לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אילון


"אין כמו עכשיו בשביל לדעת כמה פעם היה טוב" (חבר של עידן עמיאל)

כינוי: 

בן: 38

ICQ: 399273987 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2014    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2014

פוסט חדש בבלוג המונדיאל


והנה מה שיש לי להגיד על הנבחרת האנגלית המאכזבת בבלוג המונדיאל...

 

שבת שלום

נכתב על ידי , 21/6/2014 08:48  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוסט חדש בבלוג המונדיאל....


אם טליק ומריאט היו יודעים באיזה תנאים אני נאלץ לכתוב את הפוסטים שלי ובאיזה חוסר זמן, בטוח היו משלמים לי יותר....
פוסט חדש בבלוג המונדיאל והפעם על ידינו משכבר, יורם ארבל... 

 

תהנו.

נכתב על ידי , 14/6/2014 16:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בלוג המונדיאל יצא לדרך


וואו, כמה זמן לא יצא לי לכתוב פעמיים ביום, ואין סיבה חגיגית ממונדיאל שבשבילה שווה לחזור להרגלי הכתיבה שכל כך חסרים לי.


כמו כל אירוע ספורט מכובד, גם המונדיאל הקרוב יסוקר בישראבלוג. ולכבוד העניין הזה בדיוק, בלוג המונדיאל יצא לדרך.


כיוון שאני מחפש צרות ועצב, אני הולך כתמיד עם נבחרת אנגליה. הנה פוסט הבכורה שלי.


כולם מוזמנים.


שיהיה מונדיאל בכיף.

נכתב על ידי , 8/6/2014 20:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על מה מדברים במסדרון


בשנים האחרונות אני יושב במשרד שנמצא ממש בלב המסדרון. וזה לא סתם מסדרון. במושגים של הארגון המכובד שמשלם לי את המשכורת מדובר בה-מסדרון. אין בלתו. ברור לי שאדם יותר נבון פוליטית ממני היה מנצל את המסדרון הזה כדי להתקדם בחיים. בכל זאת, ה-מסדרון. לא סתם. אבל אני טוב לי שם. אני קרוב פיזית לקודקודים של הארגון. בימים עברו, כשהבוסית שלי עוד עבדה בארגון, המשרד שלנו היה כותל מערבי. כל מי שהיה יוצא מתוסכל מהנהלת הארגון היה מגיע אלינו לקטר. למרבה השמחה זה עבר. זה לא שאין לי עניין בצרות של האחרים, להיפך, אני סוג-של מתפרנס מזה, אבל אני זקוק לשקט. לא דממה אבל piece of mind. ובעיקר אמונה. ואלה דברים שקשה למצוא כשכולם באים לקטר על ההנהלה. אז הם לא באים. ואני עובד.

יוצא לך לשמוע המון שיחות כשאתה יושב בעמדה כל כך אסטרטגית למסדרון. רובן לא חשובות וחלקן הקטן עוד יותר לא חשובות. אני חלילה לא מזלזל, פשוט אחד החדרים הקרובים לחדר שלי הוא שירותי הנשים/גברים ובדלת לשירותים לא מתפתחות השיחות הכי עקרוניות. לפעמים מדברים על דברים שראיתי בטלוויזיה ולפעמים מדברים על דברים שלא ראיתי בטלוויזיה. לפעמים מישהי נכנסת להחמיא לי על השירה (נאווה) ולפעמים מישהי נכנסת לשאול מה עם הבנות (מלי) או להחמיא לי על משהו שכתבתי בפייסבוק ויצא לה לקרוא (גם מלי בד"כ). 

אלא שהיום שיחת המסדרון הגיעה עד אליי למשרד. היה יום חלש בעבודה. כמו אחרי סופ"ש ארוך היה שקט עד-כדי חשד שאנשים האריכו את החופש ומפה לשם שמעתי את אחד העובדים מדבר על "האח הגדול". יצא לי לראות את פרק הפתיחה ותו לא. היה משהו באותו פרק שמאוד הרגיז אותי. משהו בשקיפות של המניפולציות שההפקה מפעילה ותנסה להעפיל עלינו. וחוץ מזה, יש מונדיאל בדרך. ועוד חוץ מזה, היה לי עצוב לראות את מיקיאגי. אני לא רוצה להתחיל עם הקלישאה הצפויה שלראות אותו גרם לי להבין משהו לגבי עצמי ולגבי הזמן שחלף עליי, אבל לראות את מיקיאגי גרם לי להבין משהו לגבי עצמי ולגבי הזמן שחלף עליי. ולכן, השנה אני מתנזר. אבל אי אפשר הרי להתנתק לחלוטין ולכן אני יודע פחות או יותר שיש (או הייתה) אורטל מעצבנת אחת וטל מעצבנת אחת. אחת שונאת אשכנזים והשנייה שונאת אנשים שאוכלים חיות (ואני הלוא קצת משניהם). וכנראה שהם הצליחו לעצבן את אחד מהאנשים שעובדים איתי. עד כדי כך שהוא התחיל שיחה במסדרון והתגלגל איתה עד אליי. מבחינתו צריך לתלות את שתיהן. טוב, לא לתלות אבל לתלוש להן את הידיים. כלומר, לא לתלוש אבל במדינות כמו סעודיה היו תולשים. זו הייתה רוח הדברים. ואני מצאתי את עצמי מגן על שתי נשים שבמעט שיצא לי לראות אותן, אמנם לא ראויות לתלייה או הטלת מום אבל בהחלט ראויות להטלת mute (אמרתי כבר שאני בעניין של piece of mind).

זה היה בוקר, וזו הייתה שיחה שלא היה לי בה יותר מדי עניין, ובכל זאת, בהתלהמות הראויה הגנתי בחירוף נפש על זכותן של השניים להחזיק בדעות שכפי הנראה, לדעתו של ההוא-שעובד-איתי, היו צריכות להביא לזה שיתלשו להן את הידיים או משהו בסגנון. אני אפילו לא זוכר איך השיחה נגמרה. נראה לי שלא שכנעתי אותו. אני מקווה שהוא לא יעשה להן כלום.

בכל מקרה, אני לא מתלונן. עדיף לשבת בעמדה אסטרטגית למסדרון מאשר במיקום הקודם שלי במרתף מבוטן מתחת לאדמה. שם אמנם הייתה טלוויזיה והיה אח גדול, אבל לא הייתה את נאווה שתחמיא לשירה שלי.   

נכתב על ידי , 8/6/2014 17:41   בקטגוריות אני וכאלה, וכאלה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אילון ב-14/6/2014 18:33
 



דור הג'ינס


כשהייתי נער, אחד המשפטים שהכי אהבתי היה "העיר תמיד נגמרת איפה שהים מתחיל". זה משפט מתוך שיר של להקה בשם הפליז שאלמלא אני ועוד כמה עשרות אנשים, לא היה מי שיזכור אותם עד עכשיו.
אבל עם כל האהבה שלי למשפט, הוא היה פחות רלוונטי לחיים עצמם. כמי שגדל בחולון ולא עזב אותה מעולם, הים אף פעם לא היה רלוונטי לעיר. לא היה כזה וכפי הנראה כבר לא יהיה. ולגבי זה שהעיר תמיד נגמרת, הלא ידוע לכל שחולון היא אין סופית ולכן אין להעלות על הדעת שהיא נגמרת.
אבל, לו הייתי צריך לבחור נקודת סיום לחולון, אני מניח שהייתי ממקם אותה איפשהו בסוף רח' מרבד הקסמים.
הרחוב הסימפטי הזה נגמר לתוך סוללת חול שאחריה כביש מדרכה ואזור תעשייה ענקי. לפני כמה שנים התחילו לקרוא לו אזור תעסוקה אבל אני לא בטוח שעדכנו אותו ולכן כלפי עצמו וכלפי העולם, הוא עדיין אזור התעשייה.
למעשה, רח' מרבד הקסמים מוקף בחולון מכל צדדיו. מימין ומשמאל, מלמעלה ולמטה יש רק חולון ובכל זאת, משהו ברחוב ובדרך שבה הוא מסתיים נותנת תחושה של סוף.

לפני כמה שנים, כשאחי עוד גר בלונג איילנד, הוא לקח אותי לראות מגדלור מסוים שנמצא בקצה הדרומי ביותר של האי. נסענו ונסענו וכשהגענו, הייתה לי תחושה שהגעתי לסוף העולם. למקום שממנו אין לאן להמשיך.
אז רח' מרבד הקסמים לא ציורי כמו המגדלור המקסים ההוא אבל הוא הרבה יותר קרוב. שעה נסיעה ברגל.

 

כשהייתי ילד, רח' מרבד הקסמים היה בצד השני של העיר.
גדלתי בנאות רחל, הכי קרוב לבת ים שאפשר. הילדות שלי התקיימה ברדיוס מאוד קטן: בית-חצר-מכולת-בי"ס-גן משחקים-מרכז מסחרי. אבל היה ברור שיש לעיר הזאת עוד הרבה חלקים. את חלקם יצא לי לראות בנסיעות לבריכת השלום.
בד"כ נסענו בקו 88 השגרתי, אבל כשהיה זמן...וואו...כשהיה זמן ופרטנר טוב היינו נוסעים בקו 4. עולים במרכז המסחרי ומפליגים ומסתבכים, נכנסים למרכז העיר, יוצאים, נכנסים לאזור התעשייה, מסתובבים עד צאת הנשמה וכד'.
היום, כשכל נקודה ע"פ הכדור נמצאת במרחק הקלדה, קשה להבין את זה. איך תסביר לדור הנוכחי ואפילו לזה שלפניו, את הקסם שבנסיעה בקו 4. בחולון.
אבל אז היה אז ובשביל קסם לא היית צריך הרבה, סה"כ כרטיסיית נוער, זמן פנוי ורצון להתרשם מהדברים הטריוויאליים ביותר.

 

להורים שלי היו זוג חברים שגרו בקומה השישית ברח' אנה פרנק. זה לא מרבד הקסמים אבל זה כמעט. מהמרפסת שלהם, שפנתה לצפון, יכולת לראות כבישים מהירים, שדות, נופים ואת אזור. מתחת לבית שלהם, במרחק 20 מטר מאותה מרפסת היו הבתים של נווה ארזים. ואני שגדלתי בין בניינים לא יכולתי להבין שבחולון יש גם בתים כאלה ואנשים שגרים ככה. בבתים עם רעפים וחצר מרוצפת בבלטות קטנות של עשרים על עשרים.

אני מניח שהמוח שלי, ממרחק השנים, משלים פערים ומצייר תמונות שלא באמת התקיימו במציאות, אבל אי שם בתחילת שנות השמונים, המרפסת של רלה ושורו הייתה פורטל לעולם קסום. וליד הבית שלהם היה רח' מרבד הקסמים. קסום, עתיר הפתעות ונכון לשנת 1981 הוא היה המקום שבו נגמר העולם (חולון).

 

הילדים של רח' מרבד הקסמים לא למדו כמוני בשפרינצק הם הלכו לאשכול. וכשהגיעו לתיכון הם לא הלכו למת"ג אלא לאילון שנתפס בעיני כיוקרתי יותר. עברו עשרים שנה ואני עדיין לא יודע למה, אבל אני מניח שזה יותר קשור אליי משזה קשור לתיכונים עצמם.
ולילדים של רח' מרבד הקסמים תמיד הייתה את התחושה שהם נמצאים קרוב לסוף ומשם רק אפשר להתחיל מחדש. הילדים של רחוב מרבד הקסמים גדלו ליד גן הקקטוסים. חולון שלהם זה לא הפיקוסים שעשו צל מדהים אבל הפרות שלהם טינפו את מדרכות ילדותי. לא, לא, להם היו קקטוסים.

 

לפני כמה זמן חברה טובה שלחה לי תמונה של שלט על בית ישן ונטוש ברח' מרבד הקסמים. "דור הג'ינס שותה קווינס". מדובר באחת מסיסמאות הפרסום הזכורות בהיסטוריית הפרסום הישראלית. סיסמה מדהימה שהביאה לעולם מונח מקורי כמו "דור הג'ינס" אבל סיסמה שנכשלה. המשקה לא הצליחה ובאותות ומופתים אני לא מצליח למצוא מה היה המשקה הזה. מה הוא היה אמור להיות.
והנה, הסיסמה הזאת שמי שהגה אותה חשב שישנה את העולם (או לפחות יצליח למכור יותר קווינס) נשארה כשלט מיושן ע"פ מכולת שלא שרדה את שיני הזמן.
מכולת רפי. מכולת שבה מכרו טרופית וזיפ, וחלבה שנחתכה בסכין ושקלו את הגבינה הצהובה במשקל לבן עם משקולות ברזל ישנות. מכולת שנתנה שירות אדיב. הרי זה כתוב על השלט, ולפני שהוא נאלץ לסגור רפי אולי היה תמים לחשוב שההבטחה לשירות אדיב תביא לו לקוחות שהם לאו דווקא תושבי רח' מרבד הקסמים. מכולת נטושה שנמצאת קרוב לסוף הרחוב שנמצא בסופה של העיר שבילדותי לא הייתה בסוף העולם, אלא הייתה העולם כולו.

כשעברתי לגור ברח' שנקר, הייתי רואה מדי בוקר שלט פרסום ישן של טרופית מעל אחת החנויות. פעם ביום, בעודי ממתין לרמזור של סוקולוב פינת שנקר, הייתי אומר לעצמי שצריך לצלם את השלט הזה. כמובן שלא צילמתי והשלט כבר נעלם.
היו פעמים שחשבתי שאני אנסה לקנות את השלט מבעל החנות ולחדש אותו. למרבה השמחה ירדתי מזה ומנעתי מעצמי להיתקע עם שלט חלוד שספג את הפיח של רח' שנקר במשך כל כך הרבה שנים.
לפני שהרסו את המבנה האחרון בקרית נמיר שעל רחוב קראוזה, אמרתי לעצמי שצריך לצלם את הפסיפס הגדול שהיה על המבנה. לא בגלל שהוא יפה או ראוי, אני לא מבין בזה מספיק, פשוט מפני שהוא בטח היה חשוב למישהו מתישהו. פשוט מפני שהוא מה שראו כל תושבי חולון שחזרו בערב הביתה ונסעו על קו הגבול הצפוני של העיר ממערב למזרח. מישהו טרח על הפסיפס הזה והנה הוא עומד לקרוס לנצח יחד עם הבניין שנשא אותו בגאווה.

 

אז בקצה רח' מרבד הקסמים ישנה מכולת ישנה שצמודה לבית חדש שכמו הרבה בתים מסוגו, נראה לא קשור. על המכולת הזו יש שלט של "דור הג'ינס שותה קווינס". זה היה רלוונטי פעם למשך כמה דקות.
העיר הזאת שבה אני גר כל חיי הולכת ומתחדשת. וגם אם האנשים הולכים ומתיישנים, העיר גדלה ומתפתחת. ברור לכולנו שבאף מקרה, שום דבר הוא לא מה שהיה לא רק בחולון אלא בכלל, אבל לפעמים כיף להתגעגע.

ולפעמים, שלט קטן על מכולת נטושה יכול להעיף אותך עולם ומלואו אחורה, לשנים שבהן הצד השני של העיר נראה כמו כל העולם כולו.

 



נכתב על ידי , 4/6/2014 10:20   בקטגוריות אני וכאלה, וכאלה  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של kuksta ב-4/6/2014 18:40
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאילון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אילון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ