לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שימוש נבון באינטרנט


הבלוג הוקם בידי שרית פרקול במסגרת קבוצת משימה של איגוד האינטרנט הישראלי וכולל עצות לשימוש נבון באינטרנט.

כינוי: 

בת: 14





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2006

שוקולד פרה, בעל זבוב, ואדם לאדם זאב


פורסם ב21 ביוני 2006, 8:31בבלוגים
"ביי. עוזב.
אתם ידעתם שזה יגיע, ידעתם.
התאמצתם. קיללתם אותי, עשיתם לי את המוות.
אין לי טעם להמשיך, אין לי בשביל מה.
עשיתי את זה ת`אמת בשבילכם בעיקר, לא בשבילי. בשבילי יש לי בלוג אישי וסודי. ועכשיו אתם שונאים אותי, אז אין טעם להמשיך."
בפוסט הזה יש גם אילוסטרציות - צילומי מסכים של תגובות כמו "אולי תמות בכך תפתור את כל הצרות של העולם?" ותמונה של בעל הבלוג, מוקף איברי מין גבריים שפולטים עליו את זירמתם (בלשון עדינה). יש גם "משחקון" פלאש, בו כתוב שבעל הבלוג הזה הוא הומו ומכוער, וצריך להקיש "כן" או "לא".
 

 
אם נגד אדם מפורסם היו נכתבים דברים כאלה, אני די בטוחה שבעל הבלוגיה בה מתאחסן הבלוג היה מטפל בזה לאחר שיידעו אותו על כך. אבל במקרה זה, תגובתו של יריב חבוט היתה רק:  "מצער מאוד שקורים דברים כאלה, אבל אין לי פתרון לזה".
 
בעל הבלוג המדובר הוא בסך הכל ילד. קוראים לו יונתן, והוא בן 11. הוא לא יאיים בתביעה. כל מה שהוא יכול לעשות זה לאיים בנטישת הבלוג שלו.  
 
יונתן הוא מגה-בלוגר. יותר נכון, מגה-בלוגר זוטא. הבלוג שלו, "שוקולד פרה", כבר זכה לככב בפריים טיים בתוכניתה של אילנה דיין, התנוסס בטבלת הבלוגים שעשו עניין בישראבלוג, וגם אני כתבתי עליו והצגתי אותו באחד הכנסים בהם נתתי הרצאה. הוא מארגן מפגשים חברתיים של בלוגרים בחופשות, הוא מגיב, הוא פעיל בבלוגוספירה.
 
נראה שאם קנאת סופרים תרבה חוכמה, אז קנאת בלוגרים תרבה שיטנה.
 
יונתן מציג את עצמו בבלוג בשם מלא, מפרט את גילו האמיתי, מפרסם תמונות שלו. הוא מתייחס לבלוג הזה בטבעיות רבה, כאל חלק מהחיים שלו. זה כבר לא כמו להשמיץ דמות בדויה, שתמיד יכולה, טכנית, לאמץ לה דמות אחרת ולהתחיל חיים חדשים. זה אשכרה כמו - ואיך אנשים לא רואים את זה - להתייצב מול ילד קטן עם תלתלים ומשקפיים, לקרוא לו הומו מכוער ולזרוק עליו זבל.
 
אפשר להגיד, ילדים תמיד אומרים זה לזה "הלוואי שתמות". וילדים יכולים להיות הכי רשעים שיש (ע"ע "בעל זבוב").
 
ההבדל הוא, שהבלוגוספירה מאפשרת לנו, המבוגרים האחראים, או האנשים השפויים, אולי לראשונה, לראות את זה. להתערב. וכמו שלא היינו עומדים בחיבוק ידיים אילו היינו רואים תיכוניסטים מתעללים בילד קטן מהם - כך אי אפשר לדעתי לעמוד בחיבוק ידיים כשרואים את ההתעללות הזאת ביונתן. או במישהו אחר.
 
כתבה לי אתמול מישהי, אורחת-לרגע בבלוגוספירה:
 
"קראתי שלשום את כל מה שכתבו על רפונזל, ארבע, חמש שעות הייתי מרותקת. לתגובות ולהפניות מהן לבלוגים שעסקו בה. קראתי הכל ולא האמנתי לכמות הרוע הצרוף, ובעיקר לעוצמתו.
 
בשם חופש הביטוי והרשת החופשיה, הפכה הבלוגיה העברית הראשונה למרכז רשעות, הצעות התאבדות, משלוח תמונות מגונות ומשפילות, האשמות נוראיות, ממש איומות. קריעת נפש של בלוגרים אחרים. גם כשהם פגועים, חולי נפש, ילדים. וגם כשזה סתם אנשים כמו כולנו, שלא נולדנו ללא חמלה, אולי איבדנו אותה בדרך וקברנו אותה סופית מתישהו באחרונה. 
 
כמי שבדרך כלל חיה בעולם החיצוני, שרק מציץ אל הבלוגים, לא האמנתי עד כמה התופעה הזו החריפה. והיא מדאיגה. 

הבעיה היא שגם מי שכבוד בני האדם והרצון הסתמי לחיות בסביבה שנונה, מחודדת, מעשיה אבל גם `נורמלית` (בתוך אותן נורמות חדשות
שהיא יוצרת לעצמה) - ממש לא מעניין אותו, צריך להיות מודאג. גם מי שרק חופש הביטוי המוחלט ברשת עומד לנגד עיניו.
 
המצב הנוכחי, האווירה המחורבנת, `הדם על הידיים` בתגובות באמת נוראות, הן ירייה ברגל, אולי אפילו בראש, של חופש הביטוי בבלוגיה ושל עצם קיומה כגורם תרבותי חשוב ומרכזי. לא כתופעה פסיכית, הזויה ושולית
 
כי ככה, הכותבים הטובים ביותר, הרגישים, החכמים, אלה שמתאגדים סביבם כקהילות - יחשבו פעמיים כשהם בוחרים את הנושא. כי אולי הם יותקפו עליו, והתתקפות בבלוגיה הן ארס אמיתי. כזה שפוגע קשה, כאלה שמי שלא מוכן שלבו ישתות דם לא ירצה להתנסות בהן. אז בהתחלה יחשבו פעמיים על הנושאים, ואח"כ על המשפטים, ובסוף על המילים. צנזורת טרור הבלוגיה תשלוט (אם היא לא מתחילה בזה כבר עתה).

החבוטים למיניהם יעמדו מהצד. והסוף? אני חושבת שאם לא תעצרו את זה בעצמכם, אתם שהבלוגיה חשובה לכם באמת, ותדרשו ממנהלי האתרים לקבוע יחד אתכם מה
הגבולות ומתי מותר לאיים בהעפה ומתי מותר להעיף (איזה מילות חילול קודש רגולטיביות!), תלמדו בדרך הקשה, כשתווכחו בגסיסתה של הבלוגיה כפי שקיוויתם לה.
 
תגלו שקהילה מורכבת ממי שנמצאים בה. ככל שיצנזרו עצמם בלוגרים איכותיים, חלקם ינשרו בכלל, או יעלמו אל מחשכי הדמויות הבדויות ( לא שכדמות בדויה ההתמודדות עם זה אינה בעייתית) - יגדל מקומם של הבלוגרים המטורפים, הפסיכים, המחבלים בנשמה ומסובבי הסכינים עד לווידוא הריגה, כפי שעשו כמה עוד  א ח ר י  מותה של רפונזל, כאילו הם עדיין מתאמצים להרוג אותה, עוד לא מאמינים שהקרב הזה כבר מאחוריהם.
 
זה בסדר, מותר לבחור באופציה השנייה, ולהיוותר בסביבה של אדם לאדם זאב, בג`ונגל שנורא לא נעים לחיות ולכתוב בו. השאלה היא מי רוצה להיות בתוך הסאגה
המטורפת הזאת.
 
ואולי אפשר לבנות משהו אלטרנטיבי לחופש העלוב הזה, שבו מדשדשת היום הבלוגיה העברית הראשונה. אז אולי דווקא מהמקרה הנורא של רפונזל, יצמח גם משהו טוב - ייעצרו רגע ויבינו, שהבלוגיה מתבגרת, וצריך לחשוב שוב על מותר ואסור, או לוותר עליה. לפחות בכוח ובמרכזיות שהיתה לה עד היום".
 
איך אמר ז`וז`ו חלסטרה? ותחשבו על זה.
 
 
שלכם,
 
שרית Perkol.com
 
וגם כאן
 



<< אחרי מות - אנשים שצועקים...

 

 

פורסם בפרקולוג

נכתב על ידי , 21/6/2006 08:53   בקטגוריות גלישה בטוחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרשת רפונזל - התאבדות בלוגרית


מחאה מסתורית פורסם ב10 ביוני 2006, 20:24בבלוגים

"פעם, כשהייתי ילדה, אבא שלי, דודה שלי ושתי הסבתות שלי היו מרביצים לי. אבא היה מטיח את ראשי בקיר וצועק: `אני אכופף אותך! אני אשבור אותך! אני אלמד אותך לקבל מרות! אני אלמד אותך לנשק את הרגליים שלי!`
כולם ידעו על זה. כולם שתקו.
מאז כל החיים שלי מתנהלים בצל המילים ההן של אבא שלי והשתיקה ההיא של האנשים שידעו. מאז אני יודעת שאסור אף פעם לשתוק.
אז בוא מנהל בלוגיה פלצנית ובוא מנהל בלוגיה מתדרדרת. עכשיו זה אתם מול הגוף שלי, כי אסור אף פעם לשתוק".
 
דברים אלה נכתבו בבלוג "מחאה לא אלימה" של רפונזל, המקבל הפניות מבלוגים חדשים שנפתחו במקביל לכבוד זה כאן בתפוז ובישראבלוג. ועוד נכתב שם, בלשון חידות:
 
"לפני חודש דרשתי ממנהל בלוגיה פלצנית לסגור בלוג של אדם שהטריד אותי מינית. מנהל הבלוגיה הפלצנית סירב בנימוק: `ניתן לבית המשפט להכריע`. אבל תלונתי כלל לא הגיעה לבית המשפט. האיש שהטריד אותי מינית אפילו לא זומן לחקירה. זהו היחס להטרדה מינית במדינת ישראל, ומנהל הבלוגיה הפלצנית רוחץ בניקיון כפיו.
אתמול סיפרתי בבלוגי אשר בבלוגיה מתדרדרת על עיתונאי אנרגטי המתעלל בנשים. בלוגי היה חתום, סגור, נעול ופרטי. רק תשעה אנשים קיבלו רשות כניסה. לפתע פתאום, כמו ברק משמיים, נמחק הבלוג כלא היה. בלופ!"
הדרישות: 1. אני דורשת שבעל הבלוגיה הפלצנית יסגור את הבלוג של מי שהטריד אותי מינית, כי צדק צריך להעשות, וברור שהמשטרה ובתי המשפט בישראל אינם ערוכים לטפל בהטרדה מינית. ברור גם שבעל הבלוגיה הפלצנית יודע היטב שאני דוברת אמת. כמו-כן, השארת הבלוג של אותו אדם על כנו מהווה פרסומת לפרקטיקה של אותו אדם, ותגרום לכך שיפנו אליו מטופלות נוספות, שתהיינה חשופות להטרדה מינית מצידו.
2. אני דורשת שבעל הבלוגיה המתדרדרת יחזיר את בלוגי לפעילות. זכותי המלאה להזהיר בפרטי את חברותי מפני עיתונאי חובב קומיקס מיין-סטרימי, המתעלל בנשים, או אם לצטט את חברו מילדות חגי-חוזה עצבים-מאז’ורי: ”הוא מתעלל בנשים. הוא התעלל בשתי ידידות שלי. יש נשים שיצאו איתו, ולקח להן שנים לצאת מהטראומה. הוא נמשך אלייך, כי הוא ידע שכבר התעללו בך"
 
ראו גם אצל מייק השקט - מה הולך בבלוגיה
 
 

 
אולי תרדו שם?   פורסם ב16 ביוני 2006, 16:15בבלוגים
זה התחיל עם מישהו שכתב לי תגובה נוזפת-מזהירה על הרשומה שלי, המשיך לאימייל אזהרה ידידותי (באמת) שקיבלתי מקולגה שממש גדלה יחד איתי באינטרנט. ומאז, מידי פעם באים לנזוף בי ולפקוח כביכול את עיניי כל מיני "אחת שמכירה", "סתם", ו"אחד", "עוד אחד בלי שם" ו"עורבנית", וגם אריאלה רביב.
 
מזהירים אותי לא להתעסק עם הבלוגרית הזאת. כאילו שאני מתעסקת. מזהירים אותי שאני לא יודעת את כל הסיפור. כאילו שאני לא יודעת שאני לא יודעת. הרי גם לסיפור של רוזה מרציפן לא נכנסתי בזמנו. מזהירים אותי שהיא חולת נפש. כאילו שרוב הבלוגרים המוכשרים שאני אוהבת לקרוא הם לא חולי נפש, במידה זו או אחרת. וכאילו שחולי נפש אף פעם לא צודקים, או אומרים אמת. הרי אפילו שעון מקולקל מדייק פעמיים ביממה, כמדומתני, קל וחומר בנאדם בוגר ואינטליגנטי. ואת כל זה אני אומרת, שוב, בלי להכיר את פרטי העניין המסויים, ובלי להיכנס אליהם כלל.
 
אני יודעת, זה לחלוטין לא נעים ליפול לפה של מישהו אובססיבי, מאני, או פרנואידי. בתוך עמי אני חיה, וגם הכרתי באופן אישי אי-אלה אנשים שסבלו ממאניה-דפרסיה, מאובססיות ומשגעונות רדיפה. 
 
אני גם רואה לאורך כמה שנים מה קורה כאן בבלוגוספירה עם מקרים פחות חמורים מזה, עם סתם נודניקים טרחניים מן המניין, שנטפלים לאיזו שטות ואינם מרפים, רודפים אחריך מבלוג לבלוג עם ההבלים שלהם, מביאים דוגמאות ואזכורים ולינקים שמוכיחים את צדקתם-כביכול ואת אשמתך-כביכול, כי הרי אתה בעצמך כתבת לפני כך וכך שנים, בבלוג או באתר זה או אחר, שכך וכך.
 
בקיצור, ברור לי לגמרי שעדיף להתרחק מזה. ובכל זאת, מכאן ועד דיני נפשות...
 
אני לא הולכת למחוק את הרשומה שכתבתי. אם מישהו כאן בבלוגיה התפוזית ירצה למחוק (וזה יהיה, לדעתי, תקדים מסוכן מאוד), בבקשה. אז נא לרדת ממני עם הדרישה הזאת.
 
ומה שיותר חשוב, לטעמי:
 
הבלוגרית לא פנתה אלי מיוזמתה.
אני בסך הכל הבחנתי במקרה בתופעה בלוגוספירית של שני בלוגים חדשים שנפתחים בשתי בלוגיות שונות כדי להפנות לבלוג עצמאי -  אז דיווחתי על כך. אני חושבת שטוב לדעת שיש אפשרות לעקוף מונופול של בעלי בלוגיות. כל אדם עשוי להזדקק פעם לאפשרות כזאת. הרי הבלוגים מלכתחילה קמו בין השאר כדי להיות אפשרות כזאת בדיוק, מול כלי התקשורת הממוסדים.
 
אני לא תחקירנית של בלוגים. אני לא מהרשויות לבריאות הנפש. ואני בטח לא המשטרה.
 
מעניין, אפילו כשדיווחתי כאן על הבלוג של הפדופיל לא קפצו עלי ככה.
 
ועוד קטנה לסיום, למאותגרי האינטליגנציה: כפי שציינתי שם בתגובות, אני לא נקבתי בשמות. מי שטורח להוסיף פירושי רש"י לרומן המפתח הזה, ולתת עוד לינקים לרשומות ספציפיות בבלוג המדובר, ובכלל, להוסיף חטא-לכאורה על פשע-לכאורה - זה לא אני.
 
 
נ.ב.
 
 
 
 
 
סוף דבר?
 
אני לא יודעת מה קרה, אין לי שום מידע מעבר למה שנכתב כאן בגלוי.
 
אני בטוחה שזה לא עושה אותה יותר צודקת, או יותר טועה. 
אם אכן זה נכון,  זה בעיקר עושה אותה יותר מתה.
 
 

האיור מתוך הרשומה של אורי קציר

 
 
נ.ג.ב.
 
 
 
 
 
אריאלה 16:24 18/6/2006: "פעם, בבלוג הישן שלה, היא כתבה שהיא חייבת לבעוט, כדי לוודא שאוהבים אותה גם אם היא בועטת. רובנו לא בנויים לאהוב אנשים שבועטים בנו, ולכן נשאר סביבה רק מי שנורא אהב אותה למרות הבעיטות. אני לא יודעת אם אפשר היה לעשות משהו, נראה לי שלא. הפעם היא באמת רצתה לסגור את הסיפור. כל אלה רציונליזציות, אני יודעת, אבל להיות לטובתה פירושו לאבד את עצמך לגמרי בתוך העולם שלה, וזה משהו שפשוט אי אפשר לעשות".
 
 
 
 
 

 
אחרי מות - אנשים שצועקים זאב זאב   פורסם ב20 ביוני 2006, 8:18בבלוגים
חרגולית שאלה מה פתאום אני כותבת על ההתאבדות של רפונזל/מירב ב-נ.ב. באמת, ממתי כותבים על דבר כזה כהערת שוליים, ובמיוחד שזו התאבדות המהדהדת בכל הבלוגוספירה, ואף מתחילה להכות גלים מחוצה לה. אז זהו, שבהתחלה הוספתי את זה לרשומה הקיימת שלי, שהיתה בעצם המשך לרשומה "מחאה מסתורית" שפרסמתי ב-10.6, מעין אפילוג (=סוף דבר), ואחר כך הוספתי לרשומה ההיא, שכבר הפכה לסוג של מסמך היסטורי, לינקים לעוד בלוגים שהתייחסו בצורה מעניינת לפרשה המזעזעת הזאת. אבל באמת הגיע הזמן לפתוח רשומה חדשה.
 
חברתי הטובה ביותר, וגם אבא שלי, שהוא האבא הטוב ביותר, אמרו שלא צריכה הייתי לכתוב על הסיפור של רפונזל, שלא צריכה הייתי להתערב בזה.
 
חברתי הטובה ביותר, שהיא גם עיתונאית, טענה שאני נותנת יד להוצאת דיבה, או לשון הרע, מצד פסיכית שאין לדעת אם יש ממש בטענותיה.
 
אבא שלי הזכיר לי קרובת משפחה שלנו, חולת מאניה-דפרסיה, בחורה יפהפיה וכשרונית, אמא לשתיים, שבתקופות המאניה שלה היתה משגעת את העולם סביבה עם הסיפורים שלה, בין השאר על יחסיה עם זמר ידוע. היחסים עם הזמר הידוע היו אמיתיים, בתחילתם, אבל כנראה שגם לו לא היה כוח בשבילה, והוא עזב אותה, מה שהתחיל שרשרת של פרנויות והחמיר עוד יותר את מצבה.
 
קרובת המשפחה הזאת, שהקדשתי לה את התרגום לספרה של ד"ר קיי ג`יימיסון על המחלה הבי-פולארית, "נפש לא שקטה", התאבדה. כלומר, "הצליחה סופסוף להתאבד", כפי שאמרו אחר כך אנשים מסוימים. מפני שגם היא, אולי כמו רפונזל, ניסתה את זה מספיק פעמים עם כדורים, עד שבחרה בשיטה שממנה אי אפשר להציל בשטיפת קיבה.
 
בתקופה שקדמה להתאבדותה המוצלחת, גם לי לא היתה סבלנות בשבילה. למרות שהיא אהבה אותי מאוד (היא זו ששיכנעה אותי ללכת לאוניברסיטה, במקום להיות דיילת. אמרה לי "לכי ללמוד, תהיי עיתונאית או סופרת, וכבר תסעי לחו"ל הרבה, בלי לשרת אנשים אחרים בדרך"), ואני אהבתי אותה, לא יכולתי לשאת את שטף דיבורי המאניה. את הטלפונים באמצע הלילה עם מטחי הרעיונות, ההזיות, ההאשמות.
 
אז כשהיא מתה, הייתי במצב כזה בדיוק, של "אין לי כוח אליה", ולא עניתי לה לטלפונים. היא לא התקשרה אלי לפני מותה בקריאה אחרונה לעזרה. כבר לא סמכה עלי, ובצדק. ומזל, כי אני לא יודעת איך הייתי עומדת בזה.
 
אבא שלי אומר, אנשים שצועקים "זאב זאב".
אבל גם אנשים שצועקים "זאב זאב", כפי שכתבתי עוד ברשומה הקודמת, לפעמים צודקים. לפעמים יש באמת זאב. וכשהזאב האמיתי מגיע, אף אחד כבר לא מתרגש.
 
 
מכל תלי התלים שנכתבו על כך מאז ה-17 ביוני (שהיה, אגב, יום הולדתי, תודה רבה), שאל חלקם כאמור לינקקתי ברשומה הקודמת, בחרתי לצטט כאן דווקא דיאלוג קצת ישן, שהתנהל בתגובות לאחד הבלוגים, ולדעתי יש לו חשיבות בהקשר הרחב של הסיפור הזה, גם בלי קשר לזהות הספציפית של אחד הדוברים:
 
פריי , 19:17 13/5/2006: החברה, שום חברה, לא יכולה לסבול מעשי ויג`ילנטיות. הסדר הציבורי מבוסס על אוֹכף יחיד. אתה עלול לסכן את זירת האינטרנט, מה שקורה אצל רפונזל, הוא רק דוגמה קלה. אתה עלול למצוא את עצמך אשם. אתה עלול להיות אשם. הדרך היחידה לעשות זאת היא בגלוי, בהגנת אמת דיברתי. או דרך השפעה פוליטית. אינך יכול לבוא בשם ערך כבוד האדם ולא לשמור עליו.
חוד התער , 20:43 13/5/2006: אין לי אלא לחזור על דברים שכתבתי בשני הפוסטים אצלי. החברה יכולה וסובלת פריעת חוק נרחבת. זה לא חוקי לתקוף מינית ולאנוס, והנה אחת משלוש נשים מותקפת מינית, אחת מארבע נאנסת. אחד מ-100 מקרים מגיע לבית משפט. לא קיים בענין הזה סדר ציבורי שאפשר לשמור עליו. אם אלה היו הנתונים של גניבות רכב, ממשלות היו עפות כאן אחת אחרי השניה עד שהיו מורידים את מימדי התופעה. החלוקה לטובים ורעים ברורה לגמרי. אנסים הם רעים. אני לא כולל בנתונים את "התחום האפור" שכל כך הרבה נזעקים להגן עליו.
אם כוללים אותו, אז אין אשה שלא הותקפה. אין שום סכנה לזירת האינטרנט, זה מעל לכוחה של ממשלה כמו שלנו. אכן הערוץ ינוצל להטחת רפש, אבל זה מחיר בטל בששים. כפי שכבר כתבתי, כשמכבים שריפה, הרהיטים נרטבים. מאמץ לשמירה על ערכים הוא תמיד ענין של דבר מול דבר. אני בודק את אופציית "אמת דיברתי". אם היא זמינה למרבית המותקפות, בהחלט אמליץ עליה.   פריי,  21:32 13/5/2006: המספרים נשמעים מגוחכים לחלוטין. הטענה שאין סדר ציבורי אינה רצינית. אינני יודע מה הצית את חמתך, מדוע אתה כה סוער, אבל תפוס לרגע מידה של מרחק. הטחת רפש באנשים שלא עוללו מאום זה בטל בששים? וכשזה יגיע לרצח בשם הצדק? אינך שם לב שהכעס שלך יכול להכשיר זאת? בני אדם הם רהיטים? זו דמגוגיה. השיטה המשפטית הנוהגת היא שאדם הוא בחזקת חף מפשע עד שנקבעה אשמתו בבית משפט. שעדיף 99 אשמים בחוץ מחף מפשע אחד בפנים. אתה, בבוטות, מבקש להפוך לגמרי את התפיסה הזו. למה רק בעניינים של עבירות מין? למה לא בעבירות רכוש? או שחיתות ממסדית? מהכתוב ברשת שום דבר לא ברור. הייתי ברשת אישה במשך שנה. תחת מסווה האנונימיות מתרחשים מאורעות של אי צדק גסים ומקוממים. אם כבר, יש לפעול להסרת האנונימיות, לא לשימוש בה לצורך מתקפות. אתה, בזעמך, מפעיל גם לחץ לא הוגן על אלו המותקפות. בין השורות אתה מבקר גם את אירגוני התמיכה בהן. למה?
לי נדמה שדרך האפיק הזה יוצא זעמך על כל הסיטואציה בחברה הישראלית. רק כך אני מבין את הערתך על כוחה של הממשלה.
להזכירך, זו אותה ממשלה שבשבוע פינתה את חבל עזה. הזלזול הזה אין לו אחיזה. אתה מבקש לשנות סידרי עדיפויות, לצעוק, וזה בסדר ומבורך. התרכז במטרה, לא באמצעים. המטרה היא חברה הגונה, לא איש על צואר רעהו, לחנקו.
 
חוד התער, 22:26 13/5/2006: אם המספרים שגויים במידה משמעותית, זה באמת משנה את התמונה. אבל לא מספיק להגיד "נשמע מגוחך". צריך לבדוק. הנה, למשל, נתונים על ארה"ב  1, 2  וקנדה . המספרים במערב אירופה נמוכים יותר, אבל לא באופן דרסטי. ההערכה שאחד מ-5 מקרי אונס אלים מדווחים למשטרה משותפת לעוסקים בתחום בכל מקום שבדקתי, ככלל. יש מרבה ויש ממעיט. אם אתה מכיר מקורות לנתונים אחרים, אשמח לראות. אם אלה הנתונים, אותי זה מרגיז.   שיעור תלונות השווא על אונס זהה לשיעור תלונות השווא על פשעים אחרים - בערך 1% . גם אם זה יגדל פי 10, מבחינת החומרה והיחס הכמותי, זה עדיין בטל בשישים. לראות טענות לא-נכונות וקשות עליך בדף אינטרנט זה פחות חמור מאיבר מין לא רצוי שחודר לגופך. קראת אצל אנתיאה? מאמאקוראז`?   אני לא תוקף את אירגוני התמיכה, חלילה. כל מתנדב/ת בהם עושה יותר ממני. אבל תמיכה בלבד לא מסיגה את הגיאות לאחור.   רק בעבירות מין, כי רק בהן יש שילוב כל כך רעיל של כשלון מחפיר של המערכת וחומרת העבירות. בענין הממשלה, התכוונתי רק שהיא לא יכולה לסגור את האינטרנט. אכן, בדרכו של עולם, יש קונפליקט בין החלטיות לשיקול דעת. המזג האנושי הוא כזה, שהאנשים שמזיזים דברים אינם אלה שבורכו בשיקול הדעת היסודי ביותר, ולהיפך, למעט מקרים נדירים מאוד. אבל אני לא אדם שמזיז דברים :) אני בסך הכל משוטט באינטרנט, הולך לספרית האוניברסיטה, חושב, ומציע אפשרויות.   פריי , 23:05 13/5/2006: לחשוב זה תמיד טוב. חוד, תסתכל שוב על הקישורים ששלחת לי. הטבלה האמריקאית מדברת על 80 מקרי אונס לכל 100000 נשים מעל גיל 12 (1998).
זה 0.08% מהנשים. הדף הקנדי נוקט בלשון עמומה ביותר, ולא ברור עד כמה מקובלים מקורותיו. מה בדיוק מסתתר מאחורי המונח sexual assault הנקוט בו? אני חושד שכל הערה סקסיסטית מקוטלגת שם. המספרים לגמרי לא סבירים, בהשוואה לדף האמריקאי. אני משוכנע שאינך קורא לצלוב בחוצות העיר כל מי ששורק או אומר `כוסית`. ניסית לבדוק מה אומרים קרימינולוגים?
 
בקשר לבלוגים. מובאים שם סיפורים מזעזעים, אבל למוד ניסיון אני מפציר בך לא לתלות בכל סיפור ערך אמת מוחלט. בלוג אינו עדות.
בלוג יכול לשמש אנשים למגוון צרכים. הם יכולים להתמודד דרכו. הם יכולים לעבד דברים דרכו. הם יכולים לכתוב לעצמם סיפור אלטרנטיבי. הם יכולים לכעוס דרכו. הם יכולים לחפש תשומת לב. הם יכולים לנקום. הם יכולים לבקש צדק. הם יכולים לספר בדיוק מה שהיה. אנחנו לא יכולים לדעת. באין מנגנוני בקרה, ובהנתן האנונימיות, בלוג הרבה יותר קרוב לסוגה סיפרותית (גם אם יש בו מאפיינים תעודיים חזקים) מאשר לעדות. הבלוגים אינם שיקוף אובייקטיבי של החיים ושל המציאות, חייבים לזכור זאת. הם מראה מעוותת, בדיוק כמו שהספרות תופסת את עצמה.
אני לא מתייחס כאן לשום בלוג ספציפי, כמובן.
תרגיל מחשבתי: עד כמה יכולת הניסוח והבחירה במבעים לשוניים כאלו ולא אחרים משפיעה על מידת האהדה שאנו חשים לכותב או לכותבת? עד כמה בחירות אלו משפיעות על האמינות שאנו מייחסים לכתוב?
 
מערכת חסרת בקרה לא תוכל, לעולם, להביא צדק. היא כן חשובה, מאוד, לייצור המרחב שבו קולות שונים יכולים למצוא לעצמם מקום. אהדה ותמיכה. אתה עלול לסכן את המקום הזה.
 
חוד התער, 23:33 13/5/2006: הנתונים באתר הראשון מהשניים שהבאתי על ארה"ב הם לשנה. לא אמרתי שאחת מארבע נאנסת כל שנה. לתקופת חיים, זה יוצא 5% בערך. אם מקבלים את יחס הדיווח, זה יוצא אחת מארבע. שוב, אם תמצא אתר שטוען אחרת, אשמח לראות. חיפשתי די הרבה.   מסתבר שאני ואתה מתייחסים אחרת לתיאורים בבלוגים. אבל זו לא נקודה קריטית להערכת המצב, מה שאמרתי תקף לדעתי גם אם לא היו בלוגים בכלל.
ולסיום, בפינת הביצה בה התגוררתי פעם, היה בלוגר אחד מדהים, שהיה אחד מהחבורה. הוא חכם כמו פילוסוף, והוא גם "משתגע" לפעמים. פעם אחת, במהלך אחת הקפיצות האלה, הוא יצא נגד כל החבורה. זה כאב מאוד. זה רדף אחריי לתוך החיים החוץ-בלוגיים שלי, מפני שבאותה תקופה הייתי עמוק עמוק בתוך זה, והחברים מהבלוגים היו כמו החברים האמיתיים שלי. הוא התנפל, כאמור, על כולם, אף אחד לא יצא נקי ממנו. אז ברחנו.  ושמרנו מרחק.
אחר כך, התחלנו להתקרב אליו שוב, בזהירות רבה. אבל זה כבר אף פעם לא היה אותו דבר.
 
 
שלכם,
 
שרית Perkol.com
 
ואני גם כאן

 

שלוש רשומות מתוך הבלוג שלי בתפוז, פרקולוג

נכתב על ידי , 21/6/2006 08:46   בקטגוריות התאבדות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





6,159
הבלוג משוייך לקטגוריות: אינטרנט , החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשימוש נבון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שימוש נבון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ