"מוכנה?" ככה היה כתוב בהודעה שקיבלתי מזאק, בן זוגי בשנתיים האחרונות בבוקר יום הולדתי.
שפשפתי את עיני והחזרתי לו בהודעה משלי "למה?".
"להנות! הכנתי לך הפתעה. שימי עלייך משהו ורדי למטה, אני מחכה לך" הוא מכתב לי בתגובה והעלה חיוך על פניי.
קמתי מהמיטה, התמתחתי קלות, התארגנתי במהירות ותוך כמה דקות כבר הייתי חבושה בקסדת האופנוע של זאק.
"לאן נוסעים?" שאלתי בצעקה כמעט אל תוך אוזנו, מנסה לגבור על רעש הרוחות והמכוניות הנוסעות בכביש.
"עוד מעט תראי" הוא החזיר לי בצעקה ואני חייכתי וחיבקתי אותי חזק יותר, קרוב יותר אליי.
הגענו לים, מיד כשירדתי מהאופנוע והרגשתי איך הרוח מבדרת את שיערי נהיה לי טוב יותר.
אחזתי בידו של זאק וביחד רצנו במרחבי החול של החוף, כשחיוך גדול מרוח על פנינו.
הים זאת האהבה הכי גדולה שלי, לכאן אני מגיעה כשאני עצובה או כועסת והים פשוט מרגיע אותי בדרך המיוחדת שלו.
התשייבנו על שמיכה שזאק פרש על החול הרך, הבטנו אחד בשני וחייכנו.
אבל אז הטלפון של זאק צלצל, הוא הסתכל בו וכשזיהה את המתקשר העיף בי מבט מבקש סליחה, והלך לענות לטלפון רחוק מספיק שאני לא יוכל לשמוע את דבריו.
זה היה מוזר, בדרך כלל זאק לא נוהד לענות לטלפונים כשהוא נמצא ביחד איתי "מי שבאמת צריך אותי, יתקשר שוב" הוא אמר תמיד.
זאק חזר ואני התעלמתי ממה שקרה, פשוט תהני, אמרתי לעצמי. הוא הוציא מתיקו הרבה פירות, אבל רק כאלה שאני אוהבת.
לא עברה חצי שעה וכבר עוד טלפון, עוד מבט ושוב אני נשארת לבד.
הבטתי בים, איך גם הגלים הגדולים שבאים במלוא עוצמתם, נחלשים ונהיים קטנים יותר כשהם מגיעים אל החוף. הגלים הם כמו הכעס שלי, והחוף שלי הוא זאק, פשוט אי אפשר לכעוס עליו.
ככה זה המשיך במשך שאר היום, שחינו קצת- ועצרנו בגלל שיחת טלפון, גלשנו- שוב טלפון, התחרנו בריצה- אפילו לא סיימנו את התחרות וכבר הוא בדק אם יש לו שיחה.
לאט לאט התחלתי לאבד את סבלנותי, השיחות נעשו יותר ויותר ארוכות ובתדירות גבוהה יותר. הרגשתי שהוא לא באמת מקשיב לי, כאילו הוא עסוק במשהו אחר ואני רק מפריעה.
אמרתי את זה לזאק, הוא התחיל להגיד "אני מצטער" אבל גם את זה הוא לא הספיק לעשות כי צלצול הטלפון שלו קטע את דיבורו.
כמובן שהוא מיהר לענות, בקושי הסתכל עליי, יש קם והתרחק עד שבקושי ראיתי אותו.
עכשיו כבר ממש כעסתי, אין לי מה לעשות כאן חשבתי, אם הוא באמת רוצה להיות איתי- אז עד הסוף ובלי טלפונים.
לבשתי את חולצתי מעל לבגד הים שלבשתי והתחלתי לצאת מהחוף. החול כבר לא היה נעים כמו קודם ונדבק לרגליי הרטובות, הרוח העיפה את שיערי אל תוך עיניי עד שלא ראיתי לאן אני הולכת. אבל מה שהיה הכי חסר זה נוכחותו של זאק.
לא הספקתי ללכת אפילו רחוב אחד מהחוף וכבר צלצול הטלפון שלי ושמו של זאק מופיע עליו. דחיתי את השיחה, לא היה לי חשק לענות לו, לא עכשיו.
הוא המשיך להתקשר שוב ושוב וכשראה שאני לא עונה לו שלח לי הודעה "למה הלכת?"
"למה אתה חושב? נמאס לי מכל הטלפונים שלך." החזרתי לו בהודעה גם כן.
"אני מצטער, אני יסביר לך הכל, רק תחזרי!" הודעתו נשלחה אליי והדמעות שניסיתי לעצור, יצאו החוצה.
"היית צריך לחשוב על זה קודם" השבתי לו ובליבי עלו חששות, האם זה יפריע לקשר שלנו?
צפירה של אופנוע מאחוריי קטעה את הרהוריי, הסתובבתי כדי לראות מי הצופר והתפלאתי לראות את זאק יושב על האופנוע.
"אמרתי לך שאני לא רוצה לדבר איתך עכשיו" אמרתי בכאב והרחקתי את ידו ממני.
הוא ירד מהאופנוע, והביט בי כאילו רוצה להגיד לי הרבה דברים אך לא יודע איך. "אז רק תקשיבי אל תדברי" הוא אמר כשהמשכתי ללכת.
נעצרתי והסתובבתי לעברו, עוצרת את הדמעות שעומדות לפרוץ.
"תכננתי משהו גדול בשבילך, אבל הכל נהרס. כל הטלפונים האלו היו מחברים שלי שעזרו לי להכין את ההפתעה בשבילך" הוא הסביר לי ועיניו הירוקות הביטו ישר בעיניי, חדרו לליבי והכאיבו לו.
נשכתי את שפתיי בכאב ושאלתי אותו "אז למה התייחס אליי מגעיל,? הרגשתי שאני מדברת לקיר, שאתה לא באמת מקשיב לי"
"הייתי בלחץ, רציתי שהכל ילך כמו שתכננתי- אבל הכל נהרס" הוא השיב לי, לקח את ידי ואמר "יש לי משהו חשוב לשאול אותך"
"טוב, אז תשאל" השבתי לו, הלב רוצה לסלוח, אבל הראש אומר לא.
"כאן?" הוא שאל והביט ברחוב בו דיברנו, במכוניות הנוסעות על הכביש, בבניינים הגבוהים שמסביבנו.
הנהנתי לו בתשובה, והוא משך בכתפיו בחוסר רצון, אבל הניח את תיקו על המדרכה וחיפש שם דבר מה עד שמצא לבסוף.
הוא כרע ברך ופתח את ידו כדי שאראה את החפץ שהוציא- זו הייתה קופסא תכשיטים אדומה, ממש כמו בסרטים.
רק אז הגיעה אליי ההבנה, הוא עומד להציא לי נישואין! באותו הרגע כל הכעס שלי כלפיו נמחק, נשארה רק האהבה.
זאק פתח את הקופסא, חייך אליי את החיוך המיוחד שלו שממיס אותי תמיד ושאל "ליסה, תתחתני איתי?"
הבטתי באנשים שהתגודדו סביבנו, מחייכים וחייכתי גם אני "ברור" אמרתי לו חיבקתי אותו חזק ונשקתי לשפתיו.
זה יום ההולדת הכי טוב שהיה לי אי פעם, חשבתי לעצמי.
לא ממש מרוצה מאיך שהסיפור יצא לי... מה אתם אומרים?
שבוע הבא פרק מיוחד לכבוד יומולדת שנה לבלוג ;)
אז שבת שלום אוהבת...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
