לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


All that is gold is rusting

Avatarכינוי:  -Elation-

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2016

טבעות


אני אוהבת את ההד שנוצר שהמילים פוגעות בחללים סגורים ואולי יותר את הרעש הקטן והמשונה שנוצר כשהן נופלות אל גוף מים חמים, בטביעה אלגנטית ונטולת התנגדות, כאילו הן מתות עוד קודם לכן, כשהן בתוך הראש שלי. כל פסקה היא פולטרגייסט אם נותנים לה מספיק כוח בידיים ואני אוהבת להשתלט לאנשים על המחשבות בזמן שהם עוברים רמזורים או מחכים בתור בבית המרקחת. אני אוהבת להיות שם מבלי להיות שם ולא להושיט שום חלק מעצמי, להשאר פסיפס מפוצל שטוען לשלמותו, רק צריך להתרחק כדי לראות כמה שאני תמונה ברורה. 

 



נכתב על ידי -Elation- , 28/11/2016 11:00  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אם אני לא יכולה לשמוע אותך


אני חושבת שיותר מהכל לימדת אותי לפחד מהנעורים. לפעמים כשאני עוברת מול המראה והשמלה שלי עולה מתנועות הגוף אני מקשתת את הרגל כמו רקדנית ותיקה וממושמעת ומסתכלת על כל הפינות החדות שיש לגוף שלי להציע, בסקרנות של זרה מוחלטת שנקלעה אל ההשתקפות המבהילה והלא מוכרת הזאת. תשע פעמים ביום אני תוהה לאן הלכתי, לפחות פעמיים אני מסתכלת על מפרקי הידיים של אנשים אחרים ולאחר מכן על שלי, אני מעבירה את האצבעות סביב המותניים ולוחצת פנימה את איבריי המתפקדים יותר והמתפקדים פחות, הבטן נכנסת והבטן יוצאת, זה יום שיער טוב וזה יום בו הצלקת שעל השפתיים בולטת קצת פחות. אני זוכרת ימים שהייתי מחכה לקמטים המשחררים ועכשיו אני מתגעגעת לדברים שעוד לא הלכתי מהם, אני חיה את ההווה שלי בפרידה ארוכה וכואבת, כל תא שאני משירה נראה לי כמו בזבוז משווע. אני אוספת שיער שנשר והצטבר בפינות החדר עם שואב אבק כדי שלא אצטרך להביט בו מסתבך בסיבי מטאטא קשים, כמה מתפרקת אני כשאני מדממת מהאף ומדממת מהאצבעות ונפצעת בברכיי מכל פיסת עץ זדונית שמחכה שאתקל בה, אני קולטת את השבירות הזאת מאוחר מדי, לאט מדי, אחרי הרבה מדי שנים שאני בלתי מנוצחת לאבני הנגף שלמדתי לאהוב ולגדול סביבן. יום אחד משהו מתחיל לכאוב והוא לא מפסיק, הוא רק נעשה עמום ונוח ונוכח כל הזמן, ואם עוברים מספיק ימים הספק שהוא אי פעם היה זר וחדש מטלטל את הקיום שלי עוד קצת עד שאני לא בוטחת ברגליים שלי. רק מותחת אותן ומתבוננת, לוחצת על העור ומאבדת אלסטיות נפשית בקצב מסחרר.
נכתב על ידי -Elation- , 22/11/2016 00:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



משונות


כל הגעגוע מצטבר לי בכתפיים וכל העייפות מתחבאת לי באחורי הברכיים. אני מעבירה את האצבעות על השקעים בניסיון למדוד לאמוד לעבוד על עצמי שעצימת העיניים היא תרופה ולא משכך כאבים ללא מרשם, אני מסתכלת על השמש מבפנים אבל מפנה עורף אל הבחוץ. אני פותחת וסוגרת תריסים כאילו אני אחוזת דיבוק בתלמה ועם כל גרגר אבק נוסף שנוחת על השולחן אני מאבדת קצת יותר אחיזה בתומא. החיים זה אין  מוקדם ומאוחר בתורה וחוסר ההגינות הזה עושה לי בחילה במקום לספק קצת נחמה. היקום מושך בכתפיו ופושט את ידיו מולי כמו קבצן, מושך בכיסיו החוצה ומוכיח את חפותו המשונה. זה עלייך.
נכתב על ידי -Elation- , 20/11/2016 08:44  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



farewell to the fairground


אני לא אספר לך משהו יפה. לפעמים היופי זול ונישא באוויר ברסיסים טורדניים במיוחד והם נכנסים אל ארובות העין של אנשים תמימים וככה מגיפות של עצב מתפשטות בעולם, כי הם רואים דברים בלתי אפשריים ועדיין מסרבים להתחסן. הם מעדיפים להדביק אחד את השני במה שזה לא יהיה ולתחוב את הידיים המלוכלכות שלהם אל הכיסים הריקים ולהרגיש בכל עצם בגוף שלהם שיש שם משהו. אין שם כלום. כעסתי כל כך הרבה שנים עד שהבנתי את זה, וכשרציתי לספר על זה אנשים כיווצו את הגבות שלהם והניחו אצבע על השפתיים בתנועה של מבוגר אחראי שמשתיק ילד רועש באמצע הצגה מרגשת. לא המציאו זריקות כיעור, רק הבזקי מציאות קטנים שמערערים לפעמים את מה שאנחנו רוצים שיהיה נכון. זה לא חיסון, זאת נפילה למשכב. אין שם כלום, אני בדקתי טוב.
נכתב על ידי -Elation- , 15/11/2016 23:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Sinnerman


יש הד בכל מחשבה ריקה שכזאת ואף על פי שלפעמים נשיכת הלשון עוזרת, אני מפחדת שיום אחד אשאר מיותמת מהברות צלולות שהייתי צריכה להשמיע כשעוד יכולתי. 
נכתב על ידי -Elation- , 14/11/2016 22:27  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גלוסולליה להמונים


בתחנת האוטובוס הם עדיין זחלים קטנים אבל ככל שהרמזורים מחליפים את צבעיהם וחורצים את שעת ההגעה שלי אני כבר מרגישה בתוכי דרקונים חסרי סבלנות, גמישים ובורקים ובעלי עיניים סקרניות. אני לא אישה של פרפרים ואני לא אישה של קהות חושים, העדינות ממני והלאה גם אם לפעמים אני מרככת למענכם את הקצוות החדים של המציאות. זה לא איך שאני מרגישה את הדברים וכשאני שוכבת באמבטיה משורגת בך והמים מתקררים סביבנו אני עדיין מרגישה שאם אפסיק להתרכז בעצמות הבריח שלך אפילו לרגע אחד אני עלולה לשכוח את קצב הנשימות שלי מרוב כמיהה. 
נכתב על ידי -Elation- , 13/11/2016 10:18  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



G


בכיתי כל היום כי הרגשתי לבד בזה. אנשים הסתכלו עליי כאילו הייתי ילד קטן בלב קניון הומה שנתלה על הרגל של אמא שלו בצרחות קולניות, כאילו הדברים שבחרתי להתעקש עליהם לא משנים בכלל, כאילו הם נולדו מגחמה סתמית ולא מתוך תהומות של יאוש. זה היה בודד נורא, להסביר פעם אחר פעם למה אני בוכה. זה היה בודד להסתכל על פרצופים מבולבלים, חצי מרחמים חצי אדישים ולהעביר תחושה שאפילו אני דוחה מעליי רוב הזמן מרוב שהיא קשה, רק כדי שלא תגרמו לי להרגיש כמו ילד קניון מפונק כשאני נשברת. היו לי את כל הסיבות, אבל לא הייתם צריכים לבקש אפילו אחת.

נכתב על ידי -Elation- , 9/11/2016 22:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זה


אני תמיד

מדמיינת את זה ספציפי מדי. נתתי למנורה להפיץ אור בזוויות שפוגעה בקשת המתעקלת, לנוח לך על הפנים ועל קצות האצבעות בצורה שהעיניים שלי רצו לשנן וללמוד לתאר על נייר. לא הבנתי מה הבעיה בזה עד שמישהו אחר הסתכל עליי בצורה הזאת בדיוק, את המשקל של זה. וחשבת על כל זה, אני חושבת, כי כשעצמתי עיניים היית על ספסל והספסל היה נמוך והיה בו קרש אחד רופף, וכשלקחת נשימה ארוכה יכלת להריח את המתכת החלודה של הברגים העבים בצידי העץ, והפכת לאמיתי שם ברגע ההוא ואני נעצבתי מהמחשבה שאי פעם תהיה אמיתי כי זה גורל כל כך לא נעים. 

 

היית צריך

להשאר גולם. לגלגל את הפתק עם האותיות האלו מתחת ללשון שלך ולהשאיר עקבות בוץ שיתייבשו ויתפוררו ויתפזרו באוויר. אני כעסתי בשבילך. לא הבנת את המשמעות של מוחשיות, ניסיתי להראות לך מה שהראו לי אבל העיניים שלך הלכו לכיוון אחר ואני כבר הייתי עייפה, השעה היתה מאוחרת. אמרת

 

שיש לך תחושה רעה. אני צחקתי. כל התחושות הן רעות וטובות ונפלאות ומתועבות. זאת האנושיות, אני רציתי להגיד. זה נשמע לי ציניקני. מלוכלך מעט. שמתי יד על הכתף שלך ואז הזזתי אותה, לא היתה בי מספיק נחמה ממילא. ואז היו הקלישאות ההן, ששמרתי קרוב לשפתיים. הן התגלגלו בקלות כמעט מרגיזה, ואני רציתי להגיד דברים טובים יותר וחכמים יותר אבל האוזניים שלך כבר היו חצי קפואות והרוח סנטה בנו אז אמרתי רק אותן, ואתה העמדת פנים שזה מספיק, או שאולי זה באמת היה, עבורך

 

וזה היה זה

 

ואני יכלתי לנשום את מה שנשאר מהצעדים שלך, אבל לא ידעתי מה הטעם. לא רציתי לאשר אותך, זה היה אכזרי מספיק גם ככה. 

כל היום חשבת,

ואני תיקנתי אותך בראש שלי

 

וזה הכי בסדר שהענקתי למישהו אי פעם.

 

נכתב על ידי -Elation- , 8/11/2016 22:31  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Act of


כל היום חשבת על זה. אני הסתכלתי על השלטים והגרפיטי והאנשים בבגדים הצבעוניים ורשמתי פתקים בתודעה לאחר כך, כל מיני חנוויות תמרוקים ובדים מקושקשים שנראו מרחוק שונים ומקרוב יותר ויותר זהים, וידעתי להרגיש ממרחק של כמה עולמות וקווי אוטובוס איך כל היום חשבת על זה. זה לא כוח כמו שזאת חולשה, לדעת מה אנשים חושבים ומה הם רוצים ומה הם עושים כשאף אחד לא מביט, אני לא עושה עם הידיעה שום דבר אבל מציינת אותה לעצמי בפורמליות ובהתמדה. הלכתי בנעליים שהיו כמעט זרות וכשחזרתי ושכבתי על המיטה התקרה נראתה רחוקה טיפה פחות ולא ידעתי אם גדלתי או משהו זז והתקרב לברך אותי לשלום, שכחתי לרגע מזה. שמעתי קול אהוב בטלפון והרגשתי שזה בסדר שזה ככה. רציתי להגיד לך לחשוב על זה פחות, או לא לחשוב על זה בכלל, אני תמיד חוזרת שונה אם עובר מספיק זמן. איך אפשר ככה בכלל

נכתב על ידי -Elation- , 8/11/2016 18:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



די סו


ברוב הימים אני מרשה ללק שלי להתקלף ולגבות שלי לצמוח פרא. אני מגבילה את שגרת הטיפוח שלי למספר בקבוקים שנכנסים כולם בקופסאת נעליים אחת, אני גונבת זמן מייבוש בשיער והתאמת הבגדים וממירה אותו בהצצה אל מדבקת דב פנדה שנחה על הקיר שלי מעל לשנה. אני אוספת את העייפות מתחת לעיניים וכשהיא מתחילה לשלוט במשקלה אני נשכבת לאחור בתנועה כמעט מגנטית והופכת אחת עם המיטה. הנוחות נוחה לי מדי ולפעמים אני נלחמת בה כמו שמתבגר מורד במבוגרים סביבו בלי סיבה מלבד היותו מתבגר. זה גורם לי לחשוב על צבי כשהוא שותה את הקפה השחור שלו עם קצת חלב במטבח של סבתא שלי, ואיך יש רגעים שאני לא מצליחה לחוות במלואם כי כבר מהשניה שהם מתחוללים אני יודעת שאבקר בהם עד כדי שחיקה. הכאן והעכשיו שלי יותר טובים מאי פעם, גם אם לפעמים אני צריכה למסמר את הרגליים אל הקרקע ולקלף את העיניים מהמדבקה.
נכתב על ידי -Elation- , 6/11/2016 22:43  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרוקי רגליים


אוגוסטין מביאה את המטאטא וקושרת את החולצה הארוכה שפשטה לפני רגע על מותניה. היא מתכווצת מעט למשמע הקול שגופו של החרק המת השמיע כאשר נחבט בסיבים הקשים והצפופים ואוספת את שיערה בגומיה דקה. אוגוסטין מביטה בחרק המאובן והשחור שנח על גבו ותוהה אם אי פעם ראתה חרק שמת על רגליו. נדמה היה לה כאילו הם תמיד שרועים על גבם בתנועה אסופה וקפואה, כמו מביטים מבט אחרון אל שמי המרמלדה וחושבים איזו מחשבה עמוקה שאגוסטין לעד תוכל רק לנחש מה היתה. לשניה היא כמעט קנאה בו על זה, ובתנועה מהירה והחלטית היא חובטת בו מהמרצפות אל שביל הגישה הקטן. 
נכתב על ידי -Elation- , 3/11/2016 19:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נכון


תמיד כשאנשים מעמידים פנים שהם אחרים אני רוצה להגיד להם, זה לא טוב. אני עולה על כיסא ונאחזת בדלתות הארון, מורידה חולצות ארוכות שרוולים ומעלה חולצות קצרות שרוולים, את כל מה שאני לא לובשת אני מכניסה לשקית. השקית יושבת מתחת לשולחן, לפעמים מספר ימים ולפעמים רק מספר שעות. מול תחנת האוטובוס הקבועה שלי יש מיכל גדול עם צהר קטן ולשם כל מה שאני לא מוכנה להיות יותר הולך מבלי לשוב. אני סורקת לפעמים עוברים ושבים ברחוב בתקווה שאראה איזה בגד, כמו ידיד ישן שחתול שחור עבר ביננו, כזה שאפשר רק לנופף לו מרחוק ולחייך אליו מבלי לגשת. אני טובה בגעגועים אבל לא מרבה בהם יותר, אני מרחיקה מעליי את מה שלא יכול לי ואת מה שאני לא יכולה לו, הפשטות הזאת מחייה אותי. לא תמיד טוב לי להיות אני, אבל אני בכל זאת דבקה בכך בקנאות כמעט דתית. זהות היא חרב פיפיות שכזאת ואנשים מרימים אותה בידיים חשופות ונעמדים מול החוד בתנועות כל כך ברבריות שהן גורמות לי להתכווץ בתוכי כשאני רואה. אני לפעמים מנסה שלא לראות, כי הם מנסים שלא לראות ולא להראות, ויש בי כבוד ויראה והבנה לבריחה הזאת, גם אם היא מטופשת. גם אם היא לא תתאפשר אפילו לראויים ולמהירים שבהם.
נכתב על ידי -Elation- , 1/11/2016 17:33  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , ספרות , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל-Elation- אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על -Elation- ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ