לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Depths Of Mind


אנשים הם כמו מגנטים, לפעמים אנחנו נפגשים ממרחקים, ולפעמים לא משנה כמה קרובים נהיה- לעולם לא ניפגש. (אני)

Avatarכינוי:  The Seeker

בת: 6





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

10/2018

לא במקרה


העשן הסתלסל מתמרות הגג. טפיחה קלה עם האצבע. האפר התגלגל למרגלות הספה הישנה. 

לא היו כוכבים בשמיים, או ליתר דיוק, הייתה ראות לא טובה לכוכבים.

הריכוז שלי בגד בי. מבעד לעשן הסמיך שהיה מורכב ממילים יכולתי רק לראות את הניאונים המהבהבים מרחוק על הבניינים. 

"למה אתה חושב שאתה מודע לזה?"

שמעתי את עצמי אומרת. 

"אתה חושב שאתה מודע לזה. אבל בעצם אתה אף פעם לא יודע למה אתה מודע, ולמה אתה לא.
אנחנו לא מספיק מוכשרים בשביל לדעת את ההשפעה של החומרים האלה עלינו." 

אירוני שזה יוצא מהפה של הבחורה המסוממת, שלא מצליחה לפקס מחשבה אחת בראש שלה והניאונים ממשיכים להבהב. 

מה את עושה? את יושבת פה עם בחור שדיברת איתו לראשונה באמצעים דיגיטליים לפני שעה, אין לך מושג מי הוא, יש מצב שהוא בא לפה לאנוס ולרצוח אותך לא בהכרח בסדר הזה, רגע הוא אמר שהוא לא אוהב לצאת והוא רוצה מקום שקט, מה עוד את צריכה? תנשמי, אתם בבניין מגורים, את תמיד יכולה לצעוק. רגע אבל אם הוא פסיכופט ממש מוכשר? אמצע הלילה עכשיו למען השם. הוא הגיע ממש מהר ממש בזרימה, זה היה הזוי. אולי אני אגיד שאני לא מרגישה טוב ואברח? הוא ממשיך לדבר ואני בטח מסתכלת עליו במבט המפוחד שלי, אני אפילו לא מספיק במודעות לדעת איזה פרצוף מרוח לי על הפנים אלוהים ישמור.

"טוב תקשיבי אני ממש משעמם אותך," הוא אמר בתסכול ועשה מן חצי תנועה של לקום, "לא לא ממש לא, זה הוויד פשוט שרט אותי קצת, אני לא יודעת מה יש לי. בדרך כלל אני מדברת פי ארבע מזה." ולא עסוקה במחשבות פרנואידיות בלופים. תצאי מזה!!!

למה הוא יושב כל כך רחוק ממני? חשבתי
ואז הגיעו הילדים 

"היי, אכפת לכם אם נשב אתכם?"

"כן, אין בעיה, אנחנו נלך להזדיין במקום אחר"

כל הפוקוס שלי חזר לסיטואציה ומצאתי את עצמי קמה והולכת משם, מחייכת מאוזן לאוזן. זה ממש הצחיק אותי. ממש. 

הבחור היה גרסא צעירה ויפה של רמי הויברגר. ממש רציתי להגיד לו את זה אבל פחדתי שהוא יעלב. 

למרות שאם הייתי מוסיפה בהתחלה "גרסא צעירה ויפה" כנראה שגם אם הייתי אומרת שם של מישהו ממש מכוער הוא לא היה נעלב. מכאניקה של בני אדם. אבל לא אמרתי. הוא גם לא יודע שתמיד חשבתי שאם רמי הויברגר היה יותר יפה ויותר צעיר הוא היה ממש סקסי דווקא. 

הוא גם ממש מדבר כמוהו. באופן כללי לא ממש החלטתי מה אני חושבת על הבחור עדיין כי המוח שלי דייסה.

מקסים שחשבתי שאחרי שני קילו פסטה, קילו תפוחי אדמה, בקבוק יין יהיה מאוד הגיוני לצרף לילה בלי שינה וקצת וויד ולצפות להיות בשיאי הקוגנטיבי.

אנחנו מתחילים ללכת ברחוב וממשיכה השיחה ואני לא יכולה שלא לתהות למה תמיד מגיעים הקטעים המוזרים האלה בדייטים שפשוט הולכים ולא ברור לאן, ואף אחד לא אומר כלום לגבי זה וממשיכים ללכת בחוסר פואנטה אין סופי, אבל למה תמיד צריכה להיות פואנטה לדברים והם צריכים להיות סופיים?

כי יש לי קוצים בתחת. זה חדש לי? לא. 

בכל מקרה אני מציעה לשבת באיזה ספסל סופר מואר ודי מתחרטת על זה כי 

א. סופר מואר שם

ב. זה שביל בין מיליון בניינים בערך

אבל אנחנו בכל זאת יושבים שם ואני מרגישה שאני מתחילה לחזור לעצמי קצת, ולחבר משפטים עם תחביר ואולי אפילו קצת חוכמת חיים, 

ואני מבינה שהבחור די מוצא חן בעיני, אולי זה קשור לזה שנראה שהוא די פולט את כל מה שהוא חושב בלי לסנן יותר מידי ולא ממש אכפת לו מה אני חושבת עליו והוא די שונא אנשים באופן כללי, מן בליל תכונות כאלה שאני מאוד מסתדרת איתן עם בני אדם. 

בכל מקרה הוא עדיין יושב רחוק ממני ואני תוהה אם זה בגלל שאני מפחידה אותו עם המבטים הריקים שלי או בגלל שהוא לא יודע איך לעצור ולעשות את זה, הרי כל אופציה אחרת הייתה גוררת המצאת תירוץ ובריחה ברגע שירדנו מהגג. 

צריך ליזום. אין ברירה. אבל תמיד זה נגמר לא טוב. אבל למה זה עדיין אכפת לי? שיתמודדו. אני מובילה מהפך. להם אין אומץ ולי יש.

בשנייה שהוא חותר למגע אני פולטת משהו חסר טאקט על להתמזמז ותוך שנייה אני יושבת עליו ואנחנו מתמזמזים. בספסל המואר. בין הבניינים. 

עשר דקות אחר כך מישהו מסתכל בשעון ומכוון שהשעה שש בבוקר יש הבנה שהגיע הזמן לקצר תהליכים. הגענו לאוטו והוא רצה להכנס אבל כמובן שלא הסכמתי כי יש לי מחסומים לא הגיוניים ולא סבירים לבחורה שגרה עם שותפים כבר שנה שנייה. השאר היסטוריה, ולא כל כך נאות כדי לכתוב בין דפי הבלוג הזה, שאולי יום אחד מישהו יקשר אותי אליו וזה לא יהיה לי כיף בכלל. 

בכלל. 

 

נכתב על ידי The Seeker , 20/10/2018 22:11  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נותנת


נותנת. 

תמיד תהיתי, מה אני נותנת בדיוק?

האם זאת מתנה משעממת עד כדי פיהוק

יכול להיות שזאת בעצם רשות?

אבל גם זה לא כל כך פשוט

אולי הכוונה היא בכלל לחוויה 

אבל אני גם מקבלת. זו ההוויה 

הסמנטיקה כאן לא ברורה לי לגמרי

למה לא... מאפשרת, אפילו- נותנת ליד המקרה

 

נכתב על ידי The Seeker , 20/10/2018 21:43  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אין בי מנוחה


עדינה היא נפש האדם, עדינה ושברירית מאוד

לפעמים אני מסתכלת על עצמי ושואלת- איך המגדל הזה מחזיק יציב כל כך הרבה? איך הוא לא התפרק עד עכשיו? 

ואין לי לגמרי תשובה, ואין לי לגמרי רצון שתהיה לי תשובה. 

אני רק רוצה לעצום עיניים קצת ולהרגיש טוב. 

זה מה שכולנו רוצים בעצם, לא?

זה מה שנמנע מאתנו כל כך הרבה פעמים

בעוונותינו

בצערינו

במקום שבו רצינו להרגיש שייכים יותר מכל, הרגשנו שייכים הכי פחות 

רצינו לברוח לאנשהו

אני בעיקר רוצה להיות עצמי. להרגיש את ההקלה שאני מרגישה ברגעים שאני מצליחה לעשות בדיוק, אבל בדיוק מה שאני רוצה.

 

נכתב על ידי The Seeker , 10/10/2018 17:24  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Seeker אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Seeker ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ