לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פשוט לחיות את הרגע, בלי לחשוב מה יקרה...

היי :) אחרי הרבה הצקות מחברות החלטתי להקים בלוג שאני אוכל לפרסם בו את הסיפורים שלי P: מקווה שתאהבו אותם ואתם תמיד מוזמנים להגיב ולשלוח לי הודעות למייל, על מה שאתם חושבים על הסיפורים. *זכויות יוצרים שייכות לי על כל הסיפורים המועלים. תהנו D;


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2012

היומן הקיטשי שלי- סיפור בהמשכים


יום שישי
זה היה ביום רביעי שאבא הודיע לי שהוא קיבל קידום מהעבודה ואנחנו עוברים לאמריקה.
הייתי בשוק, רציתי לברוח. איך אני יכולה להיפרד מכל החברות שלי?
שאלתי אותו מתי...
"בסוף השנה, שתסיימי ללמוד".
רגע? זה אומר שאני מתחילה כיתה יוד באמריקה? אני אדם מאושר! תמיד רציתי לגור שם.
בהחלט צירוף מקרים מוזר...
ששאלתי את אבא למה דווקא הוא ולמה דווקא אמריקה. הוא אמר "למה אני?לא יודע, כנראה רוצים להיפטר ממני...."
הורים שמנסים להצחיק, זה אף פעם לא עובד...
"למה אמריקה? כנראה שמעו את המשאלות שלך והחליטו"
אבא ידע שתמיד רציתי לגור שם, אבל הוא אף פעם לא הבין למה, וכל פעם שניסיתי להסביר לו הוא שאל את אותה שאלה "אבל מה יש באמריקה שאין בארץ?"
לכו תבינו הורים...
אז עניתי לו "אבא היקר, באמריקה יש הכל, יש מלא בנים חתיכים..."
נפלט לי בטעות.
"והתיכונים שם הרבה יותר גדולים וכיפיים, ומזג האוויר שם מושלם. ומדברים שם אנגלית! מה יותר טוב מזה?!"
"בנים חתיכים אה? טוב אז איזה רובה לקנות?"
הוא קרץ לי, זה היה מטריד... ואני צחקתי רק ממבוכה.
נשארו עוד שבועיים וחצי עד סוף השנה, והאמת? אני בהתרגשות מטורפת!
אבל איך אני אספר לחברות שלי..?
יום למחרת באתי לבית הספר עם פרצוף עצוב, למרות שמבפנים קרנתי משמחה!
חברות שאלו אותי למה אני נראת כל כך עצובה...
אז סיפרתי להן את כל מה שאבא אמר לי על הקידום והמעבר לאמריקה.
הן שמחו בשבילי, זה היה היום המאושר בחיי, הן ידעו שתמיד רציתי לעבור לשם...
אבל הן היו עצובות, הרגיש לי לא נעים בלב.
נראה לי ששכחתי פרט קטן, להציג את עצמי.
אז אני אלה, נראה לי שאני אוכל להסתדר בחו"ל עם שם כזה...
אני בת 16, היה לי יום הולדת בפברואר...חגגתי עם כמה חברות במסעדה. ניסינו מקום חדש שאני אפילו לא זוכרת את שמו, אבל לא היה שם ממש טעים.
אה כן, אז יש לי שיער חום ארוך מאד שאני ממש רוצה כבר להיפטר ממנו, נקווה שאני אספיק לפני הנסיעה. ויש לי עיניים כחולות-תכלת.
למה כל הסיפור חיים שלי נשמע מושלם עד עכשיו?

יום שני
כמה ימים לפני הנסיעה שכולי הייתי בהתרגשות מטורפת התחלנו לארוז מזוודות.
למזלנו מצאנו מישהו שמוכן לקנות דירה בשבועיים...
זה היה ממש קשה, פרסמנו מודעות בעיתון על דירה במחיר נמוך (כי בכל זאת יש לו רק שבועיים לעבור לשם) ברחובות.
רחובות, איזה עיר חביבה. בזמן שארזתי את כל הבגדים והדברים הממש חשובים שרציתי לקחת, מצאתי את בובת הפנדה שלי, קראתי לה פנדי, לא אשמתי, הייתי קטנה ולא היה לי רעיון...
היא הייתה מכוסה באבק, אבל ניערתי אותה וגיליתי למה כל כך אהבתי אותה שהייתי קטנה.
שמתי אותה בתוך התיק והמשכתי להכניס עוד בגדים.

יום ראשון
היום בלילה זה קורה! אני, אבא, אימא, ואחי הקטן עולים על טיסה בשעה 3:25!
למזלנו יש לנו איפה לשהות בזמן שנחפש דירה, הבוס של אבא אמר שהוא השכיר לנו בית, במיקום מושלם באמצע ניו-יורק! איזה התגשמות חלום!

עדיין יום ראשון
כבר 11:43, עוד בערך שעה אנחנו צריכים לצאת עם מונית לכיוון שדה התעופה.
אבל שכחתי לציין דברים שקרו בימים האחרונים בגלל כל העומס של הלימודים..
ראשית, כל החברים שלי ארגנו לי מסיבת פרידה קטנה. הם יודעים שאני לא טיפוס של מסיבות רועשות ומלא בלאגן.
מכרתי את כל ספרי הלימוד וזרקתי לפח את כל המחברות של השנה, אחרי הכל באמריקה אני לא ממש אוכל להשתמש במחברות בעברית...
הלכתי לחברת הסלולרי שלי והתנתקתי. זה היה רגע עצוב.
רק שאני לא אשכח לקחת את היומן למטוס, איך אני אצליח לשרוד 12 שעות על מטוס?!
אה ו.... הסיבה היחידה שהתחלתי לכתוב יומן היא שחשבתי שיכול להיות מגניב לתעד את החיים החדשים שיהיו לי באמריקה. אחח אמריקה, אני מתלהבת כל פעם שאני חושבת על זה.
אני רעבה, אבל אין מה לאכול כי היינו צריכים לרוקן את המקרר לפני הנסיעה.
לא נורא, נאכל בשדה התעופה.

יום שני
אוקיי, עכשיו זה רשמי. אני על מטוס בדרך לאמריקה! השעה עכשיו היא 8:03 בישראל, אני צריכה לכוון את השעון שנגיע לשדה התעופה. אני מתרגשת להיות בשדה התעופה ג'ון פ.קנדי, אמרו לי שהוא מרשים וגדול. ולראות את כל האמריקאים...
כרגע אני יושבת ליד שני אנשים זרים. אמא, אבא, וג'יי לקחו את שלושת המקומות האחרים, למרות שאני ביקשתי לשבת לבד, אולי אני אצליח לדבר עם מישהו.
וזה הצליח, מצד אחד שלי יושבת אישה שנוחרת חזק ונראה לי שכל המטוס שומע אותה.
בצד השני שלי יושב מישהו חתיך. בן 17. הוא מהמם, והוא מדבר רק אנגלית. כנראה המשפחה שלו הייתה בטיול לישראל. סיפרתי לו שאני עוברת באופן קבוע לניו-יורק (זאת הייתה דרך מעולה לתרגל את האנגלית שלי).
הוא אמר שהוא גם גר בניו-יורק ושאם אני רוצה "אנחנו יכולים לשמור על קשר". הסכמתי באופן מיידי שזה היה מגוחך, אמרתי לו "בטח שכן! אה, כאילו אם אתה רוצה".
אבל רק באנגלית כמובן.
היא גיחך....
הוא שאל אותי לאיזה תיכון אני מתכוונת להירשם ואמרתי לו שאני עוד לא יודעת.
הוא הציע לי להירשם לתיכון שלו, כי לפי מה שהוא אומר "מגניב שם". יכול להיות.
הוא נתן לי את המספר טלפון שלו בבית. זה היה מוזר כי אני לא רגילה למספרים כאלה...
כל כך שונה מישראל.
למה הוא מסתכל עליי מוזר עכשיו? יש מצב שזה בגלל העברית שאני כותבת והוא לא מבין מילה?
לא סיפרתי לו שאני התחלתי לכתוב יומן, מביך.

12:47
נשארו בערך עוד שלוש שעות עד שנגיע לניו-יורק, ההתרגשות גוברת. מקודם הביאו לנו אוכל, לא כמצופה הוא היה טעים. הופתעתי לטובה.
אני שואלת עכשיו את החתיך שיושב ליידי איך קוראים לו, מביך, דיברנו מלא שעות ואני עדיין לא יודעת את שמו.
אנדרו, איזה שם מהמם! אמרתי לו את השם שלי."אני אוהב את השם שלך" הוא הגיב בחזרה.
האישה הנוחרת לידנו התעוררה והיא נראת רעבה.
טוב אני הולכת לשירותים...

8:00
עד שהגענו לבית והתארגנו כבר יום רביעי בבוקר. בישראל השעה אמורה להיות עכשיו בערך אחת בצהריים.
ועכשיו צריך להתחיל לסדר כל מיני עניינים של לימודים לשנה הבאה (למרות שזה חופש גדול).
וגם לג'יי, הוא מתחיל כיתה ה' שנה הבאה.
אבא הדביק על המקרר את המספר של הבית בכדי שכולנו נתרגל.
באותו יום אימא התחילה לחפש עבודה, למזלה, כשהיא הייתה צעירה היא טסה לאגליה ושיפרה שם את האנגלית. אז יהיה לה קל לחפש עבודה, אני חושבת...
אז אני וג'יי נשארנו לבד ביום הראשון שלנו באמריקה אחרי שאבא נסע לעבודה.
נזכרתי שיש לי את המספר של אנדרו. התקשרתי אליו והוא ענה בקול ישנוני.
ישר ניתקתי! איזה פדיחות!! התקשרתי אליו בחופש הגדול בשמונה בבוקר!
הלכתי למקרר וראיתי שלושה משולשי פיצה שנשארו מההזמנה של אתמול בערב.
חיממתי במיקרו לי ולג'יי, הוא אכל שני משולשים ואני אחד.

10:00
אחרי שניקינו את הצלחות יצאנו לעשות סיבוב בעיר הגדולה והמרשימה שנקראת ניו-יורק.
יצאנו לרחוב, מבוהלים ובציפייה לראות את העיר שאנחנו הולכים לגור בה בשנים הקרובות.
למרות שאני וג'יי ילידי ישראל, תמיד עניינה אותי השפה האנגלית. וג'יי הושפע ממני והתחיל לדבר ולומר מילים יותר מתוחכמות מאשר "כלב" או "חתול".
למעשה אפשר להגיד שיחסית לילד בכיתה ד' הוא יכול לחבר משפט באנגלית באופן די תחבירי.
הבית שלנו היה ברחוב שחצה את המדרחוב איפה שמתחילה כל ההמולה בעיר,
הוא גם היה האחרון בשורת הבתים. אז יוצא שכמעט ולא שמענו דבר.

17:00
טיילנו בין חלונות הראווה שמפתים כל אדם שיש לו מעט מזומן בכיס.
לי לעומת זאת, היו כמה שקלים שנשארו, וכמה דולרים שהמרתי בשדה התעופה.
טיילנו במשך שעות ולא שמנו לב איך הזמן עבר מהר. התחלנו לחזור לכיוון הבית, ההתמצאות הייתה מאד קשה, אם מתחשבים בעובדה שזה היום הראשון שאנחנו מטיילים שם.
הגענו מותשים הביתה אחרי יומיים מעייפים במיוחד.

18:00
התחלנו לפרוק את הארגזים עם הבגדים לתוך הארונות בחדרים שלנו, בשונה מישראל החדרים היו גדולים והיה מספיק מקום להתרווח בנוח.
כשסיימנו החלטתי לנסות להתקשר לאנדרו בפעם השנייה. חייגתי את המספר, כולי במתח.
הוא הרים את הטלפון ואמר "הלו". נמסתי. נזכרתי במבטא האמריקאי המדהים שלו ששמעתי במטוס. שכחתי שאני צריכה לדבר באותו רגע, הוא אמר הלו בפעם השנייה כיוון שלא הבין מה פשר ההשתהות מעבר לקו.
"הלו, אנדרו? זוכר אותי? זאת אלה מהמטוס..."
הוא אפילו לא היסס בתגובתו וענה במהירות "ברור שאני זוכר, איך אפשר לשכוח קול כזה יפה?"
הסמקתי לי מעבר לקו. שאלתי אותו אם הוא מוכן לקחת אותי לסיבוב בעיר מחר.
הוא אמר "בוודאי". קבענו שעה והוא אמר לי שאני אגיד לו איפה מה מספר הבית שלי בכדי שהוא יוכל לאסוף אותי, הרי הוא יודע שאני לא מכירה את העיר.
"בית מספר 33581". מסתבר שאני גרה במרחק של מספר בלוקים ממנו."אוקיי, מחר בשעה אחת עשרה זה בסדר?" הוא שאל.
"מחר בשעה אחת עשרה, קבענו".
אני צריכה ללכת לישון מוקדם, עבר על כולנו יום מעייף.
יום חמישי
השעה תשע בבוקר, עוד שעתיים הוא בא לאסוף אותי.

10:30
אפשר לקרוא לזה דייט? לא, נכון?
אני מתכננת ללבוש את השורט השחור שלי וגופייה לבנה. בסיסי. בכל מקרה זה רק טיול בעיר.

 

 

אמממ בעיקרון זאת ההתחלה של הסיפור שלי D:

אני אשמח לתגובות, תודה


נכתב על ידי , 14/7/2012 01:08  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי: 

בת: 23




93
הבלוג משוייך לקטגוריות: תחביבים , שטויות וכיף , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShelly3596 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Shelly3596 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ