לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Depths Of Mind


אנשים הם כמו מגנטים, לפעמים אנחנו נפגשים ממרחקים, ולפעמים לא משנה כמה קרובים נהיה- לעולם לא ניפגש. (אני)

Avatarכינוי:  The Seeker

בת: 7





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

9/2018

אני כועסת


אני כועסת שכל פעם שאני נכנסת בדלת הבית הזה, נוחתת עליי תחושת מועקה. 

מן ערפל כבד של אשמה, קושי וכבדות חוסם את שדה הראייה שלי ונכנס לי לריאות עם כל שאיפה. 

אני כועסת שאיני נשאלת על השבוע שעבר עליי. על כך שהתרגלתי לספק פרטי מידע בתקווה שיזכרו אותם ואולי יפתחו שיחה לגביהם, 

אך בפועל הדברים אינם קורים כך כאן. בפועל איש לא מתעניין, והשיחות הן רכילותיות וטיפשיות.

היא בעלת הקושי. אינה מצליחה להשיג את מבוקשה, והיא מסתובבת בבית ושואלת שאלות ומעירה הערות, כאילו כדי לייצר תקשורת ולהעיר משהו שרדום כבר מזמן, אבל אצלי זה מתפרש כהצקה. התקשורת אינה נעימה לי. אינה משרתת אותי. אינה בריאה עבורי. 

אני משתדלת לנשום ולא להגיב בעצבים, הבטן שלי תוססת ואני לא רגועה. אני מרגישה שהנוכחות שלה מעצבבת אותי ומציקה לי. היא מציקה לי.

בהתנהגות שלה, בשאלות שהיא שואלת שאין לי עליהן מענה, מכוון שהן סתמיות. אני מרגישה שהיא מנסה לנהל אינטראקציה בדרכים לא דרכים. 

 

"מה שלומך? תרצי לשבת איתי לקפה בגינה? מה את מתכננת לחודש הקרוב? מה תעשו ואיפה תטיילו? איך תראה השנה הקרובה בלימודים?"

לא. כנראה שהשיחה תתרכז בדברים מעולם התוכן שלה. כנראה שהיא לא תיזום אותה לבד אלא תזרוק אמירות כלליות לאוויר. 

אני יודעת שהיא אוהבת אותי אהבה שאינה תלויה בדבר, ועדיין אני רק חושבת על מספר הימים הנוספים שאצטרך לבלות כאן וזה מעורר בי מצוקה נוראית. אני לא רוצה להיות כאן, אני לא רוצה להשאר כאן ולראות את מה שאני כל כך שונאת וכל כך מכאיב לי, הימים השלמים ללא משמעות ותעסוקה, הירידה לחיי בימים שאמורים להוות מנוחה עבורי אחרי חודשים של טירוף. היא חושבת שטוב לי ואני פורחת ואני צריכה להתייחס אליה ולראות אותה ולהרגיש כמוה ולהיות כמוה ואני לא רוצה!!! אני רוצה להשתחרר מהחבלים האלה שאני מרגישה שהיא מנסה לכרוך סביבי ופשוט להיות אני. 

אני רוצה ללכת. אני רוצה לעשות. המנוחה שלי והשלווה שלי לא תקרה כאן, עכשיו זה ברור לי לחלוטין. אם אני רוצה לנוח באמת אצטרך לצאת מכאן ולצעוד ברחובות ילדותי. לא אוכל להשאר כאן ולקבל שלווה. 

אני שונאת את זה. 

הדבר שהכי שנוא עליי בכל זה, 

זה שכמו תמיד אין לי עם מי לדבר, אין לי עם מי לשתף ואני שוב מרגישה הילדה הדפוקה הזאת שתמיד שום דבר לא בסדר בחיים שלה, 

שכבר נמאס לכולם לשמוע על הבעיות שלה ושלאף אחד לא אכפת. פשוט לאף אחד. 

וזה לא מרגיש כאילו יש לזה איזושהי יכולת להשתנות אי פעם 

נכתב על ידי The Seeker , 7/9/2018 23:06  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Seeker אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Seeker ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ