אתמול יצא לי להביט בהרבה בנות מהשכבה שמתחתיי באיזו יציאה מאורגנת שהייתה לנו.
שמתי לב למכנה משותף אחד שהופיע כמעט אצל כולן- רזון. רזון קיצוני שלדעתי זה יפה [סליחה אם אני מעודדת פה אנורקסיות].
אחר כך הבטתי בעצמי, קימורים, שומנים, נזכרת במלחמות עם הג'ינסים מידה 34 שפעם נכנסתי אליהם בקלות, בעצמות בריח שבלטו, בחזה הקטן, בעובדה שכולם אמרו רק כמה שאני רזה ויפה.
פתאום אני מוצאת את עצמי שוקלת 54 בגובה 1.54, מידה 36 וגם זה לא הכי רופף. נכון שזה לא עודף משקל, אבל זה נראה ככה.
אחרי כל כך הרבה זמן שאני מנסה להרזות [ספורט, דיאטות, תה טיבטי] אני לא מצליחה והרי ברור שאני לא אקיא או ארעיב את עצמי.
לא בגלל שאני לא רוצה, אלא פשוט בגלל שאין לי את הכוח הנפשי לזה ואני לא רוצה להתאשפז באיזו מחלקה סגורה.
אני רוצה להיות רזה כמוהן, רוצה שהעצמות בכתפיים, בגב, במותניים וברגליים יבלטו.
אני רוצה שג'ינס מידה 34 יהיה ענקי עלי ואני אשחה בו, אני רוצה להיות רזה כל כך עד שיפחדו ממני.
רק ככה אני ארגיש באמת טוב עם עצמי. בלי חדודים, בלי יריכיים מלאות, בלי תחת או חזה גדול. לא צריך להסתיר שום דבר,
לא צריך לפחד שיראו משהו שלא צריך לראות.
הבטחון העצמי שלי ירד לאפס כשהבטתי בהן, מדמיינת אותן יפות בבגד ים ואותי שמנה ומכוערת אפילו אם אשים שק על עצמי.
אני שונאת את עצמי ושונאת להסתכל על עצמי.
כשחזרתי ישבתי במקלחת, מדברת בטלפון עם החבר הכי טוב ובוכה. מנתקת את השיחה, ממשיכה לבכות ולבכות עד שנרדמתי.
למה אני חייבת להיות נמוכה כל כך, למה אני חייבת להיות שמנה כל כך? למה אני צריכה להיות מכוערת?
למה דווקא אני מכולן? כואב לי הלב כבר. אי אפשר לחיות עם שנאה עצמית כזו גדולה.
למה מודל היופי חייב להיות כל כך צנום? למה אישה מלאה לא יכולה להחשב יפה או סקסית?
חשוב לי שיחשבו שאני יפה, מושכת. חשוב לי אבל זה לא קורה ואני מבינה למה.
אני מכוערת, מתוסבכת ושמנה ואף גבר לא ירצה בחורה כמוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lo lee ta