לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Dead From London City


Hollywood Is Where They Shoot Too Many Pictures & Not Enough Actors.

Avatarכינוי: 

בת: 29

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2010

סוף שבוע בצפון אירלנד


ברגע בו פגשנו את גלן הקטן האינסטינקטים האבהיים של דילן התפרצו החוצה בכל הכוח:
"הילד הזה ממש מלוכלך, והשיניים שלו רקובות," הוא סינן לי כשגלן רץ לכיוון המטבח לקחת עוד עוגיית אוריאו, "אל תתקרבי אליו יותר מידי, שלא תקבלי מחלות". אך כלום לא עזר. גלן שם אותי בכיס הקטן שלו ברגע שפנה אליי ואל דילן ב"אני בן 11. דילן, האם אתה בן 29? פרנצ'סקה, האם את בת 16?"
"כמובן שאני בת 16," אישרתי, מתעלמת מן העובדה שזה (קצת) הופך את דילן לפדופיל מסוכן, "ודילן לא בן 29, הוא סתם נראה ככה."
דילן חייך והשליך את בדל הסיגריה הבוער שלו לגינת הירקות של אביו וחייך במרירות, נושף עיגול עשן היישר אל פרצופו של גלן המסכן. "איפה אמא שלך?" 
גלן הסתובב והצביע לכיוון המטבח. אמא של גלן עוזרת לסטלה, בת-זוגו של אביו של דילן, בניקיונות, כביסה ובישולים. אנחנו בדיוק ישבנו בגינה המפוארת של אבא של דילן, שתינו גינס, עישנו סיגריות ובאופן כללי שימשנו דוגמה שרק רוצח שכיר הניזון מדם חתלתולים יכול להתחרות בו. 

אז החדשות הטובות הן שילדים לעולם לא אדישים כלפיי - או שהם אוהבים אותי או שהם שונאים אותי. החדשות הרעות הן שהם בדרך כלל שונאים אותי. החדשות העוד יותר רעות הן שגלן דווקא ממש חיבב אותי, מה שגרם לו אוטומטית להזמין אותי לפעילויות מגוונות, כגון לקטוף איתו אפונים בגינה ולשחק עם זוג הכלבות (לא מיכל אמדורסקי ואורנה דץ) של סטלה, תוך כדי שאנחנו זורקים לעברן את כל הבא ליד: מכדורי גומי, עצמות וצנצנות ועד ריהוט כבד, ציוד מטבח ואת סטלה עצמה - זאת רק כדי לראות את זוג הכלבות החביבות מחזירות לנו את אותם המוצרים כאשר הם צפים במספיק ריר למלא מחדש את הכנרת. למותר לציין שאני הרגשתי מחויבת לומר על הכל "כן".

"כן, בטח שאני רוצה לקטוף איתך אפונים," שמעתי את עצמי אומרת לגלן. אין לי מושג למה אמרתי לו כן. את נקודות ההשקה שלי עם כוח עבודה זר אני בדרך כלל מסכמת בכך שגם לי וגם להם נוח לדבר בעברית קלוקלת כשאנחנו רוצים לנפנף מאיתנו אנשים ("מי נו אינגלס", אני מוצאת את עצמי מנפנפת לאנשים ברחוב כששואלים אותי איך מגיעים לרחוב ככה וככה, ויותר מבדרך כלל, אותם אנגלים ארורים פשוט מחליפים ל"הו, קומו אסת'ה? מי טו האבלה אספניול מוצ'ו בריליאנטו", או משהו בסגנון). בכל מקרה - אפונים. קטפנו אפונים במשך כמה שעות, עד שגלן התעייף והחליט לשחק עם 2 הכלבות (ואיתי, אז אני מניחה שזה הופך את הספרה לשלוש). אחרי שלקחתי חלק גם בפעילות הזאת וחזרתי לתוך הבית מכוסה בריר, גיליתי בדל אינפורמציה מאוד מעניין: הבית מלא בדבורים.
"למה הבית מלא בדבורים?" שאלתי בחביבות את סטלה. סטלה חייכה בגאווה ונשענה אחורה, מסירה את משקפי הראייה שלה כדי למשוך עוד קצת זמן: "הן חיות המחמד שלנו".
לא אשקר - חשבתי שהיא התכוונה לכך באופן מילולי. לרגע דמיינתי את הדבורים שוכבות על השטיח, תחת הרגליים ונעלי הבית של אבא של דילן וסטלה יחד עם הכלבות וצופות איתן בסרטים דוקומנטריים של ערוץ 4, משחקות FETCH (עם גרגרי אורז, נניח) ושאר הדברים שחיות מחמד אמיתיות (ע"ע: לא דגים) אמורות לעשות. ראיתי כבר דברים גרועים יותר מאשר שהגעתי לאנגליה. וחוץ מזה, אלוהים אדירים, הבית היה מלא בהמון, המון דבורים.
"ואיפה הכוורת?" בלעתי את הרוק. סטלה הצביעה לכיוון החצר (שהיא איזה 200 דונם, או משהו פסיכי לחלוטין בסגנון). "שם", ענתה. בקצה, מאחורי החלק המיוער (!!!) של הגינה, אכן ישבו כמה קופסאות שככל הנראה שימשו ככוורות. הנהנתי.
"רוצה לבקר אותן?"
"בפעם אחרת," חייכתי בנימוס.
"הן נורא נחמדות".
"כן, אני בטוחה," מיהרתי להנהן, "אני פשוט לא אוהבת להגיע בלי שמצפים לי. אני בנאדם של טלפונים מראש ותכנונים, יו נואו". היא לא ידעה. היא לא צחקה. סטלה לא כל כך מבינה את חוש ההומור שלי.

יום למחרת דילן לקח אותי לנהר, שנמצא 100 מטרים מן הבית שלו. הנהר, שנמצא עמוק בתוך יער הנושק לשכונה בה אביו של דילן מתגורר, עומד ממש מול בית ספר לנערים. "גן עדן לכמרים", קראתי לו, כמדומני. כשהגענו לנהר, נהנינו מהאוויר הנקי, מהירוק האינסופי שלאירלנד יש להציע לנו ומצלבי קרס שהיו מרוססים על כל אבן ואבן במקום, ככל הנראה על ידי נערים מבית הספר הצמוד.
"אנשים כאלו גורמים לי לרצות להקיא", דילן אמר לי בפנים מתנצלות. נדתי בראשי לשלילה: "דילן, לרצות זה לא מספיק. תגיד לי כשאתה מוצא משהו שאשכרה גורם לך להקיא, ואז נדבר. אני צריכה להוריד כמה קילוגרמים מהר, לפני שאנחנו נוסעים לאוסטרליה".
"אני מקווה שאת יודעת שרוב האירים לא נאצים".
"אני יודעת".
"גם הילדים שריססו את צלבי הקרס האלו בטח לא נאצים. סתם טיפשים שחושבים שזה פאנק".
"אוקיי."
"ובכלל, גם ג'וני רוטן וסיד ווישס שמו על הבגדים שלהם צלבי קרס".
"...".
"האירים לא נאצים", הוא חזר על עצמו.
"כן, נראה לי שכבר אמרת".
הוא השפיל את מבטו.
"לפעמים אני שונא את בני העם שלי".

(הכניסו קלוז'ר רגיש וחכם על הקטע הנ"ל)
___

שוב: מנסה לעדכן כמה שיותר 


פרנצ'
נכתב על ידי , 2/9/2010 20:24  
65 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דילן ב-23/3/2013 09:05
 





800,595
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , ספורט , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפרנצ'סקה. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פרנצ'סקה. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ