לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אם לא אז אז לא אם


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2019

מבאס לשלוח הודעה למישהו מפעם ולגלות שהוא יוצא עם מישהי


תמיד יש את השלב הזה, לקראת הסוף, שאני מביעה רצון שזה לא יהיה הסוף אבל הבחור לא מוכן לקחת דברים צעד אחד קדימה, כי הוא חושב שזה לא מה שהוא רוצה. ואני תמיד יודעת שיגיע הרגע שבו אני אתגעגע ולא אוכל לממש, ושזו תהיה הסיבה. פעם הייתי מאמינה כשהיו אומרים שפשוט לא מוכנים למחוייבות. בפעמים האחרונות כבר ידעתי, שהם פשוט לא מוכנים למחוייבות איתי.

אז זה קרה שוב. קצת לפני שזה נגמר, לפני כמה חודשים, שאלתי את עצמי איך ארגיש כשזה יקרה. זאת השאלה שהתחלתי לשאול את עצמי כשהתחלתי להבין איך הדברים עובדים באמת. אמרתי לעצמי, שאם אמצא מישהו שהמחשבה הזאת לגביו תרסק אותי, אדרוש ממנו יותר. עכשיו אני חושבת שאולי משם אני צריכה להתחיל, להכניס אותו למצב תודעתי של מסלול לזוגיות, ולטפל בדקויות אחר כך. אני חושבת, שהייתי תמימה כשחשבתי שעם הבחור הנכון זה פשוט יעבוד. האמון שלי במין הזכרי פחת דרסטית והמחשבה שמלווה אותי עכשיו היא שבנים הם טיפשים. זה כמובן לא נכון, אבל אולי זה קצת נכון, בתחומים מסויימים. למשל, הם חושבים שהם יודעים מה הם רוצים, אבל ניתן לגרום להם לחשוב אחרת ובדיעבד הם יבינו שצדקת. הדפוס שמלווה אותי כבר לא יכול להיות צירוף מקרים.

בתחילת השנה נתקלתי בפט, שסיפר שלמרות שזה לא עבד בינינו, גרמתי לו להבין שקשר יכול להיות במהותו קליל וכיף. זמן קצר אחר כך הוא נכנס לזוגיות. אולי זה מה שאני עושה, מראה להם בדיוק מספיק כדי להבין שהם רוצים בדיוק את זה אבל עם מישהי אחרת.

זה מרגיש כמו אגרוף בבטן. עכשיו כשהעור התעבה והחושים התקהו זה כואב פחות, אבל עדיין מורגש. יש נחמה בידיעה שבעוד כמה חודשים, או שנה, כשדרכיהם ייפרדו, אקבל ממנו הודעה. יש בי משהו שקצת אוהב להיות "הבחורה הזאת", תמיד נגישה ואף פעם לא כבולה. ויש גם את הקול הבלתי נמנע ששואל למה.

הבנתי את הטעות שלי. או כמה מהטעויות שלי. הראשונה, היא המחשבה על העתיד, "ההמשך", מוקדם מידי. אני מבינה את זה כל פעם כשאני מסתכלת על המקרה בדיעבד. ההצהרה שאני לא מעוניינת במערכת יחסים קלאסית עושה לי נזק. הדאגה מפגיעה באחר מתועדפת אצלי גבוה יותר מהדאגה שאפגע בעצמי.

לא היה לי משהו מרגש כבר הרבה זמן. מאז התקרית בקיץ. עם איתי התרגשתי קצת כשזה קרה לפני חודשיים בערך, אחרי הבילד אפ של מעל שנה. אבל ההתרגשות הוחלפה במיאוס כל כך מהר, שלא הספקתי להנות ממנה במלואה. למרות הכלי המרשים והרטיבות המיידית כשהוא נוגע בי. הקושי שלי עם האופי שלו והביצועים הבינוניים במיטה התעלו על הזרמים שאני מקבלת כשהוא נוגע בי בלילה ומצאתי את עצמי מתחילה להתחמק ממנו הרבה יותר מהר משציפיתי.

הטעות השנייה היא ההימנעות ממשחקים. עכשיו אני מבינה שזה הכרחי ושאני לא בכושר. אולי הספר שאני קוראת עכשיו מעצים בי את התחושות האלה, אבל הבנתי שאנשים רוצים שיתמרנו אותם. אם עושים את זה נכון ובמידה. אולי זו מחשבה קצת סוציומתית, או מילהאחרתמתית, אבל היא מרגישה נכונה. בעולם שמורכב מיותר מידי החלטות, אנשים רוצים שחלק מההחלטות יתקבלו בשבילם, גם אם הם לא מודים בזה.

אולי הגיע הזמן לגלח איברים וללבוש שמלה ולהתחיל להתאמן במשחקים. נתתי מספיק הזדמנויות לדרך השנייה בשביל להבין שהיא לא עובדת.

נכתב על ידי פירסט , 12/4/2019 21:01  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  פירסט

מין: נקבה




25,843

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפירסט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פירסט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ