לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רגע, מה?


דְעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ

Avatarכינוי: 

בת: 18



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2015    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2015

האם הייעוד שלי הוא להיות לבד?


מולי הכנרת. לא שרואים אותה עכשיו, כי חשוך אבל היא שם ואפשר לראות את קווי המתאר שלה דרך הנורות המנצנצות של היישובים והחופים מסביבה.

אני אוהבת את הקיבוץ הזה. כאן לבד וברוח הנעימה, אבל שומעת מאחורי את המורלים לפני ארוחת הערב, את הצעקות והצחוקים.

הביאו לכאן שני כסאות. הפלסטיק חסר החיים לידי רק מגביר את תחושת הלבד.

כבר חשבתי מה אני הולכת להגיד לו, לנדב המדריך שלי.

תשמע. לא טוב לי. אני מרגישה במלחמה בלתי פוסקת על המקום שלי בקבוצה שלי, אני מרגישה לבד. ודיברתי על זה עם איתי והבנתי שהוא עוזב עוד כמה שבועות, אני לא מעוניינת בלעזוב. אני לא מתכוונת לוותר על אורך החיים הזה שהוא בדיוק מה שאני צריכה כרגע. אבל אולי יש לך איזה..טיפ. עצה. מידע. משהו, משהו שיגרום לי להרגיש פחות לבד, משהו שיראה לי שאני לא היחידה שמנסה פה. כי אף אחד. אף אחד אני מדגישה- לא ניגש אליי מעולם פה והתחיל לדבר איתי סתם ככה, בלי סיבה, לשמוע מה קורה. ואני? אולי לא עשיתי מספיק. אולי, אבל ניגשתי למיקה ועדי ויובל וכל הזדמנות שיש לי אני מתעניינת בנירית ואפילו אני ותומר התקרבנו קצת. כשדיברנו, אני ותומר, הוא אמר לי שכולם מעריכים את זה שבאתי לפה לבד (שוב לבד) מהיישוב שלי ושאף אחד לא יודע להכיל את זה.

אתה מבין?? אף אחד לא יודע איך להזיז תתחת שלו מהמקום הנוח, מהחברים שמכירים אותו שנים ולקפוץ לזה. וזה יכול להיות לא נעים וזה יכול להיות נפלא, אבל לי? לי אין ברירה. אני חייבת ואני לא מצליחה, לא מצליחה להתחבר לקבוצה כשהיא יותר משני אנשים, לא מצליחה כי..טוב, אולי זאת אני. אולי נועדתי להיות לבד. אולי נועדתי להיות הזאבה הבודדה. אבל אתה יודע מה ההבדל בין מי שאני עכשיו למי שהייתי לפני חצי שנה וכל חיי?

שעכשיו, זה מפריע לי. באמת מפריע לי. וגם על זה דיברתי עם איתי והוא אמר שזה לא אני, זה הן. הן שמקובצות בקבוצה סגורה.

"ירדן, לא באמת מקבלים את היחיד פה למרות מה שמדברים"

אז.. לא יודעת.

נכתב על ידי , 23/1/2015 20:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא לגעת


"אסור לגעת. יהיה לך חור! את רוצה שיהיה לך חור בעור?!", אמא הזהירה אותי, כל פעם שהייתי מגרדת עקיצות יתוש או מקלפת פצעים ישנים.

אסור לגעת בפצע. בהתחלה כשמקלפים אז יורד דם ואז הוא מקריש אבל אז אם עושים את זה שוב ושוב הדם מפסיק לרדת ונשאר מין צלקת קטנה בצבע כהה יותר מהעור, כמו גומה קטנה כזאת.

"אל תגרדי, שלא יהיו חורים".

וכמו שכשכואב בפנים אז יש אנשים שחותכים את הגוף, אני מגרדת וחותכת את הנשמה.

זה בא לי טבעי כמו לקחת את סכין הגילוח או מה שזה לא יהיה ליד. תראו, מעולם לא פגעתי בעצמי. גם אין לי כוונה- לעולם לא. אבל אני לא שולטת על העינוי הזה שנקרא מחשבות נודדות. 

אבא שלי. הפצע של נשמתי. כל פעם שאני חושבת עליו אני מגרדת את הפצע. הוא לא מגליד.

גם לא מדמם יותר מידי, הזמן עושה את שלו. שכחתי.שכחתי המון. כל שבוע אני שוכחת עוד טיפה. אבל במקום שאני נמצאת בו, הוא תמיד בראש שלי. תמיד מזכיר לי כמה היה יכול להיות יותר טוב או יותר גרוע או שונה לחלוטין. 

מעולם לא הייתי מוקפת בכלכך הרבה אנשים כמו עכשיו. מעולם לא הייתי כלכך בודדה. מעולם לא חשבתי עליו כמו בתקופה האחרונה. זה קשור, עם בדידות בא כאב, עם כאב בא געגוע. ואני מתגעגעת למשהו..אולי לקונספט הזה של אבא. כי את שלי כבר יותר מידי שכחתי, הוא הצל של הצל של עצמו בזכרונותיי. ואולי הבדידות הזאת, הבדידות המזעזעת הזאת, המשתקת, מובילה אותי לרצות לדבר עם האדם הזה, שאהב אותי ללא תנאי ולנצח. אולי אפסיק לחטט בעבר כשההווה יהיה מפתה יותר.

בדידות עוטפת, מלטפת את ימיי ואת חלומי.

בדידות

וזהו.

 

נכתב על ידי , 15/1/2015 02:37  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינפוינט


הלוואי והייתי יכולה לשים נעץ על הרגע הזה ברצף הזמן של החיים שלי שבו התחלתי להרגיש שאני שונה.

אולי זה היה איפשהו במעון. הייתי בת פחות משלוש וגרנו בלוד, אני לא זוכרת המון משם רק שהייתה לנו איזה סבתא כזאת שהכינה לנו אוכל, שהיינו חייבים לישון בצהריים והייתה את ענבר. היו שתי ענבר במעון, עם אחת מהן הייתי ביסודי והיינו חברות טובות בכיתה ז'. אבל ענבר השנייה..

אני לא ממש זוכרת איך היא נראתה. אני רק זוכרת סצנה כזאת שבה היו מסביבה הרבה ילדים כי היו לה מסטיקים ואני לא הלכתי לקחת..הייתי בצד. לא אהבתי את ענבר. אני חושבת שחשבתי שהיא רעה. אולי זאת קנאה ואולי זה סתם זכרון שכבר מאוד לא קשור למציאות שהייתה כי עברו 16 שנים מאז.

 

תמיד כששואלים אותי על היסודי אני אומרת שהייתי אאוטסיידרית. זה נכון, אהבתי לטייל בין כולם עם עצמי. אהבתי להיות לבד בהפסקות. דיברתי הרבה עם השומר. לא הייתי נפגשת עם חברים אחרי הצהריים הרבה ואמא שלי הייתה צריכה להכריח אותי להתקשר. אבל בכיתות הנמוכות יותר יש לי הרבה זכרונות שלי עם חברים. הפעם ההיא שבנינו ארמון חול ב-א' או כשביינו משחקים דחיפות בחצר. אבל בעיקר בדידות. לא הרבה השתנה מאז.

אז אני לא יכולה להגיד שהמעון היא נקודת ההתחלה, גם לא ממש הגן שיש לי ממנו זכרונות טובים בעיקר (חוץ מהפעם הזאת שגזרתי בעצמי את השיער ואז אמא שלי סיפרה אותי קצר וכולם צחקו עליי ובכיתי נורא).

אני צריכה למצוא את הנקודה הזאת ולהבין מה קרה. אני הולכת לשאול גם את אמא. אני חייבת להבין כדי שאדע מה לתקן. אני חייבת לחקור את הזמנים שהביאו אותי לאיפה שאני. זה לא שאני לא אוהבת, יצאתי די טוב. אבל הבדידות הזאת. וההרגשה הבלתי פוסקת שאני שונה, שאני חושבת ומתבטאת אחרת. שאני תמיד בשוליים ולעולם לא המרכז. למה? איך? מתי?

המסע הזה רק נמשך. חשבתי היום על דברים שקרו לי והבנתי איך הדברים הרעים נהיים קהים יותר, איך שהזמן מרפא את הכאב ומשכיח את העוקץ. וזה נפלא כי ככה מתגברים וזה מבאס כי אני לעולם לא אוכל לדעת במאה אחוז איך דברים משפיעים עליי, אני פשוט לא אזכור.

אז לקחתי את הנעץ ביד. ולעולם לא תהיה לי תשובה מדויקת איפה לשים אותו. אבל אני מנסה, ומקווה לגלות כמה דברים חדשים בדרך.

אעדכן אתכם,

ירדן.

נכתב על ידי , 12/1/2015 02:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

12,372
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדֶנִי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דֶנִי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ