לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אם לא אז אז לא אם


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2018

איך כותבים?


הרבה טיוטות עברו ב...חלון הטיוטות? מאז הפעם האחרונה שכתבתי. עברתי רכבת הרים ובכל פעם שניסיתי לכתוב הכל יצא עקום. ובכל פעם נערמו עוד חוויות וטלטלות ומחשבות ומסקנות ואיך לעזאזל כותבים על הכל?

אולי כשהרגשות יירגעו ואסתכל על הכל בדיעבד מנקודת מבט אובייקטיבית זה ייצא נכון.

אולי אני פשוט צריכה לשבור את מחסום הפרסום, להוריד את הוי מ"שמור קטע כטיוטה" ללחוץ על שמור ולזכור שגם ככה במובני אוכלוסייה אינטרנטית מספר הכניסות לפה שואף לאפס והחשיבות של הפרסום נמוכה בהרבה ממה שנהייתה בראש שלי. לא כל קטע חייב להיות טוב. אפשר סתם לכתוב מילים וזה גם בסדר.

מילים.

אכתוב על עכשיו. יש ימים יותר טובים וימים פחות. אני במוד "החזקת מעמד בקושי" כשהמטרה היא לא להתאבד ולהמשיך להיות פעילה. אני מצליחה להיות פעילה, העובדה שאני חסרת מנוחה עוזרת. חוץ מלשינה. לשינה הגם-ככה-פחית (פח+סיומת נקבה) שלי היא לא עוזרת בכלל.

אני עושה את הצעדים. זאת לא הפעם הראשונה, אנחנו כבר לא ילדות ויודעות מה המציאות ושצריך להתמודד איתה. אני לא באמת מאמינה שאתאבד. ואני לא רוצה לשקוע ולהיעלם, כי מתישהו אצטרך לצאת מזה ואני לא רוצה רשימת משימות מפלצתית ופערים גדולים מידי עם השלכות להתמודד איתם כשיגיע הרגע. אני מקפידה למלא את הלו"ז שלי, לפעמים עד כדי פיצוץ. כשאני לבד בבית הכל עולה, בדרך כלל בליווי בכי בלתי נשלט וקוצר נשימה. ויש את הרגעים האלה, שערפל סמיך כמעט-מוצק מכסה אותי מכל הכיוונים ומשתלט עליי השד. עוזר לי לחשוב עליו בתור שד, מנותק ממני. (זה לא אני זה לא אני זה לא אני). בבת אחת הכל נהיה (שוב) יותר מידי והוא לוחש לי, זה לא באמת ישתנה אף פעם, אנחנו נבלה את הרוב המוחלט של החיים שלנו במאבק או בדיכאון, כלואות בתוך הלופ האינסופי הזה שייגמר (blissfully) כשנמות. ולמה לחכות, למה להמשיך לסבול ככה. ואז הוא רוצה לחשוב ברצינות על איך נתלה את עצמנו, איפה נעשה את זה ומי יהיה הכי פחות גרוע שימצא אותנו, מדמיין בשקיקה את הרגע הזה עם הראש בתוך החבל ואת התחושה המתוקה שזה עוד רגע נגמר לתמיד...זה הרגע שבו אני חושבת, להתקשר למישהו, אני חייבת להתקשר למישהו.

אבל למי להתקשר?

אני לא מסתירה את המצב שלי, לא מפרטת אבל כששואלים מה שלומי אני אומרת שכרגע לא משהו. ואנשים נחמדים, הרבה מציעים עזרה, "אם את רוצה לדבר את תמיד מוזמנת להתקשר" וכו'. יש כאלו שאני שוקלת לרגע לפני שאני מבינה שזה לא באמת יעזור. שאני כבר יודעת מה יגידו ויודעת שזה לא עוזר. אנחנו כבר לא ילדות. בעבר זה רק עשה יותר נזק, ואני לא צריכה עוד שריפות לכבות.

אני נעזרת בחברים הקרובים אבל מגבילה את עצמי מאוד. יחסי מטפל-מטופל עם חבר זה לא בריא ובדרך כלל מוביל לפירוק קשר. ואני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותם.

אנשים זרים, אלו שבאמת רוצים לעזור ולא מציעים מתוך סקרנות או חטטנות (או גרוע יותר), לא מבינים והנסיונות להסביר מתישים אותי. אפילו אני לא מבינה בתקופות שאני לא בתוך זה. וכל הסיטואציה מורכבת, זאת לא הפעם הראשונה או השנייה או ... הn . כל תקופה כזאת מוסיפה מטען לבאות אחריה.

לפעמים אני מתקשרת לאמא. היא עוזרת. בשאר הפעמים אני מעבירה את זה לבד, איכשהו. נרגעת מספיק בשביל להמשיך ליום הבא, בקושי.

יצאתי לחפש "עזרה מקצועית". פלסטר, או אולי תחבושת, לפחות לעצור את הדימום באופן זמני. זה בתהליכים. בהמשך יגיע אבחון דיאגנוסטי. קטע שאף פעם לא עשיתי כזה דבר, עם כל השנים האלו אצל פסיכולוגים. האבחון הראשוני לא הפתיע אותי יותר מידי, כל השיט הרגיל. הוחמאתי מזה שיצאתי "לא ברורה מגדרית" במבחן הממוחשב. שאלתי את הפסיכולוגית מה זה אומר והיא אמרה שאני לא אישה במובן הטיפוסי ולא ממש גבר. לקחתי מזה שאני מיוחדת.

 

 

טוב, שמור, בלי הוי על שמור קטע כטיוטה.

נתראה בצד השני.

נכתב על ידי פירסט , 3/11/2018 22:45  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  פירסט

מין: נקבה




25,947

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפירסט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פירסט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ