לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

היום התשיעי


"חיי הם בית עלמין של תקוות אבודות" (האסופית)

Avatarכינוי: 

בת: 21

Google: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2018

אמונה


ישבנו מחוץ לבית הספר לתסריטאות. העורך תסריט שלי יושב על מדרגות הכניסה ואני עומדת מולו וצופה בעיניו שזזות לאיטן על הדף.

"יש לך פה תרנגולת שמטילה ביצי זהב", הוא אומר ושואף מהסיגריה שלו. "זה רעיון בן זונה". 

בשניה אחת חזרתי לנשום.

כל התסכול, הפחד והבלבול שהיו לי בחצי שנה האחרונה התפוגגו ברגע.

הוא שלח אותי לעו"ד שמטפל בזכויות יוצרים, אחר כך אני צפויה להיפגש עם מפיקים ולקבל מימון להמשך כתיבת התסריט. החלום יכול להתפרק בכל רגע ואני לא יודעת אם אצליח לעמוד בזה אבל יש מישהו בעולם הזה שמאמין ברעיון שלי. יש לי חברים שמאמינים שאצליח.

העורך אמר שהוא מאמין שיקח לי בערך שנה לסיים את התסריט, מעולם לא הייתי חלק מפרויקט שלקח כל כך הרבה זמן.

מפחיד להצליח, מפחיד לא להצליח.

בעיקר, מפחיד להישאר במקום.

אבל מאמינים בי.

יום אחד גם אני אאמין בעצמי.

נכתב על ידי , 31/7/2018 18:22  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום הבסטיליה


זה היה בכיתה ט'. אני לא זוכרת על מה היה השיעור ואיזה תוכן הוצג בו אבל לפתע המורה לקולנוע עיוני כתב על הלוח בטוש ירוק "כל מה שמודחק סופו לחזור". אני זוכרת שכתבתי את זה גם במחברת, ותחמתי את המשפט בריבוע.

הדחקתי הרבה דברים בשנים האחרונות, גם כשדיברתי לא באמת דיברתי.

והנה, הגיעה העת. הדברים המודחקים, לפחות בחלקם, צפים.

תחילה פחדתי. היום אני מנסה להתמודד איתם.

-

זו תקופת ביניים משונה כזו ואני משתדלת לצלוח אותה.

בספטמבר אהיה ביפן.

בקרוב אני מתפטרת.

יש לי עורך תסריט.

 

מי יודע לאן החיים יובילו אותי.

נכתב על ידי , 14/7/2018 20:44  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מפגשים נוסטלגיים


על אף ששלוש שנים הן לא יחידת זמן רבה כל כך (למרות שמדובר ביותר מעשירית מחיי), אני עדיין מצליחה לקרוא למפגשים עם חברי מהתיכון "מפגשים נוסטלגיים".

מחוץ לפאב בדרום העיר פגשתי את אותם אנשים מספסל הלימודים, גבוהים יותר, מבוגרים יותר. חלקם אבודים משהיו בשנות העשרה שלהם, חלקם דווקא נראו מפוקסים יותר. חיכינו מחוץ לפאב בו חברים מבית הספר היו צפויים להופיע עם ההרכב שלהם. שיחות חולין מביכות התנהלו ללא הרף - "השתחחרת מהצבא?", "מה את עושה עכשיו?", "את מתכננת לטוס?", "שמעת שחן ויניב נפרדו אחרי יותר מארבע שנים? מי היה מאמין!", שיחות שאפשר לדקלם את ההתנהלות שלהן גם מתוך שינה. מדי פעם היו הפתעות, אדם שהיה ידיד קרוב שלי קיבל תפקיד ראשי בסדרת ילדים, חברה לכיתה התקבלה לאוניברסיטה יוקרתית בארה"ב, אבל נדמה שאנחנו פשוט מחליפים אינפורמציה אחד עם השני אבל בעצם לא מספרים דבר.

 

גם גלעד היה שם. גלעד ואני התחלנו להתיידד בתחילת י"ב אבל מעולם לא הגענו למעגל החברים. הוא היה שייך לכמה קבוצות חברתיות שגם אני הייתי שייכת אליהם ועל כן גם אחרי התיכון הייתי רואה אותו במסיבות יום הולדת, מפגשים והופעות של חברים. במבט לאחור אני נזכרת שהוא חיפש את תשומת הלב שלי, הוא היה נשאר עד מאוחר לדבר איתי בחדר עריכה ותמיד בחר לבלות איתי במסיבות - מה שאני קלטתי כמחוות ידידותיות כנראה רמזו משהו אחר. רק בשבועות האחרונים של התיכון הבנתי שהוא כנראה בקטע שלי אך מפאת הזמן הקצר, הגיוס הקרב וגם העובדה שאני לא לגמרי הייתי בטוחה מה אני מרגישה כלפיו, הדבר התמסמס לחלוטין ומעולם לא השקעתי מחשבה רצינית על כך או נתתי לידיעה הזו איזושהי חשיבות.

באותו מפגש מחוץ לפאב פטפטנו על האירועים האחרונים. הוא סיפר לי שיש לו עכשיו חברה, שהוא עובד על אלבום ושהלהקה שלו מופיעה בקרוב בפאב שנמצא לא רחוק מהמקום בו החבר שלי גר ("את עדיין עם החבר ההייטקיסט שלך נכון?"). גם בערב הזה הוא חיפש את תשומת הלב שלי. הוא הזמין אותי לשבת לידו במהלך ההופעה, הצטרף למעגלי שיחה שגם אני הייתי נוכחת בהם ושאל אותי בסוף הערב אם אני רוצה להצטרף אליו ולחבריו לבר. אך יחד עם זאת, הרגשתי במשך כל הערב מעין טינה מסוימת שהוא חש כלפי. בין משפט אחד לשני היו עקיצות קטנות, ירידות חסרות משמעות שנמצאות בדיוק בין התפר של צחוק ידידותי ללואו קי שנאה*.

 

כשסיפרתי לחברתי שהופיעה על התנהגותו המוזרה של גלעד; מצד אחד אדיב וחברותי, ומצד שני, פוגעני וכועס, היא אמרה שזה לא מפתיע אותה. "אני לא חושבת שאת יודעת אבל הוא היה מאוהב בך בשנה האחרונה של התיכון", אמרתי שלא ידעתי, שפירשתי את זה כקראש והוא מעולם לא אמר דבר בנושא. "זה לא משנה", היא ענתה. "כנראה נותרו שם רסיסים שהוא לא לגמרי הצליח להתגבר עליהם, וזה בסדר".
זה מוזר. במשך הרבה מאוד זמן התעסקתי בכאבי הלב שלי, מבלי לחשוב אפילו פעם אחת שאולי גם אני כאב לב של מישהו אחר.

 

*זה הזכיר לי קצת את הדרך בה התנהגתי לבחור הראשון שאהבתי, אי אז בכיתה ט'. הוא היה החבר הכי טוב שלי ובנימוס דחה אותי פעמיים ובחר לצאת עם אחרת. ואני, שעד עצם היום הזה לא יודעת להתמודד עם דחייה, נשארתי חברה טובה שלו אך במשך שנה, בין השורות, הייתי עוקצת אותו ומלאת טינה כלפיו. היום, דרך אגב, הוא יצא מהארון והוא עדיין אחד החברים הכי טובים שלי.

 

- - -

אני זוכרת שסיפרתי פעם לאקס שלי על גלעד. זה היה בתקופה לפני שיצאנו, כשהיינו בסך הכל חברים טובים. הם הכירו אחד את השני מהטירונות וכשסיפרתי לו שפעם היה לו קראש עלי האקס אמר "אין לך מה לחפש איתו. הוא כמו משב רוח במדבר ואת כמו הוריקן".
תראה יותם, אני לא זוכרת רק את הדברים הרעים ממך.

נכתב על ידי , 2/7/2018 12:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , יצירתיות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתקראו לי קורדיליה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תקראו לי קורדיליה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ