשת להוסיף עוד מתאמנים בקליניקה כרגע, אבל לפני כשנה ומשהו התחלתי גם לאמן בהתכתבות דוא"ל - מן תהליך כזה שהתפתח וממש עובד יפה - והייתי שמחה מאד להרחיב את זה ולעבוד עם עוד מתאמנים בהתכתבות. 

 

התחלתי לקרוא את הספר "אח שלי איוב" של שמי זרחין, עליו אמרה המוכרת בסטימצקי ש"יש שאוהבים אותו ויש שממש לא" - בינתיים אני מתחברת. 

 

ממשיכה עם ההליכות לפנות ערב ואפילו הארכתי מעט את המסלול, ואני כולי מרוצה מעצמי על העניין הזה.

 

בני וכלתי מגיעים לביקור באמצע דצמבר ואני ממש מתחילה לספור לאחור את הימים ולהתרגש.....

גם בן דודי משיקגו אמור להגיע מתי שהוא עם בתו האמצעית, לביקור "לקראת בת מצווה" דומה לזה שהוא ערך עם בנו לפני שנתיים. 

 

אז זה, כמו שאומרים בגלי צה"ל - מה שקורה עכשיו. בא לי לכתוב "שבוע טוב" ואז נזכרתי שכבר יום רביעי ועוד מעט נגמר השבוע......

 

וגם כאן

נכתב על ידי , 15/11/2017 10:20   בקטגוריות עדכונים, שגרה זה רע?, נכדים, משקפיים, פעילות גופנית, אימון, מזג האוויר  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-16/11/2017 12:05
 



שונאת רוח


אני לא שונאת כמעט. שום דבר ואף אחד. אבל אני שונאת רוח. 
זה אפילו מצחיק אותי בכל פעם מחדש, כמה שאני לא מצליחה להשתחרר מתחושת המחנק הזאת - בכל פעם שיש רוח.
הכי גרוע זה כאשר יש לי רוח חזקה בפנים. אני ממש נחנקת.
אבל גם עכשיו, כשאני יושבת לבטח בתוך הבית והרוח היבשה המזרחית הזאת משתוללת בחוץ (טוב - לא לגמרי משתוללת, יש פרצים כאלה שמידי פעם נרגעים), גורמת לענפים לרקוד ומעיפה את העלים היבשים שעל הארץ בכיוונים שונים - אני מרגישה שלא נעים לי בגוף.
כשזה היה קורה בארצות הברית, הרבה פעמים זה היה בא יחד עם רעידת אדמה (גרנו בדרום קליפורניה). לפעמים הרוחות היו חזקות כל כך שהיה קשה לי ללכת. הייתי נשכבת עליהן, ממש מגיעה למנח אלכסוני, ולא נופלת. 
ובאמת היתה רעידת אדמה חזקה באזור אתמול - אני אמנם לא הרגשתי אותה, אבל בעיראק ו/או איראן יש הרוגים, והבנתי שהיו כאלה שהרגישו גם בארץ. מעניין אם זה קשור.
כשהייתי קטנה גרנו בירושלים, ואני ממש זוכרת את עצמי טומנת את פני בתוך הצוואר של סבתא שלי, שלקחה אותי על הידיים, כי לא הצלחתי לנשום מול הרוחות החזקות בחורף.
גם בגיל מאוחר יותר, כשסתם נסענו במכונית עם הורי, אחי תמיד רצה שהחלון יהיה פתוח ואני דרשתי שהוא יהיה סגור כי נחנקתי כשבאה לי רוח ישירה על הפנים. 
אולי זה עוד משהו שאני יכולה להתאמן עליו - למרות שזה לא באמת כזה עניין - זה לא שיש לי פוביה מלצאת לרוח שכזאת. סתם לא נעים לי. 
ובהקשר הזה - עוד לא הבאתי את עצמי ליצור קשר עם אף אחת מן המאמנות בפוטנציה שאני שוקלת להתאמן אצלן. וזה בסדר. אני מבינה שזה עדיין מתבשל אצלי. וסומכת על עצמי שיגיע פתאום הרגע שבו אהיה מוכנה וארים טלפון. 
T ממשיך לסבול בשקט, אבל נראה שיש איזשהו שיפור זעיר אצלו. הנפיחות ירדה מעט, הוא הצליח לשתות את הקפה (הקר) הבוקר בלי לילל מכאבים. אבל עדיין נזקק למשככי הכאבים (אופטלגין, נורופן) פעם בכמה שעות. שזה עדיין המון. 
למרות זאת הוא יצא לפגישת עבודה שהיתה מתוכננת להיום. 'שותפנו' בא לאסוף אותו והם נסעו יחד. 
אתמול נפגשתי שוב עם 'מחברת' - אנחנו משתדלות להיפגש פעם בשבוע, גם כששתינו עסוקות (היא יותר עסוקה ממני). שוב ושוב אני מגלה כמה טוב לי שיש לי אותה כחברה, וגם בתקופה כזאת ממש לא פשוטה שהיא עוברת, היא עדיין גם אתי, לא רק מרוכזת בעצמה.
לפנות ערב שוב יצאתי להליכה, ובסך הכל אני מאד מרוצה מעצמי בשבוע האחרון. 
היום אאסוף את הנכדים ואקח אותם לחוג השחייה שלהם. אביא איתי גם את הספר "המסע אל האי אולי" שהשגתי סוף סוף (כבר כמעט אין להשיג ספרים של מרים ילן שטקליס). מקווה שיאהבו. 
יאללה, עכשיו הולכת לתייק קצת ניירת 😔

וגם כאן
נכתב על ידי , 13/11/2017 10:15   בקטגוריות רוח, מזג האוויר, בריאות, חברים/חברות, נכדים, ספרים, פעילות גופנית  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של empiarti ב-16/11/2017 08:13
 



לדף הבא
דפים:  

46,678
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , תינוקות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לempiarti אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על empiarti ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ