את מסתכלת לו בעיניים הירוקות הגדולות האלה, שכדי לראות את צריכה להרים את הראש חזק חזק למעלה. פתאום, כל העולם עומד מלכת ושום דבר לא משנה יותר, שום דבר לא חשוב. הראש שלך צועק "טיפשה, את לא נותנת לעצמך להשתחרר. את חייבת להפסיק לדבר ולהפגש איתו." אבל הלב שלך יודע שזה הדבר היחידי שבאמת מחזיק אותך, להסתכל לו בעיניים ולראות את החיוך היפה הזה שלו. כשאתם נפגשים הוא צועק לך "אוי קטנה" ומחבק אותך חיבוק מוחץ שעוצר לך את הנשימה וגורם ללב לדהור. אז במשך כל אותו המפגש אתם מדברים מדי פעם, בזמן שהוא לא לידך את מביטה בו מהצד ומתפללת שיום אחד הוא יהיה שלך. את מסתכלת בו, רואה כמה הוא מאושר עם הבחורה שלו והלב שלך נצבט, נשבר לרסיסים והנשמה שלך דועכת. כואב לך כל כך שאת לא יכולה להסב לו אושר כמו שהיא מסבה לו, שאת לא יכולה להיות במקומה ושבחיים לא תיהי שלו. אבל הדבר הכואב ביותר הוא להתסכל בבחור שנחשב הבן זוג שלך ולחשוב כמה יכאב לו אם הוא ידע שזה מה שאת חושבת כרגע.
את מנסה לשכוח, באמת שאת משתדלת. כבר 8 חודשים שאת מנסה אבל שום דבר לא עוזר. זה לא נעלם. כנראה שנגזר עליך להיות מאוהבת לנצח בבחור היחיד שלא יוכל להחזיר לך אהבה. כולם נופלים לרגלייך חוץ ממנו ואת לא תוכלי לאהוב אף אחד חוץ ממנו. בחיים לא תהי מאושרת עם בחור אחר ואת יודעת את זה.
עכשיו את יושבת בוכה בחדר, מחבקת את הרגליים ומתנוענעת. מנסה להרגיע את עצמך ללא הצלחה. גם ההופעה של לירן דנינו לא עזרה לך, במיוחד כי הם דומים כל כך. רע לך ואת לא יכולה לספר את זה לאף אחד.
ערב עצמאות איתו היה מדהים איתו, נהניתי מכל רגע והרגשתי קרובה אליו כמו שאף פעם לא הרגשתי איתו. הוא גרם לי פרפרים בבטן כשרקדנו בהופעה של היהודים, בדיוק כשהתחיל השיר שלי "אצלך בעולם", הוא גרם לי לחייך. אני מפתחת רגשות, אבל כנראה שזה קורה לאט מדי יחסית אליו. היום עשינו על האש וגם הוא היה, הכיר את החברים הקרובים וכולם הסכימו פה אחד שהוא מדהים. אחרי שחזרנו דיברנו והוא שאל אם הכל בסדר, חשב שקרה משהו, שהוא עשה משהו. הסברתי לו שככה אני, מרוחקת וקרה לבני הזוג שלי. אני באמת כזו מאז שהתאהבתי בתומר לפני כמעט שנתיים. לא משנה עם מי הייתי, לא יכלתי לתת לו מספיק חום. כאילו החום הזה נשמר לתומר במיוחד, כאילו אני חוסמת את עצמי אולי בגלל הפגיעות מהעבר. אני מרגישה משהו לירון, אבל זו לא אהבה. הוא כבר הספיק להתאהב בי כמו שקורה לי עם כולם. מתאהבים בי מהר ונפגעים אחרי שהם מגלים כמה אני כלבה. אמרתי לירון חצי מהאמת, אי אפשר להגיד לבן הזוג שלך שאת מאוהבת במישהו ובגלל זה את לא יכולה לתת לו 100 אחוז מקום מהלב שלך. הוא מושלם מדי, אולי אפילו טוב מדי בשבילי. לא מגיע לי מישהו כמוהו ולו לא מגיע להפגע או להתאהב במישהי כמוני, רעה, קרה שחצי מהלב שלה שייך למישהו אחר.
כואב לי, קשה לי וזה בלתי אפשרי להתגבר לגמרי ובמוקדם או מאוחר הוא יגלה את זה.. ואסור שזה יקרה.
אני לא מבינה למה, אבל בכל פעם שיש לי בחור אתה חייב להזכיר לי ש"אם המצב היה אחרת היה יכול להיות בנינו משהו" ש"היית יוצא איתי" וש"אני מדהימה בעינייך". אך ברגע שאני מסיימת את הקשר בגלל שאני טיפשה מכדי להאמין לפנטזיה ילדותית שאומרת שאולי הפעם זה יהיה שונה ונהיה ביחד, אתה מדבר איתי על בחורה. אתה איתה יותר מחצי שנה, היא מושלמת, היא מדהימה. אני זוכרת שחיפשתי סיבות לשנוא אותה ופשוט לא מצאתי. אז החלטתי לוותר לפני חצי שנה, הרי אם אתה מאושר למה שאני אפריע? למה שאני אשב בצד כידידה טובה שלך, אשמע אותך מדבר עליה ואסבול? ניסיתי להמשיך הלאה, המשכנו לדבר ולאט לאט הרגשות התחילו להיעלם. מאז הכרתי הרבה בחורים, כמו שכתבתי בבלוג היו שני בחורים מרכזיים ב10 החודשים האלה. שניהם הזכירו לי אותך כל כך. אחד במראה, אחד באופי, אבל עם שניהם זה לא הסתדר בסוף.
אחר כך הכרתי את ירון, שאתה הולך לפגוש מחר עם עוד כמה חברים. לפעמים אני מרגישה שאני מנסה להפוך אותו לדומה לך, למרות שהוא מושלם בדרכו שלו כפי שהוא. היית חייב לעשות לי את זה נכון? לשמוע שטוב לי איתו ואז לערער לי את הבטחון ברגע שאמרת יותר משלוש פעמים ב10 דקות שהיית יוצא. כאילו בכל פעם שאתה מרגיש שאני שוכחת ממך, אתה חוזר להזכיר לי מה אהבתי בך כל כך. אני זוכרת שבכל מפגש שלנו הייתי מסתכלת בך ומתפעלת כאילו אני רוצה את היצור המושלם ביותר עלי אדמות, כמו טיפשה מאוהבת.
אני מרגישה בוגדת, אתה יודע? אני מרגישה רעה ואני שונאת אותך כל כך בגלל לא יכול להיעלם לי מהחיים. אולי בגלל שאני לא רוצה שתיעלם. אתה שם כל הזמן, בלב, בראש, בחלומות. אתה התשוקה הכי גדולה שלי, הפנטזיה הכי סוערת, החלום הכי רטוב, הרצון הכי לא ממומש.
אתה הבחור שאני לא יכולה להפסיק לרצות במשך כמעט שנתיים וגם הפסיכולוגית שלי אמרה לי שזה כבר מוגזם, במיוחד כי אף פעם לא היה בנינו משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lo lee ta
