לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


קטרינה היא ערפדה שנולדה בשנת 1414. במשך על חייה האלמותיים היא נודדת בעולם, מסתתרת בצללים. אבל יום אחד היא מגיעה לעיירה נידחת ונעלמת בעלת היסטוריה ארוכה, ושם היא פוגשת את מי שעתיד לשנות את חייה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2014

פרק שלושים ושמונה


ה-8 למרץ, 14:10
״זה... זה מדהים.״ אומר ג׳ון כשאנחנו נכנסים לדירה. את כל הדרך מהבית של סטייסי לדירה שלי נסענו במונית, כך שלא יכולנו להתחיל לדבר על ערפדים ופיונים לפני הנהג, אך ברגע שנכנסנו לבניין וחלפנו על פני המנקה הזקנה שנמצאת שם בדרך קבע ועלינו במדרגות, התחלתי לספר לו. 
״ולמה זה קורה?״ שואל ג׳ון. את זה עוד לא סיפרתי לו, ואני תוהה איך הוא יגיב.
״טוב...״ אני אומרת, ולחיי מתחממות. אני הרגע הסמקתי?! התגעגעתי להרגשה הזאת. ״כביכול, ערפדים לא אמורים להיות מסוגלים לאהבה.״ אני מתקרבת אליו. ״ואני אוהבת אותך, מתברר, כל-כך חזק עד שאני הופכת לאנושית.״ אני מניחה את ידיי על כתפיו ומביטה בפניו.
עיניו מתעגלות, מתצמצמות ואז נפערות שוב. ״אז את הופכת לאנושית בגלל... בגללי?״
״כן.״ אני מחייכת כשאני חושבת על זה לעומק. ״וששכבנו... ובכן, זה שבר איזה משהו. סטייסי קראה לזה נקודת שבירה.״
ג׳ון מביט בעיניי, עיניים חומות פוגשות עיניים כחולות. הוא נראה מתפעל, ולאחר רגע שפתיו מלטפות את שפתיי. אני מחייכת כנגד שפתיו ומושכת אותו אחריי, לחדרי. למיטה שעדיין לא השתמשתי בה. הוא לא מוחה, רק מחייך אליי בחזרה ומסיר את חולצתי. החיוך לא יורד מפנינו בעודי צונחת על המיטה, שלפתע נדמית נוחה במיוחד. שפתיו חוזרות לשפתיי והחום מתחיל להתעורר, הקשר מתחיל להיווצר בתחתית בטני, וכולנו ידיים ורגליים ושפתיים ואושר.
״רגע,״ אומר לפתע ג׳ון כשאני מקלפת מעליו את חולצתו.
״מממ?״ אני מהמהמת, לא מרוצה מכך שעצר את הרגע.
״אם את הופכת לאנושית...״ הוא מהסס. ״זה אומר שאנחנו צריכים... כאילו...״ עיניו מדלגות בין שנינו ואני מבינה למה הוא מתכוון.
״אמצעי מניעה?״ צירוף המילים יוצא מפי בתור גיחוך, אבל אני גם מהרהרת בשאלתו. ״טוב, אני עדיין לא אנושית לגמרי. לא נראה לי שאני יכולה ל... ל...״ קשה לי לבטא את המילה, המילה שמעולם לא חשבתי שיצא לי לבטא.
נראה שג׳ון מבין את זה. ללא מילים הוא חוזר לנשק אותי, ואנחנו שוקעים בתוך הכרית, חום ותשוקה בוערים מכל עבר. ידיו עוברות על בטני החשופה ועל מותניי וצלעותיי, ממש עד קו החזייה. שפתינו נעמקות ולשונותינו מצטלבות, ושתי גניחות נפגשות בין פיותינו. התשוקה רק מתגברת, והרגע ממשיך לנצח.
שפתיו חזקות על שפתיי. ידיו מחליקות על מותניי ועל גבי ומצמידות אותי אליו עוד יותר. גופו זועק את אהבתו וגופי משיב לו באותה אש. שפתינו רוקדות בתיאום מושלם, טובות יותר מעולם, גופי רוטט מקרבתי לו וראשי מתפוצץ ללא הפסקה, ונאחה רק כדי להתפוצץ שוב.
לאט לאט שארית הבגדים מוצאת את דרכה אל הרצפה, וגופינו משתלבים שוב באש ואהבה רותחת. גניחות פורצות מפי ואנחות מפיו, והוא נושך את שפתי התחתונה. וואו. חום שוטף את כולי. זה לא נגמר. זה לא ייגמר. אנחנו נולדנו לזה. אנחנו לא אמורים להיות רחוקים. אנחנו צריכים להיות ככה, לנצח. גניחותיו באוזני, מעוררות אותי ומסנוורות אותי, גופו על גופי, אש בתוך אש. 
וזה כל מה שקיים. אש.

ה-9 למרץ, 11:36
בפעם הראשונה זה חמש-מאות שנה, אני הולכת להשתמש בשרותים. מדהים כמה שזה מרגש אותי. ומדהים כמה שהתגעגעתי לזה - עד כמה מגעיל שזה נשמע. אבל דווקא זה, המחווה הזאת של ללכת לשרותים ואני אחסוך בפרטים, נראית לי כל-כך אנושית.
כמה אני מופתעת, כשאני פוגשת שם את סטייסי. וכמה אני עוד יותר מופתעת, כשהיא מחייכת אליי כאילו אנחנו חברות ותיקות, ומעולם לא ניסינו להרוג זו את זו.
״אז איך את מרגישה?״ היא שואלת בעוד שתינו שוטפות ידיים מול המראה.
אני מחייכת. ״רגילה.״
״את יודעת,״ היא אומרת בטון ענייני ומהרהר בעודה ניגשת לקטוף נייר לניגוב ידיה. ״חשבתי קצת, ואני חושבת שתזדקקי לזה,״ היא עוברת על ידי בדרכה לדלת, מתחככת בכתפי ומפילה משהו לתוך ידי. אני יודעת שהיא עשתה את זה בצורה הזאת בגלל שיכול להיות שישנן עוד בנות בתאים, ושאנחנו לא יכולות להתחיל לפטפט עכשיו על ערפדים ובני-אדם ושינוי. 
החיוך שלה מידבק. היא מביטה בי כאילו היא באמת שמחה בשבילי, כאילו גילתה פתאום את ישועת העולם. ורק לאחר שהיא יוצאת מהשרותים, אני מרשה לעצמי להסתכל על מה שהיא הנחיתה בידי.
זה שקיק עור קטנטן ועמיד, קשור בחוט קלוע ומחוספס. כשאני פותחת אותו קלות, ריח מוכר למדי (ולא מוכר לטובה) תוקף אותי. אבל להפתעתי, או אולי שלא להפתעתי, אני לא מגיבה מלבד רתיעה קטנה של הפתעה.
בשקיק יש עזרד. והוא לא עושה לי כלום יותר.
אני מחייכת לעצמי, תוחבת את השקיק לכיסי ויוצאת מהשרותים בדיוק בהישמע הצלצול. מיד אני מאיצה את הליכתי, לא רוצה לאחר לשיעור, כשבאמצע המסדרון מישהו בולם אותי ומושך אותי לתוך כיתה ריקה.
לרגע אני בטוחה שזה ג׳ון, ואני נאבקת בו בחיוך, אבל לאחר כמה שניות אני מבינה שהוא חזק מדי מכדי להיות ג׳ון. למעשה, הוא חזק מדי מכדי להיות אפילו אנושי.
אני מרימה את מבטי לפניו של ויליאם.
״ויליאם?״
״את נשמעת מופתעת.״ הוא אומר, ואני מבחינה בשמץ של אי שביעות רצון בפניו. 
״אני... כן,״ אני אומרת את האמת. ״חשבתי שעזבת כבר. לצרפת. למה חזרת?״
כנראה שזה לא היה הדבר הנכון לומר. לסתו נקפצת והוא זוקף את כתפיו אחורנית בצורה שנדמית מאיימת במעט. עמוק בתוך עיניו הכהות, אני חושבת שאני רואה עלבון. ״מעולם לא עזבתי.״
״מה זאת אומרת?״ הקול שלי מתחיל להיות צפצפני וליבי מתחיל לפעום במהרה.
״זאת אומרת שהייתי כאן כל הזמן, ואת אפילו לא-״ לפתע הוא משתתק, ונראה כאילו מקשיב למשהו מרוחק. גבותיו זעות מעט באי הבנה והוא מקמט את מצחו. 
״מה... מה קרה?״ אני שואלת בשקט.
״את יודעת מה אני שומע?״
״מ... מה?״ למה אני מגמגמת? זה ויליאם. זה רק ויליאם. למה אני מגמגמת? הוא מפחיד אותי? ממתי? ולמה?
״את פעימות הלב שלך.״ הוא אומר בקול רגוע, שקט ויציב. לאט לאט הוא ממקד בי את מבטו, ואני לא מצליחה לפענח אותו. משהו בין בלבול, סקרנות והפתעה. כמו סטייסי ואמא שלי לפניה, הוא מביט בי כאילו אני תעלומה הצריכה להיפתר.
״למה יש לך פעימות לב, קטרינה?״
אני נושמת עמוק, מתכוננת להנחית את המכה. ויליאם לא יודע. הוא לא יודע שאני משתנית. איך הוא עלול להגיב? מה הוא יאמר? האם הוא ישמח או יתעצב או יכעס? 
״אני הופכת לאנושית, ויליאם.״ 
הבלבול בעיניו מתעמק, בלבול קר ומחושב. הוא כבר לא מביט בי כמו שנהג להביט בי - בחום וחיבה. עכשיו אני רואה אצלו שברירי שנאה כשהוא נועץ בי את עיניו. ״זה לא יכול להיות.״
״אם אתה שומע את פעימות הלב שלי, אתה יכול לדעת שאני לא משקרת.״
הוא שותק למשך עוד כמה שניות, ככל הנראה מאזין לפעימות לבי. הוא נראה כמעט מהופנט, כמו שקוע בטרנס כלשהו. ״זה מדהים,״ הוא ממלמל בינו ובין עצמו. ״איך זה קרה?״
״זה...״ המילים נתקעות בגרוני. ״סיפור ארוך.״ אני לא יודעת איך בדיוק אני אמורה לספר לויליאם שבגלל האהבה שלי אל ג׳ון, הערפדיות עוזבת אותי. 
ויליאם ממקד בי מחדש את מבטו, מפסיק להאזין ללבי. הוא מחייך חיוך קטן ומצמצם את עיניו, מביט בי - שוב - כאילו אני סרט מעניין או תופעה מעולם אחר.
״את יודעת,״ הוא אומר לפתע, וקולו מתמלא קרירות. ״מעולם לא אמרת לי תודה.״
״חזרנו לזה?״ אני נאנחת, נזכרת בויכוח שהיה לנו לפני זמן מה. ״תודה, ויליאם, שעזרת לג׳ון לחזור אליי. אני אסירת תודה. פשוט תפסיק להתנהג כמו תינוק.״
כנראה שוב אמרתי את המילים הלא נכונות בעליל. בהבזק של רוח וצבע ויליאם מצמיד אותי לקיר, ידיו כולאות אותי משני צדדי כמו כלא. אני יודעת שאין טעם לנסות לברוח, הוא הרי יותר מהיר ויותר חזק ממני כעת, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לחכות שהוא יעזוב אותי. ״את חושבת שאני תינוק?״ הוא שואל בקול נמוך ומסוכן, ולראשונה אני באמת מפחדת ממנו, מויליאם. ממי שנהג להיות חבר שלי. זה שהיה לצדי כשהייתי לבד.
״ו... ויליאם,״ אני ממלמלת. ״תעזוב אותי.״
את מה שקורה לאחר מכן אני לא יכולה לחזות בשום אופן. נראה שוב הבזק של רוח וצבע, רק קצר יותר מהקודם, ולאחר שבריר שנייה שפתיו של ויליאם לוחצות על שלי.
זאת הרגשה מוזרה. אני אמנם מרגישה משהו מתעורר בינינו, וככל הנראה גם הוא מרגיש את זה, אבל אין מה להשוות את זה עם התשוקה שאני מרגישה בקרבתו של ג׳ון. ידיו עדיין כולאות אותי ביניהן ושפתיו מכריחות את שפתיי להיפתח במגע עם שלו. ההרגשה כבר מפסיקה להיות נעימה אלא הופכת למוזרה ואפילו קצת נגעלת, ואני מנסה להתנער ממנו. אבל הוא רק מחזק את אחיזתו, ואין טעם להמשיך להיאבק. אני לא יכולה לנצח במאבק נגד ערפד בוגר, גם אם הוא צעיר ממני. 
מעולם לא הרגשתי כל-כך חסרת אונים. מעולם לא מצאתי את עצמי בסיטואציה שבה לא יכולתי לזוז ולא יכולית להגיב, בזמן שמישהו עשה בי כרצונו. מעולם לא הגעתי למצב שבו לא יכולתי להשיב מלחמה, וזה גרם ללבי רק לפעום מהר יותר, בפחד הולך ומתגבר ממה שעתיד לקרות.
אבל את כן יכולה להחזיר מלחמה, קטרינה. מה יש לך בכיס?
ברגע שהמחשבה עוברת בראשי אני שולחת את ידי אל כיסי. ויליאם לא שם לב לתנועה הקטנה הזאת, ולאחר רגע אני שולפת את השקיק הקטן שסטייסי נתנה לי. בשתי אצבעות אני חופנת מנה קטנה של גרגירי עזרד, ובתנועה חדה ומהירה ככל שאוכל אני מרימה את זרועי וזורקת אותם בפניו של ויליאם.
הוא צורח אבל משתתק מיד כדי לא לקרוא עוד אנשים למקום, ומתרחק ממני בעודו אוחז בפניו ומסנן קללות. שפתינו מתנתקות באחת ואני מתנשמת עמוקות, מביטה בו בשנאה ובתיעוב שמעולם לא ידעתי שקיימים בי. הוא כל-כך השתנה, ואני כבר לא יכולה לזהות את הבחור החמוד ששבה את לבי. כעת, הוא נראה יותר ויותר כמו מפלצת מוצצת דם ואלמותית.
ויליאם מביט בי בכעס, אוחז בעור פניו הנשרף לאטו במגע עם העזרד. הוא חורק את שיניו, ובמשב רוח נוסף נעלם מבעד לחלון, מותיר אותי עומדת המומה בכיתה ריקה, עם שקיק רעיל ושפתיים כאובות.

12:06
״הוא עשה מה?!״ 
חצי מהכיתה מסתובבת להסתכל עלינו בעודם אורזים את חפציהם.
״תירגע,״ אני ממלמלת, וכבר מתחרטת על כך שפלטתי את זה. ״זה היה כלום. התגוננתי.״
״הוא עדיין בן-זונה. איך הוא מעז לנשק אותך!״ פניו של ג׳ון מאדימות בעודו גורף את הציוד שלו משולחן בכעס. הוא לא מביט בי אפילו, ואני יודעת שכל מחשבותיו מרוכזות בויליאם.
״יהיה בסדר.״ אני משכנעת אותו. ״הוא בטח כבר חזר לצרפת.״ אבל אני לא בטוחה כל-כך בדבריי.
״אני הולך למצוא אותו,״ מחליט ג׳ון בעודנו מתקרבים אל הלוקרים. הוא פותח את המנעול שלו בידיים רועדות ובשיניים חורקות מרוב זעם, זורק את הציוד פנימה וטורק את דלת המתכת בחבטה. שוב, כל התלמידים בסביבה מסתכלים עלינו.
״ג׳ון,״ אני מניחה יד מרגיעה על כתפו ומנסה להביט אל תוך עיניו, מנסה להראות לו שהוא היחיד שנסער מזה. למרות שזה לא נכון. ״תשתלט על עצמך. מה קורה לך?״
״אני לא מוכן שהוא יחשוב שאני איזשהו כלבלב מסכן שמצאת ברחוב,״ הוא מסנן. ״ושאת משתמשת בי כברירת מחדל, ככה שברגע שתביני שהוא טוב יותר תרוצי אליו. הוא מתנהג אלייך כאילו את הטרף שלו.״
אני רוצה לומר שזאת התנהגות ממוצעת של ערפדים, אבל אני שותקת בגלל ההמון ששוצף מסביבנו.
״אנחנו נאחר לשיעור.״ אני נוקטת בשיטה אחרת. ״בוא.״ אני אוחזת בזרועו.
״אני לא מוכן לתת לו לעשות מה שבא לו כאילו אני לא קיים!״ מתרעם ג׳ון ומתנער מאחיזתי. עכשיו שאני אנושית, הוא יותר חזק ממני. וזה לא מוצא חן בעיניי בכלל.
״אתה יותר טוב ממנו,״ אני אומרת בדיפלומטיות. ״תרד מזה. פעם הבאה שהוא יחזור נטפל בו כמו שצריך, אוקיי? אבל לא עכשיו.״
״את לא מתקרבת אליו.״ אומר ג׳ון בקול נמוך.
״אוקיי, אתה חייב להירגע.״ אני אומרת בקול תקיף. ״אתה לא מתנהג כמו עצמך. אתה מתנהג כאילו אתה במחזור.״ אני מנסה להתבדח, אבל הוא רק מביט בי כאילו אני ילדה קטנה שלא מבינה את חומרת המצב. כאילו הוא אומר ׳זה לא הזמן להתבדח עכשיו, קטרינה. באמת.׳ אני שונאת את זה.
במשך כמה רגעים אנחנו פשוט נועצים זה בזו מבטים, כל אחד מנסה לשכנע את השני שהוא צודק. אני מקווה שהוא יכול לראות בעיניי את מה שאסור לי להוציא מפי; ויליאם חזק ממך. הוא יכול להרוג אותך. אל תלך.
אבל הוא לא מבין את אזהרתי. אולי הוא חושב שהוא צריך להוכיח את עצמו, בפניי או בפני ויליאם או אולי בפני עצמו. אולי הוא חושב שבגלל שאני חלשה ממנו, הוא יוכל לגבור על כל אחד.
אסור לו לחשוב ככה. זה לא יוביל לשום דבר טוב.
אבל כשאני פוצה את פי לומר עוד משהו, הוא כבר נעלם בין התלמידים הרבים, מגדף לעצמו בשקט. וכשאני מנסה לרדוף אחריו, הזרם רק סוחף אותי לכיוון השני, כאילו אני סתם אנושית.

12:37
לאחר שחצי שיעור עובר וג׳ון לא חוזר לכיתה, הדאגה שלי מתפוצצת ואני מבקשת לצאת לשרותים. הקול שלי יוצר כיבבה חנוקה ואומללה, ואניבטוחה שמחצית הכיתה חשבה שיש לי בעיות קשות במעי. בכל מקרה, ברגע שעברתי את מפתן הדלת האצתי את הליכתי, מציצה בכל כיתה ריקה שנקרית לעיניי בחיפוש אחר ג׳ון או ויליאם. בינתיים אני שולפת את הטלפון מכיסי ומתקשרת אל ג׳ון, ולאחר מכן אל ויליאם. שניהם לא עונים, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לנחור ״גברים״ בבוז, אבל אני מודאגת מדי מכדי לחשוב על עצמי כרגע.
אני יוצאת מבניין בית הספר וסורקת את החצר הריקה, מחכה לסימן שאולי היא בכל זאת לא ריקה. אבל לא. היא ריקה.
אני מסתובבת כמה פעמים במקומי כמו קרוסלה מטומטמת, אבודה ומבולבלת, ואז צועדת לכיוון מגרש הכדורסל, המכוסה בגגון בגלל החורף שהרגע נגמר.
ושם..
ראשית אני מבחינה בשתי דמויות. הן בערך באותו גובה. שני גברים. שוב אני מקללת את הראייה האנושית החלשה הזאת.
אז דמות אחת צועקת, מנופפת בידיה באוויר כאילו מנסה להוכיח משהו. הדמות השנייה מקשיבה. הדמות הראשונה מניפה את ידה ומטיחה אותה בכוח לפניה של הדמות השנייה, אך זו לא זעה אפילו.
ואז מונף אגרוף, והדמות הראשונה מתרסקת על האספלט הקשה. אני שומעת את הזעקה עד לכאן, מהדהדת במגרש. אני מזהה את קולו של ג׳ון, ורגליי נושאות אותי בריצה לכיוונו.
ויליאם בועט בו. פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית. כל בעיטה קורעת משהו בתוכי. אני רואה את ג׳ון מתפתל על הקרקע, מתעוות מעט וצועק עוד משהו. אבל ויליאם רק משחרר עוד בעיטה. אלוהים אדירים, הוא נהנה מזה?!
אני רצה קדימה, הכי מהר שאני יכולה אבל עדיין לאט מדי. אני שונאת להיות אנושית. אני כל-כך איטית. ויליאם ממשיך להרביץ לג׳ון, ואני מרגישה רטיבות על לחיי ועיניי מיטשטשות. התחושה המוכרת ורצופת הגעגועים של בכי.
אני בוכה. יכול להיות שאני אפילו צורחת משהו. כל מה שאני יכולה לראות זה את הדמות האנושית המכווצת על הקרקע הקשה של מגרש הכדורסל, ואת הערפד החזק העומד מעליה, הבעתו ריקה ורגלו בועטת במלוא הכוח.
אני מתפרצת למגרש ורצה לכיוונם, מועדת אך לא עוצרת. צועקת משהו. נשמע כמו שמו של ויליאם. ואז שמו של ג׳ון. ושוב שמו של ג׳ון.
אני כבר במרחק שלושה מטרים מהם כשאני שומעת את צליל ההתפצחות המחליא כשויליאם בועט בפעם השישית. 
ג׳ון לא צורח. הוא כבר סיים לצרוח. הוא פשוט שוכב שם, פשוט איברים, מדמם ושבור, ואני לא שם. ואני רחוקה. ואני ריקה ומתה מבפנים וכל מה שקיים בי זה דמעות ועצב ואהבה אינסופית, כשאני נופלת על ברכיי בייבבות. משהו כואב גם לי, משהו בפנים, אבל אני עדיין לא בטוחה מה זה. כל מה שאני רואה זה אותו, כמו בובת סמרטוטים, על רצפת המגרש, לא מודע לדבר מלבד לכאב ולאפלה.
״ויליאם!״ אני מזדעקת בקול שבור ומרימה אליו את מבטי. הוא מביט בי כמעט ביהירות, ככל הנראה סוף סוף מרגיש חזק יותר ממני. ואני, חסרת תועלת. חלשה. אנושית מדי, איטית מדי.
איך יכול להיות שזה מה שרציתי? ששמחתי כשגיליתי שאני משתנה? איך יכול להיות שלא חשבתי על העובדה שעכשיו אין בי את הכוח להגן על אהוביי. עכשיו הם מגיעים למצב הזה, חצי מתים במגרש.
״למה....״ אני מייבבת וגרוני חנוק מדמעות. ״למה עשית את זה?״ הקול שלי כל-כך חלש, כל-כך צרוד, גרוני ושבור ומלא כאב. ״למה עשית את זה...״
״הוא התנפל עליי.״ אומר ויליאם.
״אז מה?!״ אני צועקת. אין איש מסביבנו. ״אתה ערפד! אתה יותר חזק ממנו! הוא לא יכול לפגוע בך אבל תראה מה עשית לו!״
״הוא קילל אותי וצעק עליי והרביץ לי.״ אומר ויליאם, ונשמע כמו ילד קטן וכעוס. ״הוא היה צריך לדעת שלא כדאי לו לעשות את זה.״
״הוא לא ידע שאתה ערפד.״ אני אומרת בקול חנוק. ״הוא לא ידע שאתה ערפד...״ הוא לא ידע. מעולם לא אמרתי לו. הכל באשמתי. אם הוא רק היה יודע, הוא היה יודע לא להתעמת איתו.
ויליאם שותק. אני לא מסתכלת עליו. אני לא מסוגלת להסתכל עליו, כנראה מרוב הפחד ממה שאגלה במבט שלו. אני לא רוצה לדעת מה הוא רואה ומה הוא חושב. אני לא רוצה לדעת מה גרם לו לצאת ככה מדעתו, להכות אנושי כמעט עד מוות.
ידיי רועדות כשאני שולפת את הטלפון שלי מכיסי. אצבעותיי רועדות כשאני מחייגת למוקד החירום, ושפתיי רועדות כשאני מדווחת להם בפאניקה הולכת וגוברת. בשלב כלשהו הדמעות מצטרפות ואני לא רואה כלום חוץ מדמותו המטושטשת של ג׳ון על רצפת האספלט.
שתי דקות עוברות. אני מרגישה כל שנייה כאילו היא מתקתקת בתוכי. אף אחד לא זז, הנשימות הרדודות שלי, זרות כל-כך, הן הדבר היחיד שאני שומעת. ויליאם לא זז, וחזהו של ג׳ון עולה ויורד ברעידות קלות. אילולא הפצעים הרבים המקשטים את עורו וגפיו המעוותים בזוויות לא טבעיות, הייתי חושבת שהוא ישן. באותו רגע, כל מה שאני מקווה זה שאני ישנה. שאולי כל זה חלום, לא אמיתי, פרי דמיוני. פשוט חלום רע. סיוט שאני עומדת להתעורר ממנו, ולגלות את עצמי מחובקת בזרועותיו של ג׳ון, במיטה החמה שלי.
״קטרינה,״ אומר ויליאם לאחר המון זמן. אני שומעת בקולו את האי-ודאות - הוא לא יודע מה לומר, איך להגיב, מה לעשות איתי, כשאני שרועה כך על הקרקע לצדו של ג׳ון, שותקת ובוכה לעצמי. הוא מעולם לא היה במצב כזה. הוא אבוד. הוא מבולבל. 
ויליאם אומר שוב את שמי, מהוסס. ידו נוגעת מעט בשערי, מגע מרפרף ולא יותר, ככל הנראה מנסה לנחם אותי, אבל אני מתחמקת ממגעו, ולאחר רגע ידו חוזרת אחורה.
״לך.״ אני לוחשת, שבורה. ״לך מפה, ויליאם.״
הוא נושם נשימה חדה ולא נחוצה. אני שומעת אותו פוסע כמה צעדים אחורנית, ולא מבינה מה מונע ממנו לרוץ מכאן ברגע זה.
״לך, ויליאם.״ אני אומרת שוב, הפעם בקול רם יותר. ״תחזור לצרפת. לשם אתה שייך.״ אני לא יודעת למה אני מדברת בכזה רוגע, בכזאת שלווה, כאילו הוא לא עשה את מה שהוא עשה. לרגע אני כמעט מסתובבת אליו, כדי להביט בעיניו, אבל גם כשאני מנסה אני מוצאת שאני תקועה במקומי, לא מזיזה שריר. אני לא מצליחה להביט בו. אני לא רוצה לראות אותו. אני לא מסוגלת פשוט.
ויליאם פוסע עוד כמה צעדים אחורנית.
״ואל תחזור.״ אני לוחשת. 
פחות משנייה, והוא כבר לא שם. 
כל מה שנותר זה משב רוח העוטף אותי למשך כמה רגעים, גופו השבור של ג׳ון והדמעות שכבר הספיקו להתייבש על פניי. ואיכשהו, אני יודעת, שעכשיו הוא אכן עזב באמת.

22:38
״קטרינה,״ משהו חם נוגע בכתפי. ״אולי כדאי שתלכי הביתה.״ זה נשמע כמו קול של אישה, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה כל-כך. כרגע, דבר לא בטוח. אני לא יודעת למה להאמין, מלבד לעובדה שג׳ון שוכב במיטת חולים לבנה, לבוש חלוק של בית החולים, גבס עוטף חלקים רבים מדי בגופו ותחבושות חלקים נוספים. הוא ישן, וקוצב הלב לצדו מצפצף ביציבות, אבל עיניי נותרות פקוחות והדאגה לא עוזבת אותי לרגע. אני פוחדת שאם רק אעז להסב את מבטי, מישהו יגיע וינפץ את אהבתי מחדש.
״קטרינה.״ 
״היא צריכה לזוז.״
״התקשרתי כבר לאמא שלה. היא בדרך.״
הם מדברים כאילו אני לא כאן. ובמובן כלשהו אני אכן לא כאן, אבל אני כן. אני שומעת אותם, אבל אני חירשת. אני רואה רופאים מסתובבים ואת אמא של ג׳ון עם מצח מקומט מדאגה, אבל עיניי מעורפלות. יש פה יותר מדי לבן. יותר מדי סטרילי. הריחות החריפים של התרופות הבוקעים מכל מקום עושים לי סחרחורת, ואני מרגישה כמו מסוממת. 
אני לא יודעת כמה זמן עובר עד שעוד יד נחה על כתפי ועוד קול אומר את שמי. קול חדש, יד חדשה. היא לא חמה. גם אין לה דופק.
״קטרינה, חמודה.״ אומרת אמא באוזני. ״הכל יהיה בסדר. את צריכה ללכת הביתה.״
איכשהו קולה מצליח להעיר אותי, ושפתיי מצליחות ליצור מילים, שאיכשהו מצליחות להתחבר למשפט. ״הוא לא ידע שויליאם ערפד.״
אמא מעיפה מבטים לצדדים, כאילו פוחדת שמישהו מצותת לנו. ״קטרינה. בואי ונדבר על זה בבית.״
״לא.״
״נדבר על מה שאת רוצה.״
״אני לא רוצה לדבר!״ אני מרימה מעט את קולי וכמה מהאחיות מסתובבות לכיווננו. 
״קטרינה.״ אומרת אמא בקול נוקשה שמוכר לי יותר מדי. ״בואי. לפני שאני אאלץ להכריח אותך.״ אין לי ספק בנוגע למה היא מתכוונת. היפנוט, כמובן. כעת, היא ערפדה ואני לא. ושוב - דבר נוסף שאאלץ להתמודד איתו. 
ואז אמא רוכנת אליי עוד קצת, עד שקצות שפתיה מדגדגות את אוזני. ״אל תשכחי שאני יותר חזקה ממך. אני אגרור אותך מכאן אם צריך.״
אני שותקת, אבל שתינו יודעות שאני מתחילה להשתכנע.
״קטרינה. לא יעזור לאף אחד אם תשבי פה כל הלילה. במיוחד לא לך.״
אני יודעת שהיא צודקת. אז אני קמה, מתנודדת מעט על רגליי כמו אישה בהיריון, מביטה באמא שלי במבט שאפילו אני לא מבינה, ואז משפילה את מבטי לג׳ון הישן. הוא כל-כך רגוע. הוא לא יודע שהוא כולו שבור ומנופץ, כנראה בגלל כל משכחי הכאבים שנתנו לו. פיו פעור מעט, שערו הפרוע בולט על הכרית הלבנה, ולחייו צוברות לאט לאט אדמומיות אנושית. הוא בהחלט נראה טוב יותר מלפני שלוש-ארבע שעות.
״קטרינה.״ אמא דוחקת בי.
אני רוכנת ונושקת לג׳ון על מצחו, מניחה לשפתיי להתמהמה קמעה על עורו. אני מרגישה כל נקבובית, וגופי זועק אהבה לכל אחת מהן.
אני מתרחקת ממנו באי רצון והולכת בעקבות אמא שלי. גבי מופנה אליו, והדמעות מסרבות להישאר אצורות בפנים.


אז פרק שלושים ושמונה....
מצטערת - שוב - שלוקח לי כל-כך הרבה זמן להעלות פרקים, ואני יודעת שאני כל פעם מבטיחה להשתדל להעלות מהר יותר ולא עושה את זה, אבל הפעם אני באמת אשתדל להשתדל... P:
אז מה אתם חושבים על הפרק? יצא ממש ארוך הרווחתם.. אשמח לשמוע תגובות, ושיהיה לכולם חזרה-ללימודים שמח! (לא באמת)
Ruhale

נכתב על ידי ruhale , 23/4/2014 23:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק שלושים ושבע


ה-8 למרץ, 09:25
שמש הבוקר המסנוורת תוקפת אותי ברגע שאני פוקחת את עיניי. קורי השינה נמתחים בין ריסיי ופיהוק לא מוכר נפלט מפי. לאט לאט עיניי מסתגלות לאור ואני מבחינה בחזה החשוף שאני שוכבת עליו. פעם שנייה ביומיים. 
״בוקר טוב.״ אומר ג׳ון, ואני שומעת זמזום בוקע מחזהו כשהוא מדבר. אני מסובבת את ראשי באיטיות ומביטה בו, וחיוך מתפשט על פני שנינו.
״בוקר טוב.״ אני עונה לו ומתמתחת כדי לגנוב נשיקה מתוקה מבין שפתיו.
״זה מפצה על אתמול.״ הוא ממלמל כנגד שפתיי. ידיו מתחזקות עליי והוא מעמיק את הנשיקה, רצוף געגוע, חרטה וסליחה. נדמה שהשעות הספורות שבילינו בברוגז השפיעו על שנינו.
אני מעבירה את ידי על עור חזהו והוא נרעד. ידיו חובקות את כולי ואני חלקית שוכבת עליו, רגלינו עדיין מפותלות אלה באלה. אני לא מצליחה להעלות בזכרוני רגעים טובים יותר מאלו, אי פעם. עם ידיו סביבי, שפתיו על שפתיי, שנינו במיטתו באור הבוקר.
הנשיקה מתעמקת. אנחנו מתגלגלים וכעת הוא מעליי, השמיכה עדיין מכסה את שנינו ומשרה חושך חלקי. החום לא מפסיק. ידיו זוחלות על מותניי ועל בטני, משתעשעות בחולצתי. אני מחייכת כנגד שפתיו, והוא מרגיש זאת ומחייך גם. מעולם לא הייתי מאושרת יותר.
ואז הדלת נפתחת בחבטה. ג׳ון יורד ממני מיד. 
סופי, אמו, מביטה בנו בתדהמה ובפה פעור. אני משערת לעצמי שזו הפעם הראשונה שהיא מוצאת את עצמה בסיטואציה כזאת. הרי זה לא שג׳ון מביא כל-כך הרבה בחורות הביתה ועוד מבלה איתן את הלילה.
״היי, אמא.״ מצייץ ג׳ון, ואני מחייכת אליה בהיסוס, מודעת לכך שהסיכוי הכי טוב שלי הוא פשוט להיות בשקט.
״אני לא אשאל שאלות, אוקיי?״ אומרת סופי בקול חלוש ומשתדלת לחייך. ״את כמובן מוזמנת לארוחת בוקר, קטרינה. ואני אשמח לקבל אחר-כך הסבר קצר, למרות שאני לא אבקש אותו כי זה ממש מביך אותי.״ את המילים האחרונות היא כבר ממלמלת, וממהרת לצאת מהחדר בעודה סוגרת אחריה את הדלת בשקט.
ג׳ון ואני מחליפים מבטים, ואז פורצים בצחוק חרישי. 
״אני אזכור את ההבעה שלה לנצח.״ אומר ג׳ון בחיוך.
אני נאנחת ומשלבת את ידיי על בטני בעודי מביטה בתקרה. ״אני מרגישה כל-כך טוב.״ הכנות יוצאת מפי בזרימה.
״שוב ישנת.״ מציין ג׳ון. הוא מתהפך על צדו, נשען על ידו ומביט בי.
״כן.״ אני אומרת בחיוב, אבל הפעם זה לא כל-כך מדהים אותי. אני לא אתן לדבר לקלקל את ההרגשה המופלאה הזאת שמציפה אותי עכשיו. 
״דיברת עם אמא שלך?״ הוא מתעניין.
״כן. אנחנו לא יודעות מה זה, אבל גם הריצה שלי איטית יותר.״ אני אומרת. 
״את יודעת, חשבתי על זה.״ אומר ג׳ון. ״ואני חושב שאני יודע מי יכול לענות על השאלות שלך.״
אני קופצת כל-כך מהר שאני רואה את עיניו מתערפלות לרגע כשהוא לא מצליח למקד אותן בי. ״מי?״ אני כמעט צווחת.
אבל דבר לא מכין אותי לתשובה שלו. ״סטייסי. המשפחה שלה.״
נראה שהוא מצליח לראות את תגובתי בעיניי לפני שאני מוציאה אותה לאור, כי הוא ממהר להוסיף, ״תחשבי על זה, קטרינה. הפיונים בטח חקרו על הערפדים במשך מאות שנים. הם בטוח יוכלו לבוא עם איזשהו פיתרון. וזוכרת בפעם הקודמת שהם כלאו אותך, ושברגע שאני הגעתי הם צייתו לי בלי להסס? אז למה שהם לא יצייתו לי עכשיו, כשאני אשאל אותם את השאלות האלה?״
אני מהססת. יש היגיון בדבריו. אבל... ״אם הכוחות שלי באמת עוזבים אותי, אני לא אוכל להגן עליך.״
״אבל את לא מבינה? הם לא ינסו לפגוע בי מלכתחילה.״ הוא מביט בי בעיניים חומות ומשכנעות, וכבר עכשיו אני יודעת שבסופו של דבר אשתכנע.
״טוב, בסדר.״ אני מוותרת ומפילה את ראשי על כתפו, שואפת את ריחו לתוכי. ג׳ון מחייך - אני חשה את חיוכו - ומחבק אותי חזק יותר, מצמיד אותי לגופו.
לאחר כמה דקות, שבמהלכן אני כמעט נרדמת שוב, ג׳ון ממלמל: ״אנחנו צריכים לרדת לאכול.״
״נכון.״ אני עונה לו, אבל לא זזה. יותר מדי נעים לי במקומי.
״קטרינה.״
״אוקיי...״ אני מרגישה כמו בחורה שמעירים אותה בחמש בבוקר וכל מה שהיא רוצה זה להישאר עוד קצת במיטה, ועוד קצת. ועוד קצת.
לאחר עוד קצת שכנועים וזירוזים, אנחנו מצליחים לקום וג׳ון מתלבש במהירות, כולו סמוק כשהוא נאלץ להחליף את תחתוניו. למרות שכל מה שאני רוצה זה להמשיך לצחוק על הפרצוף שהוא עושה כשהוא יודע שאני מסתכלת, אני מסתובבת ומניחה לו ולמבוכה שלו להתלבש מאחוריי.
לאחר כמעט רבע שעה אנחנו יורדים למטה, היכן שריח נפלא ומגרה של חביתיות מטוגנות נישא לרפינו מהמטבח. רגע, ממתי אני מגורה על ידי ריח של מזון אנושי?
ו....מה אני אעשה כשהם אוכלים?
״ג׳ון.״ אני לוחשת. ״אני לא יכולה לאכול.״
״גם על זה חשבתי.״ הוא עונה בלחישה מרוצה. ״את צריכה לטעום. יכול להיות שגם זה השתנה.״
תקווה מתחילה להתעורר בתוכי. אולי באמת, סוף סוף, אני אוכל לטעום מחדש את נפלאות המטבח האנושי. למיטב זכרוני, ברמה מסוימת זה יותר טוב מדם.
ואז, בפרץ של חשש, אני נזכרת שממש מזמן לא שתיתי. זה כבר כמעט עשרים וארבע שעות. ואפילו לא הרגשתי רעב או שריפה בגרון. לא הפריע לי להיות ליד ג׳ון, ליד צווארו, להריח אותו, לנשק אותו, לשכב איתו...
כאילו אני אנושית.
״בוקר טוב,״ אומרת סופי בקול גבוה מדי כשאנחנו מתיישבים בשולחן. ״קטרינה, אני מקווה שאת אוהבת חביתיות.״ קולה רק הולך וגובה.
״זה לא מה שאת חושבת, אמא.״ אומר ג׳ון בחיוך חבוי. ״היא רק ישנה פה. זה הכל. לא קרה כלום.״ הוא לא מציין שאתמול קרה. יש דברים שאמא לא צריכה לדעת.
ניתן לראות שלסופי הוקל. ״טוב מאוד. אתם עדיין צעירים מדי.״ היא מתרחקת לכיוון המטבח כדי להוציא עוד מצרכים מהמקרר, ובינתיים אני וג׳ון חולקים חיוכים נסתרים. תמיד מצחיק לשמוע שאני צעירה מדי בשביל משהו ממישהו שצעיר ממני פי עשרים.
סופי מניחה מולנו קערה זהובה מלאה בחביתיות מעלות אדים. להפתעתי, קרקור בוקע מבטני, ובהיסוס רב אני דוקרת חביתיה אחת במזלגי ומניחה אותה בצלחתי, מסתכלת עליה כאילו היא משהו שנחת מחלל החיצון.
בינתיים, ג׳ון כבר בולע את השנייה שלו ושופך סירופ מייפל על השלישית. ״נו.״ הוא אומר בפה מלא. ״תטעמי.״
״אף פעם לא טעמת חביתיות?״ שואלת סופי בהפתעה בעודה מתיישבת לצדנו. ״תתביישי לך, קטרינה.״
אני מחייכת אליה וחותכת חתיכה קטנה מהחביתיה שלי. ג׳ון מציץ עליי מזווית מבטו, ואז תופס את סירופ המייפל ושופך כמות נכבדה על הצלחת שלי, מטביע את החביתיה המסכנה.
״ג׳ון!״ נוזפת בו סופי, אבל אני רואה שהיא מנסה להכריח את עצמה לא לחייך. ״אם היא תרצה היא תשים. אתה תישאר בצלחת שלך.״
אני מרימה את חתיכת החביתיה החתוכה בעזרת המזלג ומקרבת אותה לפי כמו בסלואו-מושן. ברגע הבא היא נמצאת בפי ואני לועסת בזהירות.
לוקחים כמה רגעים עד שהטעם תוקף אותי. אבל במקום להיות מר כמו בדרך כלל, זה מתוק. זה מתוק ורך ומנחם וחמים, עם סירופ המייפל שמתפזר בכל חלל הפה. עיניי נפערות מעט ללא כוונה, מרוב הפתעה על כך שהרגע אכלתי אוכל אנושי.
יכול להיות שאני אהיה חולה בגלל זה? יכול להיות שיהיה לי קלקול קיבה ערפדי?
״נו?״ שואל ג׳ון שוב, וסופי מביטה בי בציפייה.
אני מביטה בו בעיניים מאושרות. ״זה מתוק.״
חיוך רחב מתפשט על פניו, שבע-רצון. ״רואה? אמרתי לך. זה שווה את זה.״
״בהחלט.״ אני אומרת, ומעמיסה על צלחתי עוד חמש חביתיות.
זה בהחלט היום הכי טוב בחיי.

13:40
אני מתקרבת לבית שהיה השבי שלי. ג׳ון אוחז בידי ולוחש מילים מעודדות באוזני. הוא ידבר. הכל יהיה בסדר. הם לא יפגעו בי. הם יצייתו לו. הם חייבים. אנחנו נצליח. נקבל את כל התשובות שאנחנו צריכים. הוא אומר את זה כל-כך הרבה פעמים, שאני כמעט מתפתה להאמין לו.
ג׳ון דופק בהיסוס בדלת, היסוס שהוא מתאמץ לא להראות לי. אבל אני רואה.
אני שומעת צעדים מתקרבים לדלת, ולאחר רגע היא נפתחת בידי לא אחרת מאשר סטייסי. פניה הופכות ממחייכות ומזמינות למופתעות, ואז לזועמות וחוששות כשהיא מבחינה בי. היא ממהרת להעביר את מבטה לג׳ון. ״מה אתם עושים פה?״
״אפשר להיכנס?״ הוא שואל.
״מה אם אני אגיד לא?״ היא נשענת על משקוף הדלת.
״אז אני יודע שאמא שלך תגיד כן.״ עונה ג׳ון. ״אתם חייבים לציית לי או משהו, לא? איזשהו קטע של דרגות בעולם הפיונים או משהו?״
סטייסי קופצת ממקומה בלחישת ״ששששש!״ רמה. היא מעיפה מבטים לצדדים, ואז זזה באי רצון הצדה ומניחה לנו להיכנס, בעודה נועצת בי מבטים רושפים.
היא מובילה אותנו במסדרון ארוך ומלא דלתות נעולות, ככל הנראה מובילות לצינוק כמו זה שאני שהיתי בו כשהוחזקתי כאן כאסירה. בסוף המסדרון היא נכנסת לדלת עץ רגילה, ושם נגלה לעינינו סלון רגיל של בית רגיל, עם ספות, שולחנון קטן וטלוויזיית פלזמה ענקית תלויה על הקיר. מולנו טבועה אח בוערת בקיר, אבל האש אפורה.
סטייסי מתיישבת על הכורסא ואנחנו מתיישבים מולה. אני רואה שהיא לא מרוצה מזה שאנחנו מרגישים כאן כמו בבית.
״מה?״ היא נובחת.
״ההורים שלך בבית?״ אני שואלת. סביר להניח שלהם יהיו יותר תשובות מלפיונית בת השבע-עשרה הזאת.
״לא.״ היא אומרת.
״אוקיי.״ ג׳ון מעיף לעברי מבט מזהיר, כמו אומר ׳תהיי בשקט׳. אז הוא חוזר להביט בסטייסי בציפייה. ״אנחנו לא פה כדי לפגוע או לנקום, מבטיח.״
סטייסי לא מגיבה.
״בזמן האחרון...״ הוא מעיף לכיווני עוד מבט ואני מהנהנת בעידוד מזויף. ״קטרינה חווה שינויים.״
סטייסי עדיין לא מגיבה, מחכה שנמשיך לדבר.
״היא מסוגלת לישון.״ ג׳ון מטיל את הפצצה, ועיניה של סטייסי נפערות מעט אך היא ממשיכה לשתוק. ״והיא יכולה גם לאכול אוכל אנושי, ומהירות הריצה שלה הואטה.״
סטייסי מזדקפת בעניין. ״זה בלתי אפשרי.״ היא חוזרת על מילותיה של אמא שלי.
״טוב, זה קורה.״ אומר ג׳ון. ״קיווינו שאולי... יש לכם תשובה. הרי חקרתם את הערפדים במשך מאות שנים, לא?״
״טוב...״ היא מהססת. ״כן. אבל מעולם לא שמעתי על מקרה כזה. זאת אומרת...״ היא משפילה את מבטה ומצחה מתקמט, כאילו היא מהרהרת במשהו ומנהלת ויכוח בינה לבין עצמה. ״יש את... אבל זה לא יכול להיות... זה כל-כך נדיר...״
״סטייסי.״ אני אומרת בקול רם והיא מרימה את מבטה. ״את יודעת מה זה יכול להיות?״
היא מיישרת מבט לעיניי, והוא שונה. היא כבר לא מביטה בי כאילו אני משהו שלא נשטף באסלה. היא מביטה בי בעניין, ובהרהור, כאילו אני מוצג מעניין במוזיאון - בדיוק כמו שאמא שלי הסתכלה עליי, רק שלה באמת לא היתה תשובה. לסטייסי יש, ואני רואה את זה, ואני צריכה לגרום לה לומר לי את זה.
״קטרינה.״ היא אומרת. ״אני צריכה לדבר איתך בפרטי.״
״אין סיכוי.״ אומר ג׳ון.
סטייסי מגלגלת את עיניה. ״אני לא אפגע בה. אתה יכול לצוות עליי, אם אתה רוצה. אתה יודע שאני מחויבת לציית לך בגלל הקטע של הדרגות.״
ניתן לראות שג׳ון לא מרוצה מכך, אבל הוא רק מחמיץ מעט את פניו ואומר, ״אני אוסר עלייך לפגוע בה.״
סטייסי מגחכת. ״היית יכול לוותר על ה׳אוסר עלייך׳. יכולת לומר פשוט ׳אל תפגעי בה׳ ולא לצאת חנון יותר ממה שאתה עכשיו.״ לפתע ניתן להבחין בשמץ קטן מסטייסי הקודמת, זאת שיצאה איתי לשופינג והתלהבה משטויות.
סטייסי קמה מהכורסא ומסמנת לי לקום וללכת בעקבותיה. היא מובילה אותי לדלת בצד השני של החדר, ואני מרגישה במבטו הדואג של ג׳ון עוקב אחרינו לאורך החדר. אני מסתובבת ומחייכת אליו ומפריחה אליו נשיקה, ואז אנחנו עוברות בדלת ואני לא רואה אותו יותר.
נכנסנו לחדרון קטן ועגול, עם ספות עגולות מסודרות בצמוד לקירות כמו בחדר המתנה, ובמרכז בר נמוך עם משקאות שונים. אני לא שואלת למה משמש החדר הזה; כל מה שאני רוצה זה תשובות לבעיה שלי.
אנחנו מתיישבות על אחת מהספות וסטייסי נועצת בי עיניים חודרות. ״אני צריכה שתהיי כנה, כי זה הדבר היחיד שיעזור לי להבין אם זה באמת מה שאני חושבת שזה.״
אני מהנהנת באישור ומחכה לדבריה.
אני מצפה שהיא תשאל משהו על ההיסטוריה שלי, אולי על ההרגלים שלי, או אולי האם אכלתי או הרחתי משהו מוזר בימים האחרונים, אבל מה שהיא באמת שואלת מותיר אותי המומה לגמרי; ״את אוהבת את ג׳ון?״
פי נפער ואז נסגר. ״מה הקשר?״ אני מצליחה לשאול לבסוף.
״פשוט תעני. בכנות.״
״כן.״ אני עונה ללא היסוס. ״אני אוהבת אותו.״
״בטוחה?״
״כן.״
״מכל הלב?״
התשובות שלי הופכות מהוססות יותר. ״כן...״
״אוקיי.״ היא משנה את תנוחת ישיבתה ומביטה בי כאילו היא הפסיכולוגית ואני המטופלת. האמת, ככה אני גם מרגישה. 
״עכשיו, שוב, בכנות.״ אומרת סטייסי. היא מביטה ישירות בעיניי, ואין פחד בעיניה. ״מתי השינויים התחילו?״
״אתמול.״ אני עונה. ״בערך בשמונה בערב.״
היא משנה שוב את תנוחתה. ״ובכנות, כנות אמיתית, האם - אתמול בשמונה בערב - כן או לא - שכבת עם ג׳ון?״
״מה לעזאזל?!״ אני פולטת וכבר מתכוונת לקום ולצאת מכאן. מה זה השאלות האלה?!
״קטרינה.״ אומרת סטייסי בקול מזהיר. ״אמרנו בכנות. את חייבת להאמין לי שיש קשר בין זה ובין הבעיה שלך. כן או לא שכבת עם ג׳ון אתמול?״ סומק עולה על לחייה.
״כן.״ אני אומרת באי רצון. ״כן, שכבנו. מרוצה? צריכה עוד פרטים אישיים?״
״זאת היתה הפעם הראשונה? של שניכם?״
אני רוצה לצרוח. מה היא חושבת לעצמה?! מה זה השאלות האלה?! לא בשביל זה הגעתי לכאן! אבל אני עונה לה, ומשתדלת לשמור על רוגע. ״כן.״ תשובות קצרות ככל האפשר.
״טוב.״ אומרת סטייסי בעניין. ״אז בגלל זה השינויים.״
״בגלל ששכבתי עם ג׳ון?״
״בגלל שאת אוהבת אותו.״
אני מצמצמת את עיניי בחשדנות. ״אני לא מבינה.״
״ערפדים לא אמורים לאהוב בני אדם.״ אומרת סטייסי. ״כמו שאת אוהבת את ג׳ון. הם יכולים ליהנות מנוכחותם או להרגיש טוב בחברתם, אבל לא לאהוב בכזאת רמה.״ לחייה הולכות ומאדימות, ואני מבינה מדוע.
״בגלל שאת כל-כך אוהבת את ג׳ון, ובגלל שזה כל-כך נוגד את הקיום שלך, מתחילים השינויים. זה קרה רק פעם אחת בהיסטוריה. ככה אני יודעת. זה מאוד נדיר.״ עיניה גדולות ומעריצות כשהיא מביטה בי. ״ונקודת השבירה היתה כששכבתם. כי זה היה באמת סמן של אהבה. ולא שום דבר אחר.״
משהו זז בכוח בחזי ואני קופצת. זה כמעט כואב, כמו מעיף את צלעותיי לצדדים.
סטייסי שמה לב לזה ומחייכת חיוך מרוצה. ״זה היה הלב שלך.״
״הלב שלי?״ אני לוחשת בתדהמה. ״הלב שלי מת. הוא דומם.״
״כבר לא.״ עכשיו היא מחייכת. ״ג׳ון החייה אותו.״
״זה... זה מטורף לגמרי.״ אני קמה ממקומי ומתחילה להסתובב ברחבי החדר. ״הגוף שלי מתחיל להשתנות בגלל שאני אוהבת את ג׳ון? זה הגיוני בכלל?״
״כמו שאת רואה.״ מחייכת סטייסי.
״ו... ו...״ אני מנסה למצוא טיעונים נגדיים, ללא הצלחה. ״ולמה אני משתנה בדיוק?״ 
אבל איכשהו אני יודעת את התשובה לפני שהיא אומרת אותה:
״לאנושית, כמובן.״

נכתב על ידי ruhale , 6/4/2014 19:52  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  ruhale

בת: 15

תמונה



מצב רוח כרגע:


הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
4,546
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לruhale אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ruhale ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ