"מוכנה?" ככה היה כתוב בהודעה שקיבלתי מזאק, בן זוגי בשנתיים האחרונות בבוקר יום הולדתי.

שפשפתי את עיני והחזרתי לו בהודעה משלי "למה?".

"להנות! הכנתי לך הפתעה. שימי עלייך משהו ורדי למטה, אני מחכה לך" הוא מכתב לי בתגובה והעלה חיוך על פניי.

קמתי מהמיטה, התמתחתי קלות, התארגנתי במהירות ותוך כמה דקות כבר הייתי חבושה בקסדת האופנוע של זאק.

"לאן נוסעים?" שאלתי בצעקה כמעט אל תוך אוזנו, מנסה לגבור על רעש הרוחות והמכוניות הנוסעות בכביש.

"עוד מעט תראי" הוא החזיר לי בצעקה ואני חייכתי וחיבקתי אותי חזק יותר, קרוב יותר אליי.

הגענו לים, מיד כשירדתי מהאופנוע והרגשתי איך הרוח מבדרת את שיערי נהיה לי טוב יותר.

אחזתי בידו של זאק וביחד רצנו במרחבי החול של החוף, כשחיוך גדול מרוח על פנינו.

הים זאת האהבה הכי גדולה שלי, לכאן אני מגיעה כשאני עצובה או כועסת והים פשוט מרגיע אותי בדרך המיוחדת שלו.

התשייבנו על שמיכה שזאק פרש על החול הרך, הבטנו אחד בשני וחייכנו.

אבל אז הטלפון של זאק צלצל, הוא הסתכל בו וכשזיהה את המתקשר העיף בי מבט מבקש סליחה, והלך לענות לטלפון רחוק מספיק שאני לא יוכל לשמוע את דבריו.

זה היה מוזר, בדרך כלל זאק לא נוהד לענות לטלפונים כשהוא נמצא ביחד איתי "מי שבאמת צריך אותי, יתקשר שוב" הוא אמר תמיד.

זאק חזר ואני התעלמתי ממה שקרה, פשוט תהני, אמרתי לעצמי. הוא הוציא מתיקו הרבה פירות, אבל רק כאלה שאני אוהבת.

לא עברה חצי שעה וכבר עוד טלפון, עוד מבט ושוב אני נשארת לבד.

הבטתי בים, איך גם הגלים הגדולים שבאים במלוא עוצמתם, נחלשים ונהיים קטנים יותר כשהם מגיעים אל החוף. הגלים הם כמו הכעס שלי, והחוף שלי הוא זאק, פשוט אי אפשר לכעוס עליו.

ככה זה המשיך במשך שאר היום, שחינו קצת- ועצרנו בגלל שיחת טלפון, גלשנו- שוב טלפון, התחרנו בריצה- אפילו לא סיימנו את התחרות וכבר הוא בדק אם יש לו שיחה.

לאט לאט התחלתי לאבד את סבלנותי, השיחות נעשו יותר ויותר ארוכות ובתדירות גבוהה יותר. הרגשתי שהוא לא באמת מקשיב לי, כאילו הוא עסוק במשהו אחר ואני רק מפריעה.

אמרתי את זה לזאק, הוא התחיל להגיד "אני מצטער" אבל גם את זה הוא לא הספיק לעשות כי צלצול הטלפון שלו קטע את דיבורו.

כמובן שהוא מיהר לענות, בקושי הסתכל עליי, יש קם והתרחק עד שבקושי ראיתי אותו.

עכשיו כבר ממש כעסתי, אין לי מה לעשות כאן חשבתי, אם הוא באמת רוצה להיות איתי- אז עד הסוף ובלי טלפונים.

לבשתי את חולצתי מעל לבגד הים שלבשתי והתחלתי לצאת מהחוף. החול כבר לא היה נעים כמו קודם ונדבק לרגליי הרטובות, הרוח העיפה את שיערי אל תוך עיניי עד שלא ראיתי לאן אני הולכת. אבל מה שהיה הכי חסר זה נוכחותו של זאק.

לא הספקתי ללכת אפילו רחוב אחד מהחוף וכבר צלצול הטלפון שלי ושמו של זאק מופיע עליו. דחיתי את השיחה, לא היה לי חשק לענות לו, לא עכשיו.

הוא המשיך להתקשר שוב ושוב וכשראה שאני לא עונה לו שלח לי הודעה "למה הלכת?"

"למה אתה חושב? נמאס לי מכל הטלפונים שלך." החזרתי לו בהודעה גם כן.

"אני מצטער, אני יסביר לך הכל, רק תחזרי!" הודעתו נשלחה אליי והדמעות שניסיתי לעצור, יצאו החוצה.

"היית צריך לחשוב על זה קודם" השבתי לו ובליבי עלו חששות, האם זה יפריע לקשר שלנו?

צפירה של אופנוע מאחוריי קטעה את הרהוריי, הסתובבתי כדי לראות מי הצופר והתפלאתי לראות את זאק יושב על האופנוע.

"אמרתי לך שאני לא רוצה לדבר איתך עכשיו" אמרתי בכאב והרחקתי את ידו ממני.

הוא ירד מהאופנוע, והביט בי כאילו רוצה להגיד לי הרבה דברים אך לא יודע איך. "אז רק תקשיבי אל תדברי" הוא אמר כשהמשכתי ללכת.

נעצרתי והסתובבתי לעברו, עוצרת את הדמעות שעומדות לפרוץ.

"תכננתי משהו גדול בשבילך, אבל הכל נהרס. כל הטלפונים האלו היו מחברים שלי שעזרו לי להכין את ההפתעה בשבילך" הוא הסביר לי ועיניו הירוקות הביטו ישר בעיניי, חדרו לליבי והכאיבו לו.

נשכתי את שפתיי בכאב ושאלתי אותו "אז למה התייחס אליי מגעיל,? הרגשתי שאני מדברת לקיר, שאתה לא באמת מקשיב לי"

"הייתי בלחץ, רציתי שהכל ילך כמו שתכננתי- אבל הכל נהרס" הוא השיב לי, לקח את ידי ואמר "יש לי משהו חשוב לשאול אותך"

"טוב, אז תשאל" השבתי לו, הלב רוצה לסלוח, אבל הראש אומר לא.

"כאן?" הוא שאל והביט ברחוב בו דיברנו, במכוניות הנוסעות על הכביש, בבניינים הגבוהים שמסביבנו.

הנהנתי לו בתשובה, והוא משך בכתפיו בחוסר רצון, אבל הניח את תיקו על המדרכה וחיפש שם דבר מה עד שמצא לבסוף.

הוא כרע ברך ופתח את ידו כדי שאראה את החפץ שהוציא- זו הייתה קופסא תכשיטים אדומה, ממש כמו בסרטים.

רק אז הגיעה אליי ההבנה, הוא עומד להציא לי נישואין! באותו הרגע כל הכעס שלי כלפיו נמחק, נשארה רק האהבה.

זאק פתח את הקופסא, חייך אליי את החיוך המיוחד שלו שממיס אותי תמיד ושאל "ליסה, תתחתני איתי?" 

הבטתי באנשים שהתגודדו סביבנו, מחייכים וחייכתי גם אני "ברור" אמרתי לו חיבקתי אותו חזק ונשקתי לשפתיו.

זה יום ההולדת הכי טוב שהיה לי אי פעם, חשבתי לעצמי.

לא ממש מרוצה מאיך שהסיפור יצא לי... מה אתם אומרים?

שבוע הבא פרק מיוחד לכבוד יומולדת שנה לבלוג ;)

אז שבת שלום אוהבת...

מהפרק הקודם:

"למה אתה לא מאמין לי?" שאלה סלסט בכאב ודמעה נשרה על לחיה.

"אני לא יכול להאמין לך סלסט, אם זה היה תלוי רק בשיקולים שלי הייתי מקשיב לו. אבל כשאני נושא תפקיד חשוב כל כך אסור לי לעשות מעשים על דעת עצמי, ולקחת בחשבון שחייהם של תושבי המחנה נמצאים כרגע בסיכון- רק בגללי.

אני מצטער סלסט" אלפרדו אמר, נגע בידו בכתפה של סלסט והוסיף "תקבלי כל דבר שרק תרצי, רק לא את זה"

"אבל למה אתה צריך ללכת?" שאלה מלודי את פיטר שוב, היא לא רצתה שילך. היא רצתה שישאר איתה, שימשיך ללטף את שיערה האדמוני ברכות.

"אני חייב מל, צריכים אותי שם" פיטר ענה לה בצער תוך כדי העברת ידיו בשיערה החלק.

היא הניחה את ראשה על רגליו, נשכבה על הדשא הירוק, העבירה את ידה בין שלל הפרחים הצבעוניים שגדלו שם ואמרה בהדגשה של המילה האחרונה "אבל אני צריכה אותך כאן". 

הוא חייך למשמע דבריה ונישק אותה קלות בלחיה "את תוכלי להסתדר" הוא אמר והיא החזירה לו בפרצוף עצוב.

"אל תעשי לי את הפרצוף הזה, אני לא יוכל לעמוד בו" הוא אמר בצחוק אך התכוון לכך באמת, וכבש את שפתיו לפני שהן יברחו לכיוון שפתיה של מלודי.

"ואם אני אפסיק אתה תישאר כאן?" שאלה מלודי, עדיין עם אותו פרצוף עצוב, עוד רגע מלא בדמעות.

"מל אל תעשי לי את זה בבקשה, זה הורג אותי" אמר פיטר בכאב ונשך את שפתיו חזק יותר עד שהן כאבו לו.

היא התרוממה באיטיות, אחזה בידו של פיטר ואמרה כשדמעה נופלת על לחיה "אני מצטערת פיטר, אני פשוט רוצה שתישאר כאן"

"אני יודע מל, גם אני רוצה להישאר" אמר, מחה את דמעתה וחיבק אותה קרוב אל חזהו.

כך הם נשארו, חבוקים זה בזרועותיו של זה עד שקיעת השמש והרוח הקרירה ליטפה את שיערם.

"פיטר, אנחנו זזים" נשמע קולו של ג'ובאני קורא לפיטר לבוא בעקבותיו.

פיטר הביט במלודי בעצב, נשק על שפתיה ארוכות ואמר לה "להתראות מל".

הוא התנתק ממנה במהירות, כדי שלא יתחרט על מעשיו ועשה זאת עם כל הכאב שיש בעולם. המחשבה שלא יראה יותר את מלודי הכאיבה לו כל כך.

הוא העיף בה מבט אחרון ואז הסתובב והמשיך ללכת בשביל בעקבות ג'ובאני.

"אבל למה הם לא מוכנים להקשיב לי רק?" שאל טיילור בכעס ובעט בתסכול בקופסת השימורים הריקה שהיתה בחדר.

"הם לא מוכנים לשכוח את מה שעשית" אמרה סלסט ואחזה בידו של טיילור, מנסה לשכנע אותו לשבת, להירגע.

הוא טלטל את ידו והעיף את ידה מידו, הוא החלט לא היה רגוע "אבל את הצלחת לסלוח לי, זה אבא שלך לא שלהם"

"אבל הוא היה יותר מסתם מנהיג, הוא היה סמל כאן" אמרה לו סלסט והמשיכה "חוץ מזה שלי היה יותר קל לסלוח, יש לי רגשות כלפיך, זה כיפר על הכל. את האמת גם לי היה קשה לסלוח לך"

"אבל בסופו של דבר סלחת לי" טיילור אמר ביאוש ושוב בעט בקופסת השימורים כדי לבטא את זעמו.

"לסלוח זה לא דבר שבא בקלות, מי כמוך יודע" היא אמרה וליטפה את ידו של טיילור "אני בטוחה שלא היה לך קל לסלוח לי" היא הוסיפה.

טיילור נענה למגעה ולא נרתע ממנו כמו מקודם, מגע אצבעותיה הדקיקות הרגיע אותו ובכל מקום שבו הן נגעו בערה אש שנכבתה לאחר שאצבעה עזבה את המקום. להבות קטנות בכל מקום בערו ונכבו על גופו של טיילור.

הם התיישבו, שעונים לקיר, קרובים יותר מאי פעם. טיילור רכן לעבר פיה של סלסט בכדי לנשקה.

"תתרחק ממנה" צעק מלווין לעבר הזוג המופתע, הם בהחלט לא ציפו לו.

"מלווין זה בסדר, כבר הסברתי לך" סלסט אמרה, עדיין מופתעת מבואו לחדר שבו שהו.

"לא, זה לא בסדר, הוא לא יגע בך כל עוד אני כאן" אמר מלווין והניף את ידו בעצבנות לביטול דבריה האחרונים של סלסט.

"מלווין, אני חושבת שאתה צריך להירגע. הוא לא יעשה לי כלום, חוץ מזה שאני אחראית למעשיי" השיבה סלסט למלווין וכדי להעצים את דבריה התקרבה יותר לטיילור.

"סלסט תתרחקי ממנו עכשיו" הזהיר אותה מלווין, נוצר את כעסו ומשתדל שלא להוציא אותו על סלסט.

היא לא הגיבה ומלווין לא יכל לשבת באפס מעשה ולראות אותם ביחד, זה הוציא אותו מדעתו.

"סלסט אני לא רוצה לפגוע בך. תתרחקי ממנו!" הפעם מלווין כבר צעק וסלסט התחילה לפחד.

"נו, תעשי מה שהוא אומר" אמר טיילור בכניעה ועודד אותה להתרחק ממנו.

היא עשתה כדבריו, אבל בחשש ובאי רצון גלויים.

"למה ידיו לא קשורות? אסור לו להסתובב חופשי ככה!" קרא מלווין לאחר שהבחין שהחבל על ידיו של טיילור זרוק על הרצפה, בטח סלסט אחראית לכך, הוא חשב לעצמו.

"אני שיחררתי אותו, הוא לא יפגע בי ולא יברח מכאן, תאמין לי מלווין" אמרה סלסט ומלווין חייך חיוך מריר,בדיוק כמו שהוא חשב, סלסט היתה אחראית לזה.

"סלסט לכי מפה, יש לך מספיק דברים לעשות, אני ישאר כאן" ציווה עליה מלווין בלי להסתכל עליה אפילו.

"הדברים האחרים יחכו, מותר להיות כאן אם אני רוצה, אני אחראית לעצמי!" קראה סלסט בביטחון תוך כדי קריאות של טיילור המעודדות אותה ללכת.

"זה נכון, אבל כל עוד אני אחראי עליו" אמר מלווין והצביע על טיילור "את לא רשאית להמשיך לשהות כאן" הוא הוסיף.

"אבל?" שאלה סלסט וניסתה לחפש מילים שיתארו את מה שהרגישה, היא הייתה מבולבלת.

היא כעסה על מלווין שככה התנהג כלפיה וכלפי טיילור, אבל לא יכלה לכעוס עליו כי הוא היה חלק ממנה, בדיוק כמו שטיילור הוא  חלק ממנה.

"פשוט תלכי סלסט" ביקש ממנה טיילור שוב ועכשיו היא נענתה בחיוב לבקשתו, העיפה בו מבט אחרון ואמרה למלווין לפני שיצאה מן החדר "אל תפגע בו מלווין, בבקשה".

"למה באת לכאן?" שאל מלווין את טיילור בתקיפות לאחר סלסט התרחקה מן המקום.

"כמו שכבר אמרתי לך " טיילור החל להגיד אך מלווין קטע אותו באומרו לו "התכוונתי למה באמת הגעת לכאן ומה אתה רוצה מסלסט?"

"לא שיקרתי לך, אמרתי את האמת" נהם לעברו טיילור ובתגובה לכך קיבל אגרוף בבטנו. הוא לא היה יכול להתגונן משום שידיו היו עכשיו קשורות.

"די מפתיע שאתה מסתובב עם סלסט לאחר שהרגת את אבא שלה" אמר מלווין בעוקצנות וצעד מקצה אחד של החדר אל הקצה השני, שוב ושוב.

"מפתיע שאתה אומר זאת, אחרי הכל, זאת אשמתך שאביה של סלסט מת" השיב לו טיילור בעוקצנות גם הוא ונימה רשעית קלה התגנבה לקולו.

"אשמתי? זאת אך ורק אשמתך, אתה הרגת אותו!" מלווין ענה לטיילור ובקולו נשמע מעט פחד, חוסר ביטחון.

"סיפרת לסלסט שאם לא אתה, אביה היה עוד חי היום?" טיילור התעלם ממשפטו האחרון של מלווין וענה לו שוב ברשעות.

"לא, כי זה לא נכון" אמר מלווין בשקט, ספר לטיילור, ספק בכדי לשכנע את עצמו.

"אני לא אתווכח איתך, מה שאתה חושב" אמר טיילור, הרשעות נעלמה מקולו, למה אני מתנהג ככה, הוא שאל את עצמו, הרי השתנתי.

מלווין שם לב לשינוי שחל בטיילור וחזר לעמדת הכוח, כשהוא נמצא ביתרון עליו "ברור, מי שואל את דעתך כאן? אתה חשוב כמו קופסת השימורים שזרוקה כאן" הטיח בו מלווין כשהביטחון העצמי שלו חזר אליו.

דבריו של מלווין פגעו בטיילור יותר מהאגרוף שהטיח על פניו מקודם, חדר יותר עמוד לעמקי נשמתו.

מלווין הופתע, הוא ראה את הפגיעה שחש טיילור על פניו והתרכך מעט "פשוט אל תתקרב אל סלסט" הוא אמר לטיילור בעודו נושך את שפתיו.

מלווין פשפש בכיסו, הוציא את המפתח של החדר והתכונן לצאת ממנו.

"למה כל כך קשה לך לראות אותנו ביחד?" שאל אותו טיילור בכנות ובסקרנות לתשובה שלא איחרה להגיע.

"זה לא עניינך" אמר מלווין, עדיין עם פנים לדלת, אגרופיו קמוצים חזק, שלא יצא משליטה.

"אתה אוהב אותה נכון?" שאל טיילור, מעט בחשש מתשובתו של מלווין.

אגרוף נוסף, חזק בהרבה מהקודם ניטח בטיילור "אמרתי שזה לא עניינך!" מלווין צעק, עיניו רושפות וזועמות.

הוא הביט בטיילור החבול ובחבורה המכוערת שהשאיר לו אגרופו על לחיו ונרגע מעט.

"הוא התקדם צעד נוסף לעבר הדלת, הביט לעבר טיילור ואמר "פשוט אל תתקרב אליה".

טיילור שמע את רשרוש המפתח שסגר את הדלת ונאנח, לא כך הוא דמיין את ביקורו פה.

צעקות נשמעו מחוץ למשרדו של אלפרדו והטרידו אותו, הוא לא הבין למה מפריעים לו כך. כולם ידעו שלמפקדה יש חוקים ואחד מהם שהשקט חייב לשרור בו, ואסור להפר אותו.

שלוש דפיקות על הדלת ואחריהם שאלה "אפשר להיכנס?" .\

אלפרדו נאנח, קיפל בעדינות את מפת עמק תיאדור וניגש לפתוח את הדלת, הוא לא אהב שמפריעים לו בעבודה.

ברגע שפתח את הדלת שני אנשים נכנסו כשהם מובילים אחריהם אישה עם שיער אפור מזקנה שעל פניה הבעת סלידה, כנראה מכך שהאנשים אחזו בה בניגוד לרצונה.

"אדוני, היא לא הסכימה ללכת לשום מקום אחר. היא אמרה שהיא חייבת להיפגש איתך" אמר לאלפרדו אחד האנשים.

אלפרדו נאנח שנית ואמר להם "תשאירו אותה כאן, אתם יכולים לחזור לעבודה"

הוא חיכה עד שהדלת תיסגר מאחוריהם ואז פנה אל האישה הזקנה "מה את עושה פה רוסה?"

רוסה חייכה בשביעות רצון והקמטים שבפניה התעמקו עוד יותר כשעשתה כך "חשבתי שכבר שכחת ממני" היא אמרה.

"אני לא יכול לשכוח ממך, את דודה שלי. בכל מקרה, את תמיד תצליחי להפתיע אותי- כמו עכשיו" השיב לה אלפרדו וחיוך קטן עלה בזווית פיו.

"בהחלט! אבל בפעם הבאה, תגיד לבחורים שלך שיורידו ממני את הידיים שלהם" אמרה רוסה וגרמה לחיוך הקטן של אלפרדו לגדול מעט.

הוא נשען מעט על שולחן העץ השחור, שילב את ידיו על מותניו ושאל את רוסה "אז למה הגעת לכאן?"

"כדי לבקר את האחיין שלי והבת שלו, מה זאת אומרת?" שאלה רוסה ולא הצליחה להסתיר את השקר, אולי אפילו לא ניסתה.

"רוסה, אני כבר מכיר אותך, לא באת לכאן סתם. תמיד כשאת מבקרת אותי יש סיבה לכך" אלפרדו אמר וצמצם את עיניו כשהן מביטות ברוסה באי אמון.

"טוב, אתה צודק" השיבה לו רוסה באי רצון "יש סיבה להגעתי לכאן. בשנים האחרונות אני מתגוררת במחנה מטיקס, שמתי עין על סלסט מהרגע שהיא הגיעה למחנה, אני זאת שחילצה אותה מעונש מוות לאחר שגילו שהיא מרגלת."

"למה את עושה את כל זה?" שאל אלפרדו בסקרנות ובהפתעה מהמידע שרק עכשיו גילה.

"יש לי שליחות, לפני המון שנים שימשתי יועצת למלך פרננדו שביקש ממני לשמור על סלסט. עכשיו סלסט רוצה להשיג שלום, ואני יעזור לה בזה!" רוסה המשיכה להפתיע את אלפרדו.

"למה זה כל כך חשוב לך השלום הזה?" שאל אותה אלפרדו בסקרנות.

"כי הגיע הזמן להגיד את האמת, שמרתי אותה מספיק זמן בסוד. הגיע הזמן שכולם ישמעו מה יש לי להגיד על המלחמה הטפשית הזאת" אמרה רוסה והתכוונה לכל מילה.

מקווה שנהנתם מהפרק, וכמו שראיתם שבוע שעבר, אני הולכת לעשות דבר כזה: בכל שבוע ביום שישי יעלה בבלוג קטע כלשהוא. ששבוע אחד זה יהיה פרק, שבוע אחר זה יהיה קטע קצר. אני עושה את זה בשבילכם ומקווה שאני יספיק לעמוד בזמנים =)

הקטע שכתבתי שבוע שעבר משתתף בתחרות כתיבה בבלוג האתגרים שלי, אשמח אם תיכנסו להצביע לקטע שלי או לקטע אחר...

ההצבעה היא כאן- http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=823119

אז שוב, מקווה שנהנתם מהפרק ושהצלחתי לסקרן אתכם.

שבת שלום אוהבת רעות 3>