"חלק ממני לא יחזור עוד לעולם, כי ביום שאת הלכת את לקחת אותו איתך לשם."

שאלו אותי לא פעם ולא פעמיים, שאלתי את עצמי.. ואני שואלת את עצמי כבר הרבה זמן -

איך אני יודעת שאני אוהבת מישהו? מה זה לאהוב בכלל? איך אני יודעת שהוא זה הוא

כשאני חושבת עליו.. אני יודעת שאם יקרה לו משהו החיים שלי לא ימשיכו כרגיל, משהו בי ימות איתו.

כשאני עוצמת עיניים בלילה הבן אדם היחיד שאני רוצה לחשוב עליו זה הוא

אני מסוגלת לבכות רק בגלל שהוא לא פה לידי, אני מוכנה לבכות לידו רק בשביל המגע המנחם הזה

כשאני חושבת על מצב שבו אני לא איתו - אני מרגישה אבודה, אני מרגישה לא אני

אני יכולה להתרגש מהריח שלו, מהשפתיים שלו, מהחיוך שלו כשהוא איתי ומהחיוך שלי כשאני איתו

אני יודעת שאני אוהבת אותו כי אני יודעת שגם אם אי פעם אני לא יאהב אותו כמו עכשיו, בכל זאת

לא יהיה אדם שיהיה קרוב למה שהוא גורם לי להרגיש ולמה שהוא בשבילי..

וכשאני מנסה לתאר לו עד כמה אני אוהבת אותו, כל מה שיש לי להגיד זה "אתה לא מבין בכלל כמה"

ההרגשה הזאת.. שאני לא יאהב בחיים מישהו כמו שאני אוהבת אותו

הוא מסב לי אושר.. כל כך הרבה אושר, שניא יודעת שלא יגמר לעולם

ואני יודעת.. שהוא מושלם, בן אדם מושלם זה בן אדם שיכול להיכנס לי כל כך עמוק ללב.. 

אני יודעת שבכתב או במילים אני לא יכולה לתאר את ההרגשה שלי, את התחושה הזאת שאני רוצה שהוא יחבק

אותי לנצח - לתמיד. הידיים שלו, השפתיים שלו, כל נגיעה שלו מיוחדת כל כך