לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Between Imagination And A Hard Place


לפעמים המציאות מתוודה בפנינו כחלום, אבל ברגע האמת אנו רוצים שהכל יחזור להיות רק חלום...

Avatarכינוי:  Ultra Valvier

בת: 20

Skype:  ultravalvier03 

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2013

הארון ששבר את החמור




 

אחרי תקופה שלא עדכנתי את הבלוג, הינה אני שוב. עברה עלי תקופה קשה מאז. תקופה של דיכאון ואכזבות, בכי ודמעות. אבל עד כמה שקשה להאמין לזה עכשיו היא עברה. לפחות ככה אני סבורה.


כשהגעתי לבסיס שלי אחרי הטירונות לא הרגשתי בנוח עם האנשים שהיו בסביבה. כל אחד חשב על עצמו והעיפו אותי מכל המדרגות. תמיד הרגשתי ה"כבשה השחורה" בסיסבה הזאת. עד שאמרתי את המילה. אני לא רציתי להיות במקום הזה יותר. וככה הכל התחיל. בגלל חיילת שהתנהגה אלי בצורה בורה ולא מכבדת. הגיעה באותו יום איתי, ומאז היא העלתה לי את העצבים. דרשתי שיעבירו אותי כמה שיותר מהר כי אני לא מוכנה לחזור הביתה כל יום ולעשות יומיות עם כאב ראש נוראי שכזה.  לא עבר הרבה זמן ובסוף הוחלט.


לקחו אותי לשיחה ואמרו לי שזמנית אני לא אהיה בתפקיד שלי אבל דואגים לכך שיעיברו אותי כמה שיותר מהר. לא שאלו יותר מידי שאלות "בא לך?" "את מוכנה לזה?" כלום. פשוט תלשו ממני את התפקיד מהידיים. העיפו אותי למקום שהעבודה בו מאוד לחוצה, מעוררת עצבים. וככה חייתי באשליה שמשהו יקרה, שאני יעבור למקום טוב יותר בעוד חודש כמו שהובטח.


הזמן עבר והתחלתי לדאוג. הלכתי לכל אחד שיוכל לעזור לי, טלפונים, שיחות. נדמה היה שכבר כל הבסיס ידע על זה. אפילו מי ששאל אותי מה אני עושה בתפקיד הזה כשיש לי סיכת קורס אחר, סיפרתי לו מה באמת הולך פה. וכך לא קרה כלום. כלומר, כל מה שהייתי צריכה זה שיהיו עוד אנשים במקומי שיחליפו אותי, אבל זה היה מסובך ממה שחשבתי.


כל יום, כל שעה, כל דקה שהייתי שם – רציתי למות. לאט לאט ראיתי איך אני מתדרדרת. השפעה מאוד גדולה על העצבים והנפש. הכל נירא כל כך אבוד. אני לעולם לא אחזור יותר לתפקיד שלי. הציעו לי לא פעם אחת לפסול את התפקיד ולעשות משהו יותר "קל". אבל התנגדתי. אני מאוד האמנתי במה שהוכשרתי אליו, אני לא רוצה לזרוק הכל לפח. ופה מגיעה הקצינה שהייתה לי לתמונה.


התחלתי להתדרדר מהדברים הכי קטנים כמו לפנטז על המוות לנוהל התאבדות ועוד... לאט לאט הכל נירא שחור. אני מעולם לא הייתי בראיון אצל אותה קצינה, לא הכרתי אותה בכלל. היא בקושי התייחסה אלי או דאגה לשלומי. רק העבודה הייתה חשובה לה, לא ערכי האדם או ערכים מוסריים שכל אדם משאיל לעצמו כבר מהיותו קטן.


כמובן שהיה לי פונטנציאל גבוהה בשביל לעבוד. אבל לא השתמשתי בו, הייתי כבויה בתוך הדיכאון שנגרם לי. היא תמיד הייתה משפילה אותי מול החברות שלי. הייתה מפילה עלי הכל. לא האמינה בי שלא לדבר על כך שהיא בכלל לא רצתה להמליץ עלי לקצונה כשיכולתי לצאת, או בכלל לתת המלצה טובה עלי, וגם על כך שעשיתי בשבילה את הטופס טיולים... או בכלל שלא לדבר על כך שהיא הייתה על אזרחי כי לא היו מדים במידה שלה. (!?!)


כך או כך, אותו בן אדם הרס לי את ה"ראבק" הזה של לשרת בצבא, לתמוך ולעזור. אותו בן אדם הרס לי משהו שבניתי במשך שנים – ביטחון עצמי. הרסה לי את הנשמה. הרגשתי כמו גוף זר לעצמי שכבר לא מרגיש שום דבר, לא אוכל כמעט או שותה. הייתי שם אבל לא באמת, הייתי במקום אחר, וכל יום שאלתי את עצמי את אותה השאלה "למה?". לאט לאט התחלתי להיות יותר עצבנית, רציתי כבר שזה יקרה כי מגיע לי יותר מזה! לאט לאט הייתי עוקצת את הקצינה במשפטים קטנים ולא מצתערת על זה בכלל.


ואז עשיתי טעות. זאת אומרת אני חושבת שזה אשמתי למרות שאני מרגישה שעשיתי הכל כדי למנוע את הפאשלה הזאת. אבל לא תמיד הכל תלוי בי ויש פשוט אנשים שלא עושים מה שאומרים להם. לא אתחיל לפרט מה קרה, אבל הטעות הזאת גרמה לי סוף סוף לעוף משם ולעבור לאן שרציתי כבר 3 חודשים שעברו עלי יותר מידי. הכל קרה מהר מידי, לא הצלחתי אפילו לפתוח את הפה. פתאום כולם היו שמחים, מן הסתם גם אני שמחתי. אבל לא רציתי שזה יצא ככה, אבל אם זה לא היה יוצא ככה, מי יודע אולי הייתי נשארת שם עוד הרבה זמן...


עם הצעד הראשון שלי במקום החדש ישר הרגשתי שאני הולכת לחוות חוויות חדשות ומה שהיה מאחורי עכשיו, אני מתחילה דף חדש. קיבלו אותי יפה. סמכו עלי והעריכו אותי. הרגשתי כמו אדם חדש שרק נולד.


יומיים עברו מאז ובכל לילה אותה קצינה חוזרת לרדוף אותי! חלומות זה דבר מוזר. בכל חלום שהיה קשור אליה, צרחתי עליה, הוצאתי עליה הכל. לא חשבתי פעמיים "זה חלום? זה לא חלום?" הוצאתי עליה את כל הכעס והתסכול שהיה לי במשך כל התקופה הזו.


רק מלחשוב שאני כבר לא אראה אותה יותר -  עושה לי טוב, מלחשוב שאני כבר לא תחתיה או שהיא כבר לא יכולה להגיד לי מה לעשות. שאני כבר לא שייכת עליה, שהיא אדם זר בשבילי, שהיא לא קיימת יותר. המחשבה הזאת מחזקת אותי בעבודה החדשה. ואני רק ממשיכה להתפתח...

 

נכתב על ידי Ultra Valvier , 15/3/2013 14:49   בקטגוריות סיפרותי, עבודה, פסימי, צבא  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





3,120
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , צבא , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לUltra Valvier אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Ultra Valvier ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ