לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורה של אחת, מעוניינים?




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2012


חבל שבוזבזו לי ארבע שנים.

אני חייבת להגיד שאני כותבת כאן והלב נשבר. מנסה להסביר את עצמי נואשות וזה לא
עובד. החיים ריקים. ארבע שנים. ארבע שנים שלי שבהם למדתי את כאב השתיקה, את המחנק
הגובר בגרון שלמדתי לבלוע טוב כל כך, את השפלות המבט שלא הגיעו לי לרגע – את השנאה - ואת הצביעות. 
את ההרגשה שאתה לא כלום חוץ מנטע זר, ואת העובדה שלאט לאט זה הפך להיות חלק ממך. כל כך חלק ממך שזה כבר לא קורה
ביוזמתם – אלא שאתה יוזם את ריקוד השוני במו רגליך.
שאתה בוחר להתפשר על כל דקה, על כל שניה, ולמרות כל זאת – ולמרות הכעס הכבד שעובר איתך יום יום ורק מפציר בך לענות על כל
השאלות שיש לך בראש –
למרות כל זאת אתה בוחר במודע להישאר במקום שגרם לך להתפרק על רצפות הבטון, בבכי מר שהתפרץ מכל גופך, המתנועע לפה ולשם כמחפש שלווה.
למדתי להאמין לכל מה שהם אומרים עליי. לאישיות שהם יצרו לי במוחם. "הילדה השקטה". "הילדה נטולת הביטחון". "הילדה שאין לה מה לומר". 
אני היא הילדה שמאדימה כששאלו אותה דבר, כאילו לא מאמינה שהגיע לה הדיבור הזה.
ואני רק שואלת את עצמי שוב ושוב – במה חטאתי?  איזה פשע נבזה ביצעתי, שמגיעה לי המועקה הזאת?  ויותר מזה,
אם אני לא מבינה למה זה מגיע לי, למה אני מתרפסת לעוד כל פעם מחדש? 
חושבת שהפעם זה יהיה שונה. חוזרת שוב כדי לתת עוד סיכוי. כדיי לתת עוד שנה. לאסוף אותה יחד עם הצרור השחור של השנים שכבר אספתי, שנפלו להן אחת אחת מההתערבות – עם הרמת ידיים במערכה הראשונה.
ואני מעוצבנת.
מעוצבנת כל כך שאני נותנת לזה לגבש אותי, את מי שאני. ואני מוותרת ועובדת על עצמי בעיניים - גורמת לעצמי להאמין שאני יכולה לשים את הגבול בעזרת הידיים שלי – הגבול בין האמת לשקר, בין הגלוי לנסתר. חיה את החיים רק לקראת – ולא את הרגע שעכשיו.
חיה כמו רובוט. מתפקדת עם הנאות קטנות שלא מהנות אותי בכלל, חושבת על מה יהיה בעוד עשור. ומתענגת על זה.
נותנת לזה להעלות לי חיוך תמים של טיפשות, שמהול כולו בעצב – רק מעצם העובדה שעלה על פניי בגלל פנטזיה – ולא בגלל אמת.
כל כך מפחדת.  לעזוב, לשחרר. ולמה?  כי נתתי לכל ההתנסות הזאת, לארבעת השנים המקוללות האלו – לקבוע לי את ההמשך.
האמנתי להם ובלעתי כל תיאור שהן נתנו לי כמו כפית דבש גדושה שעשתה לי כל כך רע.
הן אומרות לי שאני בחיים לא אוכל להמציא את עצמי מחדש, שאיש לא יאהב אותי. שעדיף להישאר כי לפחות פה השקט כבר לא דוקר אותך בלילות.
הן מגלות לי מה יקרה איתי בכל מקום שרק אהיה בו.
ואני? 
אני פשוט נתתי להן להרוס אותי, ולתקן אותי – והן מצידן לא מצליחות להחליט מה יותר נחמד להן לעשות. ארבעת השנים המכריעות המתחננות לעוד שתיים.
ואז מה?
לעוד עשרים?
מה יהיה איתי?  למה אני כל כך מפחדת לשחרר את זה?
למה אני מפחדת שהשדים יכנסו אליי שוב? שאני אבכה? שיהיה לי רע?
למה אני מפחדת שאם אני אשחרר את המקום ממני, אני לא אצליח בשום מקום אחר?
אבל הכי מרגיז.
למה אני מפחדת, בכלל?

אני צריכה כבר ללכת מכאן ולא לחזור. חייבת לעשות הכל מחדש. חייבת להוכיח לעצמי ולהם שאני יכולה מחדש. חייבת מחדש.

נכתב על ידי דרלין , 10/7/2012 01:05  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  דרלין

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , המשועממים , שטויות וכיף
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדרלין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דרלין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ