לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רגע, מה?


דְעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ

Avatarכינוי: 

בת: 18



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2014

צרות של עשירים


כבודן של כל הצרות מונח במקומן. כולנו מתמודדים איתן. אני לא זוכרת מי אמר לי את זה, שלכל הצרות, לכל הדילמות, יש אמת גם אם הן מתגמדות ביחס לדברים אחרים.

אני מצטערת, כלכך מצטערת אבל אני חייבת להוציא את זה מהמערכת לרגע- איזה חרא של תזמון. באיזה עולם מטורף אנחנו חיים שלרגע אחד אני עסוקה בעצמי לחלוטין, מנסה לתפור ולשאוב ביטחון ופתאום החיים מבהירים לך שזין על זה. שהבעיות שלך הם צרות של עשירים. ועם כמה שחשבתי שמה שאצלי בראש הוא הכי חשוב כרגע..

קוראים  לו אבי, אבי. אני יודעת את זה עכשיו. הוא היה בן 21 ולא הכרתי אותו מעולם ואם לא המלחמה הארורה הזאת סביר להניח שלא הייתי שומעת את השם שלו אף פעם. אבל, הבנאדם היחיד בעולם הזה שיכול להבטיח לי שהכל בסדר כן הכיר אותו.

איזה אידיוטית, הם מתים ואת בוכה על שטויות. שטויות שגם ככה את לא מתחרטת עליהן. אז למה?

אני חייבת לשמור את השיט שלי לעצמי, זאת המסקנה היחידה שלי מהעניין. איזו מסקנה נוראית, נכון? זה פשוט הגיע למצב שזה מרגיש שהחשיפה של הדבר כואבת. זה לא שאני לא מבינה למה אני מקבלת וצריכה להתמודד עם כל הבולשיט שנזרק לעברי. יש אמת כואבת בבולשיט הזה. האמת שפשוט נמאס לי להתעסק איתה.

שוב, שוב אני חושבת יותר מידי ונזכרת באבי. ובבר. וגם בגל וטל ועוז ובכל השאר שהם עולם ומלואו ואפילו את השמות שלהם אני לא יודעת. ואיזה נורא זה להסתכל בפייסבוק של חייל שמת, נכון? מדכא. זה נשאר שם כמו טביעות רגליים על חוף הים ועוד מעט באה הגאות.

אז אנחנו פה, ואנחנו חיים, והכל יעבור בסופו של דבר. המים עוברים בנהר והזמן עובר ומשתנה ואין באמת על מה להתחרט, חוכמת הבדיעבד לא תורמת לאף אחד בעצם. אז קרה. נפלו השמיים? לא נראה לי. יותר חשוב לי עכשיו להסתכל מסביב ולהגיד תודה. תודה שאתם כאן.

 

הלכתי למסיבה אצל סלע כדי לספוג שפיות לרגע. רגע לצאת מהלך הרוח שהכנסתי את עצמי אליו. לזכור שיש עתיד, בתקווה, והוא קרוב. לפחות שש פעמים נשאלתי על שנת השרות. הסברתי כמה פעמים מתי אני עוזבת ומתי מתחילים הסמינרים ושאלתי מתי כולם מתגייסים ולאן. דיברתי עם אופק, והוא אמר לי שהוא מפחד, ושעצוב לו שנגמר ושפרידות לא עושות לו טוב. לרועי אמרתי שהיה לי יום לא משהו. חייכתי קצת, שתיתי מיץ ענבים. שאלו אותי למה אני מדברת בשקט ואמרתי שזה בגלל שאני עייפה. חשבתי קצת על אירועי הסופש שהיה מעורבב בגעגוע, הנאה, שמחה ומוות ומשפחה. הזכרתי לעצמי שהבעיות שלי הן אמיתיות ולגיטימיות גם אם הם מתים. ובכל זאת..

 

לכל הצרות, לכל הדילמות, יש אמת. אני מאמינה בזה. אבל על זה? זין. אני סתם חושבת יותר מידי.

חלאס כבר עם כל הסרטים האלה

שתחזרו בשלום

ושיגמר כבר

ירדן

 

נכתב על ידי , 27/7/2014 02:55  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה עכשיו?


בסוף אני היחידה שצריכה לחיות עם הבחירות שלי. בסוף, כל יום נגמר במיטה כשהחושך מציף למעלה את כל המחשבות, כל הטעויות, כל השמחות הקטנות והאושר וגם את כל מה שהייתי צריכה לעשות אחרת. אני רוצה לישון טוב, להרדם עם חיוך ולדעת שהיום הייתי המקסימום שאני יכולה להיות. שהיום, האנשים שהייתי איתם יצאו בהרגשה טובה. שעשיתי את כל הבחירות הנכונות כדי לשמור על עצמי בעיקר וגם על אנשים שקרובים אליי אם אני יכולה. 

אבל זה לא תמיד ככה. אני פוגעת בלי כוונה באחרים או שאני פוגעת בעצמי. קורה שאני מוותרת על עצמי לטובת אחרים. לפעמים המחשבות כל כך רועשות שבורחת לי השינה, לפעמים הפחד משתק והעייפות נכנסת וככה אני נרדמת לחוצה, אלו לילות של חלומות רעים. בסוף זה עובר, הלילה הופך ליום ושוב אני מנסה להיות הכי, לתקן את האתמול אם אפשר. 

בסופו של דבר, כל מה שאני רוצה זה להיות מאושרת. 

אני בנאדם אופטימי בסך הכל, ויש לי הרבה תקווה. אולי יותר מידי תקווה. 

מעניין באיזו הרגשה אלך לישון מחר

יש מה לצפות. 

ירדן

נכתב על ידי , 24/7/2014 04:33  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רעל


פשוט אין לי סבלנות. דודה שלי פה מאמריקה ובן דוד שלי מאמריקה (לא זה שאני מדברת איתו הרבה) מגיע עוד כמה שעות ואת שלושת הימים האחרונים ביליתי אצל סבא וסבתא שלי ואני מגעילה קצת את עצמי כי להיות שם זה מתיש. הם צריכים עזרה בהכל אז בדרך כלל יש להם עוזרת אבל היום היא הייתה בחופש אז דודה שלי הייתה שם והביאו אותי ואת אחותי לשם ופשוט ישבתי ולא הבאתי מספיק דברים כדי לשעשע את עצמי אז פשוט היה לי נורא משעמם. באמת, לא עשיתי כלום- אז עכשיו ניסיתי להבין מה מציק לי כלכך. כלומר, יש את סבתא שלא מפסיקה לדבר שטויות וסבא שהוא כבר הצל של האדם שהוא היה, דימנציה ארורה. לא, אני פשוט חושבת שזה שילוב של השעמום עם העובדה שכל היום שם, כל הזמן, החדשות פתוחות על פול ווליום.


המלחמה הזאת (סליחה, מבצע) השפיעה עליי כמו שאף מלחמה לא השפיעה עליי. בלבנון השנייה הייתי ילדה והבנתי שיש מלחמה אבל יותר היה לי דחוף לקנא בילדי הדרום שהחופש הגדול שלהם התארך. גם עופרת יצוקה פחת השפיעה עליי משום מה ועכשיו זה כלכך קרוב. השכבה שלי התחילה להתגייס, יש לי חברים בצבא ואחים של חברים בצבא וכל היום לשמוע על ההרוגים והחמאס ולראות פוסטים לא דמוקרטיים בפייסבוק ולשמוע אזעקות והתראות וכל המצב הזה.. זה יותר מידי. זה פשוט יותר מידי. אני לא מסוגלת לשמוע יותר ולראות יותר כי זה פשוט משפיע עליי ואני מתחילה לבכות כי פתאום אני מבינה מה זה להיות בן 18-20. זה כלום, זה שום דבר. פעם התייחסתי אל חיילים כמבוגרים וזה פשוט לא ככה. אף פעם לא היה ככה.


אז הכל יותר מידי, ועכשיו אני לא סבלנית, ואין לי כוחות, ומצפים ממני להיות שוב מחר אצל סבא וסבתא כי עד שהמשפחה מאמריקה פה.. כל השבוע הזה עם תכנונים ואין לי סבלנות לאף אחד מהמשפחה שלי כרגע.


דווקא עכשיו כשהם רוצים אותי קרוב אני חייבת להתרחק. לגמרי לא חשבתי שזה ישפיע עליי ככה אבל הנה בסופו של יום אני פשוט מותשת, בעיקר נפשית. החדשות האלה כמו רעל מטפטף, משדרים את אותו דבר כל הזמן, חשבתי שזה מצחיק לראות את השדרים מגמגמים את אותו דבר שוב ושוב בניסוח שונה אבל עובדה שזה פשוט עושה רע.


אני חייבת הסחת דעת, ומהר. לצאת מהארץ זאת ממש לא אופציה, להתחמק מהחדשות אולי כן. אני רוצה לדעת מה קורה, אני לא רוצה לחיות בבועה שלי אבל יש גבול לכמה שאני מוכנה לחשוף את עצמי, זה פשוט עושה לי רע. הרי גם אם ארצה וגם אם לא כל עוד יש לי חיבור אינטרנט פעיל אני גם ככה אראה את ההתפתחויות החדשות, את מניין ההרוגים. אני חושבת שזה המקסימום שאני מסוגלת לחשוף את עצמי אליו. חדל ויכוחים פוליטיים. חדל חדשות, מבחינתי אני לא באה לסבא וסבתא אם זה מה שהולכים לפמפם לי שם כל היום. רציתי גם לראות את החברות אבל אחת בטירונות ואחת חולה. בזמנים האלה אני מבינה מי החברים האמיתיים שלי (כאילו שכבר לא ידעתי את זה מקודם).


קצת כמו המדינה הזאת, גם לי לא נאה המלחמה.


שיגמר כבר


ירדן


 

נכתב על ידי , 20/7/2014 20:50  
הקטע משוייך לנושא החם: פעולה קרקעית בעזה
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

11,787
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדֶנִי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דֶנִי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ