ייום שישי, ה-26 לדצמבר, 11:36

 השעון מתקתק בקצביות. החלון הפתוח מתנדנד על ציריו וחורק. דלת נטרקת אצל השכנים. בחוץ, משק כנפיים של ציפורים קטנות. עלים מרשרשים על העצים. אבק מתאסף על השידה. צפירה של אמבולנס במרחק. צעקות של אנשים מהרחוב.

 אני לא זזה.

 התקרה מעליי. הסדינים מתחתיי. הקירות מצדדיי.

 משעמם לי.

 השעון ממשיך לתקתק. החלון ממשיך להתנדנד. הדלת אצל השכנים ממשיכה להיטרק עם כל משב רוח – תסגרו אותה כבר, למען השם! הציפורים ממשיכות לעוף, קטנות ותמימות. רחש העלים

שוקט לרגע כשהרוח נחלשת, אבל כעבור רגע חוזר לעצמו. וחוזר חלילה.

בא לי לקום.

אני לא רוצה.

בא לי לשתות. יש לי דם במקרר.

אין לי כוח.

כל מה שאני רוצה, זה לשכב. לשכב במיטה, לבהות בתקרה, להרגיש את הסדינים, לשמוע את הציפורים, את העלים, את השכנים ואת המכוניות, ולא לעשות כלום.

להיות מודעת. מודעת למה שקורה סביבי. אבל לא להתערב. לא, לא להתערב.

להישאר מחוץ לעניינים. לצפות מהצד. לא להתערב בחיים האנושיים, הרגילים, הסתמיים.

להיות מי שאני. ערפדה. אל-מתה.

לא להיכנס לעניינים של בני-האדם. לתת להם לנהל את העולם שלהם.

ואני? אני צריכה להישאר במיטה ולא לעשות כלום. לבהות בתקרה, להרגיש את הסדינים, לשמוע את הציפורים, את העלים, את השכנים ואת המכוניות.

וזהו.

זה כל מה שאני צריכה לעשות.

כי מי צריך אותי? אני ערפדה. אני רוצחת. אני רוצחת בדם-קר. אני לא צריכה להסתובב עם בני-אנוש. אני לא צריכה לדבר איתם. אני לא צריכה לשהות בחברתם.

אני לא צריכה לגעת בהם. אני לא צריכה לצחוק מדבריהם. אני לא צריכה להתיידד איתם.

אני לא צריכה להחזיק איתם ידיים. להתחבק איתם. להתנשק.

כי הם המזון שלי.

וזה הכל. זה כל מה שהם עבורי. מזון.

אז למה את שוכבת במיטה כמו סמרטוט?

שאלה יפה. כי בא לי. זה למה. בא לי לשכב במיטה כמו סמרטוט. זה לא קשור בכלל לעובדה שהחבר שלי – החבר האנושי, עם הדם האנושי, הטוב, והטעים – זרק אותי.

בגלל מה שאני.

ערפדה. רוצחת. רוצחת בדם-קר. הראשונה בשרשרת המזון.

הגרון שלי שורף. העיניים שלי יבשות. הנשימה שלי – מתי שבא לי להשתמש בה – חורקת.

אבל לא, זה לא בגלל שהחבר האנושי שלי זרק אותי. בכלל לא. בשום פנים ואופן לא. זה לא בגלל שהוא צרח עליי עלבונות וברח ממני בגועל. זה לא בגלל שהוא התייחס רק לגזע שלי ולא

לרגשות שלי. זה לא שהוא לא התחשב במה שהרגיש כלפיי קודם, וחשב שאולי – רק אולי – זה היה שווה את זה. שאולי – רק אולי – אני הרגשתי אותו דבר. ושאולי – רק אולי – אני באמת

מסוגלת להרגיש דברים. כי אחרי הכל, אני לא פסל.

אני לא חסרת לב. יש לי לב. כן, יש לי לב. רק שהוא קצת שונה מהלב שלו.

סטיתי מהנושא. העיקר – הנקודה – העניין החשוב – הוא שאני לא שוכבת במיטה כמו סמרטוט,

מרעיבה את עצמי ושוקעת ברחמים עצמיים בגלל שהוא זרק אותי.

בכלל לא. אני עושה את זה בגלל שום סיבה שקשורה אליו. אני עושה את זה כי בא לי. זהו, בא לי. אני עושה את זה כי בא לי. בא לי לעשות את זה, אז אני עושה את זה. ושיילך לעזאזל ג'ון מרקו סטיוארט!

ג'ון מרקו סטיוארט.

ג'ון מרקו סטיוארט.

ג'ון מרקו סטיוארט.

לכי את לעזאזל, קטרינה. חתיכת רכיכה מתרפסת ועלובה.

כן, זה מה שאני. אני מודה. אני רכיכה מתרפסת ועלובה. אבל לא, לא בגלל שהוא זרק אותי כמו זבל. לא בגלל שהוא צעק עליי. לא בגלל שהוא קילל אותי. לא בגלל שהוא פגע בי.

לא, אני רכיכה מתרפסת ועלובה בגלל שבא לי להיות כזו.

פשוט בא לי להיות כזו. אז אני כזו.

סוף סיפור.

נקודה.

אפילו סימן קריאה.

***

יום ראשון, ה-28 לדצמבר, 21:33

איזה קטע, מחרתיים סילבסטר. שנה חדשה. התחלה חדשה. כל השטויות האלה.

אני רק מקווה למות עד מחר.

נכון, אני יודעת שאני מתנהגת בילדותיות ובפאטתיות וכל זה, אבל אחרי הכל, אני בחיים כבר 597 שנה. יום ההולדת שלי מגיע עוד חודשיים, ולמרות שאני הולכת ומתבגרת – מזדקנת ומזדקנת – בעצם אני לא. אני לא מתבגרת, לא גודלת, לא מזדקנת. אני נשארת כמו שהייתי כשננשכתי, וככה אני אהיה לנצח. והאמת, כבר מתחיל להימאס עליי כל זה.

ולמרות הכל, היה חייב לבוא יום שבו הייתי מתה, נכון? הרי אי אפשר להישאר חי לנצח. יום אחד, אני אמות, אחדל להתקיים.

אז למה זה לא יכול להיות עכשיו? זאת אומרת, הנה, מצאתי סיבה למות.

נשבר לי הלב וכל הקיטשיות הנלווית. למה זאת לא יכולה להיות הסיבה שבגללה אני אמות?

טניה קטרינה פלקובסקי הגדולה, נפטרה בעקבות הרעבה עצמית לאחר שהחבר שלה זרק אותה לעזאזל.

יש בזה משהו לא בסדר?

הטלפון מצלצל.

ומצלצל.

ומצלצל.

שימשיך לצלצל. למי איכפת. אני לא מתכוונת לענות. זאת אומרת, אם אני אענה, אני אהיה שרויה בתקוות שזה ג'ון שמתקשר כדי להתנצל, ואז כשאני אענה יתברר שזה סתם משהו כמו "הנך מוזמן להשתתף במגוון המבצעים וההנחות של חברת..."

בלה בלה בלה. ואז בלה בלה בלה, ובלה בלה בלה. ואז אני אנתק, ואהיה עוד יותר אומללה משהייתי קודם.

אני מניחה את ידיי על עיניי ומכסה אותן באפלה. אני מרגישה נורא. אני מודעת למחשבות המשוגעות שמתרוצצות בראש שלי, כאילו אני שיכורה, אבל אני לא עושה דבר כדי לחשוב אחרת.

למה אני עושה את זה בכלל? אני עד כדי כך חסרת אישיות?

לא. אני עושה את זה כי בא לי.

ואף אחד לא יאמר לי אחרת.

טוב, זהו. ממש ממש ממש מצטערת על האיחור! פשוט פתאום המחשב שלי לא היה מסוגל לעדכן כלום, פשוט אי אפשר היה ללחוץ על כפתור ה'שמור'. עכשיו אני מעדכנת ממחשב אחר, בגלל זה אין תמונה ולא חתימה, אבל זה כבר לא משנה. יכול להיות שייקח לי יותר זמן לעדכן עכשיו, אם אני אצטרך כל פעם להשתמש במחשב הזה. 

בכל מקרה, מחכה לשמוע את התגובות שלכם!

יכול להיות שעוד מעט אני אשלח ספויילרים למנויים לגבי הפרקים הבאים, ככה שכל מי שמעוניין מוזמן להירשם כמנוי!

ruhale...