לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רגע, מה?


דְעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ

Avatarכינוי: 

בת: 18



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2015

יש לי אהבה לאנלוגיות


אני ביער מכושף, השיערות על הידיים סומרות והבטן מתהפכת באינטואיציה שמבשרת לי רעות. אני הולכת.על קצות האצבעות, מביטה מסביב. אני בבית, בטוחה מכל הרוע בעולם, אבל אחרי מאות ספרים הדמיון שלי פשוט מתעלם מזה. התגובה של הגוף אמיתית.

לא טוב. 

"אז למה את נשארת?" הוא שואל אותי, כאילו זה כלכך פשוט. מנסה לחשוב על משפט שמסכם שש שנים של התנסות ושל ערכים. מנסה להסביר לו שאני בתנועה וכאן לא סתם פורשים, כאן מתמודדים אחד עם השני ומדברים. מנסה להסביר לו במשפט עלוב שעם כל הקושי אני לא רואה את עצמי בשום מקום אחר.

לא טוב.

מה כבר יכול לקרות? בתת מודע הדמיון עובד שעות נוספות וממציא מפלצות שמסתתרות בצללים, יתושים עוקצים, מכשפה רעה, אסור לי להיות פה. מתקדמת צעד צעד כשאני יחפה, ולמרות שיער לא כואב לי. זה הדמיון שלי ויקרה בו מה שאני רוצה.

לא טוב.

המון מחשבות של אולי זאת אני. נתקלתי בעמוד בפייסבוק שמסביר על שיטות NLP וזה לא יוצא לי מהראש. אולי אני צריכה לשנות את ההתנהגות שלי כדי ליצור לעצמי מקום חדש בחברה, מקום שהוא לא בשוליים. זה לא שאני לא מסוגלת. אבל פה..פה נוח לי, פה אני יודעת מה מצפים ממני, פה אני יכולה להיות מוזרה,  לצחוק. בלי סיבה, להוציא את הגיקיות שבי.

אני לא רוצה להשתנות כדי להתאים את עצמי לאף אחד. יש בי המון, אני יודעת.

בסדר.

כבר נגמרו לי הרעיונות. למה אני פה? יש איזושהי משימה חוץ מללכת? המשחק הזה נהייה מעייף. לוקחת את הנעליים ועולה הביתה.

בסדר?

תחושת האינטואיציה הלא טובה מהילדות מורגשת מידיי.  אף אחד לא בא. מקווה שכשלם יזכרו את היומולדת שלי בעוד חודש. לבד, בודד, לא מבוסס.

אני עייפה ומאוחר

הלוואי שיפסיקו לעייף אותי, הלוואי ואמצא את הכוחות לא להתייאש ולגשת, שוב ושוב כי זאת אני והם לא מכירים אותי בכלל.

איזו טרגדיה

ירדן

נכתב על ידי , 18/4/2015 03:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בעיניי המתבונן


"תגידי, כשאת מסתכלת במראה, את לא קולטת כמה יפה את?"

כשאנחנו נפרדות, היא מסתכלת לי עמוק בעיניים. הסיטואציה מביכה אותי, העיניים רוצות לברוח למטה אבל התבגרתי, אני אמיצה ואני מחזירה לה מבט, מתגברת על המבוכה שלי.

היא מחזיקה את הפנים שלי בשתי הידיים ואומרת לי:"הלוואי ותראי, כמה יפה ושווה את." ומושכת אותי לחיבוק אוהב.

 

יש את היופי העירוני, של מאות גגות על גבי הרים או מישור, יופי שאין בו הרבה סדר, מרחוק לא רואים את הרחובות, רק את הבתים במעין בלילה עירונית של אבן, מלט וגגות אדומים.

יש את היופי של הטבע. יופי של גבעות ירוקות שנופלות לתוך עמקים ירוקים, נהרות ונחלים, פרחים ופרפרים ועוצמתו הבלתי נדלית של הים. 

והכי אני אוהבת? את חיפה. שם הכל מתערבב. עומדת לי שם במרכז הכרמל או בטיילת ומסתכלת למטה, אין נוף יותר עירוני מזה. אלפי בתים בגיבוב שכזה, אי סדר של בתים וזה כל כך יפה. ומעבר לזה, הכל שקט וכחול ועצום ולפעמים אפשר לראות כמה ספינות באופק או קרוב יותר.

ומהבית בקריית אליעזר אני רואה עוד בניינים על ההר, וזה כלכך מוזר כי ראש בניין אחד מגיע לקומה השנייה או השלישית של הבניין מעליו. וזה עוד יותר יפה כי מול הבית יש הר, מין מצוק גדול וירוק באמצע הנוף העירוני הזה.

חיפה היא עיר התערובת המושלמת.

 

אני מובכת, ואומרת תודה. הרבה זמן לא הרגשתי שאני שווה משהו. הרבה זמן לא הרגשתי מובנת. הרבה זמן לא הרגשתי שהאהבה שאני נותנת חוזרת אליי בחזרה, למרות שלעולם לא הפסקתי להאמין.

חבל, חבל שתמיד אנחנו מעריצים את הטבע, או אולי את הנוף העירוני, שתמיד מראים בטלוויזיה משהו אחד אבל לעולם לא את כל היופי כולו, על כל צורותיו המשונות והשונות.

חיפה.

 

אולי יום אחד אסתכל במראה ואחייך.

ירדן

נכתב על ידי , 11/4/2015 11:54  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



התפלק לי האופטימי בלי שתכננתי


חג החירות. הלוואי והייתי יכולה למצוא את הדרך לצאת מהכבלים הפרטיים שלי.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ומה זה חופש בכלל? ניצחון האדם על עצמו.

 

הכבלים שלי. זה הלהגיד "לא נעים". זה לפחד לדבר עם אנשים חדשים. זה לבחון את עצמי במיליון מסננות, זה לרדת על עצמי בכל הזדמנות. אני מבינה שאני חייבת לאהוב את עצמי כי אני אקבל מספיק שיט מאנשים אחרים שאני לא צריכה להוסיף אליו.

 

אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שאני שווה משהו בכלל. אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שיש מעבר למגע ולנראות החיצונית, ובמקום ההוא נמצא המקום הנוח שלי.

מסיבות זה לא המקום שלי להרגיש בנוח. דיון אינטלקטואלי כן.

אבל שוב הכבלים האלה, הלוואי והייתי חופשייה בלי מפתח האלכוהול הזמני. הלוואי והייתי מפצחת כבר את החידה הזאת שנקראת אהבה עצמית. הלוואי והייתי רוקדת כאילו אף אחד לא מסתכל, ומפסיקה עם הקנאה המטומטמת הזאת בבנות שלעולם לא אהיה כמוהן וזה בסדר. איכשהו, זה בסדר.

 

אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שאני שווה.

אני כל הזמן צריכה לעשות רשימה בראש של האנשים שאוהבים אותי.

אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שיש עוד כלכך הרבה יותר מזה וזה בסדר לא להיות מושלמת בהכל.

 

יותר ממה שאוהבים אותי, אני יודעת שאני מסוגלת לאהוב חזק. אני מסוגלת ליפול מרוב אהבה ואני מסוגלת להכיל אנשים יחד עם הפצעים שלהם והצחוקים שלהם ואת כל כולם וזה מרגיש כל כך טוב.

אני מסוגלת לאהוב, וזה משהו שצריך לדעת והוא לא מובן מאליו.

אולי זאת התשובה שלי.

להסתכל על הכל באהבה גדולה.

שיהיה לכולנו חג שמח וכיפי,

ירדן.

נכתב על ידי , 3/4/2015 22:06  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Feel again ב-4/4/2015 00:46
 



לדף הבא
דפים:  

12,611
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדֶנִי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דֶנִי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ