אני לא יודע איך יוצא לי תמיד לכתוב בשעות הזויות כאלה, או איך אני מגיע לפה בכלל בשעות כאלה מאוחרת. כנראה שבשעות כאלה נופלת עליי התכושה המלנכולית של התהייה, של השאלה, של הרצון לדעת, של הרצון לפרוק - להרגיש עמוק. אתה לא מבין איך אתה מגיע לנקודה הזאת שאתה שואל את עצמך - אז מה עכשיו? מה הלאה? איך אני ממשיך מפה, אין תשובה, שתיקה, אתה מדליק סיגריה - חושב שזה יעזור לך עוד איכשהו לחשוב - זה לא. אתה מכין קפה שואל את עצמך - תגיד אחי אתה בלופ? מה נהייה? אתה באותו מקום , אתה לא זז, אתה קשור לאדמה - ומה הלאה? איך ממשיכים מפה? עשרים אחוז שאננות, שמונים אחוז רצון. אתה מלא באמביצה, אתה מכבה את הסיגריה, תקוע - לא זז. ואתה בלופ של עצמך אתה ממשיך - אתה חושב איך נכנסת לתסבוכת הזאת נו ומה הלאה? איך אתה מתקדם? אתה קשור. אין מוצא. אין המשך. אין. פשוט - אין.