1.

לפעמים אני נופלת. המיטה כל כך גבוהה והאחיזה הרופפת שלי בסדינים פשוט לא מספיקה ואני נופלת. הנפילה ארוכה, ממושכת מדי. יש יותר מדי זמן לחשוב ובו זמנית מעט מדי זמן להגיב. אני מסתכלת על התחתית שמתקרבת אליי ואני משותקת לחלוטין. הידיים שלי פרושות לצדדים והמבט שלי קפוא והדבר היחיד שזז הוא השיער הסתור. אני לא מצליחה להתכדרר לתוך עצמי, להתכווץ בפחד הלגיטימי הזה מהכאב שבא עליי. בשניה אחת ההכרה נוחתת עליי שאין דבר שאני יכולה לעשות. ואז פגיעה. כל העצמות כולן, כאילו היו אגרטל סיני עתיק, מתרסקות בתוכי. אני יכולה להרגיש אותן שבורות, חותכות בתוך הבשר ומתחככות ברקמות מדממות. במשך שעות אף אחד לא בא עבורי. אני שוכבת ללא תנועה ומנסה לנשום. אני מרגישה את הטעם המתכתי של הדם על הלשון, את התנועה האיטית של הריסים. מתחת לציפורניים יש אדמה לחה. שוב.

2.

יש לי דה ז'ה וו. תחושה שכבר ראיתי. אני מתעוררת במיטה, ואני נופלת. אני אף פעם לא מספיקה להיזכר, אני נצמדת אל הקרקע בחבטה עמומה וכבר שוכחת. הייתי פה. כבר ראיתי. אי אפשר לקום, מתישהו אני מבינה שמטופש לנסות. אני מסתכלת למעלה ויש אורות. פנסים, כלבים. הכלבים נובחים חזק, אבל אני לא יכולה לברוח. אני מרגישה את הדופק שלי דרך הרקות, ופתאום יד מושכת אותי. בואי, רצים. אני לא יכולה לרוץ, אני לוחשת. אני לא מרגישה את הגפיים בכלל. אני מריחה ריקבון מתוק. אתה מריח כמו תותים. ואז האנשים עם הפנסים באים, והם גוררים אותי משם.

3. אני מתעוררת במיטה שלי. אני מתרוממת ומניחה את הרגליים בחשדנות על הקרקע. הכל מריח כמו תותים. אני לא מצליחה לזכור. כשאני נעמדת הרגליים שלי קורסות תחתיי והרצפה נעלמת באכזריות. בואי. בואי. אני נופלת. אני נחבטת. כבר ראיתי, כבר הייתי פה, אני בטוחה. והנה היד, ופנסים, והכעס. הכעס שלהם עליי. אני לא אמורה להיות כאן. הכלבים נובחים סביבי והאור מעוור אותי. הם מופתעים וגוררים אותי מהרגליים. אני נועצת את הציפורניים באדמה, אני צורחת שזאת לא אשמתי. הכל מריח כמו תותים.

4. כבר הייתי. אני לא זוכרת כמה פעמים נפלתי. במיטה הם מכסים אותי היטב, ומותחים את השמיכה סביבי כמו כלא של בד. את תשכחי, הם מבטיחים. אני מרגישה את האדמה מתחת לציפורניים ומכווצת את היד לכדי אגרוף, כל העצמות שלמות. אני מהנהנת. אני רוצה להסתכל מתחת למיטה אחרי שהם הולכים. אני שומעת בואי, בואי. אני מרגישה את היד הולמת בתחתית המיטה, נקישה ועוד נקישה, בואי. ואז אני עוצמת עיניים ואני רואה את הרגליים שלך. הרגליים שלך, שבועטות באוויר ואז נכנעות. הם משחררים אותך מהחבל וגוררים, רחוק. אני אשכח. אני ממצמצת ואני מתבלבלת בין כוכבים לפנסים. הכלבים באים, האנשים. אני רוצה להגיע אלייך, אני רוצה. אי אפשר. אתה רקוב. אבא שלי אמר לי פעם שמספיק תות רקוב אחד בשביל לחרב את כל הסלסילה. לא אכפת לי, אני קופצת. כל העצמות שבורות. כשהם גוררים אותי פעם נוספת הם כבר פחות סלחניים. הכלבים נועצים בי שיניים. הם משליכים אותי לידך אחר כך. אני זוכרת הכל.

אולי נברח באמצע הלילה כמו גנבים. אני חושבת שתאהב את זה, את הציוריות שבדבר. עם מזוודות קטנות וקלות למראה, כמו של שנות החמישים. איך הם הצליחו להראות כל כך צנועים, המזוודות של היום מתפקעות מרוכסניהן בצורה מביכה. יש לנו ויש לנו ויש לנו. לא נשים כלום במזוודה, לא היה לנו מה לשים גם אם נרצה. מה אפשר לקחת לאיפה שאנחנו הולכים, את החרסינה הטובה?

אולי יש איזה מקום בו העולמות נפגשים. נניח, אם הולכים רחוק מספיק אז מגיעים לקצה כלשהו של העולם השטוח הזה. מגיעים ונופלים ושם באוויר אפשר להיות כל מה שרוצים להיות, לאהוב כל מי שרוצים לאהוב. אף אחד לא מרים גבה, בחורה וגופה. [מותר להתגעגע, בוודאי. אבל החלומות האלה מפליגים ושוקעים כמו אוניה לתוך כחול גדול עמוק, זה כבר צרוב לי על העור כמו כוויה כימית]

אולי ניפול עם המזוודות הריקות וניתקע באוויר שם בסוף העולם, ואף אחד לא יבוא להפריע ולא תהיה דלת למציאות לדפוק עליה. אני אפילו לא אפרד ממנה עם פתק. יום אחד פשוט לא אהיה. [יום אחד פשוט לא היית, ואם אתה יכול, אולי גם אני]

צריך לקרר את העור, גופות קרות רק עד גבול מסוים ואחריו הקיץ עושה את שלו. גם בעיצומו של הלילה אני יכולה להרגיש קרניים צורבות מהחלון וזה האות להנעל במקלחת ולהעמיד פנים שאני דג בין בקבוקי שמפו ומרככי שיער. שום דבר בי לא רך, אין תמיסה למצב הזה. אי אפשר להשתטח על הרצפה כי הלכלוך נדבק לעור וכמה מלוכלכת כבר אפשר להרגיש, צריך למצוא מטרה. לא לתת למים לעמוד לאורך זמן, הריקבון מגרד ומתחת לשכבת העור הדקה יש משהו, משהו שצריך להשאר חבוי.

אני אמלא את החלל שתקצו לי, כי אני הנוזל ואתם הכלי

אני רק רוצה צורה ואתם רק רוצים תוכן

ואף אחד לא מדבר על האכזריות שבדבר

כי כולנו מרגישים חסרים ואין לי מונופול על ה

לבד

ביום בו הבנתי שלהיות בסדר זאת עבודה במשרה מלאה ללא אופציית קידום או העלאה בשכר - התפטרתי. השלתי את עורי וקיפלתי אותו בצורה מסודרת ומהודקת כדי להחזיר . אמרתי תודה, אבל לא תודה. נקודת ביקורת אחת אחרונה ביציאה מהחדר, מול המראה. אני לא אתגעגע לעבודה הזאת. לא היו חופשים ולא היתה תחושה מתגמלת. עבדתי קשה ועבדתי לבד, בשעות לא הגיוניות ומתוך דיכאון בעומק הברכיים. זאת לא היתה פרידה יפה. ההשתקפות הזועמת שלי הלמה על הזכוכית, אבל אי אפשר היה לשמוע אותה צועקת בכלל. לא ידעתי לקרוא שפתיים, אבל אפילו אני יכלתי להבין שהיא צועקת שאתחרט על זה. מהצד שלה זה בטח נשמע מחריש אזניים, אבל מהרגע בו הפסקתי לנסות ריחפתי על ענן של שלוות נפש. היא כלום בלעדיי, והיא יודעת את זה. אני הכוח והיא המוח, וכל השכל בעולם לא יציל אותה עכשיו. זה מה שהיא מקבלת, זה מה שהיא מקבלת על היחס הזה. היא תהפוך לשחורה ורקובה בלי מישהי שתאסוף אותה באמצע הלילה מהרצפה, שתוציא לה את הזכוכיות מהרגליים באהבה ובתעוב. זאת אולי הפעם הראשונה שהבנתי כמה כוח יש לי בידיים, וכל מה שרציתי לעשות היה לפשוט את הידיים לצדדים ולשכב על הרצפה. לנוח. חבילת פיצויים בדמות הכלום הזה. כי הייתי עובדת טובה, כשעוד טרחתי. 

וזה הכי מפחיד כשזה הולך ונערם ונבנה

יום אחד אי אפשר יהיה להסתכל החוצה בכלל כי כל מה שיהיה שם זה רגש ערום ומסודר כמו לבנים שחוסם לי את המציאות

מה זה הרוע האנושי המזעזע הזה בו כל אחד לוקח מה שהוא רוצה ורוצח את מה שהוא לא

מה התועלת להיות הנעלים בבעלי החיים אם אנחנו הבהמות הכי גדולות

בשביל מה לצאת מפתח הדלת, זה לא שיש לאן

אם הייתי חכמה הייתי יודעת שעכשיו זה הזמן להניח את האוזניות, להחשיך את המסך ולמשוך מעליי את השמיכה. החדר עדיין קר מהמזגן והמצעים מתוחים ונעימים. הורדתי את החולצה כי הבד שלה הציק לי ועכשיו אני מרגישה חשופה ומתוסרטת. אמורה לעשות ככה וככה. להראות ככה וככה. אם הייתי חכמה הייתי עוצמת את העיניים ושוכבת בלי לזוז רבע שעה, ואז בוודאי הייתי נרדמת, אם לא מעייפות אז משעמום של שקט סטטי. הוצאתי את הבטריות בכל השעונים כדי לא להרגיש את המוות בכל שניה שעוברת ואני נצמדת אל הקיר וממששת באצבעות שלי את הקצוות של הכרית. אני מתפשרת על מי שאני כי היתה תקופה ארוכה שלא יכולתי להיות בה בכלל. אני לא מסוגלת לחשוב במונחים של אושר, רק במונחי הישרדות.

זה טוב ללכת לאיבוד מדי פעם. במבוך הגדול הזה לתעות זה לא לטעות, וכל המינוטאורים בעלי עיניים עצובות וידיים ארוכות מחפשים גם הם את הדרך החוצה. הם לא שומרי הסף ולא שוברי העצמות, זה כואב להם באופן דומה, באופן כמעט שווה. זה הוגן.

ואני אוהבת את זה שאין לכם מושג מה אני אומרת רוב הזמן כי זה נותן לי את החופש לדבר לשם שינוי, אבל אני איש שלג נמס והאהבה שלי שולחת חצים לכל המקומות הלא נכונים. אתם שואלים אם זה כואב ואני שואלת בחזרה איזה חלק. כן. זה כואב. כל הזמן ובכל מצב. אני לא אוהבת לעצום עיניים כי זה מרגיש כמו דגל לבן אז אני נשארת ערה. אני לא רואה את הטעם בלהזכיר לי משהו שאני לא יודעת לשכוח.

זה טוב ללכת לאיבוד מדי פעם. להושיט ידיים קדימה בעיוורון ולחטוף מכות מהפינות החדות. זה מכחיל לי את הגוף ומשחיר לי את הלב עוד קצת, אבל זה טוב. אי אפשר להישאר על אותה נקודה. אי אפשר לעמוד בשקט הזה ולשמוע את הנהימות. אין קדימה ואחורה במבוך. אין טעויות כי אי אפשר לדעת. אי אפשר לדעת.

שמרתי את הכרטיס בתוך הארנק כל השנים האלה כי הייתי צריכה זריקת אומץ שתציל אותי מהפחד. לא סיפרתי לאף אחד כמה גדול זה היה, איך אפילו הבזקים של מנורות רחוב שנדלקות בשעות הערב היו יכולות לגרום לעור שלי לבעור. האצבעות שלי היו מתהדקות סביב הבד השחור וידעתי שזאת רק פיסת נייר דהויה שלא יכולה להגן עליי. האותיות נשחקו מתוכה כולן וגם ההדפס הצבעוני הלך ונעלם וידעתי שאין תחליף לאדם הזה שהייתי קודם. הלכתי ושייפתי את מה שנשאר ממני כדי להיות כלי נשק, ואף אחד לא יכול לגעת בי שוב, לא אני ולא הבזק של פנס ויש לי מזכרת אחת והיא גם כן לא מוכיחה שום דבר יותר. הזמן מחק את המשמעות ממנה, ואולי יום אחד הוא יתפנה למחוק גם את כל השאר.

כשהלילה של ל"ג בעומר עמד להסתיים הסתכלתי על המדורה הדועכת שלנו. איפה שערמנו עצים גבוהים נשארו חתיכות פחם בוהקות, זוהרות מאש פנימית חורכת. כל הגובה נעלם והצטמצם לשורה אחת אדמדמה שנראתה לא מזיקה בכלל. החום הכבד שהמדורה הפיצה בתחילת הערב הפך לחמימות נעימה ומזמינה ולרגע הבנתי אנשים שהולכים על גחלים. לפעמים אני מתעוררת ואני מסתכלת על הידיים האלו והגוף הזה ואני חושבת איך הפכתי ממגדל של משהו לזה. אולי האש הזאת עדיין מחפשת להפוך אותי לאבק שחור לפעמים [אם אני מרימה את הראש שלי בגאוותנות]

אני לא יכולה להצביע על הרגע המדויק בו הפסקתי להשתלט על זה. גם כשאני עוברת על כל התיעוד המחריד הזה שלי. אין לי מושג.

העייפות הזאת היא כישוף. עבודת אלילים. אף אחד לא אומר לכם שכשאתם בודים לכם אלוהים הוא מגיע עם עולם משלו. אין לי מקום לעולם. יש בי מקום לאחד בחור מת, אחד בחור שצריך למות, למעט מה אם. אני עייפה. אני לא מבינה בשביל מה טוב הבכי. האדם הוא חיה מוזרה, המרחק הזה שהוא עושה כדי להתרחק מהטבע שלו. אני כמעט יכולה לשמוע אותך דורש ממני לחזור אל המיטה. הסכיזופרניה הולמת אותי, ואף אחד לא מרים גבה. אני טועמת מילים ומריחה קולות ושומעת צבעים, האצבעות שלי חוטאות לפעמים. 

שום דבר בי לא חי, לא העיניים ולא הנפש. אני הולכת דרומה רק כדי להרדם, על אוטומט מול המסך, מעמידה פנים ששום דבר לא חודר את השריון. המכאניקה העדינה של האובססיה. לראות אותך, לדעת אותך. אני בחורה עם סיפור. בחורה עם מאה סיפורים. כל אחד עצוב יותר מהקודם לו. אני קוראת לך אלוהים כי רק ככה אני יכולה להשלים עם הקיום שלך, גם אתה לא מבין בשביל מה טוב הבכי. הייתי סבילה, הייתי חומר שלא זז אלא אם מזיזים אותו. האצבעות שלי חוטאות לפעמים. השארת צלקת על אחת מהן ואני אף פעם לא נוגעת בעצמי איתה. שלא תהיה בי עוד פעם אחת אפילו. 

זה לא אומר שום דבר