לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורה של אחת, מעוניינים?




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2012

זה פחות כואב , לא לראות.


נורא קשה להתנתק מכל זה,



מהפרצוף השבור של הניצולים,



מהזוועות, מהסיפורים, 



מההרגשה החודרת, והכואבת הזו כשהיום הזה נגמר.



ואז כל מה שנשאר זה הדאגה, 



הדאגה שלי לעם שלנו, כעם יהודי



הדאגה למדינה שלנו, לשלום,



להעברת הסיפור הלאה- לדאגה שהוא לא יועבר



הדאגה שבעוד כ-100 שנים , השואה תסופר כסיפור דמיוני שלא ברור אם היה או לא



הרי כבר היום יש אנשים שמעזים להכחיש את חוסר האנושיות,



שהייתה שם.



מה יקרה בעוד כמה שנים, כשניצולים כבר לא יהיו 



וכל מה שישאר זה הסיפורים מפה לאוזן, הטקסים והסרטים



מה יקרה אז?



כשהצעירים, לא יראו את זה יותר באופן אמיתי



וילמדו על זה כהיסטוריה עתיקה, ויעשו על זה בגרות,



ויעוותו את מה שקרה, כי לא יהיה מי שיתקן אותם יותר.




אני לא יכולה שלא לחשוב על זה ולדאוג.



לדאוג שמה כולם מסביבי עוצמים עיניים לדאגה הזאת, לאמת שמאחוריה



ונהנים מההכחשה, ומהמיינסטרים שאומר- שהכל



יהיה בסדר.



 



והחלק הכי גרוע הוא, שאני לא עוצרת כלום



וחברים שלי ואנשים מסביבי לא מקשיבים- ומתעסקים בפייסבוק,



במפורסמים, בכמה ש״אמריקה יותר מצליחה מאיתנו״



ואצלי זה מרגיש רע, ואני מפחדת שזה ייעצור, הרע בבטן



כי אז אני אהיה בדיוק כמו כולם, ויעצום עיניים



ויעשה כלום.

נכתב על ידי דרלין , 19/4/2012 21:10   בקטגוריות דאגה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  דרלין

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , המשועממים , שטויות וכיף
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדרלין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דרלין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ