לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רגע, מה?


דְעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ

Avatarכינוי: 

בת: 18



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2014

תהליך


ידעתי שייקח לי זמן, וצדקתי. אני עדיין לא מאוהבת בו, אבל אני מרגישה שהנה זה מתחיל לקרות. יש לו הרבה פנים, חלק מהם אני עד לא מכירה, עם חלק בקושי החלפתי מילה. יש מקומות שאני מרגישה בהם כלכך בנוח ואז פתאום משהו קורה ומתהפך ואני מרגישה הכי בודדה בכל העולם אפילו שאני איתו. הוא אידיאליסט, מאמין בסוציאליזם ושוויון ערך האדם; אין לו כוח לשטויות חסרות תכלית אבל לפעמים הוא הכי שטותניק שיש. הוא חושש מהעתיד, כמוני. קצת מתוסבך עם עצמו, אבל ככה זה כשיש לך הרבה פנים בתוך אישות אחת. אני יודעת שיהיה לי טוב איתו, אבל לפעמים אני חוששת ואז רק מקווה שיהיה לי טוב. אני רוצה להיות חלק ממנו, מהחיים שלו, למצוא את המקום שלי אצלו בחיים. רוצה שיאהב אותי בחזרה ויראה לי את זה. רוצה שיתן לי את החופש להיות עצמי. עוד לא הגענו לשם, אני והוא, זה תהליך. ואולי אמצא את עצמי עוד שנה מאוהבת בו עד כלות הנשמה ולנצח, כמו שרק אני מסוגלת להיות.


 


גרעין שלי יקר, קבוצה שלי. רק התחלנו. ואמן שזאת תהיה שנה מטורפת וטובה ומלאת אהבה וצחוק ושיתוף. מתחילה לאהוב אותך באמת. 


ירדן

נכתב על ידי , 19/8/2014 00:28  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דֶנִי ב-22/8/2014 00:27
 



"תגובה מגעילה"


אני זוכרת מקרה אחד ספציפי, כשהייתי בגן. היום עמד להתחיל, ואבא שלי עמד בכניסה לגן, בעוד שאני דוחפת אותו, שילך כבר. לפעמים זה היה הפוך ולא רציתי שיעזוב אבל רק את הפעם ההיא אני זוכרת, אולי כי היה משהו מאוד משעשע בי מנסה לדחוף את אבא שלי החוצה, כי הוא היה נראה לי ענקי ויציב. אני לא זוכרת למה עשיתי את זה, מניחה שזה כדי להראות שאני בוגרת.

 

הנה אני, אחרי 15 שנה. אתמול. סמינר בצפון הארץ. שעתיים וחצי מהבית. אני באמצע פעולה והמדריך שלי אומר לי שאמא שלי בחוץ. הייתי בשוק, היא לא ככה בדרך כלל, מלאת געגועים. הנחתי שזה בגלל שהכל נהיה מציאותי- אני יוצאת לשנת שירות, עוברת לחיפה... אבל היא פשוט באה, היא והחבר. ללא הודעה מוקדמת, אפילו למדריך שלי היא לא הודיעה. עצרו אותה בשער הכניסה כדי לברר מי היא בכלל. 

זה חלום של כל חניך, שפתאום יקרה ויפתיעו אותו והנה זה קורה לי. אבל במקום להתרגש, במקום לרוץ אליהם בזרועות פתוחות ומאושרות, הרגשתי.. עצבנית. הייתי צריכה לעצור ולחשוב מה עכשיו, להירגע לפני הפגישה אבל לא חשבתי על זה. הייתי עצבנית, ולא חשבתי לנסח בראש למה. רק עכשיו אני מבינה.

אני קשורה לאמא שלי. אנחנו גרות ביחד, אני הבייבי שלה ותמיד היינו בקשר מאוד מאוד טוב. ולפעמים זה מרגיש כאילו אני עדיין הילדה הקטנה, התינוקת. הנה אני שם בסמינר, ואני אדם בוגר לעצמי. בלי אמא, עוברת פעולות, הולכת לגור עם עוד 26 אנשים. משהו הזוי ומטורף וקשה ודורש ומאתגר. ופתאום היא באה מגעגוע. אבל אצלי, אצלי זה מרגיש כאילו העצמאות נפגעה, כאילו אני לעולם לא אצליח להתנתק. בתת מודע, הזכרתי לעצמי כמה אני קשורה אליה. כמה זה מפחיד אותי שאני קשורה אליה יותר מידי, שאני לא באמת יכולה להסתדר בלעדיה.. חוסר העצמאות שלי מפחיד אותי.

אז התנהגתי מגעיל, חיבקתי אותה הרבה ואמרתי לה תודה על האוכל שהיא הביאה לנו ואמרתי לה שהיא חייבת לקבוע פעם הבאה, אפילו רק להגיד למדריך. מה אם היינו יוצאים ליום סיור באותו יום והיא לא הייתה יודעת? וככה, אמרתי להם ללכת והם היו אמורים להמשיך לכינרת.

הרגיש לי שהסמינר היה משהו שהוא שלי. אני בעצמי. ופתאום היא שם וזה הכעיס אותי.

אחר כך הצטערתי שלא עשיתי להם סיבוב באזור אבל זה היה מאוחר מידי.

התגובה הזאת, של לדחוף אותם ללכת כבר, הזכירה לי את הסיפור מהגן. אבל אני כבר לא בגן וזאת בדיוק הנקודה.

הנקודה היא שאני לא בוגרת בכלל, לא באמת. הייתי צריכה לשמוח, ולהתגאות, ולהשוויץ אבל התגובה שלי לא הייתה ככה, זה לא אני. הסמינר היה "שלי", וזה שהעובדה שהיא באה עירערה את השלווה שלי כלכך רק אומר שאני עוד לא "שם". מה זה "שם"? זה זה שאני עוד לא סגורה על הכל ובטוחה בעצמי מספיק כדי לשתף אותה לחלוטין, וגם זה שאני יותר מידי ישרה, יותר מידי ב"חוקים", ולבוא בלי התראה זה לא מקובל.

ישבנו באוטו לפני שעה וחצי, הייתי צריכה טרמפ הביתה מהעיר הקרובה. דיברנו על זה.

"ירדן, התגובה שלך הייתה מגעילה. את צריכה לשחרר. אז מה אם באנו...זאת הייתה תגובה ממש לא נורמלית ואפילו היסטרית"

"אבל אמא, פעם הייתי יותר היסטרית, לא?"

"אחרי התגובה הזאת אני לא בטוחה. לא ככה מגיבה ילדה בת 18... אני גם לא בטוחה שאני אבוא יותר."

"מה, את לא תבואי לבקר אותי בחיפה?"

"לא יודעת עכשיו. מאוד נעלבתי מהתגובה שלך."

אני לא חושבת שהיא לא תבוא לבקר בחיפה. אני חושבת שהגעגועים יכניעו אותה, או יותר נכון מקווה. ממש מקווה.

אבל אחרי השיחה הזאת עוד יותר התערעתי, עוד יותר הבנתי כמה אני תלויה בה באופן מוחלט. כי זה כאב לי מה שהיא אמרה, כמו סכינים לתוך הלב. פגעה באחת הנקודות הרגישות ביותר שלי, זאת שאני אף פעם לא מסוגלת להשתחרר, אף פעם לא מסוגלת להיות קלילה. אני לא מסוגלת לתת פייט, אני לא מסוגלת להסביר את עצמי כמו שצריך אז אני באה לפה. אני על סף בכי כרגע. כי היא נפגעה באמת. אבל הכי עצוב, זה שאין לי באמת את המקום להגיד לה את כל הדברים האלה. אנחנו לא מדברות על דברים כאלה בבית, והראיה הכי טובה היא שאמרתי:" אמא, אני מצטערת", אז היא ענתה "לא נורא. יעבור לי". בכלל לא עולה על דעתה לשאול מאיפה זה בא. אני מבינה, היא עצובה עכשיו והיא נפגעה אז אני לא מצפה שזה יקרה עכשיו. אבל זה גם לא יקרה אף פעם, כי ככה זה. דברים פשוט עוברים אצלנו, שוקעים עמוק אל תוך העור עד שסדקים נפערים ואין יותר מה לעשות איתם. ככה זה כשלא מדברים על דברים.

אחותי באה עוד שעה. אני מקווה שהיא תעלה קצת את המורל.

קשה לי כלכך, עם הכל.

חוזרת לצפון לעוד סמינר ביום חמישי. זה לא נגמר, הכל רק מתחיל.

ירדן


נכתב על ידי , 10/8/2014 21:31  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים שחשבתי לכתוב בסיקרט אבל


הרגישו לי א)עמוקים מידי בשביל לכתוב אותם ללא התייחסות ו-ב) פרטיים מידי מכדי שמישהו יקרא אותם ואז יפרסם משהו בסגנון:״יואו כמה שאני אוהב זין״

 

1. ״​האמת היא שאף פעם לא ביליתי את הלילה עם מישהו, כזה גם עם שינה וקימה בבוקר ביחד. אפשר להתגעגע למשהו שמעולם לא חווית?״

כשהיה לי את החבר הראשון הייתי בת 15 ואמא לא הסכימה שהוא ישן אצלי. אז זה היה קצת מבאס אבל עכשיו אני מבינה שזה היה לגמרי לטובה ושוב אמא שלי מוכחת כאמא הטובה בעולם. (אוקיי, היא לא. מאוד לא. אבל היא מצוינת, באמת). אין לי יותר מידי מה להוסיף, אבל לפעמים אני נורא בא לי מישהו לישון איתו. ואני באמת מתכוונת לישון, עם שינה וכל זה, אתם יודעים. נראה לי כמו אחד הדברים הכיפיים שזה עם מישהו שאוהבים. 

 

2. ״גם אחרי שש וחצי שנים אני עדיין לא מצליחה לתפוס את העובדה שאנשים שמתו כבר לא פה והם לא יחזרו יותר בכלל. אף פעם. לנצח.״

אבא שלי היה האבדה הכי גדולה בחיי. עבר כלכך הרבה זמן ולפעמים קופץ לי חשק לספר לו משהו. או שאני מצפה שהוא יחזור מהעבודה על האופנוע הכחול שלו. ועכשיו, עם כל הלחימה, אני מצליחה, אני חושבת, לתפוס את קצה הקרחון של מה זה אומר. הם שם, הם אבדו לנצח. אני אומרת את זה לעצמי ואני יודעת שזה נכון אבל איזו מחשבה מוזרה זאת. זה מרגיש מוזר והזוי לחשוב שחיים שלמים של בנאדם פשוט נקטעו באמצע ואין ולא יהיה וזהו. אני מצטערת חברים, זה לא נהיה קל יותר. בהתחלה זה פשוט בכל מקום ואחרי כמה זמן זה צץ במקומות שהכי לא ציפית שזה יצוץ בהם. נניח, השיר ברדיו. והצליל של המפתח בחור המנעול. ותמונה ישנה מפייסבוק או מלחמה חדשה. רוצה לחבק את כל האנשים שהחשובים שלהם נהרגו. חיבוק זה טוב ומנחם אבל אני מצטערת, מצפה לכם חרא של עתיד בכל הקשור לאבל. זה הולך להיות קשה. עצוב ותאמינו לי, זה לא באמת נגמר. 

 

השעה מאוחרת מידי בלילה או מוקדמת מידי בבוקר, תלוי איך מסתכלים על זה. אני צריכה לקום מוקדם מחר כי אני צריכה לארוז לסמינר הראשון שלי. יש כלכך הרבה דברים לעשות. אני אוהבת את התעסוקה הזאת. זה טוב לי. 

ירדן. 

נכתב על ידי , 3/8/2014 04:11  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ro- e ב-3/8/2014 04:39
 





11,907
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדֶנִי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דֶנִי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ