המכבסה

בזמן האחרון, באחד מאותם גלגולי "מקרה" שהם בכלל לא מקריים, אלא מתנת היד המכוונת מלמעלה, הזדמן לי לפגוש סופרת. סופרת אמיתית!

את הספר שלה - "המצחיקה עם העגילים" קראתי פעם ואהבתי מאד, והנה היא פתאום מולי, בשר ודם ... אמיתית, ונחמדה, ואמיתית כבר אמרתי? יעל רוזמן.

וככה הגיע אלי גם הספר החדש שכתבה - "מה את רוצה, נסיכה?"

ונפל אצלי בדיוק למקום שהיה צריך. ועורר אצלי שוב את השאלה: מה אני רוצה? ומי אני? ומה אני רוצה, עכשיו כשאני יודעת מי אני?

המסע  הזה, לגלות מי אני ומה אני רוצה, נמשך כבר כל כך הרבה זמן. חלק גדול מהזמן הזה אפילו לא ידעתי שאני במסע הזה. ועכשיו, לאחרונה, יותר ויותר אני מרגישה שיש שינוי גדול. שהנוף נפרש ונגלה הרבה יותר מגבוה, או שנפתחים הרבה יותר פרחים או ש -   אני לא יודעת עוד איך לתאר את זה, אבל אני מתקרבת.

לא שהמסע הזה בכלל ייגמר, לא אמור להסתיים ואסור שייגמר. אבל משהו בגילוי של מי אני ומה אני באמת רוצה להיות ולעשות, באמת הולך ומתגלה. מתקלפת עוד ועוד שכבות בדרך לשם.

ובגלל המסע הזה שלי, כל כך קורצים לי וקוסמים לי ספרים מהז'אנר הזה, של מסע, של גילוי עצמי, של משהו שהיה ונשכח, משהו שצריך למצוא מחדש.

ב"סוד הגן הנעלם", מגלים הילדים גן חבוי, סגור ונעול (ואסור!), מטפלים בו, מטפחים אותו ומפריחים אותו. ובזמן שכל זה קורה גם הם משתנים. מתחזקים, מתרככים. מבריאים. אני זוכרת שכבר בתוך ילדה,  דיבר אלי מאד הרעיון שיש משהו ניסתר וגלוי וחבוי שצריך למצוא. משהוא שהוחבא.

(שיט, כנראה אני באמת לא יכולה להתכחש לתמצית הפסיכולוגית שיש בתוכי).

לפני שבע שנים פחות או יותר, פגשתי את הסיפור על האישה ועור כלב הים: אגדה אינואיטית, על דייג בודד (כל כך בודד עד "שדמעותיו הותירו שבילים של קרח על פניו..."). הדייג  נתקל במקרה בנשים יפהפיות מתרחצות, ואז לובשות חזרה עור כלבי ים וקופצות חזרה לים. הוא גונב לאחת הנשים את עור כלב הים שלה, ומפציר בה להישאר איתו. התחנונים שלו נוגעים לליבה והיא נשארת, מוותרת על עור כלב הים שלה.  אבל ככל שהשנים נוקפות היא מתגעגעת יותר ויותר לבית שלה, למצולות הים, הולכת וכבה עד שבסוף היא מכריחה את בעלה להחזיר לה את העור שלה, עוזבת אותו ואת הילד שלהם וחוזרת לעורה ולים שלה.

זה סיפור כל כך עצוב. אולי העצוב בו במיוחד הוא שהאשה לא שוכחת מי היתה. היא מספרת לבן הקטן סיפורים על מעמקי הים, ולא מפסיקה להתגעגע. עצוב ומעורר מחשבות גם על המחיר הגבוה והמפחיד שאולי צריך לשלם כדי להיות בעור כלב הים שלך. האם זה אומר שחייבים לבחור בינו ובין זוגיות? משפחה? הסיפור מכוון לכך מאד. היום בדיעבד אני ממש לא בטוחה.

מאד הזדהיתי אז עם האבדן, עם העור הנכון והמתאים שאבד. אחרי הלידות גם הגוף שלי השתנה ואבד.

ואחרי כל מיני שינויי כיוון מקצועיים ופחדים מקצועיים הרגשתי לא לגמרי נכונה בשום כיוון. לא בעור הפסיכולוגית ולא בעור הציירת ולא בעור האמא ולא בעור האשה. באותה תקופה פחות או יותר התחלתי לכתוב את הבלוג והוא היה מין חיבור, יד אמיצה שהחזיקה עבורי את עור כלב הים האבוד, גם אם לא ממש העזתי ללבוש אותו.

אז, כששמעתי את הסיפור, אני זוכרת ששאלתי את עצמי: ומהו עור כלב הים שלי?  מתי מסרתי אותו? ולמי? ולמה? למה???

היתה לי הרגשה חזקה שבניגוד לסיפור, אני איכשהו מסרתי מרצוני החופשי את עור כלב הים שלי ולא הצלחתי לזכור למה, ומתי. כמו בחלום.

מה אני? ומה אני רוצה? וכמה שתי השאלות האלו כרוכות זו בזו? והאם הן בכלל נפרדות זו מזו?

מאז כל כך הרבה השתנה. ובתקופה האחרונה השתנה עוד יותר. יותר חזק, יותר ברור.

בסיפור "מה את רוצה, נסיכה?" הנסיכה פרפר-בר מאבדת את הרצון שלה. לא ידוע למה ואיך, הרצון העדין שלה נלקח ממנה. ואי אפשר להחזיר אותו חזרה. היא צריכה לגדל רצון חדש. כן, נשאר לה נבט קטנטן של רצון, אבל כדי שיוכל לצמוח, היא חייבת לעזוב את הארמון, ואת הוריה, חייבת לשכוח מי היא ומה היא, ולהתחיל בעצם מהתחלה. רק כך היא תוכל למצוא את הרצון שלה. והוריה שולחים אותה לכפר רחוק, והקוסם לוחש על אזנה מילות קסם, והיא נשארת שם, בשדה, בלי לדעת מי היא ומהי. ובלי לדעת מה היא רוצה.

וכך אנחנו מלווים את הנסיכה בסיפור, בתקווה שתמצא את הרצון שלה מחדש. כמו בכל סיפורי המציאה העצמית, חייבת להיות כאן מטמורפוזה.

בהתחלה היא מחוברת רק לרצונות הגשמיים שלה. אכילה, ושינה, ולא במקרה בני הכפר קוראים לה: "גולם". גולם של פרפר.  אבל אז היא מגלה שהיא אוהבת לרקוד, והמנגינה מושכת אותה, מובילה אותה, ומביאה אותה בסופו של דבר לעזוב את הכפר, ואחרי תלאות - להבין מה היא רוצה, להבין ולהיזכר מי היא, ולמצוא את דרכה חזרה לארמון.

ושם, בארמון, ברגע מקסים כל כך בספר, נחשפת האמת, כי רק האמת מרפאה. אבל כשלא רוצים לשמוע את האמת, האמת יכולה להיות רעל מסוכן. אבל הרצון נמצא, והשם חוזר, והאמת מתגלה ויוצאת לאור, תודה לאל.

ומה אני רוצה?

מה פרפר- בר רוצה? בהתחלה לישון ולאכול. ואחר כך לרקוד. ואחר כך, מלהיות המבשלת של הקרקס פרפר-בר מגלה שהיא רוצה להופיע על הבמה, יחד עם השחקנים האחרים. מאד התפעלתי מהאומץ של פרפר בר, לרצות להיות על הבמה. להעז ולבקש תפקיד. כי אני לא מעזה. לא העזתי.

אני חושבת ש"לרצות", נתפס אצלי כבר בתור ילדה כמשהו לא לגיטימי. כתבתי פה פעם על איך החיים שלי התגלגלו להם בעצמם, על כמה קשה לי  להחליט. כי מחליטים כשרוצים. ואם זה לא יפה לרצות?

זה לא מנומס. זה לא קיבוצי. זה לא פולני. זה אפילו מבייש, שיראו לי מה שאני רוצה.

אפשר להביא את הדברים שיסתדרו לי כמו שאני רוצה, אבל להביע את הרצון שלי? ובכלל להכיר בו?

זה מסר שהלך והתחזק וככל שהופנם יותר ככה היה חזק יותר. וסמוי יותר.

ילדות טובות לא "רוצות". חברות קיבוץ לא "רוצות". פסיכולוגיות טובות לא "רוצות". אימהות לא "רוצות". בנות זוג לא "רוצות".

הן פועלות למען המשפחה, למען הקהילה. למען המטופל. לרצות זה אנוכי, זה חמדני, זה "איד" ולא אגו. זה ילדותי, זה לא יפה. לא מוסרי. לא בסדר.

ככל שהרצון היה מטושטש, דרך טובה להשאיר אותו היה לא-לרצות. מי רוצה שהבית יהיה מסודר, אני או ג'סטיס? אני או החברה?, מי רוצה שאהיה רזה, אני או החברה? מי רוצה שאאייר ואוציא את הספרים שלי – אני או אמא שלי, ג'סטיס, כולם? אז אם ה ם רוצים אז כנראה שזה לא הרצון שלי. ואם זה לא הרצון שלי , למה שאני אעשה את זה?

כשהייתי ילדה, היה לי ברור לגמרי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.

 רציתי להיות שחקנית, ציירת וסופרת.

שילוב של כל כך הרבה רוחות נגדיות פעלו נגד הרצונות האלו.

החיים בקיבוץ ובקבוצה, ופרפקציוניזם תורשתי, ונסיבות החיים, וכל מיני בני זוג, וכל מיני מורים, בני זוג, מפקדים, ואחרי כן מרצים באוניברסיטה, כניסה לא קלה לאימהות, והמחשבה שצריך לבחור או-או,

ובעיקר בעיקר ההצטברות של כל אלו -  יחד עם פחד נוראי מכישלון - הביאו לכך שהרצון שלי טושטש, נעלם והתחבא וננעל עמוק עמוק.

אז לא ציירת, אלא מאיירת. לא מאיירת אלא מעצבת.

לא סופרת אלא מאיירת. מקסימום מאיירת שגם כותבת במקרה סיפורים. לא סופרת אלא כותבת בלוגים. לא כותבת בלוגים אלא כותבת סטטוסים בפייסבוק.

לא שחקנית אלא פסיכולוגית. לא מטפלת באמנות אלא פסיכולוגית. לא פסיכולוגית  אלא מנחת קבוצות...

אבל אני רוצה להיות מאיירת. ואני רוצה להיות ציירת ואמנית.

ואני רוצה להיות סופרת.

והבנתי שאני לא צריכה לבחור (על זה כתבתי פה בעבר, אני בטוחה) - אם להיות אמנית או פסיכולוגית, אלא שאני צריכה להיות גם וגם. וממש ממש לאחרונה הבנתי, אחרי שנים של חרטה ואכילת לב שאני בכלל לא צריכה להיות מטפלת באמנות, כמו שתמיד חשבתי, אלא להיות ביבליותרפסטית. (הה, פסיכולוגית שיש לה אמא ביבליותרפיסטית, יכולה להעלות בדעתה שגם היא בעצם ביבליותרפיסטית??)...

בספר "מה את רוצה, נסיכה?", רק כשנוצר הרצון ומתחיל לצמוח, רק אז יכולה פרפר-בר לגלות מי היא באמת.  וכשהיא נזכרת, היא לא מבינה איך בכלל יכלה לשכוח.

וגם אני שואלת אותי: איך יכולתי לשכוח? איך יכולתי ככה למסור את עור כלב הים שלי? איך נעלתי כל כך בחוזקה את הגן הנעלם שלי? ולמה החבאתי כל כך מעצמי את המפתח? ואיך לא זכרתי שאני נסיכה?

ואני עונה לעצמי: שכחת כי השתנית כל כך הרבה פעמים.

מסרת את עור כלב הים כי האמנת שזה הדבר הנכון.

נעלת את הגן כדי לשמור על מה שבתוכו.

ואת המפתח השארת כל כך גלוי, אבל רק עכשיו יכולת להעז, לפקוח את העיניים ולראות אותו. 

וכל דבר שקרה, וגם שלא קרה, הביא אותי לכאן. ומכאן אני ממשיכה.

כשקראתי את הספר הבנתי כמה בת מזל אני. כי בשנים האחרונות הבנתי יותר ויותר מה אני רוצה.

ולא רק שאני רוצה את זה אלא גם שאני יכולה להשיג את זה.  אם אני רק אפסיק לפחד מזה.

אז מה אני הכי רוצה להיות?

ציירת ומאיירת וסופרת, ביבליותרפיסטית ומופיעה בשעות סיפור, פסיכולוגית ומנחת קבוצות והורים ומרצה, אמא ורעיה. ומלכה.

והאמת היא, עכשיו כשכתבתי את הרשימה, הבנתי שאני כבר. 

אז נכון שאני בת מזל?