לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


All that is gold is rusting

Avatarכינוי:  -Elation-

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2017

A One Horse Town


אני מוצאת את זה משונה שאני כבר לא צריכה לנסח את הדברים הרעים והטובים ולאגד אותם אל תוך מכתב ולחכות לתשובה ממך. קראתי שוב לפני כמה שבועות את אחי הקטן והמצויר וראיתי בתוך כל האנשים החולים האלו ומערכות היחסים החולות שלהם כל מיני קווי דימיון שפעם אולי עצמתי מולם עיניים. זה לא שאני מפספסת דברים, היסודיות לא מאפשרת לי אף פעם כי הזיכרון שלי אולי לא צילומי אבל הרגש כן. בגלל זה בכל פעם שהשיר ההוא מתנגן אני שולחת יד אל השיער שלי בתנועה אוטומטית, בגלל זה לחודש יוני יש טעם מתכתי של דם שמתפשט בחלל הפה ונמהל ברוק ובאשמה. הייתי יכולה להכניס הכל לשורה אחת למענך אבל השקט הזה כבר לא מחליש לי את הברכיים. לא היית מעולם.

נכתב על ידי -Elation- , 22/5/2017 23:02  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



All falls down


זה מעציב אותי שתראו את זה כי זה שלי, וזה מעציב אותי שתשאלו אותי אם ארצה או לא ארצה ילדים כי זה שלי וזה מעציב אותי כשאתם שואלים על זה וזה מעציב כפליים כשאתם לא שואלים. זה מעציב אותי כמו חצי אצבע שמכסה תמונה יפה, זה מעציב אותי כי לא ככה רציתי ולא למדתי לקבל את זה כמו שלמדתי לנהל את זה, כי אני לא רוצה להיות עם יד על הדופק כשיש מקומות כל כך הרבה יותר חיים עבורה. 
נכתב על ידי -Elation- , 21/5/2017 00:05  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הוד


פעם אהבת את המיתולוגיה. לא היה לי הלב להגיד לך שהכל שם סיפורי אונס, לא היה לי לב בכלל בעצם. ישנת באמצע היום, ברחנו אחרי מבחן גדול ותפסנו טרמפ אל הבית שלך. לי זה היה נראה משונה להסתמך על טוב ליבם של זרים, העדפתי ללכת אבל לא רצית. אמרת שזה כביש מסוכן, בלי לזכור או אולי בעצם לדעת שהייתי הולכת בו באמצע הלילה, לפעמים אפילו חותכת אל תוך השדות עצמם. לא הייתי אמיצה, סתם חשבתי, את יודעת, העניין הזה עם הברק והמכות. הייתי צעירה מספיק להאמין שלא יהיו עוד מכות. הראית לי אלבומי תמונות מטיולים שלך לחוץ לארץ, תמונה שרופה של קופים על עץ, משהו שאפשר לעשות ממנו טפט קיר אם מתעלמים מגבול הטעם הטוב. גם אני רציתי להיות מסוגלת לישון ככה.
נכתב על ידי -Elation- , 18/5/2017 13:34  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טיליקום


בחלום ההוא ערן שואל אותי אם אני מאוזנת. אני אומרת לו אל תצחיק אותי, עוד יפתחו לי התפרים, ואז הפס האדום הדלקתי לאורך הבטן שלי שולח גלי כאב בדיוק באותו הרגע, כאילו כדי לתת אישור למילים שיוצאות לי מהפה. הוא לא יכול להשאר. יש מסדרון ארוך מאוד אבל רק כמה דלתות בודדות, אני תוהה לגבי גודל החדרים. הפרטיות מביכה כמעט, מדגישה שהמוח אפילו לא מתאמץ לתת לחלום הרגשה מציאותית. ערן מוסח, משחק עם המשקפיים שלו, נותן להם לגלוש במורד האף הנשרי שלו ודוחף אותם עם האצבע בחזרה למעלה. גם אני הייתי עושה את זה. אני רוצה להרים את היד אבל העירוי מחליש אותה, מכביד אותה, גורם לה להרגיש כמו איבר נפרד כמעט. מה עשיתם בסוף, אני שואלת. כאילו אמרתי לו לפני שהמרדים דיבר איתי - תפתיע אותי. תחליט אתה במקומי. ערן לא עונה, הוא רק אומר שהלווייתן ההוא מת ושזה מעציב אותו נורא. אני מהנהנת. הוא דוחף את המשקפיים פעם נוספת ומחייך. אין תשובה.
נכתב על ידי -Elation- , 15/5/2017 10:48  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בדרך לשם


אולי המצאתי את הזיכרון הזה. קמתי דקה אחרי שהשעון המעורר ויתר עליי, ברגעים הבודדים של היום שבו הקור עדיין נוכח. בצהריים כל מיני אנשים שאלו אותי מה זה החום הזה, כאילו ביד שלי היה שלט שיכל לקבוע את זעמה של השמש עלינו. אני זוכרת בוודאות שנסענו לים המלח פעם אחת, אבל אני לא יודעת אם באמת התמרחנו בכל כך הרבה בוץ כמו בתמונה שקפצה לי לראש. אולי זה פשוט המוח שלי שמשלים נקודות ריקות, לפחות כי זה נשמע כמו משהו שאנשים עושים במקום שכזה וגם כי הזיכרון הודאי של המים החמימים, השמנוניים למגע היה לי דל מדי בשביל לתאר את החוויה. אני אוהבת פרטים בצורה כמעט מלוכלכת. חלקי הפאזל תמיד מעניינים אותי יותר מהתמונה, המילים חשובות לי יותר ממשמעות המשפט, וצליל ההודעה מרגש אותי יותר מפתיחתה. בדרך לשם עצרנו בצד. אבא שלי שטף את הידיים עם בקבוק מים שהיה בתא המטען, אמא שלי תלתה סדין על החלון כדי שהשמש לא תפריע לאחי לישון. אולי כן לגבי הבוץ ואולי לא. לא יודעת. היה חם היום.
נכתב על ידי -Elation- , 14/5/2017 21:05  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חופשי יומי


יש משהו מנחם בזרות המלאכותית הזאת, בלדעת שאם נראה אחד את השני נהסס להגיד שלום אפילו. אני מסוג האנשים שיעברו למדרכה השניה ויפרעו טיפה את השיער כדי לא להראות כמו מישהי שפעם הכרתם. לפעמים אני אומרת לעצמי שזה בגלל שבאמת מעולם ולא הכרנו, זה לא משנה שבנקודת זמן מסויימת הייתי פגיעה מולכם. העניין הוא שפעם לא הבנתי את השכחה הזאת, כי היא גימדה אותי. זכרתי כל אינטראקציה ונתתי מדף לכל אדם, וחשבתי שזה רק הוגן לזכור, שזה המעט שאפשר לעשות עבור מישהו. ידעתי מה לבשתם, מה אמרתם, ובאיזה כיוון הרוח נשבה כשזה קרה. ידעתי, וכתבתי, וחנטתי את הרגעים האלו כדי שיהיו לי לתמיד. זה לא שינה שהם מתו כל עוד הם לא נראו מתים כשהבטתי בהם. רק כשעשינו חופשי יומי וכשהאוטובוס שלנו עבר את החנות הקטנה, אולי דוכן אפילו, והיד שלי פרעה את השיער הבנתי מה אני עושה. למה אני מתכחשת, וכמה טוב זה שזאת בחירה.
נכתב על ידי -Elation- , 11/5/2017 00:01  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



HYPER 1


העייפות תמיד נעימה יותר איתך, היא כמו נפילה איטית ומלטפת של הגוף אל תוך אגן מים חמים, בחושך מבורך ונשיקות קרירות על העורף. הקפה נשפך לי על המחברת אתמול בלילה והשיר שהתנגן אז ממשיך להתנגן גם עכשיו, אם לא היתה השמש שמרמזת על המעברים המטופשים האלו אולי לא הייתי מרגישה בכלל את ההבדל. מעבירה את החול בציפייה לקודש ושוכחת את החיים בריפיט בינתיים. פזמון בית פזמון בית, מוזיקה לאוזניים שלי.
נכתב על ידי -Elation- , 8/5/2017 09:01  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



collectible





Make me a day.
נכתב על ידי -Elation- , 7/5/2017 11:23  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא תמיד


אולי כתבת כבר ולא שמתי לב, וזה נפל כמו אחת המעטפות הבזבזניות האלו שמכילות חשבוניות שמשלמות על כל הדיו הזה. זה היה איפה שהיא פתחה את הדלת, ויכולת לשמוע את הידית נמשכת אבל הכל קרה כל כך מהר ולא הצלחת לעשות שום דבר אז חייכת, כי מה כבר אפשר לעשות במצב שכזה. זאת היתה פשטות עטופה תסבוכת,  כאילו היתה לבושה מדי למאורע ואיש לא רצה להגיד את זה בקול. אולי זאת היתה לחישה, צעקה, גירוד קטן מאחורי האוזן. אני לא חושבת על זה, אני רק חושבת כמה אני לא חושבת על זה, וזה אחרת בעצם. זה אנוכי כמו שתמיד הבטחתי.
נכתב על ידי -Elation- , 3/5/2017 21:53  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , ספרות , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל-Elation- אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על -Elation- ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ