לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Depths Of Mind


אנשים הם כמו מגנטים, לפעמים אנחנו נפגשים ממרחקים, ולפעמים לא משנה כמה קרובים נהיה- לעולם לא ניפגש. (אני)

Avatarכינוי:  The Seeker

בת: 5





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

11/2017

תובנותיי כסטודנטית מתחילה


בעיצומו של השבוע העמוס ביותר מתחילת הלימודים,

כמה תובנות (ברור שלפישרית כמוני כבר יש תובנות):

* נכתב בלשון נקבה כי נהגה ע"י נקבה

 

1. אם את לא מרוכזת, או לא בקיאה בחומר, אל תשבי על המטלה/שיעורי בית/מבחן בית. 

זה לא אומר לוותר לעצמך, אלא דווקא להיפך- לאבחן את עצמך בצורה נבונה לפני שאת נותנת ראבק, כי מהר מאוד זה יהפך ללא יעיל,

ויביא איתו את התוצאות הבאות:

*תסכול מחוסר הצלחה

*תחושת חוסר מסוגלות

*תחושת חרדה 

*בזבוז זמן, שכן כל זמן שאת לא מרוכזת ולא זוכרת את גם מתעכבת על לא לפתור וכן הלאה.

עדיף "לבזבז את הזמן" על מנוחה קלה שתביא לריכוז או לחזרה על החומר שתביא למוכנות טובה יותר.

 

2. אם את מרגישה שיש לך עוד כוח, גם אם מדובר בשעת לילה מאוחרת, אפשר לסיים משימות קטנות שדחית במהלך השבוע. 

כנראה שהן לא יקחו הרבה זמן אם באורח פלא רמת הריכוז שלך עוד אתנו. הסדרה/ טלפון/ בהייה יכולים לחכות.

 

3. הפסקות! מותר ואף רצוי לקחת. אני יודעת שאת פסיכופטית נאצית, בעיקר בנוגע לעצמך, אבל אפילו את חייבת את זה. זה בסדר ומותר. פשוט לא כל חמש דקות ולא למשך שעה.

 

4. לעומת סעיף 2, אם תשו כוחותייך או שסיימת את משימותייך להיום או גם וגם-

כיף. תצאי בערב. תשבי לשיחת נפש על קפה (כן למרות שעוד שעתיים את אמורה ללכת לישון. זה ילך לנשמה ולא לגוף, מבטיחה)
תעשי כל דבר שיאוורר אותך וינקה לך את המוח וימרח לך חיוך על הפנים.

תרשמי רשימת תובנות בבלוג אפילו. 

 

5. שינה ואוכל. 

אולי שני הדברים הכי חשובים כשמדובר בתפקוד.

אם תזלזלי באחד מהם את הולכת לאכול אותה, ואפילו לא תביני כמה אכלת אותה.

הכוונה היא לא לאכול נבטים ואגוזים כל היום ולישון 9 שעות בלילה,

אבל לא לזלזל!

 

6. אם יש משהו שהוא הכי חשוב,

והוא הכי חשוב גם בכל סיטואציה בחיים,

זו הגישה.

לבוא חיובי, לבוא באווירת כיף, להפוך את הבאסה לסבבה,

לבוא קליל, לא להחמיר עם עצמך ולא להשוות כל שנייה לכל דבר שזז,

לא להתקבע עם אמיתות על עצמך והעולם שמבוססות על זה שלא פתרת נכון שאלה בפיזיקה.

זו בסך הכל שאלה בפיזיקה. 

הכל בסדר.

 

7. הכל בסדר.

פרופורציה. 

חבל על הבריאות הנפשית והלחץ.

 

8. תמיד לעזור לאחרים. גם כשאין לך כוח לזה או סבלנות או זמן.

תמיד ללכת לחפש את השקף הזה במצגת או את הציטוט הזה שרשמתי או את ההסבר הזה שאני יודעת שטחוב איפה שהוא באחורה של המוח שלי.

 

9. לבקש עזרה. לשאול. להתייעץ. לא להתבייש, מקסימום, אנחנו בעידן הטכנולוגי-
הנשאלים יכולים להתחמק מזה או להתעכב אם הטיימינג לא מתאים להם. 

 

10. משמעת עצמית. התמדה תמיד משתלמת, תמיד מרגישים גרף שיפור- גם אם איטי ובטוח.

 

לא להרים ידיים, לא לעזוב ידיים, לא לאטום אוזניים-

גם בימים קשים

אפילו בימים קשים

 

 

נכתב על ידי The Seeker , 28/11/2017 23:23  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מוזר


מוזר לי לחזור הביתה. 

בניתוח מעמיק, הדבר שהכי מוזר לי- יותר מהמקרר שמלא, יותר מהכיור שריק, יותר מהתחושה האחרת, 

זה האיזון. 

עננת רוגע שקטה מרחפת באוויר.

האינטראקציות יבוצעו בשלווה יחסית. גם אם יווצרו ויכוחים, הם יפתרו בדרך בוגרת כלשהי.

כולם עוסקים בחייהם. אין מריבות על האוטו, הטלוויזיה או עבודות הבית.

מידי פעם אמא שלי משחררת רטינה. 

ואני קולטת.

שערימת הבקבוקים שבמקרה ניקרתה לעינה רק הייתה טריגר להוציא עצבים שנאגרו מסיבות אחרות לחלוטין. 

וזה לא הגילוי המפתיע באמת, 

אלא שתכלס- שום דבר לא באמת השתנה.

ההורים שלי עדיין נראים לי לא מאושרים מאותן הסיבות. 

האחים שלי לעומת זאת פורחים באופן יחסי. בסדר באופן יחסי. 

אף אחד לא עומד למות והתקרה לא עומדת ליפול, 

וענן הקושי המחניק שהייתי רגילה לנשום בכזו אצילות, 

כבר לא קיים. 

רק שלווה שקרנית.

זה לא איזון.

זה ריק. 

 

ואני תוהה אם הכאוס שהיה פה עד ממש לא מזמן באמת עדיף על זה?

אני תוהה אם אני מכורה לדרמות.

לכעסים.

לצעקות.

לפחדים.

כמה שנאתי את זה, כמה אומללות הייתה בי,

אז מה חסר לי עכשיו?

אולי אמיתיות. אולי להרגיש משהו. כל דבר. 

אני חשה שיש לי המון פוטנציאל לא ממומש עם הסובבים אותי. 

יש לי אנשים עמוק בלב שאני לא מוצאת זמן לראות והם לא מוצאים זמן לראות אותי, 

וכמו ציפורים בכלוב כל המחשבות והרגשות והדברים שיש לי להגיד לא יוצאים החוצה. 

עם מי אני אדבר על זה? 

אני לא רוצה לתת להורים שלי תחושה שכשאני באה הביתה לסופי שבוע אני צריכה משהו מיוחד. 

אבל האמת היא שאני צריכה.

לא בטוחה בדיוק מה, ואיך לבקש את זה, ואם הגיוני לבקש את זה בכזאת תקופה.

אני רק יודעת שמעולם לא הייתי כל כך חסרת מסכות מול ההורים שלי כמו שאני עכשיו.

באופן כללי אני מרגישה חסרת מסכות החודש. חשופה מאוד. בכל יום יש לי לפחות רגע כזה שבו אני אומרת- את יותר מידי את.
את מרשה לעצמך להראות את עצמך יותר מידי. 

ואז הקול השני, לוחש-

אבל למה זה לא בסדר, בעצם?

אם לא יאהבו אותך, זה בסדר. לא כולם חייבים לאהוב אותך.

let your colors show

וזה החוזק האמיתי בחיים.

ללכת על האדמה בתחושה שלמה. עם היותך את. 

נכתב על ידי The Seeker , 25/11/2017 00:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חודש באקדמיה


חודש אני באוניברסיטה. 

חודש מאז שהתהפכו לי החיים, והשארתי מאחור כל מה שהיה בתוכם בשנה האחרונה כדי להתחיל כאן, בעיר שכל כך כמהתי לעבור אליה,

במסגרת שאני מאמינה בה, במסלול שאני מאמינה שיוביל אותי לאן שאני רוצה להגיע.

עדיין במאחורה של הראש שלי (שעוד חודש אני כבר אדע לתת לו שם ותפקיד) נמצא הקול הזה, התהליך המחשבתי הזה,

של למה לעזאזל אני עושה את זה?

שאני עדיין לא בטוחה שלעלות על הכביש המהיר הזה, עם כל המחלפים הנכונים והשלטים הברורים האלה, זה מה שאני באמת רוצה.

שאמצא את עצמי בבית ברמת השרון, נשואה עם ילדים, חוקרת, וזה יהיה בדיוק מה שרציתי.

אני עוד לא יודעת אם אני רוצה את זה בכלל ולכן קשה מאוד להשקיע את האנרגיה שלי בללמוד את המבואות של כל השיט הזה.

אני חושבת שיש לי דרייב להצליח. לא משנה במה זה שאני עוסקת, אני רוצה להיות הכי טובה בו. 

הקושי העיקרי הוא שאין פידבקים, אין לדעת אם מה שאני עושה הוא טוב או לא טוב. אני מניחה שאחרי תקופת המבחנים הראשונה אני אדע את זה.

לפחות קצת שחררתי מהקטע הכלכלי. אני חייבת את זה לעצמי. שנה ראשונה לא לעבוד ולטחון את החסכונות ואחרי זה כבר להתפתח משם.

כי אני אצליח ככה יותר. כי זה שווה את זה שבשאר החיים יהיה לי זמן להרוויח כסף. 

אני מופתעת מכמה אני אוהבת את האנשים.

חודש מאז תחילת הלימודים ואני מרגישה שקצת התחלתי להתחבר כבר.

יש לנו פלטפורמה נחמדה של השכנים ממול, 

החבר'ה מהתואר,

חברה שאני מכירה מלפני מעבר לפינה,

בואו נגיד שאם אני רוצה חברה אני אמצא אחת כזאת. 

אני גם מרגישה ממש טוב עם השותפים שלי. אני מקווה שגם הם מרגישים ככה איתי. 

אני מאוד נינוחה בבית. אני מרגישה שיש נכונות לקיים הרמוניה בהיגיון. שלא חייבים לדבר כל הזמן. שאפשר גם לשתוק וזה לא יהיה עוין או מוזר.

כמו שסבא היה אומר, מה עם חתיכים? אין חתיכים באוניברסיטה. לפחות לא כאלה שאני צדתי.

בהתחלה סירבתי להאמין למראה עיניי. אפילו יצא לי לשבת עם כל הבנים של התואר על הדשא ולסכם עם עצמי בנחת שאני לא רוצה אף אחד מהם.

בהרצאה של פיזיקה מישהו חתיך בא לפתור תרגיל בלוח וזו הייתה הפעם הראשונה.

אני מניחה שהשותפים שלי חושבים שאני א-מינית. 

אבל זה בסדר.

אני אתן לעצמי את הקצב שלי. ובנתיים אשרוד את הלבד הזה, שהוא מאוד קשה, במיוחד בחורף...

שמגיע עכשיו בדיוק בזמן כדי להקפיא אותי אליו. 

לספון אותי בבית. 

ולהזכיר לי שחופשי זה לגמרי לבד. 

 

חודש באקדמיה,

ואני רק עם יותר שאלות ממה שנכנסתי

לגבי למה אני עושה את זה, אם זו הייתה ההחלטה הנכונה, אם אני מתנהלת כמו שאני רוצה...

 

 

נכתב על ידי The Seeker , 24/11/2017 09:02  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Seeker אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Seeker ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ