לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  twincest hotel

גיל: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2012

פרקים 11+12


היי בנות, כאן גאיה.

הנה פרקים 11 ו-12.. תהנו!

 

נ.ב-בסוף הפוסט כתבתי לכן משהו, אשמח אם תקראו.

 

 


 

פרק 11


זה היה רק אתמול כשביל הסכים להיות החבר של טום. והוא חייב להודות, זה הרגיש מעולה. מעולה וקצת מאיים בו זמנית.

לביל מעולם לא הייתה חברה אמיתית – או חבר. זה לא שהוא היה בתול, אבל הוא מעולם לא התחייב לפני כן, הוא אף-פעם לא "יצא" עם מישהו באופן רשמי ויכול היה לספר על כך לגורדון ש... היי, זה החבר שלי, נכון שהוא מגניב?

זה לא שהוא אף פעם לא רצה להיות עם מישהו אחד. הוא רצה. אבל משהו תמיד עצר אותו מלהרפות, רק להרגיש ולא לחשוב. זה היה המחסום האישי שלו, החומה שלו - שמיכת הנוחות שלו. טום עזר לביל להרפות, להוריד את החומה שלו באיטיות, וביל לא יכול היה להחליט אם זה דבר טוב או רע לטווח הארוך. אבל לעת עתה, זה הרגיש טוב.

"היי, אבא" אמר ביל, חצי שר כאשר הוא דילג למטבח. "איך חיים?" הוא מזג לעצמו מיץ תפוזים ובלע ​​חצי ממנו בלגימה אחת. "וואו, המיץ זה טוב." הוא מעולם לא טעם מיץ תפוזים טוב כמו זה.

גורדון הרים גבה. "בוא הנה," הוא אמר, מסמן לביל להתקרב יותר קרוב עם האצבע.

ביל הסס לפני שהתקרב לעברו, מקמט מעט את מצחו.

"קרוב יותר".

ביל עשה צעד מהוסס, עוצר ממש מול אביו.

"תן לי להריח אותך."

"אבא!" ביל הזעיף את פניו, כועס על כך שאביו חשב באמת שהוא שתה בשעה שבע בבוקר. "איך אתה יכול אפילו -!"

"אני צוחק!" גורדון חצי צחק, הרים את ידיו בביטחון מדומה. "זה פשוט ... לא, זה נהדר לראות אותך כל כך מאושר, בן," הוא אמר וחייך חיוך כנה.

ביל הרים את גבותיו, ומשך בכתפיו לפני ששתה את שאר המיץ שלו. הוא הרגיש תוסס, מלא באנרגיה, הוא ממש ציפה ללכת לבית הספר, לשם שינוי. הוא יראה את טום והם יוכלו להסתובב יחד; פשוט לא לעשות שום דבר שיכול לרמוז על זה שהם היו יותר מידידים. החרדות שלו עדיין לא יכלו להתמודד עם הפגנת חיבה בפומבי; זה יהפוך את הכל לכל-כך ... רשמי. לא רק בשבילם אלא בשביל כולם.

ומה אם החברים של טום יעיפו אותו מהחבורה? ביל לא רוצה להיות אחראי לזה.

הוא הניף את התיק שלו על כתפו, נגס מהטוסט שהיה על השולחן ופנה לכיוון החלון, בוחן את השיער שלו בהשתקפות. הוא הרים את שיערו היום, אבל לא לגמרי. חלקים מהשיער שלו היו  מסודרים על גבו וכתפיו, אבל השכבה העליונה הייתה מסודרת בצורת קוצים מושלמת. הוא העביר את אצבעותיו בין הקוצים, משחרר כמה קשרים.

"היה לך זמן טוב עם טום אתמול?"

ביל התקשח. אביו שאל כבדרך אגב, כאילו שהוא לא יודע שום דבר, כאילו שהוא רק שואל. אבל ביל הכיר את אבא שלו. גורדון ידע.


בדרך כלל, לביל וגורדון לא היו בעיות לדבר על ההתאהבויות הקטנות והתמימות של ביל, כמו האיש במכולת עם השיער היפה. גורדון לעג לו ללא הרף בכל פעם שהם קנו שם, מנדנד לו ומכניס לו מרפקים, יורד עליו שהוא ילך אל אותו גבר וישאל אותו אם הוא רוצה לפגוש את בנו . ביל היה יותר ממובך והתחיל להימנע מלהגיע לאותה חנות.

אבל המקרה עם טום היה שונה. טום לא היה פשוט אדם אקראי שהוא חשב שהוא חמוד, הוא היה משהו נוסף. הוא הודה בזה לעצמו, הוא לא ידע אם הוא היה מוכן להודות בכך גם לאביו. הו, ולדמיין את הלגלוג שזה יוביל. ביל נרעד לעצם המחשבה.

"זה ... זה היה ... לא היה ..." הוא נואשות ניסה להגיד משהו. הוא ראה את אביו בהשתקפות של החלון והביט בו בזעם. "אל", הוא הזהיר. "אם אתה אומר את זה אני אהרוג אותך".

גורדון גיחך, אבל שינה את גיחוכו לחיוך רגיל כאשר הוא תפס את המבט הזועם של בנו. הוא הרים את ידיו, "אני לא אגיד" אמרתי ל-"הוא נעצר, שפתיו של ביל היו מוצמדות לקו דק, שגורדון לא יעז לסיים את משפטו. "בסדר, סליחה. אני לא אגיד שום דבר. "

"עדיף שלא," ביל ירק. מצב רוחו הטוב נעלם באותה מהירות שבה הופיע.

::::::::::::::::::

 

"בוקר."

ביל מלמל בחזרה 'בוקר' ממורמר, עדיין לא עיכל את העובדה שאביו ידע עליהם. זה הרס את מה שיכול היה להיות יום מושלם.

מה אביו חושב עכשיו? האם הוא חושב שהם רציניים?

האם ציפה למשהו גדול? האם ציפה לבית? נישואים? ילדים?

הפאניקה התגנבה במעלה גרונו כמו ידיים גדולות שעומדות לחנוק אותו והוא הניח את ידו על חזו של טום כאשר טום נשען קדימה כמובן, כדי לנשק אותו, ודחף אותו בחזרה.

הוא הניד בראשו ומבטו פנה לכיוון קבוצת נערות שעמדו מחוץ לבית הספר. הוא יכול להישבע שחלקם כבר העיפו מבט לכיוון שלהם. "לא כאן," ביל סנן בטירוף.

טום הנהן, אבל לא זז. הוא הניח את ידו על גבו של ביל ומשך אותו קרוב יותר. "אז איפה?"

ביל התפתל באחיזתו של טום, יורה מבטים מבוהלים לכיוון הקבוצה של הבנות.

"אה, אני ... אני מצטער," מלמל טום והרפה מביל, מביט למטה. "שכחתי שאתה ... כן. אני יודע שעשינו עסקה בעניין הזה. "

ביל החליק את חולצתו, פרנואיד שזה יראה מקומט ואנשים יחברו יחד את הנקודות. "זה בסדר ... רק תזכור את זה בפעם הבאה", הוא חייך במרירות, ונסוג מעט לאחור מהילד השני.

מה טום חשב דרך אגב?

"טוב, תודה על אתמול בכל מקרה," טום ניסה להגיד בנימה קלילה יותר, מסתכל שוב בזמן שביל חייך חיוך קל. "הספקנו לעשות הרבה."

"כן ..." ולביל הייתה הרגשה שהוא לא רק מדבר על המתמטיקה.

"עכשיו, זה," אמר טום וחייך בשביעות רצון, "הפרצוף שרציתי לראות."

ביל גלגל את עיניו, עיניו נפערות בפתאומיות כאשר פעמון בית הספר צלצל. "יאללה, אנחנו נאחר."

"ביל טרומפר, הולך לכיתה בזמן? יש לי השפעה רעה עליך ", התבדח טום, תופס ברעמתו של ביל ופורע את שעריו.

ביל צווח והשתחרר מהאחיזה שלו. "אף פעם אל תיגע בשיער שלי," הוא נהם ברצינות, רץ אחרי טום, שרץ יותר מהר מברקים על פני הדשא, מחשש לחייו, או לראסטות היקרות שלו.

:::::::::::::::

 

מתנשף, ביל פתח את דלת הכיתה שלו, מותש לאחר הריצה אחרי טום דרך מגרש החניה וכל המסדרונות, לפני שהגיע לכיתות הלימוד שלהם.

גם אם טום הרס את השיער שלו, מצב רוחו התרומם מאוד מאז שהוא עזב את הבית. הוא כמעט שכח את אביו. אבל עכשיו ענן שחור הופיע מעל ראשו כשהוא ראה את אודט יושבת בכיתה. לעזאזל, הוא שכח שהם היו באותה כיתת ההיסטוריה. בטח, הוא ידע שהיא הייתה כלבה ושהיא אוהבת לצחוק עליו, אבל באמת לא היה אכפת לו מזה. מה שהיה לו אכפת לעומת זאת, היה החיוך הזחוח היא שולחת לו עכשיו, כאילו שהיא יודעת משהו שהוא לא, כאילו שהיא שמה מסמר על הכיסא שלו וחיכתה שהוא ישב ויצעק.

ביל צמצם את עיניו כשהוא עשה את הדרך לשולחן שלו, מנסה להבין למה היא מחייכת אליו.

במחצית הדרך אודט קמה ממקומה. ביל באמת לא שם אליה לב עד שהוא גילה שהיא עושה את דרכה לכיוונו. הוא הרים גבה כשהיא נעצרה מול שולחנו.

"אני יכולה לשאול את הספר שלך?" היא בקשה לפני שהיא אפילו נעצרה. "שכחתי את שלי בבית ושמתי לב שלא השתמשת בו."

היא צדקה, ביל לא השתמש בספר שלו, אבל היו גם תלמידים אחרים שלא השתמשו בספר שלהם. הוא הביט בה בספקנות, וזה הכה בו במהירות שהיא נראית כמו ילדה כל כך מתוקה עכשיו כשהיא קרובה אליו. היא לא הייתה מאופרת בטונות של איפור והיא לא לובשת בגדים זנותיים שחשפו הכל ויותר. השיער הארוך שלך גלש החוצה מתוך כובעה ונתן לה את המראה הקשוח של סקייטרית, ובסך הכל היא נראתה די מגניבה.

השטן בתחפושת, הוא חשב בנחירה.

"אה ... בטח," אמר לאט, עדיין תוהה מה היא זממה. הוא לא אהב את המבט על הפנים שלה.

"תודה!" היא קרנה ולקחה את ספריו תחת זרועה. היא פנתה לעשות את דרכה בחזרה לשולחן שלה, אבל עצרה והסתובבה. זה היה קצת יותר מדי ברור שהיא כבר מתכננת מה לומר עכשיו. "אה, דרך אגב -" זה היה ברור שכל מה שהיא רצתה להגיד עכשיו היה הסיבה שהיא פנתה אליו מלכתחילה. "- אני מקווה שזה שטום ואני יצאנו אתמול בלילה לא הפריע לשיעורים שלך, לא רציתי לגרום למשהו כזה".

ביל עצר את נשימתו החדה, אך הצליח להוריד את הבעת הזוועה שהייתה על פניו במהירות.

ההבנה התחילה להגיע אליו.

אודט הייתה "הדבר" של טום כשהוא נאלץ לעזוב מוקדם באותו היום.

ביל התחיל להרגיש כאב ברונו וקיבתו התכווצה. הוא פאקינג יצא לדייט איתה אחרי שביל עשה את הצעד הגדול? הוא היה צריך לדעת, הוא לא היה צריך להוריד את החומות שלו כמו שהוא עשה.

הוא חייך לעברה בכוח. "לא, כמובן שלא. אני מקווה שהיה לכם כיף ".

כאב מוזר הופיע בחזו והוא כחכח בגרונו ואודט חייכה חיוך רחב מעליו. האם ההתנהגות שלה מזויפת בכוונה, או שהיא באמת כזאת? "כן, היה ממש נחמד. סרט טוב; טום ג'נטלמן אמיתי. אתה יודע, אולי הוא באמת רוצה אותי בחזרה. "

"כמה נחמד," אמר ביל בחיוך רוטט. רק כשהיא פנתה ללכת חזרה לשולחנה ביל הפיל את ראשו בכבדות על השולחן.

הדבר הגרוע ביותר היה שבאמת נראה כאילו היא האמינה למה שאמרה.

הוא הרגיש ריק.

:::::::::::::::


"עבודה טוב, ביל! אני מאוד שמחה לראות שאתה עושה מאמץ עם המתמטיקה וסוף-סוף החלטת לשים לב אליי בכיתה. "

ביל הרים את מבטו מספר הלימוד שלו אל המורה שהתנשאה מעליו, נראית מאושרת באמת. ביל ירק את העיפרון מהפה שלו. "אני לא יכול להגיד שאת עזרת איכשהו", הוא ענה. "זה צריך להגיד לך משהו, כשהתלמיד מלמד יותר טוב ממך. בחיים לא למדתי שיט ממך ".

המורה נראתה המומה, עיניה פקוחות לרווחה כשראתה את התלמיד שלה זועף. "סלח לי, טרומפר?"

אה, אז עכשיו זה טרומפר. "את נשמעת כאילו את לוקחת קרדיט על הציונים שלי, ואין לך זכות."

כל הכיתה צופה בהם עכשיו, אבל הוא חסם אותם. המורה למתמטיקה תמיד הרגיזה אותו; היא פשוט לחצה על כל הכפתורים שלו. עכשיו היא לוקחת קרדיט על משהו שהיא בכלל לא עשתה, וזה לא היה היום לעשות זאת.

בכלל לא.

"אני רק אומר -"

ביל עמד, זורק את הספר ומתנשא לגובה של כמה סנטימטרים טובים מעל המורה שלו.

הוא היה צריך לצעוק, והוא לא יכול היה לעשות את זה שם.

"לא משנה," אמר בלגלוג. "אני עף מפה." והוא רקע ברגליו בדרך החוצה בידיעה ברורה שהוא עושה סצנה, אבל לא היה לו אכפת. הענן השחור מעל ראשו היה עכשיו כהה יותר, רועם וחשמלי.

הכאב הפך לאט לאט לכעס מעוור בגלל כל היום שעבר והוא חבט בקיר כשהוא רץ במסדרון, מקבל פלאשבקים מתחילת השנה כשהוא נזרק מהכיתה כי הוא ישן בזמן השיעור. הדברים הלכו רק בעלייה מאז, אבל עכשיו יכול להיות שהוא ייפול בחזרה.

זה היה כמו לשחק משחק לוח והוא פשוט הוציא את הכרטיס 'חוזר להתחלה'.

הוא לא רצה את זה.

ביל עצר מחוץ לכיתת הביולוגיה. מה הייתה השעה? לטום יש עכשיו ביולוגיה, או משהו? "לך תזדיין", הוא סנן לדלת. טום היה שם בכלל? "פשוט לך תזדיין!"

ביל הלך במהירות לכיוון היציאה, מחזיק את ראשו גבוה.

הוא לא התחיל לרוץ לפני שהוא כבר היה מחוץ לבניין.

:::::::::::::::

 

"אבא?" ביל קרא כשפתח את הדלת, שמח לשמוע שאין שום קול שעונה. הוא ללא ספק יהיה בצרות אם גורדון ימצא אותו בבית לפני שיום הלימודים הסתיים.

ביל נכנס לחדר ואסף את הפתקים שטום עשה עבורו כמו איזה סוג של ספר כללים. ביל אהב את זה, כי זה הפך את הכל לכל כך קל, אבל עכשיו הוא הביט בזה כאילו הפתקים שרפו אותו. הוא חטף אותם וקרע אותם לשניים, לפני שקרע אותם שוב. ושוב, ושוב עד שהיו רק חתיכות קטנות על הרצפה.

הוא היה גאה בעצמו כשהוא בהה בפיסות הנייר. הוא לא בכה, אפילו לא דמעה אחת, מאז שגילה שטום בגד. "אני לא אבכה בגללך, אתה ..." הוא לא הצליח למצוא מילה חזקה מספיק כדי לתאר את הכעס שהוא מרגיש, ובמקום זאת הוא העיף את פיסות נייר והן עפו לכל כיוון.

:::::::::::::::

 

"ביל, אתה בבית?"

ביל הרים את מבטו מהעיתון שלו כאשר אביו נכנס מהדלת. "אוי, נהדר. הבאתי פיצה. "

ביל הנהן, מביט שוב לעיתון שלו, הופך את הדפים בהיסח דעת. הוא נרגע מאז ההתפרצות שלו ועכשיו הוא פשוט הרגיש ריק ומותש נפשית בנוסף לתחושת הטיפשות שהייתה לו בגלל שסמך על טום. שום דבר טוב לא יוצא כשאתה נותן את עצמך למישהו. כמה פעמים הוא צריך להרגיש נבגד לפני שהוא יוכל להבין את זה?

"מה קרה?" גורדון שאל, מתיישב ליד בנו, לאחר שהניח את קופסת הפיצה על השולחן מולם. הוא קמט את מצחו, הוא הרגיש שמשהו לא בסדר והביט בבנו השקט שהיה כל כך תוסס הבוקר. והוא אפילו לא הגיב באופן חיובי לג'אנק פוד, וכשביל לא הראה עניין  בג'אנק פוד אז בהחלט היה משהו שמטריד אותו.

כאשר ביל משך בכתפיו גורדון לחץ את ברכו בלחיצה מרגיעה.

"זה בגלל שאני יודע? אני מצטער, זה לא העסק שלי. אני לא אפריע ".

"זה לא זה," אמר ביל בשקט, מעמיד פנים שהוא עדיין קורא את העיתון שלו, אבל עיניו לא זזו.

"אתה רוצה לספר על זה לאיש הזקן?"

ביל משך בכתפיו שוב.

"או שאנחנו יכולים פשוט לאכול?"

בחיוך מאולץ, ביל הנהן. "כן ... אני מת מרעב".



"אממ, אבא?" ביל שאל לאחר שני משולשי פיצה. מה שהוא עומד לבקש עכשיו זה משהו שהוא חשב עליו הרבה בשעות הרבות שהיה בבית. הוא ידע שזה סיכוי קלוש, והוא ידע שהוא כנראה יגיד לו לא, אבל זה היה משהו שהוא היה צריך לעשות. הוא היה צריך לעשות את זה בשביל עצמו.

"נו?"

"אתה יודע, אני כבר מקבל ציונים ממש טובים בזמן אחרון, נכון? אני חושב ... אני חושב שאני יכול לעשות את זה בעצמי עכשיו. "

גורדון הניח את משולש הפיצה ופנה לעבר בנו, הבעת פניו נראתה משהו בין בלבול לבין חשד. "אתה מתכוון שאתה רוצה שטום יפסיק ללמד אותך?"

ביל הנהן, נושך את לחיו מבפנים.

"למה? ההסכם היה לפחות לאחר המבחן הסופי לא? "

הוא הנהן שוב. "אבל אני לא צריך אותו יותר, אני יכול לעשות את זה לבד. אני מבטיח. "

"אני יודע שאתה כבר טוב, אבל ... אבל אני לא בטוח אם אתה מוכן להתחיל בעצמך, אתה צריך שידחפו אותך לעשות דברים, וטום טוב בזה." גורדון נראה מתלבט, קמט קל על פניו.

"כן, זה נכון, אבל אני -"

"רבתם? יכול להיות שזה בגלל זה? "

האם הוא באמת כל כך ברור מאליו? ביל הסס לרגע קצר לפני שהוא הנהן בשקט. אם כבר, כדאילגמור עם זה.

גורדון נראה מבולבל, אבל עיניו היו רכות, מלאות חמלה. "ביל, יש ריבים בכל מערכת יחסים, זה נורמאלי לחלוטין, אבל אתה יכול להתגבר על זה. אני לא יכול להסכים לזה שהוא לא ילמד אותך יותר אלא אם תגיד לי את הסיבה שבגללה הוא יפוטר-. אני צריך לדעת למה אתה רוצה לפטר אותו לפני הזמן שהסכמנו עליו."

ביל, מחבק את כרית אל חזו, הנהן. הוא הרגיש אומלל והוא שנא את זה. אבל זו הייתה אשמתו שלו, - הוא נתן לזה ללכת כל כך רחוק, ועדיין הוא היה זה שהיה עצבני. תתגבר כבר. "אני ... הוא ..." ביל הניד בראשו כדי לנקות את המחשבות לפני שאמר בשקט, "תפסתי אותו עם ... עם מישהי אחרת."

גורדון היה שקט לזמן מה. "אתה בטוח?"

"אני לא ממש תפסתי אותם יחד, אבל אני יודע. היא אמרה לי. "

"אם זה נכון, אז אני מבין ... זה לא מגיע לך." ביל היה שמח לשמוע שגורדון נשמע קצת כועס. "אבל אני חושב שאתה צריך אולי לדבר איתו קודם, זה לא נשמע כמו טום ... זו יכולה להיות רק אי הבנה."

ביל חרק את שיניו יחד: אין לו כל רצון אי פעם לדבר עם האידיוט הזה שוב. אי הבנה. בטח. "אני לא רוצה", הוא אמר והפנה את מבטו לכיוון הקיר. "אני יודע שזה נכון, הוא אפילו עזב מוקדם כדי לצאת לדייט איתה." הוא גחך בלעג, דמעות של זעם נקוות בעיניו עכשיו.

"אני מבין ... אני עדיין חושב שאתה צריך -"

"לא"

"רק -"

"לא!" ביל הביט בו בזעם, מדוע אביו לא יכול פשוט לקבל את זה? הוא לא היה בצד שלו בזה?

::::::::::::::::

 

ביל וגורדון דנו בנושא טום ביסודיות במשך כשעה אחרי שביל הזכיר אותו לראשונה. גורדון הסכים לתת לביל לפטר אותו, אבל רק, ורק, אם ביל ידבר עם טום על זה קודם; להסביר לו למה ובלה בלה בלה.

הוא שכנע את אביו שיסכים שהשיחה תהיה בטלפון, למרות שהוא לא חשב שהטלפון התאים למצב הזה כדי "להבהיר אי בנות ", כדבריו. אבל זה היה יותר טוב מכלום.

השעה הייתה מאוחרת, ביל ישב מול הטלוויזיה, צופה בחוסר עניין אמיתי בזמן שגורדון יצא לסידורים מהירים בשביל ה"להקה" שלו.

הוא יתקשר לטום מחר. אולי.

ביל כיבה את הטלוויזיה באנחה משועממת כאשר צלצל הפעמון. וביל, שהיה עייף ומותש, לאחר כל היום, לא חשב על האפשרויות של מי יהיה בדלתו ב11 בערב.

הוא פתח, ונתקל במישהו שהוא ממש לא רוצה לראות. שפתיו התהדקו, הוא כבר עמד לסגור את הדלת בפרצופו של טום, אך נתקל בהתנגדות כאשר טום תקע את רגליו כדי למנוע ממנו לסגור אותה.

"ביל, תן לי להיכנס"

"לך תזדיין", הוא ירק בארסיות.

אבל טום היה חזק יותר מביל, ופתח את הדלת עוד יותר כדי שיוכל להידחק דרך הפתח. ביל התנשף, מתרחק, עומד שגבו מופנה אל טום.

"למה אתה כועס עליי?" טום שאל. "אתה היית צריך לצעוק בקול רם יותר, אני חושב שזוג זקן בסין לא שמע אותך באופן ברור במסדרון היום".

ביל נשך את שפתיו, נבוך מעט בגלל התפרצותו.

"טום ..." ביל אמר בשקט, מה שהפך את הטון הדיבור שלו לקר ולא סולח ככל יכולתו. הוא כמעט יכול לשמוע את טום מתכווץ.

"כן?"

"אתה מפוטר".

ביל לא נשאר מספיק זמן כדי לראות את תגובתו של טום, הוא פנה אחורה ודהר לקומה עליונה לחדרו.

 

 


 

פרק 12

 

למזלו של טום, הוא לא ניסה ללכת אחרי ביל למעלה. אם הוא היה עושה זאת ביל היה יכול באמת להרוג אותו. הוא שמע את טום הולך כמה שניות לאחר שהוא טרק את דלת חדרו, וצנח בכבדות על המיטה. טום שיחק את עצמו תמים, כאילו שהוא לא ידע מה קורה. הוא אפילו היה אידיוט גדול יותר ממה שחשב, תהיה גבר ותודה בטעויות שלך, דפוק. ביל ישן שינה טרופה באותו הלילה, סיוט לאחר סיוט בא והוא המשיך להיסחף אליהם ולצאת מהם מבלי בדיוק להתעורר. כל הסיוטים היו אותו הדבר, כאילו שהקרינו אותם שוב ושוב בכל פעם שהוא סגר את עיניו.

הסיוטים האלה היו קצת יותר בולטים מהסיוטים הקודמים שלו, למרות זאת.

 

ביל קרס על מיטתו, עיניו עצומות בחזקה, דמעות זלגו מעיניו העצומות בעוד הוא- שבחלום נפל בפעם המאה מהצוק המחורבן הזה.

הוא נפל מהקצה, מחזיק בענף. מזג האוויר היה נורא, הרוח לבדה הייתה כמעט חזקה מספיק כדי לתפוס בו ולגרום לו לעזוב את אחיזתו, אך הוא המשיך להחזיק בקצות אצבעותיו. בקושי.

יד התגלתה לעין מחלקו העליון של הצוק, ולאחר מכן התגלה גם ראש ופלג גוף עליון, שבאופן ברור היה של טום.  "תפוס ביד שלי," הוא צעק כנגד הרוח, מתמתח למטה כלפיו.

ביל הסתכל על היד, בהיסוס, היא נראתה מזמינה. כל כך מוצקה ובטוחה, והוא ידע שהוא לא מספיק חזק כדי למשוך את עצמו למעלה. "אל תעזוב," הוא לחש, מגיע ליד בזהירות, אבל בדיוק כשהוא בא להחזיק בה, הוא הסתכל שוב על פניו של טום. הוא צרח.

 

הוא התעורר לא רק בוכה, אלא גם רועד מקור. הוא איכשהו מעד מהמיטה שלו ונחת על הרצפה הקרה מעץ. ביל גנח בעודו מתיישב, השרירים שלו צורחים מכאב והמרפק שלו פעם מכאב בחזקה. הוא קם, חטף שמיכת צמר מסוף המיטה ושם אותה על כתפיו, מנגב את עיניו ולחיו.

היה זה רק חמש בבוקר לפי השעון הדיגיטלי שעל השידה שלו, האורות האדומים הזוהרים לועגים לו, כאילו  ידעו שהוא לא יוכל להירדם שוב.

הוא נכנס לחדר האמבטיה, מניח את ידיו על הכיור ונשען קדימה. עיניו היו אדומות ונפוחות, וגם פניו. "איכ," הוא נאנח, נגעל מההשתקפות שלו. גורדון ייקום בערך בשבע, מה שאומר שהיו לביל שעתיים לשרוף. הוא החליט שהוא יעשה מקלחת חמה וארוכה ואז הוא יוכל לספור את הפרחים שעל השטיח או משהו עד שאבא שלו יקום.

 

:::::::::::::::::::

 

"ביל, אתה מסיים?"

ביל חייך בעוד אביו דפק על דלת חדר האמבטיה. הוא התקלח כבר מספיק זמן.

ביל כרע על ברכיו מעל האסלה, ייצב את עצמו, ודחף את אצבעותיו כמה רחוק שהוא הצליח בגרונו. פאק, הוא שנא להקיא, אבל הקפיד להקיא בקול רם כדי שאביו ישמע אותו. הוא תמיד היה חשדן כשביל העמיד פני חולה; זה היה צריך להיראות הכי אמיתי. הוא שמע את הדלת נפתחת באופן מיידי, ושמח שהוא טרח לאכול ארוחת בוקר כך שהיה לו משהו להקיא. הוא ירק לתוך האסלה, מנסה להוציא את הטעם הנוראי.

"אתה חולה?" גורדון שאל, נכנס לחדר האמבטיה. ביל הנהן, סוגר את עיניו  ונשען על הקיר, מנסה להיראות תשוש מה שלא היה קשה, היות שהוא בקושי הצליח לישון טוב. אולי הוא לא היה שקרן טוב, אך הוא היה יכול לשחק את הקורבן טוב מאוד. היה גם קל לגרום לאנשים לרחם עליו, רק קצת פרצוף עצוב ועיניי כלבלב ורוב האנשים היו אוכלים מכף ידו.

חוץ מאביו. הוא היה יכול לראות דרך הפרצופים העצובים שלו, ככה שהוא היה צריך ללכת בדרכים קיצוניות כמו זו.

"אני מקיא מאז שהתעוררתי... אוי, הראש שלי," הוא הוסיף ליתר ביטחון בעודו גונח בכאב מזויף.

"יש לך שפעת?" ביל הרגיש יד על מצחו. הוא היה צריך לעשות את הטריק הישן של המדחום מתחת לנורה? "הממ, אתה לא חם, אבל אתה נראה חיוור. אתה רוצה לחזור למיטה?"

ביל פקח קצת את עיניו. אני לא יכול... אני צריך ללכת לבית הספר..."  אוי, לא, זה היה כל כך גרוע. גורדון בחיים לא היה נופל ל-

"ולגרום לשאר התלמידים לחלות? לא, אני לא חושב כך, אדוני."

ביל התגבר על הדחף לחייך חיוך גדול של ניצחון. זה היה קל יותר ממה שהוא חשב.

"בוא הנה, למעלה, למעלה." גורדון הרים את ביל מהרצפה. ביל הקפיד להיראות כבד וחסר אנרגיה. "אתה חושב שתקיא שוב?"

ביל משך בכתפיו. "אולי..."

"בסדר, אני אשים דלי ליד המיטה שלך."

ביל חייך בעוד אביו הוליך אותו אל חדרו, מחייך בעודו זוחל מתחת לסדינים החמים והנעימים. אין בית ספר, אין אודט, ואין טום. עם המחשבות הצלולות האלה, ביל נפל לתוך שינה נחוצה ללא חלומות ברגע שראשו נפל על הכרית.

 

::::::::

 

לא היה לו מושג מה הייתה השעה, אך הייתה לו הרגשה שזה היה לפחות אחרי זמן ארוחת הערב, משום שהוא זכר במעורפל שאבא שלו הציץ לחדר שלו מוקדם יותר ושאל אם הוא רוצה לבוא. ביל היה חייב להניד בראשו, כי אם לא גורדון היה חושד. ולזייף מחלה ולהבריז מבית ספר אף פעם לא היה משהו שגורדון אהב, אז הוא היה צריך להיזהר. עכשיו ביל התעורר מסיבה אחרת- דפיקות חזקות נשמעו על דלת חדרו ואחריהן נשמע קול צרוד שאמר משהו. "מה?" הוא מלמל, מתכרבל מתחת לשמיכות, החוסר במזון הפך אותו במהירות לזועף.

"טום פה."

ביל נדרך לפני שנאנח, מחביא את ראשו מתחת לכרית. "תגיד לו שאני ישן, אני פאקינג חולה," הוא קרא.

מה קורה עם הבחור הזה? הוא לא יכול לקלוט רמזים?

"הוא אמר לי שפיטרת אותו, אחרי שהוא בא כדי להביא את התיק שלך כי מסתבר שדילגת על השיעור האחרון אתמול."  ביל נשך את שפתו. טום, אתה... אתה... הוא הכה את הכרית בחולשה בכעס.

"כן, טוב, הרגשתי קצת חולה כבר מאתמול... אז אמממ, הלכתי, ואני מניח ששכחתי את התיק שלי."

אוי, זה היה נשמע ממש אמין. ביל נהם.

"נדבר על זה אחר כך," גורדון אמר, הקול שלו חזק ותקיף . "ברגע זה, טום היה רוצה לדעת למה הוא פוטר."

"אבל אבא!" ביל התיישב במיטתו, צועק על דלתו שעדיין סגורה. "אמרתי לך מה הוא עשה, ו- !"

"דיברתי עם טום," גורדון אמר. "ואני חושב שאתה צריך גם. יש לו משהו להגיד לך."

"לא אכפת לי, הוא יכול ללכת להזדיין."

אופס. ביל ידע שזה היה לא לעניין, והכין את עצמו מייד למה שהולך להגיע.

"וויליאם טרומפר,"  גורדון נכנס לחדר, נראה כועס יותר מכפי שראה אותו כבר הרבה זמן.

ביל התכווץ על המיטה, מרכין את ראשו. הוא לא אהב כשגורדון כעס עליו. הוא לא היה רגיל לזה.

"אני לא רוצה לשמוע עוד מילה גסה אחת ממך. עכשיו תתלבש ותרד למטה, מייד!"

ביל הנהן בצייתנות, מושך חולצת טי-שירט אקראית מעל ראשו, אביו יצא החוצה בסערה, משאיר את דלתו פתוחה. ביל משך את מכנסיו למעלה ברעד. אלה היו מכנסי טרנינג מכוערים, אבל שיהיה. הוא ניסה להחליק את שיערו, אבל אחרי שהוא ישן עם השיער שלו עדיין לח לא היה כל כך משהו שהוא היה יכול לעשות עם הקשרים שלו עכשיו. הוא ירד למטה שלוש דקות לאחר מכן, נראה כמו תאונת רכבת כפי שהוא הרגיש. עכשיו הוא הרגיש באמת לא טוב, כאילו שהוא באמת היה צריך להקיא. הוא התעלם מאביו אשר חיכה לו בסוף המדרגות, נותן לו מבט שהבטיח לו שהם ידברו אחר כך וביל רעד מכף רגל ועד ראש. זה הרגיש יותר גרוע מהשיחה שאביו ניסה לעשות לו בגיל ארבע עשרה. והוא היה בטוח שהשיחה ההיא שהוא קיבל הייתה הרבה יותר גרועה מהשיחות ששאר הילדים קיבלו. בהתחשב בעובדה שהוא הראה העדפה לאותו מין כבר אז, זה הוביל להרבה עובדות מביכות שביל לא היה צריך לדעת (עדיין) ובמיוחד לא מאבא שלו. "הוא בסלון, ואני אהיה בצד השני של הקיר אז אם אני אשמע צעקות או קללות מהצד שלך-"

"הבנתי, הבנתי," ביל מלמל , לא רגיל לעובדה שהוא נשלט על ידי אביו ככה. הוא בדרך כלל היה האבא הקול, אבל עכשיו הוא היה קוץ בתחת לביל, מתנהג כמו הורה. הוא הלך אל הסלון, מרגיש את עיניו של גורדון עליו עד שהוא היה כולו בתוך החדר ואז הוא הלך אל חדר העבודה שלו, כנראה עם כוס נגד הקיר כדי להקשיב לדיבור של ביל. טום עמד באמצע החדר וביל עצר כמה מטרים ממנו ושילב את ידיו על חזהו. הוא הרים גבה, מה שאמר שהוא חיכה שטום ידבר ראשון. כדאי לו להתחיל עם משהו טוב אם הוא רוצה לשמור על העבודה שלו.

"ביל, אני... אנחנו יכולים לשבת?"

"לא, טוב לי פה."  

טום נאנח, אך לא התווכח. "אבא שלך סיפר לי מה קורה," הוא אמר, מנסה לתפוס את עיניו של ביל. "ואני מבין למה אתה כועס, אבל-"

"אבל מה?"  לחש בכעס, נועץ מבט רצחני כמה שהצליח; הוא ידע שהוא לא היה נראה מאיים כל כך בלי איפור. "אבל מה, בדיוק?"

"זה לא מה שאתה חושב. אני התכוונתי לספר לך לפני זה, אבל לא יכולתי למצוא את הזמן המתאים לעשות את זה."

הוא לעג. "כן, בטח."

"ביל..."

"תראה," ביל נשם נשימה מרגיעה שלא יתחיל לצעוק לפני שהמשיך. "אם אין לך שום דבר ראוי לומר אתה יכול פשוט לעזוב כבר עכשיו. אתה עדיין מפוטר."

 טום נאנח בכבות ושפשף את מצחו. "אתה מגזים."

"אני מה?"

"תראה; אני צריך את העבודה הזאת, ביל," טום אמר בעדינות, מתקרב. "אני צריך את הכסף. תן לי להישאר."

פניו של ביל נפלו, והוא נאנק בשקט והסתכל מטה על הרצפה.

תשובה לא נכונה.

"ה..." הוא נענע בראשו, מנסה לנסות את מחשבותיו הדוהרות. "הכסף? זה כל מה... זה כל מה שאתה חושב עליו? הכסף?"  גוש נתקע בגרונו והוא הסתובב, מתנשם בכבדות. הוא ידע שטום לא היה נאמן, אך ביל הסכים לשכוח מזה אם הייתה לו סיבה מספיק טובה, נגיד אם אודט הולכת למות מסרטן והדייט היה בשביל להגיד להתראות.

אפילו אם לא הייתה לו הסיבה הזו, הוא עדיין לא האמין שטום עשה את כל זה רק בשביל הכסף. הוא החזיק את דמעותיו בגאווה, עיניו סגורות. כל כך נמאס לו מלבכות. הוא בחיים לא בכה לפני כן, ועכשיו הוא הרגיש שהוא עשה את זה כל הזמן.

הזמן שלהם ביחד לא היה בעל משמעות לטום? הנשיקות לא היו בעלות חשיבות בכלל? אם זה באמת היה חסר חשיבות לטום, ביל לא הולך להודות שהן היו הכל בשבילו.

"אני לא מאמין שאתה עושה את זה רק בשביל הכסף," הוא לחש וסובב את גבו אל טום כך שהוא לא ייראה כמה שזה באמת השפיע עליו.

"ביל, לא," הוא שמע את טום אומר, קולו רועד במקצת. "אני- אני לא... נו, תסתכל עליי."

סנטרו של ביל רעד והוא קיווה שאביו הקשיב. הוא חייב שתהיה לו המותרות לפטר את טום אחרי זה. "לך מפה," הוא אמר לבסוף. קולו רועד ומלא ברגשות.

"לא, תקשיב לי..."

"צא!" ביל צעק וקולו נישבר. הוא הסתובב, כפות ידיו הפכו לאגרופים בעוד הדמעות יורדות מטה על פניו. הוא הרגיש כמו אישה בסרט כשהיא תפסה את בעלה בוגד בה עם העוזרת וצרחה את הריאות שלה בזמן שזרקה כלי מטבח עליו. "צא מפה, לעזאזל" הוא הוסיף, רגוע קצת יותר, קולו כמעט ולא נשמע.

טום יהיה בן אדם האחרון שיעזוב אותו מאחור עם דמעות. נמאס לו מהחרא הזה.

מסתבר שטום הריח את הסכנה, וחלף על פני ביל עם ראש מורכן, ממלמל 'סליחה' לפני שיצא מהדלת.

ביל ישב על הספה, מוחץ את פניו לתוך הכרית.

 

::::::::::::::::::

 

"אין טעם,"

"אוי, אני בטוח שתמצא דרך ל-"

"הוא לא מקשיב לי. ניסיתי להסביר אבל הוא פשוט לא מקשיב. ואז הוא התחיל לעוות את כל מה שאמרתי."

גורדון חייך וטפח על כתפו של טום. "ברוך הבא לעולם שלי."

טום גיחך ללא קול. "וכן, אני מניח ששמעת שהוא העיף אותי החוצה."

"היה קשה לא לשמוע."

טום נאנח והניד בראשו. "כדאי שאני פשוט אלך, אני לא חושב שהוא הולך לשנות את דעתו לא משנה  מה אני אומר."

"פשוט תן לו להירגע," גורדון ייעץ לו, פוזל אל כיוון החדר. "ואז תלך לשם שוב ותשתיק אותו, תפוס שליטה ותכריח אותו להקשיב."

"להכריח אותו?"

"זה הדבר היחידי שאי פעם עבד עם ביל. סמוך עליי; אתה יודע כמה עיקש הוא עכשיו, הוא היה אפילו יותר גרוע כשהיה ילד בן ארבע. זה היה סיוט לנסות לגרום לו לאכול את הירקות שלו."

טום נרעד וגורדון הנהן. "כן. אז, הדבר הראשון שאתה צריך לעשות הוא להניח לו להיות לבד בחדר שלו ולתת לו לחשוב על מה שעשה."

טום נבח בצחוק. המחשבה הייתה קורעת. אבל כשהוא חשב על זה, ביל היה סוג של תקוע בגיל ארבע עדיין; עיקש, מחליף מצבי רוח במהירות וממש ילדותי לפעמים. הוא ידע שהוא התאהב בו חזק כשהבין שאפילו זה לא היה אכפת לו.  "בסדר... ואז?"

"ואז, אתה נכנס אל החדר כשאתה בטוח שהוא רגוע ומוודא שאתה מסתכל עליו ישירות לתוך העיניים, ומכריח אותו להסתכל עליך בזמן שאתה מסביר למה מה שהוא עשה לא בסדר ושזה פוגע בך כשהוא תנהג ככה."

"...אתה יודע שביל לא באמת בן ארבע, נכון?"

גורדון גיחך. "זה עובד, למרות זאת," הוא אמר עם משיכת כתפיים. "תלמד מהדגמה." הוא הלך אל טום והניח את ידיו על הכתפיים שלו, עיניו החומות שורפות את אלו שלו. טום בלע רוקו מהפלישה אל מרחבו האישי.

"טום," גורדון אמר  בקול יציב, לא ממצמץ. "אני לא אוהב את זה כשאתה צועק עליי או לא נותן לי לסיים להגיד את מה שאני רוצה לומר. ואתה לא יכול להעיף אותי עד שאני מסיים, אתה הולך להקשיב."

אפילו אם טום שגורדון לא בדיוק דיבר אליו, הוא הנהן, הייתה לו הרגשת הקלה כשגורדון חזר אחורה. "רואה? זה עובד מצוין; זה מאוד אפקטיבי על ילדים קטנים, עימות ישיר. אבל מסתבר שזה פועל על ילדים כמוכם גם."

טום הניד בראשו בשעשוע קל. "אוקי, טוב. אני יכול לנסות. אבל..."

"בלי אבל, פשוט תגיד לו מה שאמרת לי. הוא עיקש, אבל הוא יידע כשתדבר את האמת."

טום הנהן ופזל אל כיוון הסלון. "אני מרגש כל כך רע, למרות זאת. אני לא אוהב לראות אותו בוכה ככה..."

"הוא בכה?"

טום הנהן והסתכל מטה. הוא ראה את ביל בוכה בעבר, אבל זה היה בגלל משהו ממש שונה. עכשיו זו הייתה אשמתו, אשמתו שביל היה פגוע ומרגיש נבגד.

להפתעתו, גורדון טפח על כתפו וחייך. "זה אומר שהוא מאוד מחבב אותך, ילד. אני חושב שהוא עשה את זה חוק לעצמו אף פעם לא לבכות על מישהו או משהו יותר לעולם. אני מקווה שלא אכפת לך שביל מגיע עם קצת מטען ואישיות." הוא הסתכל על טום ישירות בפעם הראשונה ביום הזה. טוב, אם לא מחשיבים כשהוא רק הגיע וגורדון צעק עליו שהוא בגד בביל... למזלו הם הבהירו הכל מהר יחסית.

"ברור שלא," טום מלמל. הוא היה יכול לבנות את ביל מחדש שוב, הוא היה יכול לגרום לפחדים מילדותו, מה שהם לא היו, להיעלם. רק אם ביל ייתן לו. "אממ... למה הוא, אתה יודע, ככה?" טום שאל בשקט. הוא אף פעם לא שאל את זה את ביל לפני כן, אבל עכשיו כשגורדון לראשונה הזכיר את זה, הוא הסתקרן. מה דרדר את ביל כל כך שהוא לא היה יכול לבטוח באנשים? שלא היה יכול לבכות? שלא היה יכול לאהוב?

גורדון התכווץ קצת ולטום הייתה ההרגשה שזה היה משהו שלא רק הדאיג את ביל. האם הוא דחף את האף שלו למקום שהוא לא היה אמור להיות? אולי הוא צריך להתחרט על השאלה...

אבל גורדון פשוט נאנח והעביר את ידו בשיערו הגלי. "זו אמא שלו, לרוב. היא עזבה כשהוא היה בן עשר ולא יצרה קשר איתנו יותר. הוא היה מאוד קרוב אליה, כך שהיה לו קשה להבין למה היא עזבה, עדיין קשה לו להבין. הוא אף פעם לא היה הילד הכי פופולארי, " הוא המשיך, פוזל אל תמונה ישנה כלשהיא על הקיר מעל גרם המדרגות. "היה לו חבר אחד, חבר טוב אחד שהיה איתו כל הזמן עד גיל שש עשרה. ואז הילד עזב, פתאום ככה, לניו יורק... זה בסך הכל, השאיר אותו עם כמה בעיות התחייבות, לא ראיתי אותו קרוב אל מישהו ככה מאז." גורדון נאנח ונראה קצת מדוכדך. "בעיות הנטישה קשורות, הוא לא יכול להתמודד עם העובדה שמשאירים אותו באחור. " המבט שהסתכל על טום היה מלא בחשיבות וטום הנהן, מלא מדיי עם המידע החדש הזה כדי לעשות משהו אחר.

"יפה שהבנת." גורדון טפח על כתפו שוב. "הכי טוב שלא תגלה לו שאמרתי לך את זה, אוקיי? אני חושב שהשטח פנוי עכשיו." הוא דחף את טום אל עבר הסלון. "תזכור את מה שדיברנו עליו."

"עימות ישיר."

"עימות ישיר."

טום התנשף בכבדות כדי להכין את עצמו והשאיר את גורדון במסדרון בעודו נכנס אל הסלון. הוא לא ראה את ביל במבט ראשוני, אך כשהוא הסתכל קרוב יותר הוא ראה זרוע על מסעד הכורסא. לשנייה, תמונה של ורידים חתוכים ומרחץ דמים עלתה בראשו, אך היד נמשכה לאחור, מה שאמר שביל היה ישן או סתם שוכב שם.

הוא הלך אל עבר הספה, והסתכל מטה על ביל אשר שכב שם עם עיניו סגורות;  שבילים מהדמעות הטריות שלו עדיין נשארו כראייה על פניו החיוורות. הוא נראה יפהפייה אפילו כך, אפילו בלי כל האיפור והספריי לשיער והבגדים היקרים.

הוא לא ידע אם ביל ישן או אם העיניים שלו היו פשוט סגורות, אך הוא ישב למטה על הגב התחתון של הספה. "ביל," הוא אמר בעדינות. "אתה ער?"

הוא שמע את ביל נאנח בעייפות, והוא הרגיש רע על שהפריע לו. ביל התיישב, עם גבו אל טום. האחורה של ראשו היה זוועה, שיערו ככדור גדול של שיער מבולגן. טום עצר את עצמו מלגעת בזה. "מה לעזאזל אתה רוצה עכשיו?"

טוב, זה לא שהוא ציפה למשהו יותר מנומס. "רציתי להסביר."

"אני לא רוצה לשמוע את זה, טום."

"אני צריך שתשמע."

ביל נאנח והרכין את ראשו; הוא היה תשוש לחלוטין וריק לגמרי. "לא אכפת לי."

טום היה אוהב את זה יותר אם ביל היה צועק; עכשיו הוא פשוט נשמע עייף ופגוע. זה נתן לו תחושה הרבה יותר גרועה מאשר שהצעקות גרמו, זה גרם לו להרגיש כל כך רע שהוא הפריע לו כשזה היה נראה שהוא פשוט רצה שיעזבו אותו.

טום קפץ מטה מהחלק האחורי של הספה ועמד מול ביל, אשר הסתכל מעלה במהירות לפני שהסתכל הצידה שוב.

הוא  רכן מטה אל מול הנער השני, מנסה לעקוב אחרי העצה של גורדון של איך לדבר את השפה של ביל. "היי, היי, תסתכל עליי. אני צריך להסביר, טוב? הכל יהיה כל כך טוב אחרי שאומר מה שתכננתי."

כשביל עדיין סרב לפגוש את עיניו הוא עשה כמו גורדון; הניח יד על כל כתף שלו והטה את סנטרו מעלה, עיניהם סוף סוף נפגשות. הוא החזיק את מבטו, לא מרשה לביל להפנות את מבטו אפילו אם רצה. "אוקיי, יופי. עכשיו, תקשיב לי טוב. הקטע עם הכסף? זה היה טיפשי; לא התכוונתי לזה בכלל." הוא דיבר לאט וברור, מוודא שהנקודה שלו הובהרה. "לא, אל תגיד כלום. אתה לא יכול לדבר עד שאני מסיים."

ביל סגר את פיו, עיניו מצטמצמות קצת.

"זה נכון שאני צריך כסף, בלי שום ספק אני צריך. אבל זו לא הסיבה העיקרית שאני המורה הפרטי שלך, אוקיי? וזו בהחלט לא הסיבה שאנחנו ביחד."

הוא הרגיש את ביל רועד מתחת לידיו, והוא החזיק את כתפיו יותר הדוק, כאילו כדי להראות לו שהוא דובר אמת. "זה לא מה שאני חושב עליו תמיד," הוא אמר בעדינות, מחפש בעיניו של ביל איזה סוג של חמלה.

"זה נראה ככה," ביל מלמל בשקט, שובר את קשר העין. "אתה יכול לעזוב; יש לך את אודט," הוא ירק את שמה, "ללכת הביתה אליה. אני לא רוצה אותך כאן."

"זה לא כל מה שאני חושב עליו," טום אמר שוב, משתמש בטכניקת ההתעלמות שלו של אפילו אם זה נראה שזה מעצבן עד מוות את ביל, זה עבד באורח פלא.  "אני חושב עליך. הרבה." הוא הזיז קצוות שיער מבולגנת מאחורי אוזנו של ביל, אשר עיניו היו עדיין נעוצות מעל כתפו.  "ו...," הוא הטה את סנטרו של ביל בכיוון הנכון כדי לנעול את מבטיהם, "אני לא עם אודט, לא הייתי איתה זמן רב. זה חד צדדי, אני מבטיח."

ביל התנשם ברעד, נראה שהוא קרוע בין להאמין לו או לא. "אבל היית בדייט איתה," הוא אמר בשקט. "ביום שאנחנו... אתה יצאת איתה."

"נכון," טום הודה באנחה. "אבל זה לא היה דייט-דייט. עדיין יש לה רגשות אליי והיא רצתה לנסות שוב, אבל אני לא," הוא הוסיף במהירות כשהוא ראה את הבעת פניו של ביל. "אבל היא ידידה שלי, ואני שונא לראות אותה מאוכזבת, אני פשוט פראייר כזה..." הוא חייך חיוך צדדי, גורם לבטנו של ביל להתהפך כנגד רצונו. "אז הלכתי לקולנוע איתה, אבל אמרתי לה בבירור שזה בין ידידים ושאנחנו לעולם לא נהיה יותר מזה שוב. זה היה בימים עברו, דרך להיפרד מהעבר כדי שהיא תוכל להתגבר על זה."

ביל לא אמר כלום.

"אני נשבע, זה נכון. אני לעולם לא בגדתי בך; אפילו לא שילמתי על הכרטיס שלה. אני מצטער שהייתי טיפש מקודם. לא התכוונתי להישמע ככה."

וואו, הוא אף פעם לא עבד כל כך קשה כדי לזכות במישהו לפני כן, אבל לראות את ביל מתרכך היה שווה את זה.

"אבל היא אמרה-"

"דיברתי איתה על זה," טום אמר בקשיחות. "היא שיחקה בך. גאד, אני מצטער."

"מבטיח?" ביל לחש אז, עיניו מזוגגות. "כי אני לא יכול לעשות את זה אם אני לא יכול לבטוח בך... אם אני לא יכול-" טום השתיק אותו בנשיקה עדינה, שפתיהם נלחצות בעדינות אחת כלפי השנייה. ביל נאנח אל תוכה בערך שנייה לפני שהוא הדף את טום ממנו בכעס. "אתה לא יכול פשוט לעשות גם את זה. אתה לא יכול פשוט- אתה צריך להבטיח."

"אני מבטיח," טום אמר  ושוב הטה כלפי מעלה את סנטרו של ביל. "אני מבטיח."

ואפילו אם ביל שמע את המילים האלה לפני כן מכל כך הרבה, משהו עמוק בתוך עיני החום שקד של טום גרם לו להאמין.

 

 


 

 

אוקי, אז אני יודעת שעברו קצת יותר מחודשיים מאז שהפרק האחרון עלה, יש מיליון תירוצים אבל אני לא אתחיל לספר עליהם.

אני באמת מאוד מצטערת על זה שלקח לי (ורק לי. לא למאיה ולא לעופרי) כ"כ הרבה זמן להעלות את הפרק.

הסיבה העיקרית היא חוסר מוטיבציה. הבנתי שרובכן/כולכן מדברות על הבלוג עם עופרי ואני רוצה להבהיר משהו,

הבלוג הזה היה הרעיון שלי, ומאיה ואני פתחנו את הבלוג יחד. עופרי שמעה על הרעיון והצטרפה.

סבבה, אני מתה על עופרי (כפרלעייךנשמהנסיכהחיימשליפשלימדהימה), אבל אני מרגישה שהבלוג הפך להיות שלה במקום שלי,

וזה מוריד לי את המוטיבציה להמשיך לתרגם בידיעה שאתן בכלל לא מעריכות את העבודה שאני השקעתי בבלוג הזה, כאילו אני בכלל לא קיימת.

אתן רוצות לדעת מתי הפרק יעלה? דרכי. אתן רוצות לשאול/לבקש/להגיד/להתלונן? דרכי.

הפייסבוק שלי נמצא ברשימות במיוחד בשביל זה, אתן לא צריכות להתבייש לשלוח לי משהו כי אני מבטיחה שאני אענה לכן,

ואעזור הכי טוב שאני יכולה.

 

הפרק הבא יעלה שבוע הבא, אז תשארו מעודכנות.

 

 

שיהיה המשך שבוע טוב, גאיה :)

 

נכתב על ידי twincest hotel , 15/10/2012 21:16  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



1,651
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , פאנפיקים , מועדוני מעריצים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtwincest hotel אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על twincest hotel ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ