לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


קטרינה היא ערפדה שנולדה בשנת 1414. במשך על חייה האלמותיים היא נודדת בעולם, מסתתרת בצללים. אבל יום אחד היא מגיעה לעיירה נידחת ונעלמת בעלת היסטוריה ארוכה, ושם היא פוגשת את מי שעתיד לשנות את חייה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2014

פרק ארבעים ואחת - אחרון!


ה-27 ליוני, 11:30
ג׳ון בדיוק עזב. אני עומדת לבדי בדירה, ומנסה להבין שאלה החודשים האחרונים שלי כאן. ברגע שהקיץ ייגמר אני נוסעת עם ג׳ון לקולג׳, אליו אמא רשמה אותי. לא שאלתי אותה איך היא עשתה את זה, בהתחשב בממוצע הציונים הנוראי שלי, אבל אין לי ספק שזה לא היה הגון לחלוטין. אמנם אני יודעת שהפנוט הוא לא נכון במקרים כאלה, ועדיף להתקבל לקולג׳ בזכות ההישגים והיכולות שלי עצמי, אבל בהתחשב בעובדה שאני *כן* יודעת את כל החומר, פשוט לא טורחת להוציא ציונים טובים, אין כל רע בלהפנט פה ושם, וברגע שהלימודים יתחילו אני כבר אוכל להמשיך בכוחות עצמי.
עיניי נתפסות במשהו על שולחן הסלון. זה היומן של סבסטיאן, השוכב שם כבר זמן מה. הפסקתי לדפדף בו. ניתן כבר לומר שראיתי מספיק, ועשיתי מספיק וקראתי מספיק, ושאני יודעת כל מה שאני צריכה לדעת. אבל עדיין אני מרימה את הספרון המקומט מהשולחן ואוחזת אותו בשתי ידיי. לאט לאט אני פותחת אותו בעדינות, דפיו המרוטים מאיימים להתפורר בין אצבעותיי. אני מדפדפת עד לעמוד האחרון, היכן שמודבקת התמונה המשפחתית שלנו. סביר להניח שיותר לא אוכל להעלות את רוחות הרפאים שלהם, כי זה דורש נגיעה של לפחות שניים מבני משפחתנו, ואני גירשתי את אמא מהעיר. 
דמעות עולות בעיניי ואני מעבירה את ידיי על התמונה, נוגעת בפניהם של כולם. אצבעי חולפת על פניה של אמי, ולחישה מתפרצת מפי, ״זה היה לטובתך, אמא.״
אבל את מה שקורה לאחר מכן אני לא מצליחה לצפות בשום אופן. הדפים מתחילים לזהור, כמו שקרה כשנגעתי בו יחד עם אמא. מרוב הפתעה אני שומטת אותו ונסוגה לאחור, המומה. איך ייתכן שהוא זוהר? אני לבד כאן. הרי דרושה נגיעה של שני בני פלקובסקי.
אבל הדבר הבא שקורה רק מהמם אותי עוד יותר.
הדמות שעולה מהדפים היא לא סבסטיאן, או סרגיי, או אבא או אמיליה או דומיניק.
זאת אמא.
״אמא!״ אני קוראת. ״מה-?״ אין לי מילים. פי נותר פעור, נדהם, אילם. היא נראית בדיוק כפי שנראתה לפני חודשיים, כשראיתי אותה פעם אחרונה. זאת אומרת שהיא... ערפדה. בדמות הערפד שלה. ואם היא מופיעה ביומן הזה... זה אומר ש...
״את מתה?״ אני לוחשת בזעזוע.
היא מחייכת, עיניה נוצצות בעצב. ״כן. ויליאם הרג אותי.״
״ויליאם?!״ אני צווחת.
״כן.״ היא מהנהנת שוב. ״במשך כמה ימים הרגשתי שמישהו עוקב אחריי. הייתי כל זמן במנוסה, אבל תמיד היו שם זוג עיניים שהתבוננו בי. לאחר שלושה ימים גיליתי מי זה, איזושהי בחורה יפה עם מבטא צרפתי. ערפדה.״
״ג׳וזפין.״ אני מסיקה. אז לשם היא נעלמה, למעקב אחרי אמא שלי. ויליאם - בהיותו עיוור - שלח את ג׳וזפין למצוא את אמא שלי.
״ו... ויליאם הרג אותך?״ אני שואלת.
״הבחורה הזאת - ג׳וזפין - כלאה אותי.״ עונה אמא בעצב. ״היא קשרה אותי באזיקים מכוסי עזרד, והסתובבה כל הזמן בחליפת קרינה וכפפות. ואז היא נעלמה ליום וחצי בערך, וחזרה עם ויליאם. הוא היה עיוור.״ היא מביטה בי בחיוך קטן. ״ואני מקווה שזה היה באשמתך.״
״אה... כן. עיוורתי אותו.״ אני אומרת, וניצוץ של גאווה קופץ בתוכי. ״אבל זה לא עצר אותו מלהרוג אותך.״
״ובכן... הגיע זמני.״ היא אומרת ומושכת בכתפיה בהשלמה. ״ידעתי את זה כבר מזמן. אני כבר יותר מדי זקנה, ולא היה לי יותר מה לעשות בין החיים.״ פניה מרצינים. ״את חייבת להבטיח שלא תחפשי אותי, ולא תנסי להוציא את היתד. אני לא רוצה לחזור.״
אני מהנהנת, בעל כורחי. דמעות מציפות את עיניי, ולפני שאספיק לעצור בעדן הן מתחילות להתגלגל על לחיי. 
״ועוד משהו,״ אומרת אמא. ״אני לא הרגתי את סטייסי. זה גם היה ויליאם.״
אני רוצה שוב לצווח ׳מה?!׳, אך עוצרת בעצמי. משום מה, אני מרגישה כאילו כבר. ידעתי את זה. מעולם לא האמנתי שאמא שלי באמת רצחה את החברה שלי, אבל עדיין גירשתי אותה.
״למה אמרת שאת הרגת אותה?״ אני שואלת.
״הכריחו אותי.״ היא עונה בתבוסה. ״איזשהו בחור אפריקאי גדול הפנט אותי. הוא היה נורא חזק, וזקן.״
״לוקה.״ אני מבינה. ״הוא עובד עם ויליאם.״ הייתי צריכה לדעת שלאחר שדניאל פארקוב נהרג, לוקה יחפש לעצמו אדון חדש. אני לא מצליחה לדמיין אותו פועל בכוחות עצמו.
״לכי לפיונים.״ אומרת אמא, מכריחה אותי לחזור להביט בה. רוחה השקופה מרחפת מולי, מטושטשת מדמעותיי. ״תספרי להם את האמת. אם צריך, קחי את היומן, תעלי אותי ואני אספר להם את כל מה שצריך. מעכשיו, הם כמו בעלי הברית שלך. את אנושית, ואת יודעת את כל מה שאפשר לדעת על שני הזנים. זוהי זכות גדולה. אל תזלזלי בזה.״ היא נאנחת. ״אני לא יכולה יותר להגיד לך מה לעשות, חמודה שלי. את חייבת לשחרר אותי. תשרפי את היומן. תשכחי מאיתנו. תמשיכי הלאה. תבני לעצמך חיים.״ היא מחייכת חיוך רחב ואוהב. ״ואנחנו תמיד נהיה כאן. כולנו. גם אם את לא יכולה לראות אותנו.״
אני מחייכת. אני רוצה בכל מאודי לומר משהו, אבל פי יבש כמו מדבר. אני רק ממצמצת בחוזקה, מנסה למנוע מדמעות נוספות לצאת.
״ועם מזל,״ אמרת אמא. ״בפעם הבאה שניפגש כבר תהיי זקנה ועייפה, אחרי חיים ארוכים וטובים. לא הייתי מבקשת עתיד טוב יותר בשבילך, חמודה.״ היא מחייכת שוב, אך עיניה עדיין עצובות. ״ועכשיו תסגרי את היומן.״
אני מרימה אותו מהרצפה, מוכנה לעשות כרצונה.
״ולא תפתחי אותו יותר.״
אני סוגרת אותו.

13:16
אני מתרחקת לאטי מהבית הגדול, הגורלי. הבית שלפעמים מכיל חברים, ולפעמים אויבים. כעת, אני מקווה שהוא יכיל לעולם חברים, או לפי אמא שלי - בעלי ברית.
סיפרתי להם על ויליאם, על לוקה ועל ג׳וזפין. הם הבטיחו שיצאו בעקבותיהם, ואיחלו לי הצלחה. בכל מה שאעשה.
עבר זמן מאז שאיחלו לי דבר כזה.
״קטרינה.״ נשמע קול מאחורי, ואני קופאת. זהו זה. לאט לאט אני מסתובבת, ופוגשת בעינייו השרופות של מי שנהג להיות חבר. מאחוריו, עומדת דמות מוכרת, גבוהה ומתנשאת אל העננים, כמעט ומכסה אותם.
״ויליאם.״ אני אומרת בקול יציב, להפתעתי. ״ולוקה. חתיכת פחדן.״ אני מיישרת את מבטי אל הענק הכהה, והוא מיישר אליי מבט אדיש.
״באמת, קטרינה.״ נאנח ויליאם. ״את חייבת לדעת מתי להפסיק עם זה. מתי להיכנע. אין לך יותר סיכוי. את אנושית עכשיו,״ הוא מחייך ופונה לכיווני, נחיריו מתרחבות כמו אצל כלב גישוש. אני מבינה שהוא חש במיקומי לפי הריח שלי. ״ואני לא. ויש לי אותו, כמובן.״ הוא מורה על לוקה. ״אין לך סיכוי נגדינו.״
״אם אין לי סיכוי להזיק לך, למה אתה ממשיך לרדוף אחריי?״ אני שואלת בשלווה.
״אה.״ אומר ויליאם. ״זה נקרא לסלק איומים מיותרים. אמנם עכשיו את חסרת הגנה, אבל מי יודע מה יהיה בעתיד. עדיף להיפתר ממך כבר עכשיו, במיוחד אחרי מה שעשית לי.״ הוא נוגע בעיניו הפגועות.
״אוקיי. הוגן.״ אני אומרת. ״אבל אתה לא תהרוג אותי. כי אתה פחדן.״
עיניו מתלהמות. ״את באמת רוצה לבדוק את זה?״
״בהצלחה.״
״תרוקני את הכיסים!״ הוא צועק.
אני מחייכת לעצמי. לפחות הוא לומד מטעויות. אני שולחת את ידיי לכיסים והופכת אותם כלפי חוץ, מציגה את תכולתם. לוקה מביט בי בהפתעה.
״הם ריקים.״ הוא אומר בקול נמוך ושקט.
״ריקים?״ אומר ויליאם בקול שלא עולה על לחישה. ״הם ריקים, קטרינה?״ הוא מרים מעט את קולו כשהוא מדבר אליי.
״כן, ויליאם.״ אני עונה, לא מצליחה למנוע מתחושת הניצחון להשתלט עליי. אני מצליחה בזה. אני עומדת לנצח אותם, סוף סוף. ״הם ריקים לחלוטין. אין לי עזרד. ניצחת.״
ויליאם מחייך. ״כנראה שאת באמת מטומטמת, בסופו של דבר.״ פניו מתכרכמות. הוא צטעד קדימה, לאט, ומיישר מבט עיוור לעיניי, עדיין מסתמך על חוש הריח והשמיעה. ״את תשכחי שאי פעם פגשת אותי, קטרינה.״ קולו מתמלא בהפנוט, ואני מצפה לערפול שימלא את זכרונותיי ואת ראשי, אך דבר לא קורה.
״לוקה?״ הוא מסנן מבלי לזוז ממקומו. 
בהבזק של צבע לוקה מתגשם לצדנו. הוא בוחן את פניי בעיון. ״אני לא חושב שזה עבד.״
״לא, זה לא עבד, מפגרים.״ אני נובחת, ושניהם קופצים אחורנית.
״תנסה אתה.״ אומר ויליאם ללוקה ונסוג הצדה, כאילו אני סוג של כלב הלא עונה לפקודותיו. לוקה צועד קדימה, ממקד את מבטו בעיניי ואומר, ״אף פעם לא פגשת את ויליאם. את לא מכירה אותו.״ אבל להפתעת שלושתינו, דבר לא קורה. זכרונותיי שלמים, והניצחון ממלא את כולי עד לבלי סוף. ככל הנראה, משהו בתהליך שבהפיכתי מערפדה לאנושית עשה אותי חסינה להפנוט. ואני לא יכולה לעשות דבר מלבד להיות אסירת תודה.
בינתיים, לוקה בוהה בי, מחכה לראות את הבלבול ממלא את עיניי. 
״זה לא עבד.״ אני אומרת בקול איטי ומשלבת את זרועותיי, חיוך רחב מתפשט על פניי בניגוד לרצוני. ״כנראה שאני חסינה.״
נחיריו של ויליאם מתרחבות בזעם ומצחו מתקמט. הוא מורה בידו ללוקה, וזה נסוג לאחור. אני יודעת מה עומד לקרות, ואני לא זזה. ככה זה אמור לקרות. אין דרך אחרת.
״מה לעשות,״ אומר ויליאם בסיפוק. ״נאלץ ללכת בדרך הקשה.״
לאחר רגע הוא מזנק קדימה, מטושטש, ונועץ את שיניו בצווארי. כאב מפלח אותי, ואני פולטת זעקת כאב, אך היא לא גוברת על הניצחון הממשמש ובא. אני מרגישה את ויליאם יונק ממני, עד כמה מגעיל שזה נשמע, וברגע הנכון מרפה את גופי ועוצמת את עיניי.
״היא התעלפה.״ ויליאם שומט אותי על הקרקע ואני שומעת את צעדיו מתרחקים. ריח של דם נישא באוויר. ״לוקה, היא כולה שלך.״
צעדים כבדים מתקרבים אליי. לוקה מרים אותי מעט מהקרקע, ולאחר רגע אני מרגישה את ניביו מנקבים אותי גם כן. מחשבותיי מתערפלות, אבל לא מספיק כדי שלא אוכל לשמוע את צעקת הכאב של ויליאם לאחר כמה רגעים.
״מה לעזאזל!״ הוא צורח. אני שומעת אותו נופל. לוקה מתרחק ממני בהפתעה, ואני פוקחת את עיניי. ויליאם מתבוסס על הקרקע, אוחז. בגרונו, משתנק, ורידיו בולטים. עשן מתחיל לעלות מכל נקודה חשופה בגופו.
לוקה בוהה בו, נדהם. אך לאחר רגע קול השתנקות בוקע מגרונו, והוא צונח על ברכיו, משתעל. עשן מתחיל לעלות גם מעורו, ולאחר רגע אני עומדת מול שני ערפדים המתבוססים על הקרקע, מתעוותים בכאבים ומעלים עשן.
״אני לא המטומטמת היחידה כאן, ויליאם.״ אני יורקת. ״עזרד לא משפיע עליי. לידיעתך, אני מתבלת בו את האוכל שלי בשבוע האחרון. זה כבר מזמן נכנס למחזור הדם שלי.״
עיניו של לוקה מתעגלות כשהוא מבין מה קרה. הוא יורק דם על הקרקע.
ויליאם חושק את שיניו. שרשרת שיעולים פורצת שוב מפיו, והוא מחרחר אליי קללה. אני מתעלמת ממנו, מעבירה את שרוולי על צווארי ומספיגה בו את דמי, ואז קמה על רגליי וכושלת הרחק משם, לפני שאני מזמינה לעצמי אמבולנס.

14:00
״קטרינה!״ ג׳ון מתפרץ לחדר החולים וכורע לצד מיטתי.
״יש שם כיסא.״ אני מצביעה אל ירכתי החדר, והוא גורר את הכיסא לכיוונו ומתיישב, עיניו לא משות מפניי.
״מה קרה?״ הוא שואל, מנמיך את קולו. ״זה היה ויליאם?״
״ולוקה.״ אני עונה. עיניו מתעגלות, ואני מספרת לו הכל. על שילוב הכוחות של ויליאם ולוקה, על החסינות שלי להפנוט, על מותה של אמא שלי. אני מספרת שויליאם היה זה שרצח את סטייסי, ואז הכריח את לוקה להכריח את אמא שלי לומר שהיא הרגה אותה, כדי להפריד בינינו. אני מספרת שהלכתי לפיונים, ושהם יטפלו בג׳וזפין ובשאריות שיישארו מויליאם ולוקה. אני לא מפספסת אף פרט, במיוחד את התכנית המבריקה שרקמתי זה שבוע שלם, כשאכלתי עזרד על מנת להכניס אותו למחזור הדם שלי, כדי שכל ערפד שישתה ממני יורעל במיידית.
״למה לא סיפרת לי?״ לוחש ג׳ון. ״על העזרד?״
״ויליאם עדיין הסתובב כאן.״ אני עונה. ״הוא הכיר את הריח שלך. לא יכולתי להסתכן שהוא יתפוס אותך ויכריח אותך לספר לו כל מה שאתה יודע.״
״הפנוט לא עובד עליי.״ עונה ג׳ון בעקשנות. ״אני פיון. הוא לא היה יכול להכריח אותי לעשות דבר.״
״יש דרכים אחרות להכריח אותך לעשות דברים חוץ מהפנוט.״ אני עונה בפה יבש.
ג׳ון שותק למשך כמה רגעים ארוכים. ״את מדברת על עינויים?״ ידו מזדחלת ואוחזת בשלי. אני לא עונה לו, אבל התשובה ברורה בעיניי.
״טוב,״ הוא אומר לבסוף, עיניו רכות וחיוך קטן בזוויות פיו. ״העיקר שהכל נגמר. אפשר להמשיך בחיים שלנו.״
אני מחייכת חיוך רחב, ומושכת את עצמי לחצי ישיבה בכדי להדביק נשיקה על שפתיו. הוא מחזיר נשיקה מתוקה, וכל מה שאני רואה זה את העתיד המתוק שמצפה לי, העתיד שמעולם לא חשבתי לקבל. אני אתחתן, אני אגור בבית קטן בכפר אולי, עם שני חתולים וכלבה. אני אהיה בהיריון, כפי שהוכיח המחזור שהופיע לפני שבועות אחדים וגרם לי להרגיש כמו ילדה בת אחת-עשרה. יהיו לי ילדים, יהיו לי חיים. אני אזדקן עם המשפחה שלי, מה שהרבה אנשים רואים כמובן מאליו.
ובפעם היחידה זה הרבה מאוד שנים, אני רואה תקווה באופק. תקווה לאנושיות. לאהבה. להמשכיות. ואני יודעת - בכל לבי - שאני אעשה הכל כדי להבטיח שאכן יהיה לי את כל זה.



אז הנה, פרק אחרון! אין לי הרבה מה לומר, בעיקר כי לא כל-כך אהבתי את הסיפור הזה, אבל מקווה שאתם אהבתם ואשמח לתגובות! 
בעוד כמה ימים יעלה העיצוב החדש, ומיד אחריו גם הסיפור החדש, שגם הפעם יהיה פנטזיה.
Ruhale
נכתב על ידי ruhale , 24/7/2014 14:14  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק ארבעים


כעבור שלושה חודשים...
ה-20 ליוני, 14:05
״מזל-טוב, קטרינה.״ אמא לוחצת את ידי. מאחורי, עשרות אנשים מחייכים ומוחאים כפיים, מברכים את הבוגרים הטריים. אני מחייכת חיוך זוהר, בעוד השמש קופחת עליי ואני רק מרגישה את החום המתאסף תחת בגדיי. אמא מחייכת אליי, עיניה הכחולות נוצצות. היא מהנהנת באיטיות ומבטה מלא גאווה, ואז מניחה בידי את התעודה המגולגלת ומקריאה את השם הבא.
אני יורדת מהבמה, בדיוק כשנערה נמוכה וחייכנית עולה מאחוריי והקהל חוזר למחוא כפיים. בהבזק של עצב פניה מתחלפות בפנים אחרות, מנומשות ומאושרות. אבל הרגע חולף ברגע שאני ממצמצת, ואני צועדת לתוך זרועותיו של ג׳ון.
״זהו! סיימנו בית-ספר!״ הוא מחבק אותי ומרים אותי לרגע באוויר. צווחה נפלטת מפי אך אני ממהרת לבלוע אותה כדי לא להישמע כמו ברבי מבוהלת. ״את מאמינה?״
״כן. ג׳ון, אני מאמינה. כולם מאמינים חוץ ממ-״ אך מילותיי נקטעות בנשיקתו. הוא מנשק אותי בלהיטות מאושרת, ואני לא יכולה שלא להידבק בשמחתו. מאחורינו, הקהל מוחא כפיים כשבוגר נוסף עולה על הבמה.
״היי,״ ברנדון מתקרב אלינו בשריקה, מטיל את זרועותיו סביב כתפינו ומכריח אותנו להתנתק זה מזו. ״יש פה עוד אנשים שרוצים לחלוק איתכם שמחה, אתם יודעים.״
״לא ידעתי שאתה מכיר בכלל את המילה ׳לחלוק׳, ברנדון.״ מייקל מופיע משום מקום, אוחז את כובע הבוגרים שלו בידו האחת ואת התעודה המגולגלת בידו השנייה. על פניו נסוח חיוך שלא נראה שם הרבה זמן.
ברנדון מחפש משהו עוקצני לענות. אך כשהוא לא מוצא, וכשהוא מבין שלכולם ברור שהוא לא מצא, כל מה שהוא עושה זה להפנות למייקל פרצוף חמוץ ולשרבב את לשונו.
״בוגר כל-כך, ברנדון.״ אני מגחכת. ״רואים שהרגע סיימת י״ב.״
בתגובה הוא חורץ את לשונו גם לכיווני.
״מה תגידו,״ אומר מייקל לפתע. ״שנלך עכשיו לאנשהו, כולם ביחד? נחגוג את סיום הלימודים?״
״בחייך, מייקל.״ אומר ג׳ון. ״ממתי אנחנו עושים דברים כאלה?״
״מאז שסיימנו בית-ספר, אידיוט.״
״מה, אז אתה רוצה... כאילו..״ הוא בולע את רוקו וממצמץ. ״לצאת למסעדה או משהו?״
״אתה חמוד, ג׳ון.״ אומר ברנדון.
״הוא מתכוון שנלך לבר.״ אני מסבירה, ובעצמי מתאפקת שלא לצחוק מהבעתו של ג׳ון.
״בר?״ הוא מגמגם.
״בעצם,״ אומר מייקל בקול רם ומשלב את זרועו בזרועו של ג׳ון. ״אנחנו לא שואלים אותך. קדימה.״

18:48
הדלת של הדירה נטרקת בכוח מאחורינו. אני מצליחה לשים לב לזה. אני מרגישה רצפה מתחת לרגליי, ואת פיו של ג׳ון המנשק את פי ברעבתנות. אנחנו כושלים לתוך הדירה, ולסלון, נושמים זה את זו. ידיו מגוללות את חולצתי, מכאיבות לי מעט, אך זה לא מפריע לי. אני לא רואה דבר, ומרגישה רק את הדברים הטובים.
בנקודה כלשהי במוחי אני מודעת לכך שהאלכוהול הרב ששתיתי שולט בי חלקית, אבל נקודה אחרת במוחי טוענת בתוקף שלא איכפת לי, ורובי מקשיב לה.
אני שומעת דפיקות בירכתי ראשי. דפיקות חלושות, הן בוודאי הלב הפועם שלי.
אבל אז הן מפסיקות, מחכות, ונשמעות שוב. סדרה של ארבע או חמש דפיקות קצרות.
ג׳ון מתנתק ממני בנשיפה. ״אני... מישהו דופק בדלת?״
״כן?״ אני רואה את שפתיו, פעורות קמעה, קורצות לי לחזור לנשק אותן.
הדפיקות נשמעות שוב.
אני וג׳ון מתרחקים באיטיות זה מזו, מתנשמים וראשינו פועמים. אני חמה כל-כך, וצעדיי איטייים ועקומים כשאני ניגשת לדלת ופותחת אותה מבלי להציץ אפילו בעינית קודם.
אבל כשאני רואה מי עומד שם, אני מתפקחת במיידית. כל התכניות שהיו לי בראש לגבי לילה עם ג׳ון מתפוגגות באחת, וכל זיכרון לשכרות נמחק מראשי.
״שלום, קטרינה.״ אומר ויליאם.
במשך זמן רב אני פשוט עומדת שם, שותקת והמומה. לצדו עומדת נערה, נמוכה למדי ושמנמנה מעט, אך בצורה יפה. עורה חלבי ושערה בגוון הדבש, עם עיניים חומות כהות ויפהפיות. לא קשה להבין שהיא גם ערפדה.
״תכירי את ג׳וזפין.״ אומר ויליאם. ״ג׳וזפין, זאת קטרינה, חברה ותיקה שלי.״
״איך אתה מעז לחזור לכאן?!״ אני מסננת.
״קטרינה?״ ג׳ון מדדה לכיווננו, שיכור במקצת. הוא מצמצם את עיניו כשהוא רואה מי עומד בדלת, וכשהזיהוי תוקף אותו הוא מנער את ראשו כמו כלב רטוב, בעת אימה מתפרשת על פניו והוא מתפקח אומטית, בדיוק כמו שקרה לי.
״שלום.״ אומר ויליאם לג׳ון, חיוך על פניו אבל עיניו ערמומיות. ״מזמן לא התראינו.״
כל מה שאני רוצה לעשות באותו הרגע זה לקפוץ עליו. להרביץ לו בכל כוחותיי, עד שהאוויר שהוא אינו זקוק לו יצא ממנו. עד שהוא יישאר באותו מצב שבו הוא עצמו השאיר את ג׳ון עד לפני שלושה חודשים.
״זה ג׳ון,״ ויליאם פונה לבת הלוויה השקטה שלו, שמחייכת חיוך קטן. אני מבחינה בנקודת חן זעירה מתחת לעינה הימנית. ״זוכרת שסיפרתי לך עליו?״
החיוך שלה מתרחב. היא אומרת משהו בצרפתית שאני לא מבינה, ו-ויליאם משיב לה חיוך מלווה בגיחוך קטן.
״ויליאם,״ אני מסננת בזעם. ״אין לך למה להיות כאן. תחזור הביתה.״
״הייתי שם.״ הוא אומר ותוחב את ידיו לכיסים. ״וכאן הרבה יותר מעניין.״
״פעם אחרונה שהיית כאן ג׳ון הגיע לבית חולים.״ אני אומרת. ״וכמעט מת.״ הזעם מתעורר בתוכי, טהור ובוהק, אינסופי ובל יתואר.
ויליאם מעקם את פניו, מכער אותן בצורה כזאת שפעם לא חשבתי אותה לאפשרית. ״כנראה הוא לא חזק כמו שנדמה לך, אם כמה מכות כמעט גרמו לו למות.״
״זה לא משהו לצחוק עליו!״ אני נוהמת. ״באת לכאן מסיבה כלשהי, או שסתם היה לך משעמם והחלטת לרוץ חצי עולם כי להיתפל אלינו?״
ויליאם פולט גיחוך. הוא תוחב את ידיו לכיסים ומתנדנד מעט על עקביו, אך שותק. וזה מפחיד אותי יותר מכל, כי אני יודעת שאני לא יכולה לצפות את המהלך הבא שלו. וכרגע, הוא מצויד בחברה הערפדה שלו, וברור מאליו שיחסי הכוחות אינם שווים בעליל, עכשיו שאיבדתי את כוחותיי.
אבל, כמו תמיד, אני שוכחת מה יש לי בכיס. המתנה האחרונה של סטייסי.
ברגע שהמחשבה חולפת במוחי, העולם מתערבל. בליל של צבעים וקולות, כשויליאם זז ואיתו ג׳וזפין הצרפתייה. הטשטוש שהינו ויליאם נע לכיוונו של ג׳ון, ואילו ג׳וזפין משעינה זרוע על צווארי וממסמרת אותי אל הקיר. לא משנה כמה איאבק, היא לא תרגיש את זה אפילו.
ואז אני שומעת את ג׳ון פולט זעקת כאב. חושיי - עד כמה שנשארו לי מהם - מתחדדים, ואני יורקת מנה אדירה של סמוכטה היישר לתוך עינה של ג׳וזפין. היא לא משחררת את אחיזתה בי, אך זה בכל זאת הסיח את דעתה לשנייה בודדת, ובעודה גוערת בגועל אני שולחת את ידי לכיס, לפני שתוכל לעצור אותי, שולפת חופן גרגירי עזרד ומטילה אותם בפניה.
״אעאעה!״ היא מתרחקת ממני בצעקה, כושלת לאחור וידיה חופנות את עור פניה, המתחיל להתכסות פצעים אדומים ודולקים. ברגע שהיא שומטת אותי, אני שולפת חופן עזרד נוסף ורצה לכיוונו של ויליאם. 
הוא על הרצפה. ג׳ון מתחתיו. שיניו שקועות בצווארו.
לרגע אני קפואה. אני לא מצליחה לזוז, לא מצליחה לפקוד על רגליי לקפוץ קדימה, על ידיי להפריד ביניהם, להטיל את העזרד על ויליאם ולהציל את ג׳ון מידיו - שוב. לרגע, הנשימה נעתקת מגרוני, כשהסיוט הכי נורא שלי מתממש לנגד עיניי.
לא.
זה מהדהד בראשי. 
אני קופצת קדימה, מטילה את ידיי סביב ויליאם, מושכת אותו אחורנית ובו בזמן מפילה את העזרד לתוך עיניו. מופתע, מפני שלא ציפה לי, הוא נכנע לאחיזתי. לאחר רגע הוא מתעשת ומתחיל להיאבק בי, אך העזרד כבר שקע. 
ויליאם צורח. קולו מזעזע, חודר לתוכי, שטוף כאב, והוא אוחז בכוח בעיניו. יכול להיות שעיוורתי אותו? לרגע אני מרגישה רע. אך אז אני נזכרת במה שהיה עתיד לקרות לג׳ון אם לא הייתי פועלת כך, והתחושה היחידה שקיימת היא הקלה. שהצלחתי. שהוא חי. שהצלתי אותו שוב.
אבל אז ידיים תופסות בי, ומטילות אותי באוויר, רחוק רחוק רחוק. אני רואה את קיר הדירה הנגדי מתקרב לכיווני, בטון מוצק, וזה הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני שוקעת בחושך.

19:03
״קטרינה? קטרינה?״ מישהו טופח בעדינות על לחיי, ידיים רכות וחמות. ״קטרינה?״
אני מנסה לזוז, ונדמה שכל עצב בגופי שורף. גניחת כאב מתפרצת מפי ועפעפיי רועדים כשאני פוקחת את עיניי. כתם של כאב נוסף מתפשט בין שכמותיי, היכן שפגעתי בקיר.
״קטרינה.״ ג׳ון מולי, פניו הרבה יותר מדי קרובות, עיניו שטופות דאגה. הוא אוחז בי בעדינות ועוזר לי לקום על רגליי, מתנודדת. אני ממצמצת מספר פעמים עד שהסחרחורת נעלמת, ואז מביטה סביבי. אנחנו בדירה שלי, בחוץ השמש בדרכה למטה. מבטי מתמקד בג׳ון. הוא חיוור, ועל צווארו כתם של דם.
״הוא נשך אותך.״ הזיכרון חוזר.
״אני בסדר.״ אומר לי ג׳ון. ״את צריכה לשבת.״
״אני גם בסדר.״ אני מתמתחת מעט ומשחררת את צווארי ואת כתפיי. סדרת של קנאקים מתפרצת, וג׳ון מעקם את פניו. אני מחייכת מעט, אך החיוך יורד מהר יותר משהופיע. ״איפה ויליאם?״
״הוא עזב.״ אומר ג׳ון בקול חלוש. ״וגם חברה שלו. הם הלכו מיד אחרי שהוא זרק אותך.״
״לא עיוורתי אותו?״ אני שואלת בקול צרוד.
״כן.״ חיוך גאה מתפשט על פניו, כאילו אני ילדה שהצליחה בביצוע משימה קשה במיוחד. 
״אז איך הוא יכל לזרוק אותי?״
״טוב, עמדת ממש לידו. הוא פשוט תפס אותך וזרק אותך, בלי אפילו להסתכל לאן. הוא כל-כך כעס. והעיניים שלו היו אדומות ושרופות כאלה. זה לא נראה כאילו הוא מתרפא.״ יש שאלה בקולו.
״עזרד מונע את תהליך הריפוי.״ אני עונה. ״בגלל זה צריך מיד לשטוף אותו. אבל העיניים הן מקום מאוד רגיש, גם אם עד עכשיו הוא כבר שטף את זה לא נראה לי שהן יירפאו.״ אני לא מצליחה למנוע מטון חלש של גאווה להתגנב גם לקולי.
״את חושבת שהוא יחזור לצרפת?״ שואל ג׳ון לאחר זמן מה. 
״אני מקווה. אין לו הרבה מה לעשות כאן.״
״טוב, הוא אמר שהוא חזר כי כאן יותר מעניין.״ אומר ג׳ון. ״לא נראה לי שהוא יברח כל-כך מהר. במיוחד לא אם עיוורת אותו; הוא ירצה נקמה.״
אני נאנחת בתסכול כשאני מבינה שהוא צודק. אולי לא הייתי צריכה לזרוק את העזרד הזה לתוך עיניו של ויליאם. אולי היה מספיק לשרוף חלק אחר בגופו, להפחיד אותו קצת, כדי שהוא יחזור לצרפת. ועכשיו, אם ג׳ון צודק, ויליאם ישתהה פה עד שלא ישיג את נקמתו. ואני לא רוצה לדמיין מה היא תהיה, ומי ייפגע במסגרתה.



היי כולם!
מצטערת על העיכוב התמידי:) הייתי בארצות הברית ובקנדה שלוש שבועות ושם כמעט ולא כתבתי, ככה שברגע שחזרתי סיימתי את הפרק והעליתי אותו מיד.. 
אז אני מקווה שאהבתם, ואשמח לתגובות! 
Ruhale 
נכתב על ידי ruhale , 20/7/2014 23:51  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  ruhale

בת: 15

תמונה



מצב רוח כרגע:


הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
4,983
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לruhale אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ruhale ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ