לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Trainspotting



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2019    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2019

טוונטי פור סאבן


אני כותבת את כל זה פה רק בגלל שאין לי איפה, אני לא רוצה לספר לאף אחד מהקרובים אליי ולמען האמת, יודעת שאף אחד פה לא מכיר אותי ולאף אחד גם לא אכפת או נכנס לקרוא פה. אז הפורקן הזה מרגיש לי בנוח.

 

אני בחודש השלישי לדיאטה. וואלה, ירדתי עד כה 24 קילו. מרשים אף מאוד מפי אנשים מהסביבה שלי, כל אחד מתפעל, שואל איך אני מסוגלת כבר שלושה חודשים לא לגעת בגלוטן, סוכר ועוד להתאמן כל יום. אז אני מחייכת ומהנהנת כי מה עונים על זה חוץ מ"לא יודעת". אמא נפעמת כל פעם שרואה אותך ואפילו שמה לב לעוד צד בגוף שלך שקטן בכל פעם שאת רואה אותה. 

אבל אני מסתכלת במראה ורואה את הכל אותו הדבר. רואה את עצמי שמנה. ענקית. עצומה. כמו הבחורות האלה בתכנית ההיא ששוקלות 200-300 קילו ולא מצליחות לקום מהמיטה כדי להתקלח. ככה אני מרגישה. למרות שאני קמה, הולכת לעבודה, מתאמנת, יוצאת, עושה הכל כרגיל. אז למה כשאני מסתכלת במראה לפני השינה, עם תחתונים רק לגופי וגופייה דקה, אני מרגישה כמו האדם הגדול ביקום? הירכיים עצומות והבטן רוטטת, הכל מכוער ומגעיל. מהפנים שלי כבר פרשתי שיהיו יפות, בשלב מסוים פשוט הגעתי להבנה שיפה אני לא ובסדר, יש כאלה שלא יפים. אני לא מהבחורות היפות שכל סנטימטר בפנים שלהן נראה כאילו צויר על ידי צייר מחונן.

גם מבעד לכל זה, אני משקרת.

אני לא משקרת לגבי האימונים ולא לגבי הירידה במשקל, גם לגבי זה שאני לא נוגעת כבר בלחם ולא שמתי אפילו סוכר פעם אחת בקפה שלי במשך כל התקופה הזאת. 

האמת היא שאני אובססיבית ולא נותנת לעצמי להכניס משהו אחד לפה מבלי לבדוק אודותיו במשך מאתיים פעם וכשאני כן מכניסה, אני מקיאה. 

פעם הייתי מקיאה מדי פעם, כזה פעם בכמה חודשים אחרי ארוחה כבדה ומרגישה כאילו זה בסדר, כי זה רק פעם אחת. מה כבר יקרה? 

אבל בחודשים האחרונים, הדבר הראשון שאני עושה אחרי האוכל, זה ללכת לשירותים. בדרך כלל אני לא אוכלת בעבודה אך בפעמים שכן, שמתי לב שגם אזרתי אומץ ללכת ולעשות את זה בשירותים של המשרד. אפילו פעם אחת הלכתי באמצע הארוחה עם חברה, פשוט לא יכולתי לשאת את המחשבה על הקלוריות האלו צפות לי בגוף. לא יכולתי. כל דבר הוא משמין, כל דבר הוא סכנה, כל דבר הוא לעלות חזרה את ה24 קילו האלה שאני נלחמת עליהם כבר חודשים. ויש לי עוד חודשים קדימה, כדי להוריד עוד. כי אני לא משתפרת, אני עדיין אותו הדבר, אולי בהמשך אני אצליח לראות את השינוי שאני כל כך מייחלת לו. להעיף מהראש את האימג' שלי בכיתה ו', כהילדה הכי מכוערת, הכי שמנה בכיתה, זו שאף אחד לא רוצה לחלוק עימה את שרשרת החצי לב הכה נחשקת, זו שהייתה תמיד מוקפת בחברים ומצחיקה את כולם אך זו שאף פעם אף אחד לא באמת רצה, גם אפילו בפאפי לאב מטופשת של הגיל הזה. אני רוצה לנצח את מי שאני כל החיים שלי, את כל הסטריאוטיפים שהדביקו עליי וייחסו לי. אני רוצה לנקות את העבר שלי לחלוטין. להעביר מטלית על כל הזכרונות הנוראיים והטראומות בבית הספר, ביציאות עם חברים, בימים שהייתי מבטלת יציאה כי לא מצאתי מכנס שעולה עליי או כי החולצה היחידה שנראתה יחסית טוב, נהרסה בכביסה. אפילו היו ימים שלא הייתי יוצאת כי הרגשתי רע מכל המחשבות שיהיו לאנשים מסביבי בבר, במסיבה, מה הבחורה המכוערת והשמנה הזו עושה בחוץ? צריך לכלוא אותה איפשהו, שתפסיק לאכול.

אז אני מייצרת מסך עשן מולי, כולם חושבים שאני אוכלת ולא מקיאה, כולם חושבים שאני מרוצה מהירידה במשקל, אבל אני לא מרגישה שזז משהו בכלל. כולם בטוחים שאני מיד חוזרת אבל אני בעצם דוחפת אצבעות לגרון מעל האסלה ואחר כך מתייסרת על כאבי הגרון. כולם פשוט לא יודעים. אני לא רוצה שהם ידעו. יש מספיק אנשים שכביכול דואגים לי ושואלים אותי איך הולך ואם אני אוכלת מספיק וכאילו אני לא מתמודדת כבר מגיל 7 בערך עם הפרעות אכילה. כל החיים שלי אני בסרט הזה ועכשיו פתאום כשיש שינוי, כולם דואגים ושואלים. אבל אני יודעת שאף אחד לא יודע, אף אחד לא מרגיש, אני מעלה הצגה מושלמת ומשתחווה אפילו בסוף.

אבל אחר כך מאחורי הקלעים, אני בוכה ובוכה ובוכה ומרגישה כל כך לבד ואבודה. אני מבולבלת מעצמי, אני שומעת את הקול הפנימי שלי מדבר בקול ההיגיון אבל אז הקול השני עונה בקול חזק יותר ומזכיר לי שאני אשאר הלוזרית השמנה שתמיד הייתי אם אני אתחיל לאכול. הכל כואב, הכל מתסכל, הכל שבור. 

אני מרגישה שאני מתפוררת.

עוד מעט אלך להתאמן, כי היה לי בינג' היום והקאתי אך חוששת שלא את הכל. מתה מפחד שלא את הכל. מתה מפחד להתעורר מחר ולעלות על המשקל ולראות שעליתי. אני בחרדה תמידית של מה יהיה מחר, מה יהיה עוד שבוע, מה יהיה עוד חודשיים. מתי יהיה לי טוב, מתי יהיה לי את הגוף שחלמתי עליו כל חיי, מתי אוכל ללבוש את כל הבגדים שתמיד רציתי ולא את התלבושת האחידה שאני דובקת בה כבר כל חיי בערך. 

מתי אוכל להפסיק לפחד?

נכתב על ידי , 17/8/2019 21:29  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Le fuck up ב-20/8/2019 09:43



12,961
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , יצירתיות , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLe fuck up אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Le fuck up ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ