לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 17



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2014

נסיכת הפיופיר- פרק שני


 

 

מהפרק הקודם:

"לא, לא, אין מצב שאני עושה את זה אד" פייפר התנגדה לרעיונותיהם, אך אדמונד ולוסי היו יותר נחושים ממנה, וכך כשחיוך על פניהם, הם גרמו לפייפר לעשות את אחד המשחקים האהובים עליהם ביותר- לעלות על עץ האקליפטוס ומשם לגלוש לנחל בעזרת חבל.

תוך כמה דקות פייפר כבר הייתה רטובה מכף רגל ועד ראש, וקראה ללוסי לאדמונד להצטרף אליה ולהכנס לנחל גם.

השניים הסכימו ברצון, הם הרטיבו אחד את השני, צללו במימי הנחל הקרירים ואפילו שחו קצת, כך יצא שחזרו לביתם בשעת לילה מאוחרת, רגע לפני שהאור מתחיל לכבוש שוב את השמיים.



 

קיץ, כפר רנדל


מנק' מבטה של פייפר-


כבר שבוע שאני בכפר רנדל וככל שאני נמצאת כאן זמן רב יותר- ככה אני רוצה יותר להישאר ולא לחזור לארמון.

החיוך לא ירד מהפנים של הוריי כבר כמה ימים, ואני, אני נהנתי לבלות עם חברי הילדות שלי.

אבל ידעתי שהזמן איתם הולך להיגמר, בתוך כמה ימים כבר אצטרך לחזור לארמון

"מי שמגיע אחרון לצוק חוזר את הכל ברגל!" אדמונד קטע את מחשבותיי ופתח בדהרה על גבי סוסו השחור 'ברק'.

לוסי הביטה בי כשגם היא רוכבת על סוסתה 'לני' ואמרה "אני לא מתכוונת לחזור ברגל, לא נראה לי שגם את רוצה נכון?" ומיד שכסיימה את דבריה הצטרפה לאדמונד בדהרה מטורפת.

חייכתי לעצמי בעודי מדרבנת את סקאי להתחיל לדהור, הרי יכלתי פשוט לפרוץ לתודעתו של אחד מסוסיהם ולגרום להם לעצור.

עד מהרה כבר השגתי אותם בזכות מהירותה המסחררת של סקאי. 

הרוח הוטחה בפניי בשל המהירות הגבוהה, ושערותיי הזהובות- כחולות נכנסו שוב ושוב לעיניי. בהתחלה עוד ניסיתי להחזירן למקומן, אך כשזה לא הועיל, ויתרתי והנחתי להן לכסות את פניי.

המשכנו לדהור דקות אחדות במעלה בגבעות המובילות אל הצוק, אלא שאז תודעתה של סקאי נגעה במוחי ושידרה מצוקה.

בעדינות גיששתי בתודעתה כשלבסוף התברר לי שהיא צמאה וזקוקה למים בדחיפות בשל המאמץ הפיזי שהייתה שרוייה בו בדקות הדהירה האחרונות.

סטינו ממסלולנו והובלתי את סקאי לעבר מעיין קטן בצד הדרך.

בעודה לוגמת ממימי המעיין הקרירים, הרגשתי בתודעתם של לוסי ואדמונד המתקרבים לאיזור והתחלתי לפרוץ את המחסומים של תודעותיהם בזהירות- שלא יבחינו בכך.

שכנעתי אותם שהם עייפים ושהם צריכים לנוח מספר דקות בצל כדי להשיב לעצמם את כוחותיהם. השניים מילאו אחריי הוראותיי ובמוחם התפשטה הרגשת עייפות חמימה.

עזבתי את מוחם רק כאשר הייתי בטוחה שהם עצרו ולא יתעוררו בדקות הקרובות, עד אז סקאי כבר סיימה לשתות והייתה מוכנה לדהירה מחודשת.

טבלתי את ראשי במים הצוננים כדי לנסות להילחם מעט בחום הלוהט של השמש, חייכתי אל סקאי ולחשתי לה בעודי מלטפת את פרוותה הרכה "מוכנה לנצח?"

סקאי השיבה לי בצהלה שמחה, ואני עליתי על האוכף ויצאנו בדהירה מהירה לעבר הצוק המרשים שהתנשא מעל הכל.

תוך דקות ספורות הגענו לשם, הנוף היה עוצר נשימה.

בשל גובהו הרב של הצוק, נפרשו מתחתינו דונמים על גבי דונמים של שדות בשלל צבעים- ירוקים, חומים, צהובים ולבנים, כל אחד לפי סוג תבואתו.

יכולתי לראות את עמק הסלעים במלואו- לשם הייתי הולכת תמיד עם סקאי כשהייתי עצבנית או כשרציתי להיות לבד. משהו בנוף המלא סלעים קטנים וגדולים, אפורים וחומים הרגיע אותי, אפילו הייתה לי שם פינה שאליה הייתי הולכת כל הזמן- הפינה שלי.

בקצה השמאלי של עמק הסלעים נפרש אגם השמש וממש מתחת לצוק שכן כפר רנדל הקטן.

"עשית לנו תרגיל אה?" שאל אדמונד מאחור והוציא אותי מהרהוריי. הפתיע אותי שלא שמתי לב לתודעותיהם כלל, הם הגיעו למרחק קטן ממני ולא הרגשתי בהם. אני חייבת לחזור להתאמן, חשבתי לעצמי בהחלטיות ועזבתי את הנושא.

"לא אמרתם שזה אסור" עניתי בערמומיות, צופה בהנאה בפניהם הזועמות של חבריי הטובים.

לוסי כבר פתחה את פיה לענות לי, אלא שאז נכנסתי למוחה והכרחתי אותה- אחרי מאבק קטן- לעצור בעצמה, לחייך אליי ולומר "נכון אד, יצאנו פתטיים, שוב"

מבטו המופתע של אדמונד מדבריה של לוסי כמעט גרם לי לפרוץ בצחוק גדול, אבל למזלי כבשתי אותו בזמן.

"אתה רואה אד?" פניתיו אליו כשחיוך קל על שפתיי והבעת ניצחון על פניי והמשכתי "גם לוסי מסכימה איתי"

"זאת שוב פעם את?" הוא שאל בכעס כשהבין שאני אחראית לדבריה של חברתו.

משכתי בכתפיי והשבתי לו בעקיצה "כבר הסברתי לכם מלא פעמים איך לחסום את התודעה שלכם, זאת לא אשמתי שאתם לא מצליחים"

"זה פשוט לא הוגן" אמרה לוסי שהצליחה להשתחרר בינתיים מהמחשבות ששמתי לה בראשה.

"אני אוהב אותך לוסי" אמר אדמונד לאחר ששתלתי את המחשבה במוחו, ואני החנקתי צחקוק.

אדמונד התקרב אל לוסי ונישק אותה ארוכות, לאחר שניתק ממנה היה קשה ללוסי להסתיר את מבטה המופתע.

"פשוט זוג יונים" אמרתי בחיוך משועשע ולוסי החזירה לי מבט מאשים שבקע מעיניה הירוקות- חומות.

המשכנו בקרב המבטים דקות שניות ארוכות, עד שלבסוף לוסי נשברה  ופלטה ביאוש "אי אפשר איתך"

משכתי בכתפיי וחייכתי אליה, "איך אתם לא שונאים אותי?" שאלתי לבסוף, "כולם ממש כועסים עליי כל פעם" הוספתי והתיישבתי על הקרקע החומה.

"שנים של הרגל" אמר אדמונד, שם את ידו על כתפי והתיישב לצידי.

"אנחנו פשוט אוהבים אותך כמו שאת" אמרה לוסי והצטרפה אלינו ואני הנחתי את ראשי על כתפו של אדמונד.

מולנו נפרש עמק הסלעים כולו והשמש שעד לא מזמן להטה ברקיע, החלה לשקוע באגם השמש ולהאיר אותו בגוון אדמדם שבגללו נקרא כך.

תחושת כבדות ועייפות עטפה אותי, ורגע לפני שעיני נעצמו לחשתי "תודה חברים".

 

ארמון המלך, חדר האימונים

 

הפרידה הפעם הייתה קשה אפילו יותר מתמיד. לוסי ואדמונד בילו איתי את כל היום האחרון שלי בשהייה בנחל.

אמא ואבא כרגיל בכו וביקשו שאשמור על עצמי, ואנשי הכפר חיכו לי מחוץ לביתי וליוו אותי בשירים וריקודים עד ליציאה מן הכפר. 

הכל התרחש כרגיל אך הפעם היה הרגשה שונה באוויר. בעוד חודש תערך התחרות של הקיסרות החלה פעם בשנתיים והשנה אני יכולה להשתתף בה ולייצג את ממלכת טרנסיסטיה.

במהלך השהייה בכפר הרגשתי שכולם מתייחסים אליי ביראה, כולם מצפים ממני שאתנהג בצורה מסויימת, כולם תולים בי תקוות.

בכל פעם שהתהלכתי בכפר, נזרקו לאוויר משפטים כמו "את בטוח תנצחי" "סומכים עלייך שתנצחי "את תחזירי את הכבוד שלנו". כמובן שחייכתי בנימוס אל אותם האנשים, אך בליבי לא הרגשתי כל כך בטוחה. 

כל הציפיות של האנשים ממני נראו לי גבוהות מדי, חששתי שהם יתאכזבו ממני כשיבינו שאני לא 'כל יכולה'.

בדרכי חזרה לארמון חלפנו על פני מספר שלטים ענקיים ,שדמותי פרוסה עליהם, המודיעים על התחרות הקרבה.

לאחר כל שלט הפחד לאכזב גבר בתוכי כשהבנתי שכל הממלכה בטוחה שאנצח בקלות ואחזיר את כבודם האבוד.

תמיד סיפרו לי שהתחרות היא הדבר החשוב ביותר בשביל הממלכה והדבר נמצא בעדיפות עליונה מבחינתה.

בכל שנתיים נתיני הממלכה התאכזבו שוב לגלות שעוד פעם הפסדנו ולא היינו מתחרה שקול לשאר המתמודדים, ואני לא רציתי לאכזב אותם שוב לאחר שציפו ממני כל כך הרבה.

"את שוב חולמת פייפר" קול מאחוריי העיר אותי בבת אחת ממחשבותיי "בזמן הזה יכלתי להתקיף אותך מספר פעמים ואפילו לא היית מבחינה בזה" הקול המשיך לגעור בי.

"אני מצטערת רוסה, זה לא יקרה שוב" אמרתי לאישה לבנת השיער שמאחוריי.

"מה מטריד אותך ילדה?" רוסה שאלה ורוך נשמע בקולה. רוסה התיישבה לצידי על השטיח הלבן שבפינת החדר וביקשה "תפתחי את המחסומים שלך, תני לי לראות מה מציק לך".

מעולם לא פתחתי את המחסומים שהגנו על תודעתי, וקצת חששתי לעשות זאת עכשיו, אפילו שזאת רוסה.

"קדימה ילדה, אל תחששי ממני" עודדה אותי רוסה וליטפה את שיערי בכדי להרגיע את רוחי.

עדיין היססתי אך לאט לאט התחלתי להוריד חומה אחר חומה ממוחי. לאחר מספר שניות הרגשתי בגוף זר בתוכי, מן יישות גדולה שהיה קשה לי להכיל, ומתוך הרגל חסמתי מייד את מוחי, מחכה להתקפה שתבוא.

רוסה שלא הייתה מוכנה למהלך המהיר פלטה קול הפתעה ומיד לאחר מכן אמרה "זאת רק אני, בואי ננסה שוב"

הנהנתי לאות הסכמה ופתחתי שוב את מוחי, הפעם מוכנה לכניסתה של רוסה שנכנסה בזהירות ובעדינות כדי לא להבהיל אותי.

תודעתה של רוסה שותתה במוחי, עוברת על זכרונות מביקורי האחרון בכפר, על מחשבותיי האחרונות ועל הרגשות שהציפו אותי מקודם. לאחר שסיימה יצאה תודעתה ממוחי ואני חזרתי לנשום שוב.

"את תהיי בסדר ילדה, את לא תאכזבי אף אחד בממלכה, לא כל עוד אני אחראית על אימונייך" אמרה לי רוסה והסירה את הדאגה מליבי "את תהיי בסדר" היא לחשה לאוזני וחיבקה אותי בלי לדעת שזה כל מה שהייתי צריכה.

 




נכתב על ידי , 17/10/2014 14:47  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





9,547
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לממלכת תיאדור-סיפור בהמשכים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ממלכת תיאדור-סיפור בהמשכים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ