לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


סיפור בהמשכים על קורותיה של בחורה שעוזבת את החיים בעיר הגדולה בעקבות טרגדיה משפחתית ועוברת לגור בעיירה קטנה, כדי לעשות את מה שתמיד רצתה - לכתוב.

Avatarכינוי:  חיים במציאות אחרת- סיפור בהמשכים

מין: נקבה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2012

סיפור בהמשכים


חברים יקרים,

הסיפור שהתחלתי לכתוב כאן "החיים במציאות אחרת"

 

חוזר להיכתב בבלוג המקורי שלי - כאן

 

אין סיבה שאהיה אנונימית. מקווה שתמשיכו לקרוא ותהנו :)

נכתב על ידי חיים במציאות אחרת- סיפור בהמשכים , 16/4/2012 14:42  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חיים במציאות אחרת - פרק 2


2

המעבר מעיר הסובלת מפיצוץ אוכלוסין לעיירה כפרית נינוחה היה מלווה בהלם מתמשך. זה התחיל עוד לפני שהגעתי לווסט-אנד – מקום שבהרגשתי הצדיק קצת את השם שלו, ממש סוף העולם. אחרי ישיבה ארוכה ברכבת ונסיעה מטלטלת באוטובוס שהסריח מבנזין, ירדתי בתחנה לא מסומנת ונחתתי הישר אל תוך דרך עפר מאובקת, שמשני צדדיה עמדו עצי אורן גבוהים ואיתנים.

סחבתי את המזוודות שלי מאחורי גבי כשהדי אבק שעלו מן הדרך לכלכו את הג'ינס שלי ואת נעליי. הדרך נמשכה ונמשכה ומסביבי שממה, אף לא נפש חיה, מלבד ציפור זו או אחרת שליוותה אותי במעוף מלמעלה.

השלווה הטוטאלית הזו הייתה בלתי רגילה עבורי. אוזניי התרגלו לשמוע אינספור קולות בבת אחת, רעשים ששומעים רק במטרופוליטן כמו ניו יורק. נעלי עקב המכות באספלט, חריקות הגלגלים של מכוניות וצפירות נזעמות בפקקים, הצעקות של נער ה"הוט-דוג", ושיחות רנדומליות בנייד, עם אנשים מרוחקים ולא ידועים. כל אלו החיו את המגה פוליס. בזכות הרעשים האלו הרגשתי את קצב החיים בכל חלקי גופי. כאן, רק הרוח נשפה במורד גבי ודחפה אותי קדימה.

כשהגעתי לשולי העיירה האדמה החלה לרעוד לפתע תחת רגליי. הרעש דמה למנוע מכונית ישן שהלך והתגבר. כשהסתובבתי כדי לגלות את מקור הרעש הייתי מאד מופתעת. חבורה של רוכבים על סוסים חלפו על פניי בדהרה.

וואו, סוסים. לזה בהחלט לא ציפיתי. כנראה שחזרתי בזמן כמה מאות אחורה, לתקופת הכיבוש. מעניין אם האינדיאנים עוד כאן.

הרוכבים חלפו עלי פניי ואחד מהם הסתובב אליי וכשראה פרצוף לא מוכר חזר על עקבותיו וקרב אליי עם סוסו.

"תראו מי כאן, החדשה מהצפון." הוא קרא. כשלא הגבתי הוא המשיך, "בטח באת לכאן עם מזוודות מלאות בתיקים ונעליים!"

"רק כי אתה רוכב על סוס, לא אומר שאתה יכול להתנשא עליי." השבתי בטון עיקש.

"ואיזה פה יש לה, בחורים!" הוא הצטעק. "אתם חייבים לשמוע אותה!"

הזעפתי את פניי. קבלת הפנים הראשונית הזו לא מצאה חן בעיניי. האם האנשים לא היו אמורים להיות נחמדים יותר אחד לשני בעיירות קטנות?!

שאר הרוכבים חזרו על עקבותיהם וכעת סגרו עליי במעגל. הרגשתי את העיניים שלהם מטיילות על גופי וסוקרות אותי כפי שמביטים בחייזר. באותו רגע הייתי מודעת יותר מכל לבגדים המלוכלכים שלי ולאבק בשיערי. הייתי לא יותר מסטיריאוטיפ זול ביניהם כפי שהם היו סטיריאוטיפ הקאובויז בעייני.

"ג'יימס, ככה אתה מדבר עם בחורה?" אחר התערב. "אנחנו צריכים לעזור לאורחת החדשה שלנו. איך קוראים לך?"

"קייטי." אמרתי בחצי נשימה. פתאום השתוקקתי לנוכחותו של דין. הוא תמיד ידע לצאת מן המצבים המביכים ביותר, לא כמוני.

"קייטי, אני שמעתי עלייך! את תעבדי בהוצאת "טומפסון"!" הבחור שהתנשא מעליי הצטעק. "את נראית צעירה מכדי להיות כתבת. את בטוחה שסיימת את התיכון?"

"תודה רבה על הדאגה שאתם מפגינים כלפיי. זו באמת קבלת פנים יוצאת דופן." פילסתי את דרכי מביניהם בעצבנות והמשכתי בדרכי. לא ידעתי עד כמה רחוק אני אמורה להגיע ברגל ולמה הם רוכבים על סוסים ולא נוסעים במכוניות, אך באותו רגע הדבר היחיד שעניין אותי היה להתרחק מהם.

"לאן את בורחת? זו עיירה קטנה, לא תוכלי לברוח רחוק-" הבחור המתנשא קרא בעקבותיי. החלטתי שהוא לא מצא חן בעיניי. היה בו משהו שהזכיר לי את דרק, חבר שלי לשעבר, וכל מה שהזכיר לי אותו היה סימן מנבא רעות.

פניתי ימינה לרחוב ארוך עם בתים דו קומתיים דהויים והמשכתי ללכת עד ששוב הייתי צריכה לפנות שמאלה ושוב שמאלה והגעתי להוצאת "טומפסון". כפי שציפיתי, לא היה מדובר בהוצאה בעלת שם. השלט שבכניסה נכתב עם טוש והחלונות הראווה היו מלוכלכים ומוכתמים. פסעתי פנימה, משאירה את המזוודות שלי מאחור, ומצאתי את עצמי בעולם שכולו עיתונים ונייר.

למעשה, היה כל כך הרבה נייר בכל מקום, שכמעט ולא ראיתי את הבן אדם שישב מאחורי אחד השולחנות. הוא כמעט טבע מאחורי הרים של גזירי עיתון ומגזינים.

"אה, שלום. אדון טומפסון?" היססתי. לא רציתי להפריע לו, הוא נראה עסוק כל כך, עם מרקר בידו הימנית ועט כדורי בידו השמאלית, הוא סימן והקיף בעיגול משפטים מסוימים וקשקש על אחרים בקדחתנות.

"כן?" הוא הרים את עיניו הירוקות, שבהו בי מבעד לזגוגיות זכוכית מרובעות. לא היה לו הרבה שיער, רק מעט שיער שיבה בשני צידי הגולגולת וזקן קצוץ ומבצבץ. הוא היה לבוש בריפוט, כאילו לא החליף בגדים במשך תקופה ארוכה וידיו היו מוכתמות בדיו.

"קוראים לי קייטלין הופהיינר. באתי בעקבות הצעת העבודה-"

"מה?"

"הצעת העבודה, להיות כתבת בכתב העת שלך." חזרתי והרגשתי שאני מדברת עם אדם חצי חירש. התחלתי להילחץ שמא הוא לא יודע על מה אני מדברת. הפרצוף שלו נראה מבולבל כהוגן.

"כתבת? בכתב העת שלי? הא כן." הוא קם והעיף בבת אחת שובל של גזרי עיתונים שעפו לכל עבר. הוא קם מן הכיסא שלו, ואפילו בהיותו עומד, הוא לא הגיע לגובה שלי. הוא היה איש זקן נמוך וגבו מכופף כמו כפית.

"כן, נזכרתי בך. בואי אחריי."

צעדתי אחריו אל תוך הכאוס ששרר במשרד. לכל מקום שהבטתי בו, ראיתי עיתונים. על הרצפה, על הקירות, על השולחנות, כותרות גדולות הפרוסות על פוסטרים ובריסטולים צבעוניים. המשרד עצמו היה בעל תקרה נמוכה והייתה לי תחושה קלה של חנק ככל שנכנסנו עמוק יותר פנימה.

"בואי, שבי כאן." הוא פקד עליי בנוקשות.

התיישבתי מאחורי שולחן עץ פשוט, עם גבי למכונת דפוס ישנה למראה שחרחרה והתנשפה כמו דרקון עייף. הזקן העיף את כל הניירות שהיו ממולי בהנפת יד.

הוא הניח נייר ועט מולי.

"הנה. תכתבי." הוא נבח.

"לכתוב? על מה לכתוב?-"

"זה המבחן שלך. אם תעברי אותו, תוכלי לעבוד אצלי, אם תיכשלי... את יכולה לחזור לחור שיצאת ממנו." הוא קרא ואז השתעל ארוכות.

"איזה מבחן? חשבתי שכבר קיבלת אותי לעבודה." כבר התחלתי ממש להילחץ. מה זה אומר, עוד מבחן? על מה אני אכתוב, ככה סתם, באמצע שום מקום, בקופסא החנוקה הזאת שנמצאתי בתוכה. כל הפחדים החלו לצוץ על פני השטח.

"חשבת שאקבל אותך על עיוור?!" הוא נחר. "זו ההזדמנות שלך להוכיח שאת יכולה להמציא משהו קצת יותר מתוחכם מסתם מילים ברצף של משפטים. תעניקי למילים שלך משמעות, תכתבי לי משהו שיגרום לי לקבל אותך לעבודה."

אחזתי בעט ובהיתי בדף הריק. תחושת פאניקה הציפה אותי. פתאום לא היה לי על מה לכתוב. נזכרתי במזוודות שלי שהמתינו בחוץ ללא השגחה. רעד קל השתלט עליי.

"כתב העת שלי לא דומה למגזינים הצבעוניים שראית בניו יורק. ראיתי אותם, מביאים אותם לכאן לקיוסק העיתונים מדי חודש. אני בז להם." הוא אמר בנוקשות. "אני בז לרדידות שלהם, לשטחיות שלהם, לפרסומות השטניות שלהם. אין בהם תוכן אמיתי, אין בהם נשמה."

עיניו הירוקות נקבו בי חורים.

התאמצתי עוד ועוד כדי לחשוב על רעיון אך כל הרעיונות שפעם הבעירו תשוקה בתוכי נדמו לי ככבויים ומיותרים. הלוואי והוא לא היה בוהה בי בדרך הזאת, הלוואי והוא היה מסתובב ומשאיר אותי לבדי רק עם החרחור המבודד של מכונת הדפוס.

"יש לך שעה אחת." הוא נהם. "תוכיחי שבכתיבה שלך יש נשמה, קייטלין הופהיינר. אם תצליחי, אני אלמד אותך את הקסם המסתתר מאחורי הדפוס."

*

 

מקווה שאהבתם,

אני מאד אשמח אם תצטרפו למנויים במייל/רשימת קוראים.

שלכם :)

נכתב על ידי חיים במציאות אחרת- סיפור בהמשכים , 15/4/2012 20:51  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חיים במציאות אחרת - פרק 1


1


הנוף שנפרס מגג בניין בעל עשרים ושמונה קומות היה עוצר נשימה. עשרות אלפי זגוגיות שפגשו בהשתקפות השמש מגורדי השחקים הקיפו אותי ככלובי זכוכית מנצנצים. שאון ההמונים והתחבורה אינו נשמע בגבהים אלו, רק צלילי הרוח שלחששה הגיעה לאוזניי. גמעתי פנימה את הכחול הצלול של השמיים נטולי העננים.

זו הייתה הפעם האחרונה שלי כאן. על צמרת הבניין הזה, בין עשרות שכבות הבטון, בין הסימונים האדומים למנחת המסוקים, בין גדרות האלומיניום שנועדו למנוע מאנשים שאיבדו משמעות לחיים ליפול מטה. זה המקום היחיד שבו הרגשתי על גג העולם.

"קייטי, חשבתי שאמצא אותך כאן."

מישהו הניח יד על כתפי. לא הסתובבתי אליו. ידעתי בדיוק מי זה. דין, היחיד שידע לאן פניי מועדות, האח הגדול שאף פעם לא היה לי, הבחור היחיד שראה אותי בוכה.

"באתי להיפרד." אמרתי, מנסה לדחוק את הרגש בקולי לפינות.

"את נפרדת רק מן המקום הזה, לא מן ההרגשה שהוא מעניק לך."

הוא אמר ופנה לצפות בגורדי השחקים ביחד איתי.

"אף פעם לא הייתה לי את ההרגשה הזאת בשום מקום אחר, את התחושה הזו שאני יכולה לעוף כמו ציפור, כאילו אין בעולם כבלים ושלשלאות שיגבילו אותי."

"שום דבר לא מגביל אותך יותר. את חופשייה." הוא פרס את ידיו לצדדים, כאילו מחבק את העולם. עשיתי כמוהו וחיוך דל התגנב לשפתיי.

"פה אני מרגישה קרובה יותר אליה, דין." מלמלתי. "פה אני כמעט יכולה לשמוע אותה מדברת אליי, הקול שלה מלטף אותי, מרגיע אותי, אני אפילו יכולה לשמוע הדים לצחוק שלה. והיא אהבה לצחוק כל כך. למה היא השאירה אותי לבדי..."

הוא אסף אותי בזרועותיו.

למרות שעברו ארבעה חודשים, עדיין לא הצלחתי להתגבר על מות אימי. בכל פעם שנזכרתי בה, עיניי נעשו רטובות והרגשת חוסר אונים התפשטה בתוכי. אך גרוע מכל, הייתה ההרגשה שלא הייתה לי יותר משפחה בעולם. רק דין היה שם, חבר ילדות נאמן, גדול ממני בשנתיים, אך לא גדול מספיק כדי להיות המבוגר מבינינו. לתת לו להתמודד עם כל המצבים הרגשיים הקשים שנפלתי לתוכם היה הרבה יותר מדי. לכן החלטתי לנסוע, הרחק מכאן, היכן שלא אהיה למעמסה, היכן שאוכל להתחיל מחדש, רק עם עתיד באופק.

"המכונית כבר מחכה למטה. את רוצה לעבור במשרדים שלה?"

הנדתי בראשי לשלילה. האנשים שעבדו תחת אימא שלי היו נדיבים מספיק כדי לתת לי לבקר שם, במשרד שלה, שעדיין שרר בו ריח דל של וניל וקינמון. כעת אישה אחרת ניהלה את הקומה, מישהי הרבה פחות חייכנית ממה שאימי הייתה, היא לא אהבה כאשר עברתי שם, נאבקת כדי לא להיעצר כרוח רפאים ולבהות במראות שכבר וזיכרונות שכבר אינם.

"אל תלווה אותי, דין. אלך לבד."

נפרדתי מהחיבוק שלו. פרידה נוספת תהיה כואבת מדי, עדיף להיפרד כבר.

"את יודעת שאת לא חייבת לנסוע, את יכולה להישאר בדירה שלי." הוא ניסה לשכנע אותי בפעם האחרונה. "כשאהיה בבסיס אפילו לא תרגישי שאני שם, תוכלי להביא חברות או אפילו חברים לשם, לא אכפת לי."

ניסיתי לדחוף מרפק בזרועותיו והוא הדף אותי באלגנטיות לצד.

"אני לא אביא בחורים לדירה שלך." עצם הרעיון נשמע מגוחך.

"אמרתי לך, אני רק רוצה שלא תרגישי בודדה. כשאני אחזור מאימונים נוכל להעביר ערבים ביחד, לראות סרטים דביקים וקיטשיים עם פופקורן ולרכב על אופניים בפארק."

"כל אלו נשמעים נהדר, דין." הכרחתי את עצמי לומר. "אבל אלו דברים שתעשה עם חברה שלך. אני בטוחה שמישל תרצה לעבור לגור איתך בקרוב ואז אהיה דיי מיותרת."

"מישל יודעת עד כמה את חשובה לי. היא יודעת שבלב שלי יש פינה מיוחדת ששמורה לך."

"היא יודעת והיא גם מקנאה בפינה הזאת מאד." ציינתי במרירות. מישל טרחה לא פעם ולא פעם להראות עד כמה היא סובלת בנוכחותי. "היא קראה לי 'גנבת', כאילו גנבתי אותך ממנה."

"היא הייתה קצת מרוגזת כי שכחתי את הולנטיינס דיי ונסעתי איתך לקנות צמיגים לאוטו. זוכרת?"

צחקתי.

"מי בכלל צריך את הולנטיינס דיי?! זה יום כזה מיותר"

"-אבל היא לא חשבה ככה. והיא קנתה לי מתנה."

"כן, את הדוב הלבן הגדול ומכוער ההוא שהיא שמה בחדר שינה שלך." הזכרתי לו. "לא קיטשי בכלל."

"אני מרשה לך לצחוק עליה רק כי את עוזבת." הוא אמר ומשך אותי לחיבוק נוסף. "ואת יודעת שאני אתגעגע אליך מאד."

"לא נתחיל עם המלודרמטיות." מיהרתי לבלום כל ניסיון להוזיל דמעות מעיניי.

התנתקתי ממגעו ומיהרתי לכיוון גרם המדרגות הצר ואז הסתובבתי להביט בו בפעם האחרונה.

בחור גבוה, עם שיער חום בהיר ועיניים כחולות ונדיבות. הרוח בידרה את שיערו ופניו זהרו מקרניי השמש. ככה בדיוק רציתי לזכור אותו. בחור עם חיוך מקסים, טייס לעתיד בחייל אוויר, עם תוכניות גדולות ועתיד מזהיר לפניו.

"תן לי עשר דקות לרדת במעלית." אמרתי לו. הוא הנהן בהבנה.

כשירדתי במעלית, הישר לקומת הקרקע, תהיתי אם דברים יכלו להיות אחרת. אם אימא לא הייתה נהרגת בתאונת דרכים, אם דין לא היה פוגש את מישל בשנה שעברה, אם דרק לא היה שובר לי את הלב. אך כל אלו כבר קרו.

המכונית שחיכתה לי בקומת קרקע סימנה את סופה של תקופת חיים ארוכה ותחילתה של תקופה אחרת.

עמדתי להפנות את גבי לחיים במטרופוליטן ולעבור לעיירה קטנה, עם גבעות ירוקות ועצים מלבלבים במקום גורדי שחקים ומשרדי הייטק, עם אנשים שראשם לא נמצא בעננים אלא בגובה המציאות.

הצעת עבודה לכתוב טור שבועי בהוצאה קטנה של כתבי עת קרצה לי ותמיד חלמתי לכתוב. כשהודיעו לי שהתקבלתי ידעתי מיד שלשם אפנה. ואיזה עוד ברירה הייתה לי?

נותרתי לבדי בעולם, וכשאתה לבדך בעולם, אתה לומד שצריך להילחם על הזכות לשרוד ולהתקיים.


*

 

וכך מתחיל לו סיפור בהמשכים... מקווה שאהבתם :)

 

 

נכתב על ידי חיים במציאות אחרת- סיפור בהמשכים , 15/4/2012 19:35  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





337
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחיים במציאות אחרת- סיפור בהמשכים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חיים במציאות אחרת- סיפור בהמשכים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ