לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


קטרינה היא ערפדה שנולדה בשנת 1414. במשך על חייה האלמותיים היא נודדת בעולם, מסתתרת בצללים. אבל יום אחד היא מגיעה לעיירה נידחת ונעלמת בעלת היסטוריה ארוכה, ושם היא פוגשת את מי שעתיד לשנות את חייה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2014

פרק שלושים ושבע


ה-8 למרץ, 09:25
שמש הבוקר המסנוורת תוקפת אותי ברגע שאני פוקחת את עיניי. קורי השינה נמתחים בין ריסיי ופיהוק לא מוכר נפלט מפי. לאט לאט עיניי מסתגלות לאור ואני מבחינה בחזה החשוף שאני שוכבת עליו. פעם שנייה ביומיים. 
״בוקר טוב.״ אומר ג׳ון, ואני שומעת זמזום בוקע מחזהו כשהוא מדבר. אני מסובבת את ראשי באיטיות ומביטה בו, וחיוך מתפשט על פני שנינו.
״בוקר טוב.״ אני עונה לו ומתמתחת כדי לגנוב נשיקה מתוקה מבין שפתיו.
״זה מפצה על אתמול.״ הוא ממלמל כנגד שפתיי. ידיו מתחזקות עליי והוא מעמיק את הנשיקה, רצוף געגוע, חרטה וסליחה. נדמה שהשעות הספורות שבילינו בברוגז השפיעו על שנינו.
אני מעבירה את ידי על עור חזהו והוא נרעד. ידיו חובקות את כולי ואני חלקית שוכבת עליו, רגלינו עדיין מפותלות אלה באלה. אני לא מצליחה להעלות בזכרוני רגעים טובים יותר מאלו, אי פעם. עם ידיו סביבי, שפתיו על שפתיי, שנינו במיטתו באור הבוקר.
הנשיקה מתעמקת. אנחנו מתגלגלים וכעת הוא מעליי, השמיכה עדיין מכסה את שנינו ומשרה חושך חלקי. החום לא מפסיק. ידיו זוחלות על מותניי ועל בטני, משתעשעות בחולצתי. אני מחייכת כנגד שפתיו, והוא מרגיש זאת ומחייך גם. מעולם לא הייתי מאושרת יותר.
ואז הדלת נפתחת בחבטה. ג׳ון יורד ממני מיד. 
סופי, אמו, מביטה בנו בתדהמה ובפה פעור. אני משערת לעצמי שזו הפעם הראשונה שהיא מוצאת את עצמה בסיטואציה כזאת. הרי זה לא שג׳ון מביא כל-כך הרבה בחורות הביתה ועוד מבלה איתן את הלילה.
״היי, אמא.״ מצייץ ג׳ון, ואני מחייכת אליה בהיסוס, מודעת לכך שהסיכוי הכי טוב שלי הוא פשוט להיות בשקט.
״אני לא אשאל שאלות, אוקיי?״ אומרת סופי בקול חלוש ומשתדלת לחייך. ״את כמובן מוזמנת לארוחת בוקר, קטרינה. ואני אשמח לקבל אחר-כך הסבר קצר, למרות שאני לא אבקש אותו כי זה ממש מביך אותי.״ את המילים האחרונות היא כבר ממלמלת, וממהרת לצאת מהחדר בעודה סוגרת אחריה את הדלת בשקט.
ג׳ון ואני מחליפים מבטים, ואז פורצים בצחוק חרישי. 
״אני אזכור את ההבעה שלה לנצח.״ אומר ג׳ון בחיוך.
אני נאנחת ומשלבת את ידיי על בטני בעודי מביטה בתקרה. ״אני מרגישה כל-כך טוב.״ הכנות יוצאת מפי בזרימה.
״שוב ישנת.״ מציין ג׳ון. הוא מתהפך על צדו, נשען על ידו ומביט בי.
״כן.״ אני אומרת בחיוב, אבל הפעם זה לא כל-כך מדהים אותי. אני לא אתן לדבר לקלקל את ההרגשה המופלאה הזאת שמציפה אותי עכשיו. 
״דיברת עם אמא שלך?״ הוא מתעניין.
״כן. אנחנו לא יודעות מה זה, אבל גם הריצה שלי איטית יותר.״ אני אומרת. 
״את יודעת, חשבתי על זה.״ אומר ג׳ון. ״ואני חושב שאני יודע מי יכול לענות על השאלות שלך.״
אני קופצת כל-כך מהר שאני רואה את עיניו מתערפלות לרגע כשהוא לא מצליח למקד אותן בי. ״מי?״ אני כמעט צווחת.
אבל דבר לא מכין אותי לתשובה שלו. ״סטייסי. המשפחה שלה.״
נראה שהוא מצליח לראות את תגובתי בעיניי לפני שאני מוציאה אותה לאור, כי הוא ממהר להוסיף, ״תחשבי על זה, קטרינה. הפיונים בטח חקרו על הערפדים במשך מאות שנים. הם בטוח יוכלו לבוא עם איזשהו פיתרון. וזוכרת בפעם הקודמת שהם כלאו אותך, ושברגע שאני הגעתי הם צייתו לי בלי להסס? אז למה שהם לא יצייתו לי עכשיו, כשאני אשאל אותם את השאלות האלה?״
אני מהססת. יש היגיון בדבריו. אבל... ״אם הכוחות שלי באמת עוזבים אותי, אני לא אוכל להגן עליך.״
״אבל את לא מבינה? הם לא ינסו לפגוע בי מלכתחילה.״ הוא מביט בי בעיניים חומות ומשכנעות, וכבר עכשיו אני יודעת שבסופו של דבר אשתכנע.
״טוב, בסדר.״ אני מוותרת ומפילה את ראשי על כתפו, שואפת את ריחו לתוכי. ג׳ון מחייך - אני חשה את חיוכו - ומחבק אותי חזק יותר, מצמיד אותי לגופו.
לאחר כמה דקות, שבמהלכן אני כמעט נרדמת שוב, ג׳ון ממלמל: ״אנחנו צריכים לרדת לאכול.״
״נכון.״ אני עונה לו, אבל לא זזה. יותר מדי נעים לי במקומי.
״קטרינה.״
״אוקיי...״ אני מרגישה כמו בחורה שמעירים אותה בחמש בבוקר וכל מה שהיא רוצה זה להישאר עוד קצת במיטה, ועוד קצת. ועוד קצת.
לאחר עוד קצת שכנועים וזירוזים, אנחנו מצליחים לקום וג׳ון מתלבש במהירות, כולו סמוק כשהוא נאלץ להחליף את תחתוניו. למרות שכל מה שאני רוצה זה להמשיך לצחוק על הפרצוף שהוא עושה כשהוא יודע שאני מסתכלת, אני מסתובבת ומניחה לו ולמבוכה שלו להתלבש מאחוריי.
לאחר כמעט רבע שעה אנחנו יורדים למטה, היכן שריח נפלא ומגרה של חביתיות מטוגנות נישא לרפינו מהמטבח. רגע, ממתי אני מגורה על ידי ריח של מזון אנושי?
ו....מה אני אעשה כשהם אוכלים?
״ג׳ון.״ אני לוחשת. ״אני לא יכולה לאכול.״
״גם על זה חשבתי.״ הוא עונה בלחישה מרוצה. ״את צריכה לטעום. יכול להיות שגם זה השתנה.״
תקווה מתחילה להתעורר בתוכי. אולי באמת, סוף סוף, אני אוכל לטעום מחדש את נפלאות המטבח האנושי. למיטב זכרוני, ברמה מסוימת זה יותר טוב מדם.
ואז, בפרץ של חשש, אני נזכרת שממש מזמן לא שתיתי. זה כבר כמעט עשרים וארבע שעות. ואפילו לא הרגשתי רעב או שריפה בגרון. לא הפריע לי להיות ליד ג׳ון, ליד צווארו, להריח אותו, לנשק אותו, לשכב איתו...
כאילו אני אנושית.
״בוקר טוב,״ אומרת סופי בקול גבוה מדי כשאנחנו מתיישבים בשולחן. ״קטרינה, אני מקווה שאת אוהבת חביתיות.״ קולה רק הולך וגובה.
״זה לא מה שאת חושבת, אמא.״ אומר ג׳ון בחיוך חבוי. ״היא רק ישנה פה. זה הכל. לא קרה כלום.״ הוא לא מציין שאתמול קרה. יש דברים שאמא לא צריכה לדעת.
ניתן לראות שלסופי הוקל. ״טוב מאוד. אתם עדיין צעירים מדי.״ היא מתרחקת לכיוון המטבח כדי להוציא עוד מצרכים מהמקרר, ובינתיים אני וג׳ון חולקים חיוכים נסתרים. תמיד מצחיק לשמוע שאני צעירה מדי בשביל משהו ממישהו שצעיר ממני פי עשרים.
סופי מניחה מולנו קערה זהובה מלאה בחביתיות מעלות אדים. להפתעתי, קרקור בוקע מבטני, ובהיסוס רב אני דוקרת חביתיה אחת במזלגי ומניחה אותה בצלחתי, מסתכלת עליה כאילו היא משהו שנחת מחלל החיצון.
בינתיים, ג׳ון כבר בולע את השנייה שלו ושופך סירופ מייפל על השלישית. ״נו.״ הוא אומר בפה מלא. ״תטעמי.״
״אף פעם לא טעמת חביתיות?״ שואלת סופי בהפתעה בעודה מתיישבת לצדנו. ״תתביישי לך, קטרינה.״
אני מחייכת אליה וחותכת חתיכה קטנה מהחביתיה שלי. ג׳ון מציץ עליי מזווית מבטו, ואז תופס את סירופ המייפל ושופך כמות נכבדה על הצלחת שלי, מטביע את החביתיה המסכנה.
״ג׳ון!״ נוזפת בו סופי, אבל אני רואה שהיא מנסה להכריח את עצמה לא לחייך. ״אם היא תרצה היא תשים. אתה תישאר בצלחת שלך.״
אני מרימה את חתיכת החביתיה החתוכה בעזרת המזלג ומקרבת אותה לפי כמו בסלואו-מושן. ברגע הבא היא נמצאת בפי ואני לועסת בזהירות.
לוקחים כמה רגעים עד שהטעם תוקף אותי. אבל במקום להיות מר כמו בדרך כלל, זה מתוק. זה מתוק ורך ומנחם וחמים, עם סירופ המייפל שמתפזר בכל חלל הפה. עיניי נפערות מעט ללא כוונה, מרוב הפתעה על כך שהרגע אכלתי אוכל אנושי.
יכול להיות שאני אהיה חולה בגלל זה? יכול להיות שיהיה לי קלקול קיבה ערפדי?
״נו?״ שואל ג׳ון שוב, וסופי מביטה בי בציפייה.
אני מביטה בו בעיניים מאושרות. ״זה מתוק.״
חיוך רחב מתפשט על פניו, שבע-רצון. ״רואה? אמרתי לך. זה שווה את זה.״
״בהחלט.״ אני אומרת, ומעמיסה על צלחתי עוד חמש חביתיות.
זה בהחלט היום הכי טוב בחיי.

13:40
אני מתקרבת לבית שהיה השבי שלי. ג׳ון אוחז בידי ולוחש מילים מעודדות באוזני. הוא ידבר. הכל יהיה בסדר. הם לא יפגעו בי. הם יצייתו לו. הם חייבים. אנחנו נצליח. נקבל את כל התשובות שאנחנו צריכים. הוא אומר את זה כל-כך הרבה פעמים, שאני כמעט מתפתה להאמין לו.
ג׳ון דופק בהיסוס בדלת, היסוס שהוא מתאמץ לא להראות לי. אבל אני רואה.
אני שומעת צעדים מתקרבים לדלת, ולאחר רגע היא נפתחת בידי לא אחרת מאשר סטייסי. פניה הופכות ממחייכות ומזמינות למופתעות, ואז לזועמות וחוששות כשהיא מבחינה בי. היא ממהרת להעביר את מבטה לג׳ון. ״מה אתם עושים פה?״
״אפשר להיכנס?״ הוא שואל.
״מה אם אני אגיד לא?״ היא נשענת על משקוף הדלת.
״אז אני יודע שאמא שלך תגיד כן.״ עונה ג׳ון. ״אתם חייבים לציית לי או משהו, לא? איזשהו קטע של דרגות בעולם הפיונים או משהו?״
סטייסי קופצת ממקומה בלחישת ״ששששש!״ רמה. היא מעיפה מבטים לצדדים, ואז זזה באי רצון הצדה ומניחה לנו להיכנס, בעודה נועצת בי מבטים רושפים.
היא מובילה אותנו במסדרון ארוך ומלא דלתות נעולות, ככל הנראה מובילות לצינוק כמו זה שאני שהיתי בו כשהוחזקתי כאן כאסירה. בסוף המסדרון היא נכנסת לדלת עץ רגילה, ושם נגלה לעינינו סלון רגיל של בית רגיל, עם ספות, שולחנון קטן וטלוויזיית פלזמה ענקית תלויה על הקיר. מולנו טבועה אח בוערת בקיר, אבל האש אפורה.
סטייסי מתיישבת על הכורסא ואנחנו מתיישבים מולה. אני רואה שהיא לא מרוצה מזה שאנחנו מרגישים כאן כמו בבית.
״מה?״ היא נובחת.
״ההורים שלך בבית?״ אני שואלת. סביר להניח שלהם יהיו יותר תשובות מלפיונית בת השבע-עשרה הזאת.
״לא.״ היא אומרת.
״אוקיי.״ ג׳ון מעיף לעברי מבט מזהיר, כמו אומר ׳תהיי בשקט׳. אז הוא חוזר להביט בסטייסי בציפייה. ״אנחנו לא פה כדי לפגוע או לנקום, מבטיח.״
סטייסי לא מגיבה.
״בזמן האחרון...״ הוא מעיף לכיווני עוד מבט ואני מהנהנת בעידוד מזויף. ״קטרינה חווה שינויים.״
סטייסי עדיין לא מגיבה, מחכה שנמשיך לדבר.
״היא מסוגלת לישון.״ ג׳ון מטיל את הפצצה, ועיניה של סטייסי נפערות מעט אך היא ממשיכה לשתוק. ״והיא יכולה גם לאכול אוכל אנושי, ומהירות הריצה שלה הואטה.״
סטייסי מזדקפת בעניין. ״זה בלתי אפשרי.״ היא חוזרת על מילותיה של אמא שלי.
״טוב, זה קורה.״ אומר ג׳ון. ״קיווינו שאולי... יש לכם תשובה. הרי חקרתם את הערפדים במשך מאות שנים, לא?״
״טוב...״ היא מהססת. ״כן. אבל מעולם לא שמעתי על מקרה כזה. זאת אומרת...״ היא משפילה את מבטה ומצחה מתקמט, כאילו היא מהרהרת במשהו ומנהלת ויכוח בינה לבין עצמה. ״יש את... אבל זה לא יכול להיות... זה כל-כך נדיר...״
״סטייסי.״ אני אומרת בקול רם והיא מרימה את מבטה. ״את יודעת מה זה יכול להיות?״
היא מיישרת מבט לעיניי, והוא שונה. היא כבר לא מביטה בי כאילו אני משהו שלא נשטף באסלה. היא מביטה בי בעניין, ובהרהור, כאילו אני מוצג מעניין במוזיאון - בדיוק כמו שאמא שלי הסתכלה עליי, רק שלה באמת לא היתה תשובה. לסטייסי יש, ואני רואה את זה, ואני צריכה לגרום לה לומר לי את זה.
״קטרינה.״ היא אומרת. ״אני צריכה לדבר איתך בפרטי.״
״אין סיכוי.״ אומר ג׳ון.
סטייסי מגלגלת את עיניה. ״אני לא אפגע בה. אתה יכול לצוות עליי, אם אתה רוצה. אתה יודע שאני מחויבת לציית לך בגלל הקטע של הדרגות.״
ניתן לראות שג׳ון לא מרוצה מכך, אבל הוא רק מחמיץ מעט את פניו ואומר, ״אני אוסר עלייך לפגוע בה.״
סטייסי מגחכת. ״היית יכול לוותר על ה׳אוסר עלייך׳. יכולת לומר פשוט ׳אל תפגעי בה׳ ולא לצאת חנון יותר ממה שאתה עכשיו.״ לפתע ניתן להבחין בשמץ קטן מסטייסי הקודמת, זאת שיצאה איתי לשופינג והתלהבה משטויות.
סטייסי קמה מהכורסא ומסמנת לי לקום וללכת בעקבותיה. היא מובילה אותי לדלת בצד השני של החדר, ואני מרגישה במבטו הדואג של ג׳ון עוקב אחרינו לאורך החדר. אני מסתובבת ומחייכת אליו ומפריחה אליו נשיקה, ואז אנחנו עוברות בדלת ואני לא רואה אותו יותר.
נכנסנו לחדרון קטן ועגול, עם ספות עגולות מסודרות בצמוד לקירות כמו בחדר המתנה, ובמרכז בר נמוך עם משקאות שונים. אני לא שואלת למה משמש החדר הזה; כל מה שאני רוצה זה תשובות לבעיה שלי.
אנחנו מתיישבות על אחת מהספות וסטייסי נועצת בי עיניים חודרות. ״אני צריכה שתהיי כנה, כי זה הדבר היחיד שיעזור לי להבין אם זה באמת מה שאני חושבת שזה.״
אני מהנהנת באישור ומחכה לדבריה.
אני מצפה שהיא תשאל משהו על ההיסטוריה שלי, אולי על ההרגלים שלי, או אולי האם אכלתי או הרחתי משהו מוזר בימים האחרונים, אבל מה שהיא באמת שואלת מותיר אותי המומה לגמרי; ״את אוהבת את ג׳ון?״
פי נפער ואז נסגר. ״מה הקשר?״ אני מצליחה לשאול לבסוף.
״פשוט תעני. בכנות.״
״כן.״ אני עונה ללא היסוס. ״אני אוהבת אותו.״
״בטוחה?״
״כן.״
״מכל הלב?״
התשובות שלי הופכות מהוססות יותר. ״כן...״
״אוקיי.״ היא משנה את תנוחת ישיבתה ומביטה בי כאילו היא הפסיכולוגית ואני המטופלת. האמת, ככה אני גם מרגישה. 
״עכשיו, שוב, בכנות.״ אומרת סטייסי. היא מביטה ישירות בעיניי, ואין פחד בעיניה. ״מתי השינויים התחילו?״
״אתמול.״ אני עונה. ״בערך בשמונה בערב.״
היא משנה שוב את תנוחתה. ״ובכנות, כנות אמיתית, האם - אתמול בשמונה בערב - כן או לא - שכבת עם ג׳ון?״
״מה לעזאזל?!״ אני פולטת וכבר מתכוונת לקום ולצאת מכאן. מה זה השאלות האלה?!
״קטרינה.״ אומרת סטייסי בקול מזהיר. ״אמרנו בכנות. את חייבת להאמין לי שיש קשר בין זה ובין הבעיה שלך. כן או לא שכבת עם ג׳ון אתמול?״ סומק עולה על לחייה.
״כן.״ אני אומרת באי רצון. ״כן, שכבנו. מרוצה? צריכה עוד פרטים אישיים?״
״זאת היתה הפעם הראשונה? של שניכם?״
אני רוצה לצרוח. מה היא חושבת לעצמה?! מה זה השאלות האלה?! לא בשביל זה הגעתי לכאן! אבל אני עונה לה, ומשתדלת לשמור על רוגע. ״כן.״ תשובות קצרות ככל האפשר.
״טוב.״ אומרת סטייסי בעניין. ״אז בגלל זה השינויים.״
״בגלל ששכבתי עם ג׳ון?״
״בגלל שאת אוהבת אותו.״
אני מצמצמת את עיניי בחשדנות. ״אני לא מבינה.״
״ערפדים לא אמורים לאהוב בני אדם.״ אומרת סטייסי. ״כמו שאת אוהבת את ג׳ון. הם יכולים ליהנות מנוכחותם או להרגיש טוב בחברתם, אבל לא לאהוב בכזאת רמה.״ לחייה הולכות ומאדימות, ואני מבינה מדוע.
״בגלל שאת כל-כך אוהבת את ג׳ון, ובגלל שזה כל-כך נוגד את הקיום שלך, מתחילים השינויים. זה קרה רק פעם אחת בהיסטוריה. ככה אני יודעת. זה מאוד נדיר.״ עיניה גדולות ומעריצות כשהיא מביטה בי. ״ונקודת השבירה היתה כששכבתם. כי זה היה באמת סמן של אהבה. ולא שום דבר אחר.״
משהו זז בכוח בחזי ואני קופצת. זה כמעט כואב, כמו מעיף את צלעותיי לצדדים.
סטייסי שמה לב לזה ומחייכת חיוך מרוצה. ״זה היה הלב שלך.״
״הלב שלי?״ אני לוחשת בתדהמה. ״הלב שלי מת. הוא דומם.״
״כבר לא.״ עכשיו היא מחייכת. ״ג׳ון החייה אותו.״
״זה... זה מטורף לגמרי.״ אני קמה ממקומי ומתחילה להסתובב ברחבי החדר. ״הגוף שלי מתחיל להשתנות בגלל שאני אוהבת את ג׳ון? זה הגיוני בכלל?״
״כמו שאת רואה.״ מחייכת סטייסי.
״ו... ו...״ אני מנסה למצוא טיעונים נגדיים, ללא הצלחה. ״ולמה אני משתנה בדיוק?״ 
אבל איכשהו אני יודעת את התשובה לפני שהיא אומרת אותה:
״לאנושית, כמובן.״

נכתב על ידי ruhale , 6/4/2014 19:52  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  ruhale

בת: 15

תמונה



מצב רוח כרגע:


הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
4,524
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לruhale אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ruhale ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ