במשך כמה ימים אני בוהה בדף וירטואלי ריק תחת הכותרת הזו ולא מצליחה לכתוב. בחיים לא חשבתי שאי פעם אני אפתח משהו כלפי ילד מהכיתה שלי, בעיקר בגלל שאני רואה אותו כמעט כל יום וזה בלתי נסבל. בעקרון, אתה בכללי בלתי נסבל, גם אם אני רואה אותך רק ל-5 דקות בודדות. אני מרגישה כאילו כל יום לפני שאתה הולך לישון אתה חושב על דרכים חדשות ויצירתיות להוציא אותי לגמרי משיווי משקל. זה התחיל כבר לפני כמה חודשים, קרבים קטנים בנינו בשיעורי של"ח אתה זורק מחקים, אני מחזירה עד שאני מקבלת עצבים וצועקת עליך. בסופו של דבר תמיד אני זו שעפה מהכיתה ואתה צוחק ומחייך את החיוך הכל כך טרולי שלך. אי אפשר לתאר כמה שנאתי אותך בהתחלה, בכל פעם שהייתי רואה אותך הייתי מתרגזת. אח"כ התחלתי לאהוב את זה, את הילדותיות הטיפשית שלך, ההתחכמויות והעובדה שלמרות שבשיעורים או שאתה ישן או שאתה מציק לי אתה יודע הכל. התרגלתי לטקס הקבוע שלנו: אתה מגיע לכיתה באיחור, מתיישב בדיוק מאחורי, מנסה לכפכף אותי- אני מחזירה לך ומתעצבנת, אתה מעצבן אותי בלי סוף אז אני מדגדגת אותך וככה זה נגמר. אני אוהבת לשיר לך את השיר "בני ילד רע" ואתה רוצה להחזיר אבל בגלל שאין אף שיר עם השם שלי אתה מעוות שירים ומוסיף את השם שלי. מה שתמיד מצחיק אותי. התחלתי לחבב אותך, לצחוק מהירידות שלך ולהחזיר לך באותה ציניות ששנינו כל כך אוהבים. יש בי משהו חולני, אני תמיד נדלקת על הבחורים המוזרים, החולניים והמציקים. כאילו אני מחפשת דווקא את האנשים שהכי מרגיזים אותי בעולם.
יום לפני פורים אמרת לי "דידי אני יכול לתת לך חיבוק?" למה ניראה לך שאני אפול בפח הטיפשי הזה?" עניתי בקול די מתנשא ואתה רק אמרת "לא אני רציני, אני באמת רוצה לחבק אותך?" "בן. למה?!" אמרתי בהפתעה גמורה "כי אני לא אראה אותך עד לטיול השנתי שזה בדיוק עוד שבוע" אז חיבקתי אותך. האמת היא, שדי התגעגעתי אליך בשבוע הזה. ביום האחרון של הטיול השנתי בדרך הביתה רציתי לישון על מישהו, לא היה לי על מי כי כולם כמעט כבר נרדמו אז באתי לידך. בהתחלה שמענו שירים, הנחתי עליך את הראש ועשית לי קיצי. הרגשתי תחושת אינטימיות איתך, מה שאף פעם לא קרה לי קודם. עכשיו, שבועיים אחרי אני פוגשת אותך ברחוב כשאני בדיוק באה להכנס הביתה ומגלה שאתה שכן שלי. אתה צוחק עלי בגלל שאפילו לכתף שלך אני לא מגיעה, אני צוחקת עליך בגלל שאתה שרוך. כל היום אנחנו אומרים רק כמה אנחנו נגעלים אחד מהשניה. עד לפני יומיים הייתי בטוחה שאתה רוצה אותי, עכשיו אני מבינה שדמיינתי הכל כי יש לך מישהי אחרת.
פתאום אני מבינה שמתחילה לפתח אליך משהו ואני לא רוצה את זה. אתה הילד הדביל והמעצבן מהכיתה שלי, אז למה?! שונאת אותך ילד מציק שאני אוהבת.
אני מתחילה לפתח כעס כל כך גדול כלפיך. אני רוצה לראות אותך, לזרוק עליך אבן ולצרוח "למה לעזאזל אתה נעלם?" אתה חייב לי הסברים אבל זה ברור שלעולם לא תתן אותם. חוץ מזה, אין לי את האומץ אפילו לדרוש את ההסברים האלו ממך. בלבלת אותי לגמרי. אני שונאת אותך על מי אני עובדת? אני חולה לך על התחת
שתקח אותי לאכול גלידה וכשאני אספר לך כמה אני שונאת את זה, תחייך במבוכה ותתן לי לשתות קפה במקום. שנלך יד ביד כמו הזוגות הדביקים האלה שכולם רוצים להיות כמוהם. להפגש עם החברים שלך ולגלות שאתה לא משנה את היחס שלך כלפי לידם או ליד החברים שלי. להרגיש את המבוכה הזו בפעם הראשונה שאני אכיר את הוריך ואח"כ אכנס ללחץ מהפחד שהם לא יאהבו אותי. שנצפה בשקיעה ביחד ותחייך אלי את החיוך הכובש הזה שמטריף אותי ורודף אותי בלילות. שתתן לי להניח את ראשי עליך ולהסניף את הריח הממכר הזה שלך. לנשק אותך, לחבק אותך, לגעת בך, לרפרף עם השפתיים על כל מקום בגופך עד שתרעד כולך ותשתגע ממני. להרדם בזרועותייך ולהרגיש הכי בטוחה בעולם כשאני איתך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lo lee ta