רק פעם אחרונה ודי.

אני אעשה הכל בשבילך.וכיוון ששום דבר לא מספיק טוב בשבילך,אני אשלם את המחיר.

סליחה

באמת ניסיתי להיות מספיק טובה

אכפת לי ממך כל כך ואני דואגת

באמת לא רציתי להיות זו שמתה בסוף

כשקראתי את הפוסט הזה של זה מסובך היקרה לי מאוד,התחלחלתי;ולא כי אני לא מבינה את הרצון או הדחף למות או לבקש עזרה ולעורר את הקרובים,להפך,אני לא חושבת שיש מישהי כמוני שמבינה.דווקא כי אני מימשתי את הפנטזיה,והתמודדתי עם ההשלכות שלה,דווקא בגלל זה אני רוצה להזהיר אתכן.אם הייתי יודעת אז,את כל מה שהינני יודעת היום,כל החיים שלי היו נראים אחרת.לא הייתי צריכה להתמודד עם ההשלכות ההרסניות של זה עכשיו.ואני באמת לא כותבת את זה ממקום שופט,חלילה,אני כותבת את זה מהמקום הכי מבין ופרקטי בעולם.ועכשיו,אחרי כל ההגדרה הסיזיפית הזו,הינה הסיפור שלי.

זה היה יום ראשון,התשיעי בספטמבר,שנת אלפיים ושתיים עשרה;תחילתה של שנת הלימודים,כיתה י"א.המצב הנפשי שלי הידרדר מאוד במהלך הקיץ בעקבות בחור שאהב אותי נורא ואני אותו,אבל מיררנו והרסנו אחד לשנייה את החיים.אתם מכירים את זה,נו,שני אנשים דפוקים שמתאהבים וחושבים שזה אשכרה יכול לעבוד להם?אז לא,צר לי,זה לא עובד.זה רק מתכון להרס גדול יותר.ביום שבת,הבחור אמר שצריך לסיים;מה זה לסיים,לחתוך.להפריד כוחות לנצח.אני יודעת שזה נשמע מפגר,להתאבד בגלל בחור.אבל,תארו לכם סיטואציה כזו:ילדה פרפקציוניסטית,רגישה,קיצונית,שמאמינה רק בטוב האנושי וחוטפת רק חרא מהחיים.ואני לא אומרת שחרא אין לכולם,בחיי שאני מודעת לכך.אבל,בבית שלי התחוללה מלחמה.הייתי שק החבטות של אבא שלי(תרתי משמע),והטיפול הפסיכולוגי(שניתן לי בעקבות אישפוז על אלכוהול,ונוטים לייחס אותו להרס עצמי...שתיתי לפחות שניים-עשר שוטים על בטן ריקה בפעם הראשונה שנגעתי באלכוהול בחיי;זה היה יומיים לאחר שאדם מאוד מאוד קרוב אלי נפטר.) שהיה אמור לסייע לי,רק הוריד אותי נמוך יותר;לאחר מכן גיליתי שבגלל שהדיאגנוזה העיקרית שלי היא גבולית,לדון ולדוש בבעיות כל שבוע ולנתח יותר ויותר בלי כלים פרקטים,לא בדיוק עזר לי.בכל מקרה,אותו הבחור בא בתקופה שאיבדתי את הכל והייתי מיואשת לחלוטין;מהחברות שהתרחקו בגלל המצב הנפשי הרעוע,בגלל ההורים,בגלל הלחץ הלימודי ותחושת ה"את לא מספיק טובה" שניכרה בי כבר שנים.הייתי עצובה.טבעתי.והוא בא,וגרם לי להאמין שיש תקווה ושיש דברים טובים.וכך,ברגע שהוא עזב אותי,הרגשתי שאין לי עוד טעם לחיים.בשעה שמונה וחצי בבוקר יום ראשון תמים,בלעתי לי בנחת שלושים כדורי-אקמול לבנים.

אני זוכרת את השיחה עם הבחור שהתקשר לפסיכולוגית ומשם להורים,אני זוכרת את סבתא שמצאה אותי מחייכת חיוך אווילי על הספה.אני זוכרת שדוד שלי בא,וחיכינו לאמבולנס ולאמא שנסעה הביתה על 140 ק"מש,עוד שנייה דורסת עוברי אורך תמים;אני זוכרת את האמבולנס עצמו,את הקולות שדיברו אלי,ששאלו אותי שאלות;באיזה שהוא שלב איבדתי את ההכרה שלי,וכאילו הייתי חצי לא שם.זוכרת את הסירנות שהעידו על כך שאני מקרה חירום,זוכרת שהרגשתי תלויה בין שמיים לארץ,ואת תחושת ההתעלות שהרגשתי,את ה"מגיע לכם" שנופפתי כלפי כל הסביבה.הייתם כל כך אדישים,חשבתם שאני לא מסוגלת,שהדיבורים שלי הם בילבולי ביצים.אז הינה,בבקשה,הוכחתי לכם.אני אמות,וזה יהיה במשמרת שלכם.מחט נתקעה בתוכי,ומשם הכל מתחיל להתעמם...

בבית-החולים שמו אותי את כיסא גלגלים,והחלו לרוץ איתי בשיא המהירות למחלקת טיפול נמרץ;רופאים,מתלמדים,מה לא היה שם?מחלקה שלמה עמדה סביבי.ואז התחיל החלק הבאמת נורא.מי שלא עבר זונדה בחיו,באמת שאני מקנאה בו.הזונדה היא למעשה צינורית המוחדרת דרך הפה או האף ומטרתה לבצע במקרה זה שטיפת קיבה,ובמקרה הספיציפי שלי,בעזרת פחם פעיל.אני זוכרת שהם ניסו להסביר לי מה הם הולכים לעשות לי,אבל אף אחד לא הכין אותי לכאב ולרצון להקיא כשהצינורית מוחדרת לתוך פי.לא הייתי פציינטית קלה;הזזתי את ראשי,התנגדתי,נחנקתי.בתור בחורה אסמטית ובולימית בעברה,אין ספק שיש לי רפלקס חנק וההקאה מאוד-מאוד-מפותחים.באיזה שהוא שלב,הם התייאשו וניסו להחדיר לי את הצינור דרך האף,שמעבר לזה שזה דוחה בטירוף הגיינית,מנע מימני נשימה.Stay Strong  לא יודעת לנשום רק מהפה,או רק מהאף.אני מתפקדת כאילו יש לי רק אפשרות אחת לנשימה.בסופו של דבר,הם חזרו וניסו להחדיר לי את הצינור דרך הפה,ואני התנגדתי ונפצעתי.כשהדם זלג מפיי איך שהוא נרגעתי,והם יכלו סוף סוף לטפל בי.אני לא חושבת שיש דבר מגעיל יותר מפחם פעיל,מה שגרם לי להקיא אותו על הרופאים.וההליך חזק שוב ושוב כשאני חצי מעולפת מצד אחד,ומצד שני רגישה לכל פעולה רפואית שמבוצעת בי.ביום למחרת הגיעו תוצאות הבדיקות שהיו אמורות להוציא מכלל סכנה,אך גילו לרופאים החביבים שלמעשה הכדורים כבר נטמעו בתוכי ורמות האקמול שלי בדם היו עדיין גבוהות מידי ומסוכנות.במשך יומיים קיבלתי תרופה לוריד,שזה אחד הדברים הכי נוראים בעולם מבחינה פרקטית,כי למעשה אין לך לאן ללכת ללא גרירת התרופה איתך.נשארתי בחדרי,שכובה,מקיאה מים ופחם ומסרבת לאכול.נפגשתי עם פסיכיאטרית ילדים שהודיעה לי שאני הולכת להתחיל לקבל פריזמה,הדביקה לי את הבייביז שלי (דיסתימיה וגבולית) ולמעשה בדקה את התודעה שלי ואם יש לי רצון לעשות זאת שוב.באותו שלב כל מה שרציתי זה למיטה שלי.

בסופו של דבר,שיחררו אותי אחרי ארבעה ימים זוועתים בבית-חולים שהתחילו כאשר מצבי הוגדר קשה וסוימו בהיותי כשירה פיזית לחלוטין;אין ספק שהמעשה עורר את הסביבה שלי.אבל לא עוררות כמו שאתן חולמות.לא אשקר ואגיד שלא עטפו אותי באהבה ולא הניחו לי להיות לבד אפילו לרגע(זה היה ההנחייה,מכיוון שאני הייתי קצת פסיכוטית ופחדו שאני אפגע בעצמי עם הציוד הרפואי),אבל הבעיות למעשה לא נפתרו אלא רק החמירו.הן בבית,הן עם הבחור,והן עם הסביבה.הבית געש כמרחקה,הפרטיות שלי והחופש שלי נלקח לחלוטין,ההורים שלי היו מלאי טינה כלפי והכעס קיבל ביטוי במעשי אלימות לא קלים.מעבר לכך,כל בית הספר שלי ידע על כך.כולם.כולם דיברו ועודנם מדברים אלי;התדמית שלי היא של בחורה יפה ומשוגעת,כך אמרו לי.התדמית הזו גרמה לאנשים לרכל עלי,להתערב לי,לצוטט לי,לחפש אותי,ולא לקחת אותי ברצינות כי אני "מסוכנת לעצמי".התדמית הזו הרחיקה מימני אנשים,גרמה למורים להסתכל עלי אחרת.לא הייתי אני,Stay strong;הייתי מישהי אחרת,מישהי שמקבלת יחס שונה.ויחס שונה הוא לאוו דווקא מועדף.לא יכולתי להבריז ולו לשעה אחת בלי שיתקשרו להורים שלי ויבדקו מה איתי,אנשים הציקו לי בשאלות כל הזמן ולמעשה מבטים מלווים אותי עד עכשיו.אנשים שהרחקתי בגלל שחשבו שהם יכולים לנהל אותי,מיררו לי את החיים בלשון המעטה.ניצלו את הפגיעות שלי,וצעקו לי "לכי תבכי ותחתכי".וזה לא שלא הייתי מוקפת בחברות במהלך האישפוז,וזה לא שאני סיפרתי להן או הוריי.אך איך שהוא המידע הודלף,ומשם זה כבר היה באמת מאוחר מידי.היחסים שלי עם אותו בחור רק נפלו מטה ומטה יותר.הוא ראה את עצמו האשם לכך כיוון שהעזיבה שלו היוותה הטריגר למעשה שלי,מה שהוביל למצב שבו הוא פחד להיות איתי (הוא גם פחדן ואפס בכללי,אבל זה כבר סיפור אחר) כיוון שלא רצה להוביל אותי למצב כזה שוב,ומצד שאני פחד מהתגובה שלי כאשר יעזוב אותי.המצב הזה הוביל אותנו לאון אנד אוף תלותי ומטורף,עד שבחור אחר שלף אותי משם(מיותר לציין שהוא בן זונה ודושבאג בעצמו,ופגע בי לא פחות.אבל לפחות הוא ידע לברוח מימני בזמן,וכמובן לזיין את חברות שלי בדרך) וכניראה הציל את החיים שלי באיזה שהוא מובן,כי אם לא המעשה הזה לעולם לא הייתי מגיעה למקום הטוב יותר יחסית (ועדיין רע בפועל) בו אני היום.

ועכשיו,בואו נעבור להשלכות לטווח רחוק או במילה אחת-צה"ל;ברגע שאת מתאשפזת בבית חולים רגיל(שזה מה שקורה בפועל כשבולעים כדורים,שלא ישקרו לכן),התיק האישי שלך חשוף לצה"ל.כלומר,צה"ל יכול לראות את האיבחון מבית-החולים שכולל את המילים "מסוכנת לעצמה" , "הפרעת אישיות גבולית" , "דיסתמיה" , "אובדנית" ועוד מטבעות לשון.העובדה הזו מחייבת אותי להצהיר,ולמעשה לנסות לגרום להם לשכוח את העבר שלי ולקחת סיכון לגייס אותי על בסיס המוטיבצייה שלי.כעת,בואו נניח שיש לכם בעיות רפואיות כמו אסטמה או איוושה בלב או אנמיה,דבר שלא היה מונע מימכם גיוס בכללי,אך כמכלול עם הבעיות הנפשיות והעובדה שאת בחורה וצה"ל לא כל כך צריך בחורות...למה משתלם לצה"ל לגייס אתכן?

יש את אלה שיגידו שמה אני צריכה בכלל את צה"ל,ושכדאי לי פשוט להתשמט;נתחיל מזה שברמה האישית אני נגד השתמטות,לא משנה מה הדעות הפוליטיות שלך,כיוון שזוהי חלק מחובתך כאזרח ישראלי.מעבר לכך,אני אישית מכירה סיפורים של אנשים שצה"ל עשה להם כל כך טוב,והעמיד אותם במקום ובנה אותם לחזקים יותר וטובים יותר כמו הדושבאג שעשה מזה מהתפקיד הצבאי שלו קריירה או סתם עוד פנטזייה שיש לה פוסטים שפשוט גורמים לך להיות צהובה בטירוף;ואין ספק שאני צריכה מישהו שלא יוותר לי ולשטויות שלי,כמו שאר הסביבה שחוץ משלושה אנשים (שמשום מה לכולם קריטריון משותף ששמם מתחיל בא')באמת נתונה לכל גחמה שלי,מה שהפך אותי למפונקת ריגישית וחסרת מנגנוני התמודדות לחלוטין.ואם נגיע לסיבה הפרקטית באמת,אנשים תוהים לגבי העבר הצבאי שלך.חוסר שלו עשוי למנוע ממך קבלה למקומות עבודה,או פישפוש בהיסטוריה שלך ופיתוח דעות קדומות...שירות צבאי משמעותי עשוי לעזור לעבודה,לאוניברסיטה,ולהתמודדות עם החיים עצמם...בין אם בפן החברתי שפוגשים לפעמים בצבא חברים לחיים ובין אם בפן המשמעתי וההתבגרותי,הרי הצבא הוא ההכנה שלנו לחיים האמיתיים.אז תענו לי אתן,האם זה נראה לכן שווה את זה?להפסיד ככה את הכל?הרי ברוב המקרים הכדורים בכלל לא הורגים אותך,ובטח שלא ישר.ולמעשה,הם רק מסבכים יותר את מה שמסובך ממילא.התאבדות היא לא פיתרון,התאבדות כבקשה לעזרה גם כן לא.הפתרון לטעמי הוא איבחון פסיכיאטרי עם שיתוף פעולה מלא של המטופל(ואני יודעת שזה קשה,לי לקח המון זמן לנפק אחד כזה), והתחלת מסלול טיפולי המתאים לך ומובנה עבורך עם מטפל שמסייע לכך,או כמו במקרה שלי עם הDBT שעושה לי פלאות.מעבר לכך,הפתרון הוא עניין של החלטה,של רצון;ושלא תשלו את עצמכן,זה לא קורה ישר וזה לא פועל יוצא של הניסיון האובדני.רק בסוף אוקטובר אחרי המון לחץ מצד הדושבאג ימח שמו התחלתי בכלל לרצות להחלים,ורק אחרי שהקשר הישיר איתו שהיה ממש משמעותי עבורי נותק התחלתי באמת "לקרוע את התחת" בשביל זה.לא הייתי מוכנה לאבד עוד בן-אדם בגלל המצב הנפשי שלי,לא הייתי מוכנה שילכו מימני כי "לא רוצים להרוג אותי".ועם המון המון עבודה קשה,למרות שהחיים שמו לי המון מכשולים,לא היה לי ולו ניסיון אובדני אחד מאז ספטמבר ויותר מזה,שיקמתי את הקשר עם הוריי,ומצאתי את הכמה אנשים שאני אוהבת ופשוט עושים לי טוב על הלב ואני מקיפה את עצמי בהם.אולי הרגשות שלי אליו הצילו אותי,אולי המודעות למה שזה מסוגל באמת לעשות ואולי פשוט האמונה השלמה שמגיע לי יותר טוב ויהיה לי יותר טוב.למרות הכל.ולהגיד לכם שלא חתכתי מאז או שלא קניתי כדורים או חיפשתי גגות כדי לקפוץ יהיה פשוט צביעות.זו התמודדות,מלחמה בדפוס שתיערך למעשה כל חיי.תמיד יהיה לי דחף למקום המוכר והמנחם של ההרס העצמי.למעשה,רק היום בארבע בבוקר כתבתי פוסט שבו תיארתי איך בא לי להתאבד לדושבאג ביום ההולדת שחל בקרוב.אבל אני לא אעשה זאת,כיוון שאני מודעת להשלכות של המעשים שלי (דבר שנתן לי הגיל והניסיון ואולי גם קצת הבגרות הנפשית).אני לא אעשה את זה כי לא אפגע יותר כך באף אחד מאהוביי.לא אעשה זאת כי אני יודעת מה מגיע לי ולמה אני מסוגלת.

בגיל עשרים ושתיים לא תוכלו להיות עוד בנות שש-עשרה מבולבלות,בבקשה-בבקשה-בבקשה אל תקחו לעצמכן אפשרויות...ניסיון אובדני זה כתם לכל החיים,ואם הייתי מבינה את זה אז,לא הייתי צריכה לעבור את כל התהליך המפרך שאני עוברת עם צה"ל ועם הסביבה בפרט עכשיו.

הבהרות:

1.אמנם היו לי ניסיונות אובדניים קודם לכן,אך התאשפזתי רק בגין זה.שאר הפעמים פשוט הקאתי.

2.אני לא יוצאת נגד אנשים שלא עושים צבא ממקום נפשי.אני פשוט מציגה את ההשלכות של זה.

3.ההתמודדות שלי אז מתועדת בארכיון הבלוג,מוזמנים לחטט.

אל תתנו להם לקטלג אתכן,

Stay Strong.