לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  סוכר חום

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2014

ידעתי מה הדבר הנכון לעשות


אני יודעת, אני יודעת. אני לא איזה מטומטמת, ידעתי מה הדבר הנכון לעשות. אבל לא הצלחתי לא לרצות את זה. אולי אני מתבגרת מאוחר מדי, אולי רק עכשיו אני עושה את זה, זורעת בהוויה שלי את כל אותן הטעויות שלא עשיתי בגיל שצריך, שאז התעסקתי בלהיות כל כך בסדר, בלי לדעת כמה עוד שנים יש לי כדי להכנע לבסדריות הזאת. אז אני הולכת באמצע יפו, והיא עומדת, ספונה בהמיית הרחוב, בתיירים, בחנויות, בקרקוש הרכבת הקלה ובקרדיגן דק מדי, דק בשביל הקור של העיר הזאת. ניתנת לי האפשרות לצפות עליה מהצד; קומתה הנמוכה, המשתופפת מעט, השיער הארוך.

 

אני תמיד קולטת יופי בצורה מאוחרת יותר. מעכלת לאט את החיבורים שבתווי הפנים, את החיוכים השונים, את האופן שבו קצוות שיער מונחת על מצח חשוף או נאספת ברישול מאחורי אוזן ביישנית. כשהיא עלתה בפעם הראשונה לקו 18, אז, עוד לפני שהביאו את הרכבת הזאתי, ועוד היינו נוסעים לאיפה שצריך באוטובוסים, לא באוטו, בעיר הזאת עדיף שלא יהיה לך אוטו; אז כשהיא עלתה, תחנה אחת אחריי, לא חשבתי שיקרה משהו. לבחורות צעירות ממני אני מנסה להסביר לפעמים שהן מאוהבות ברעיון, לא בבחור. את לא רוצה אותו כי הוא רועי, או שי, או איתי. את רוצה אותו כי הוא נראה סבבה, ולומד בטכניון, מספיק נוכח כדי שתדעי שיש סיכוי שהוא יכול להיות שלך, ומספיק רחוק כדי שתדעי שזה לא יקרה כזה בקלות.


אני נעמדת במקום, מרגישה כאילו הרגליים שלי חוצבות בורות בתוך האספלט, ורק אז נזכרת שיש לי אחריות, יד אחת שלי בתוך היד של רומי והשניה ביד של גיא. רומי עדיין עצבנית, בדרך כלל ילדים שוכחים מהר, אבל רומי לא. זה התחיל לפני שבוע, שהיא החליטה שהיא לא רוצה יותר שיקראו לה רומי, שזה שם מוזר מדי, לא של בן, לא של בת, שזה נשמע כמו קיצור של משהו ולא כמו שם אמיתי, ושהיא רוצה שיקראו לה בשם אחר. ונחשו מה, אני לא יודעת איך זה קורה לי, אולי מישהו צוחק עלי קצת, למעלה שם, אבל היא החליטה שהיא רוצה שיקראו לה נועה. אני יודעת שזה לא שם כזה מיוחד, שהוא נפוץ מאוד, שזה סתם אצלי בראש, אבל מאז שהיא הביאה את הג'וק הזה הביתה אני בלילה לא ישנה טוב. אני שואלת אותה בבוקר, בשעות האלה שאף אחד לא עירני מספיק, "רומי, צחצחת כבר שיניים?" והיא הקטנה, נעמדת מולי, מגיעה לי כמעט עד הטוסיק, לא יותר מזה, "אמא, השם שלי זה נועה. לא רומי, נועה." ככה, בהיר, נחוש, תקיף. 

 

כשהיינו נפגשות לא הייתי מדברת עליהם. היא ידעה שהם קיימים, אני מתארת לעצמי שהיא ידעה, היום זה קשה להסתיר שאת אמא. ואני חושבת שהיא כיבדה את זה, אפילו קצת התייראה, במיוחד כשהם היו מתקשרים אלי, והיא הייתה שוכבת צפודה בלבן של סדינים, מחכה שאסיים לדבר, ואז ישר, "מה, את צריכה לחזור?" ברור שהייתי צריכה. כבר בפעם הראשונה שהיא עלתה על האוטובוס, הייתי צריכה. ידעתי מה הדבר הנכון לעשות. שלושים שנים ידעתי. אז מה פתאום עכשיו. הלוואי שהיא הייתה איזה משהו נכון. איזה רעיון, איזה טכניון, איזה משהו שאני נורא רוצה להשיג. אבל היא הייתה פשוטה כל כך במהות שלה, בחוסר ההתאמצות למצוא חן ועם זאת להצליח כל כך כן, היה בה משהו נוגע לב, אני זוכרת, אפילו הנהג היה מבסוט ממנה, שאל אותה איך קוראים לה, והיא אמרה

 

"קוראים לי נועה," רומי. מול מוכרת נחמדה-מדי של בלונים בצורות. לא ידעתי שעוד קיימים דברים כאלה, אנשים שמוכרים בלונים בצורות. לכי תתקני את זה. לכי תתקני את כל זה. לכי ראש בראש עם ילדה שרוצה להיות משהו אחר ממה שיידעת לה. והוא אומר לי, בואי נלך איתה, שתהיה נועה, מה לעזאזל איכפת לך? והלכנו כבר למישהו שמבין, מה אתם חושבים, שאני לא אטפל בילדה שלי? והוא אמר שזה קורה לפעמים, בגיל הזה, ואולי יש לנו ילדה מיוחדת, דעתנית, נו, זה קורה. ורק התמונה הביזארית הזאת באמצע יפו לא יוצאת לי מהראש: נועה שעומדת מולי, שרידים של מה שיכולתי להיות, ונועה-המתהווה שמחזיקה לי ביד, וכבר בגיל חמש נלחמת על כל מה שתהיה.

נכתב על ידי סוכר חום , 18/10/2014 06:35  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-27/10/2014 20:44
 



מרפסנתר


כל יום זה היה קורה, בדרך כלל בלילה. לפחות בכל יום שהיא הייתה נמצאת שם כדי לראות את זה. מהחלון של המטבח אפשר לראות מרפסת, ובמרכזה עומד פסנתר ישן. רק פסנתר. כל מרפסת היא רמז: יש מרפסות עם כסאות, מתקנים לתליית כביסה (תמרה אהבה לנחש את מספרם ואופיים של בעלי המרפסת לפי הבגדים: תחתוני גברים וחולצת סוף מסלול שויכו לגבר צעיר, משוחרר, שהחליט לעבור לעיר הגדולה ולהתנתק מהפרברים; חולצה ששם של בית קפה מוכר הודפס בחזיתה, חצאית אדומה וג'ינס עם קרעים קטלגו סטודנטית צעירה) יש אפילו מרפסת אחת עם מזרונים, משקולות והליכון ישן שתמרה אף פעם לא ראתה בשימוש; אבל המרפסת הזאת הוקדשה כל כולה לפסנתר. לא היה שם שום דבר חוץ ממנו. מרפסנתר, ככה היא קראה לה.

כל יום הוא היה פותח את החלון הענקי שמפריד בין סלון פשוט וסטנדרטי, ממה שתמרה הייתה יכולה לראות, לבין המרפסנתר. בפעם הראשונה היא הייתה המומה, כשחצי גוף שלו יצא, עירום לגמרי. אחר כך התרגלה לזה כבר. במילא זה הגבר היחידי העירום שיוצא לה לראות בזמן האחרון, וגם, האמת, שמדובר בעירום לא רע בכלל. הוא היה בחור צעיר, להערכתה בן 27, קצוץ שיער ומוצק גוף. הוא היה מתיישב מול הפסנתר. לא היו שום חימומים, שום משחקים מקדימים, ישר היה מתייחד עם הכלי הגדול במרכז המרפסת. ידיו שהונחו על הקלידים נראו כל כך מיומנות שלפעמים היה נדמה שהוא רק מרפרף על הקלידים והם נענים לו, נלחצים מעצמם. עיניו היו נעצמות, ותמרה הייתה עומדת שם, בחלון של המטבח, ריח של מאכלים שבושלו בו לא מזמן עוד עומד באפה, ומולה היא בולעת את המחזה המופקר שהוגש לה, ברשות ושלא ברשות. הייתה זו רק שאלה של זמן, בדרך כלל עשר דקות ככה, עד שהוא היה מתחיל. בהתחלה זה היה בינו לבין הפסנתר. מכות קטנות של אגרופים על הקלידים. בפעם הראשונה היא חשבה שזו דרכו של אמן מיוסר, פרפקציוניסט חסר תקנה, והיא רצתה להגיד לו שלמרות שהיא לא כל כך מבינה בזה, זה דווקא היה נשמע לה יפה. אבל אחר כך הקלידים הוחלפו בברכיו. הוא היה מכה אותן באגרופים, אגרוף ועוד אגרוף ועוד אגרוף. ושמיצה את הברכיים היה שורט את הזרועות המוצקות, זרוע שורטת זרוע שורטת זרוע, ואז החלק שהכי פחדה ממנו, שכבר לא הייתה מסוגלת להסתכל - הפנים. מה שהיה עושה לפנים שלו, מכה ועוד מכה, ועוד שריטה ועוד סטירה, מכות רצח. תמרה הייתה צופה בפה פתוח, מזועזעת, גבותיה מתכווצות אחת אל השניה, כבדות על עפעפיה, ועיניה נעצמות. רק כשהטקס המזוכיסטי היה נגמר היא הייתה מסוגלת לפקוח את העיניים. בעל המרפסת המוכה היה נעמד רגע, ומשהו משתנה בו בחזרה, משהו מן הטירוף הזה היה נשאר במרפסנתר ומפקיר את דמותו לנורמטיביות שגרתית, לסלון פשוט וסטנדרטי.

נכתב על ידי סוכר חום , 9/10/2014 12:17  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סוכר חום ב-18/10/2014 06:51
 



החלומות של תמרה בגיל 21


(כי את רוב החלומות של גיל 20 היא כבר הגשימה)

בבית קפה שבו היא עובדת, יושב גבר לבד, בשיער מקליש ואי-קרחתי במרכזו, וכותב בעט שנתנה לו על מפיות נייר שנתן לו מלצר אחר. בא לה להגיד לו, אתה יודע שגם ג'יי קיי רולינג התחילה ככה? האמת שאני לא קראתי אף ספר של הארי פוטר עד הסוף, לא יודעת למה, לא הצליח לתפוס אותי. הרגשתי קצת לא בסדר בגלל זה, איזושהי תקופה, בגלל זה ובגלל עוד כמה דברים שלא הצלחתי לאהוב כמו כולם, אבל אחר כך, כשגדלתי קצת, הבנתי שאני בסדר. שמשהו אני כן עושה נכון, אם אני מצליחה בכל מיני דברים, אם נחמד לי בחיים שלי, רוב הזמן. אבל בגלל זה יש לי חיבה לאנשים כמוך. אנשים בגיל שלך, שמקריחים קצת, ולא איכפת להם לשבת בבית קפה לבד, באמצע היום, ולכתוב על מפיות, למרות שזה נראה מוזר. 

 

כשהאצבעות שלו משרבטות Z באוויר, תמרה מכניסה את החשבונית לתוך הפולדר השחור ומגישה לו בחיוך. הוא מחייך בחזרה והשפה האחרונה שלו נשמטת למטה, כאילו הוא רוצה להגיד לה משהו, אבל לא אומר כלום. המפיות מגובבות לידו בערמה לא מסודרת, כמו קלפי משחק לפני שמערבבים אותם. אולי, אולי היא רומנטית מדי. חולמנית, רודפת הרפתקאות. אולי יש שם בסך הכל טו דו ליסט ארוכה, או סיכום פגישת עבודה של אנשים בחליפות מעונבות, ולאו דווקא נביטתו של הגשמת חלום? של כתיבת רומן שמאז ומתמיד, שלא היה אומץ, ופתאום, עכשיו, הארה, החלטה ארעית, באמצע היום; כזה? היא חושבת על כל מיני אנשים שפתאום בגיל שבו כל הילדים שלהם יצאו מהבית גילו איזה כישרון נכלם, כמו סבתא של יובל שהתחילה לצייר בשמן על קנבס לתערוכות; כמו המורה שלה לסקסופון, שפעם התוודה בפניה שהוא מצר על כך שרק בגיל 50 ומשהו הבין שהתשוקה הגדולה ביותר שלו היא לדעת לנגן, ושאולי, אולי באמת הוא טוב בשביל זה.

 

האמת שלדעתה היה בזה משהו די מדהים, מנחם, כמו פרק ב', כמו להתהוות מחדש. החיים מקבלים משמעות חדשה. אם היית עד עכשיו משהו מסוים, יש לך הזדמנות להיות משהו קצת אחר. היא חושבת שאולי לפעמים יש לה חוצפה כלשהי, לחלום כל כך בגדול. ומצד שני, היא לא מפחדת מזה. העיניים שלה זורחות בגג הירושלמי, כשהיא משקיפה מלמעלה על המדרחוב הפעלתני, מנוקד בשמשיות לבנות צפופות, דוכנים בצבעים ואנשים קטנים באים והולכים. נוף אורבני שקרוב מספיק כדי לשמש כרקע ועדיין מנוכר מספיק כדי שתהיה מסוגלת להתרחק במחשבתה למחוזות אחרים. במחשבות שלה היא עושה את הכל. יש את הדברים הגדולים. הטיפוס הרועד במדרגות של במה כדי לזכות בפרס הזה והזה. ריחן של מדינות זרות, חדשות, הודו. אינדונזיה. סין. יפן. תאילנד. ברזיל. השם שלה, מאויית כמו שצריך, מופיע במקומות הנכונים. שיתוף פעולה עם אנשים שהם עבורה מודל לחיקוי. לעבוד בשביל מותגים שהיא מעריכה. להוציא ספר, שייהפך לרב מכר. ואז יש את הדברים הפשוטים, שאותם מעיזים לחלום יותר: לראות את ההורים שלה מאושרים. לאהוב ולהאהב, בטבעיות, בחופשיות, בצורה נקיה ופתוחה. להתחתן בלבן, במקום שקרוב לים. להיות מוקפת תמיד באנשים שאוהבים אותה, לרכוש עוד חברי אמת. לאהוב את עצמה יותר. להיות ביקורתית פחות. טיולים בשדות פתוחים. שחייה בעירום, בלילה, בלי להתחשבן על תכשיטים יקרים שעל הגוף, או בשיער שהסתדר היום יפה. לעשות יוגה. חצאיות ארוכות מבדים נעימים, מחליקות על רגליים שזופות. ליצור, כל הזמן. להכין אוכל טעים. להיות רגועה יותר. לגדל ילדים במושב. רוח נעימה במרפסת. לאהוב מה שהיא עושה.


ביד מורמת, קוטע ג'יי קיי רולינג את החלומות של תמרה בגיל 21. "אפשר להשאיר טיפ באשראי?" 


נכתב על ידי סוכר חום , 5/10/2014 01:30  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סוכר חום ב-9/10/2014 11:57
 





3,857

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסוכר חום אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סוכר חום ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ