לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אם לא אז אז לא אם


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2018

time limbo


 

בשביל אדם כמוני רשתות חברתיות הן השטן. אתמול בלילה כשישבנו אצל הבנים וישבתי שם על הספה בוהה בטלפון ששוכב הפוך על השולחן התחלתי לחוש תיעוב וגועל כלפיו, הגוש האלקטרוני הזה שגורם לכל כך הרבה מועקה אצלי אבל במקביל אני כבר בקושי נפרדת ממנו. כמה אני חולמת על לחזור לנוקיה הישנה והטובה, טלפון שמתקשרים ממנו ולפעמים הוא מתקשר אלייך ומידי פעם את מקבלת הודעה ממישהו שאוהב אותך מספיק בשביל לשלוח סמסים כמו אמא וזהו. בלי תמונות ואפליקציות ששומרות מידע שפתאום אני מתקשה להיפרד ממנו, בלי כל המטען הזה שאני סוחבת איתי עכשיו לכל מקום. הווצאפ הזה, הרשת החברתית המודרנית האחרונה שלי, כל כך מעיק עליי שהוא התחיל להיכנס לי בקביעות לחלומות.

 

הייתה תקופה עם חלום קבוע שבו אני אורזת תיק. ותמיד התיק גדול מידי וכבד מידי ואני אף פעם לא מצליחה לסיים לארוז, תמיד יש עוד משהו להכניס והזמן עובר ואני נהיית מתוסכלת ולא מבינה מה יש לי לארוז כל כך הרבה? למה אני צריכה כל כך הרבה חפצים? ואני מסתובבת עם התיק הזה ובכל מקום שבו אני עוצרת ופורקת, אני שולפת דברים הזויים ממנו ולא מבינה, למה לקחתי אותם מלכתחילה? למה אני עדיין לא מסוגלת להיפרד מהם? למה אני מסתובבת עם כל כך הרבה מטען מיותר?

אחרי עשרות פעמים שחלמתי ווריאציות של החלום הזה סיפרתי עליו למישהו, ובשנייה שאמרתי את המשפט האחרון זה נפל עליי. המטען.

 

 



 

סיטואציות חברתיות מקשות עליי כי כשאני שותקת אני חושבת שאני צריכה לדבר וכשאני מדברת חושבת שהיה עדיף שאשתוק.

 

מותר להפסיק לדבר בלי להיות מוזרה?

 

תמיד רציתי להיות לא-מוזרה וניתחתי התנהגויות של אנשים סביבי לפרטי פרטים כדי שאוכל לחקות אותם ולהיות לא-מוזרה כמותם.

 

נמאס לי, אני מותשת מלחשוב מה הדבר הנורמלי להגיד, איך להיות עצמי אבל לא מנה גדולה מידי של זה. להיות כנה אבל לא לפגוע. להשתמש בדיוק במילה הנכונה בדיוק בזמן המתאים. זה לא משנה, אני כל הזמן חוזרת ואומרת, זה לא משנה! עזבי את זה! אלו רק הסרטים שאת אוכלת וזה לא אמיתי, לאף אחד לא אכפת, זה רק סרט זה סרט זה סרט.

 

מוח לא מסכים.

 

 



 

 

לפעמים אני הולכת ברחוב ואני בלתי נראית וזה מדכא אותי. אבל כשמסתכלים עליי אני רק רוצה שיפסיקו.

 

 

ולפעמים ללכת ברחוב זה כל מה שאני צריכה, להרגיש את האוויר על העור ולנשום אוויר לא-מזגני. אז אתמול מצאתי את עצמי הולכת לשר שמתגוררת זמנית עם הבנים הלוך ושוב והלוך ושוב ובשביל לא לערב מועקה עם ההליכה המצאנו משחק חדש. המטרה: להסתכל כמה שיותר מהזמן למעלה, כלומר לא על הרצפה, אבל בלי ליצור קשר עין עם עוברי האורח. בכל קשר עין את מאבדת חיים.

סיקרן אותי המשחק, כי הוא גרם לי להבין כמה אני נמשכת לדבר הזה שאני שונאת. בכל פעם שחלף אדם ברדיוס של כ50 מטר מיהרתי להשפיל את עיניי כדי לא לאבד חיים. אבל ככל שהאדם היה קרוב יותר, וכך גדל הסיכוי שהוא מסתכל לעברי, ההתנגדות להרמת המבט הייתה קשה יותר.

איבדתי כמה חיימים.

האם זאת פשוט הייתה המשיכה הטבעית לכל דבר שמוגדר אסור? או שמא בתוכי אני מעוניינת בקשרי עין, צמאה לאנשים שיסתכלו עליי ויראו שאני קיימת, ולא סתם קיימת, אלא שווה מבט מוארך! אם הייתי רואה את עצמי ברחוב, הייתי מסתכלת פעמיים? אני לא יודעת להגיד.

אם את לא רוצה להיות בלתי נראית פשוט שימי חצאית וגופיה. זה פשוט מידי. פשוט פשוט מידי! למה אנחנו עד כדי כך טיפשים שארגון הבדים שאנחנו שמים על הגוף שלנו קובע את מידת הניראות שלנו ברחוב. את האנשים שיתחילו איתנו.

אבל לא רוצה. לא. רוצה. אם אני הולכת עם חצאית וגופיה אני משדרת מיניות? משדרת "תתחילו איתי"? אם שידרתי תתחילו איתי, זה לא ממש חוכמה להתחיל איתי. אני מרגישה יותר יפה בטישרט גדולה. "זה מסנן טוב," אני אומרת תמיד. "מי שיסתכל עליי כשאני לא צורחת 'תסתכלו עליי' נמצא על תדר דומה ואלו האנשים שאני מחפשת".

זה לא עובד.

 

"חבל שאי אפשר ללכת ערומים". פעם ראשונה ששמעתי את השיר הזה בתור ילדה צחקתי ואז אבא הסביר שיש אנשים שבאמת מעדיפים ללכת ערומים. שבגדים מסמלים בשבילם דברים שהם לא רוצים להזדהות איתם. לא הזדהיתי עם התחושות האלה.

כשאני ערומה אנשים מסתכלים. אבל איכשהו יותר קל לסנן אותם. אולי כי אין לי סרטים לגבי ייצוג דברים שאני לא. מה אני כבר יכולה לשנות? זאת אני וזהו, ואם הם רוצים לחשוב על זה מחשבות זה לא מעניין אותי.

כשאני ערומה אני יותר צלולה. הכל הגיוני ודברים פחות מטרידים אותי. גברים מטרידים יותר, אבל לי פחות אכפת כי אני אני עכשיו אז שהעולם יזדיין עם עצמו. ואיכשהו זה מתאזן.

חבל שאי אפשר ללכת ערומים בכל מקום. חבל שיש מקומות שהולכים בהם ערומים אבל כולם לובשים מסיכות.

 

 

 

נפרדתי זמנית מהטלפון. לא יכולתי לשאת את הידיעה שהוא שוכב שם על השולחן דולק ובכל רגע מישהו יכול לשלוח לי הודעה ולהאכיל אותי סרטים. זה כבד עליי! זה יותר מידי!

באחד מההלוך-ושובים אתמול, בעודי משחקת במשחק החדש, נפל עליי שכנראה אני רק רוצה להישאב יותר ויותר לתוך הבועה שיצרתי לעצמי. כולם מתמכרים לרשתות אבל הבועה הזאת ממכרת הרבה יותר. התנתקתי בהדרגה וכל שלב התנתקות מושך אותי להתנתק מדבר נוסף. הפייסבוק נמחק מזמן, אינסטה מעולם לא היה קיים. חדשות אני מקבלת משיחות מסביב וממילת היום של מורפיקס שלרוב מלווה בחוסר טאקט משעשע כמו, "לכבוד יום השואה: אנה פראנק התחבאה במרתף. איך אומרים 'מרתף' באנגלית?"

העולם די נוראי ואני לא רוצה להסתכל עליו יותר. אני חיה בשביל המטרה האולטימטיבית שלי של השבת האיזון ובשביל להגשים את זה אני לא צריכה לדעת מה קורה ברוב העולם. כשאתחיל במסע האיזון אצטרך בכל פעם רק להסתכל בכיוון אחד, או לכל היותר שלושה לפי החישוב המדוייק שלי. העולם לא צריך שאסבול מידיעת האמת, ולמעשה, כמו שאנחנו תמיד אומרות לעצמנו, אם נדע ונהיה מדוכאות ולא נוכל לתפקד זה רק יפגע ביכולות שלנו לעזור.

ומהי האמת בכלל? מה שנמצא בעיתון שמישהו שחושב דברים מסויימים ורוצה שנחשוב את אותם הדברים כתב? הרי כל דבר קטן יכול לתת נקודת מבט שונה ואת רוב הדברים הקטנים בוחרים להשמיט ומשאירים רק את אלו שבונים תמונה מאוד ספציפית.

 

גם עם בראם שיחקתי משחק. בראם היה חבר זמני לא דמיוני. החבר ההולנדי של דריה האוסטרית שהיא אחות של נאיימי שהכרתי בהודו. נסעתי לבקר ולנוח, רחוקה מהכל.

בניגוד אליי, בראם ונאיימי חובבי פוליטיקה מושבעים ובאחד הבקרים כשהיינו רק שנינו ואחרי ששיחקנו גירסה מאולתרת של בלאק ג'ק עם הימורי גפרורים ויותר מידי סיבובים של שיטד, בראם הסתכל בגוש האלקטרוניקה שלו וקרא חדשות מאתר החדשות ההולנדי. הוא סיפר שהיה משהו אלים שמערב חומרים אלימים בדרום ישראל, שנהרגו מהצד שאינו מזוהה איתי אישה בהריון ועוד מספר כלשהו של אנשים. חוץ מזה קרו דברים פוליטיים עם אנשים מעולם הפוליטיקה.

הסיטואציה הייתה מסקרנת ונכנסתי לבדוק את נקודת המבט של אתר חדשות בעברית. הכתבה המקבילה לא סתרה את הנאמר בהולנדית אבל מסרה מידע שונה כמעט לחלוטין. צחקנו וסגרתי את האתר לנצח.

 


 

 

לאחרונה אני מגלה מחדש את האהבה שלי לאלכוהול. המטרה האולטימטיבית היא להשקיט את הקולות שבראש שלי, לא להשתיק אותם לגמרי אבל להפחית בתדירות ובעוצמה ובחשיבות שאני מייחסת אליהם. וויד היה עושה את העבודה אבל הרפואי של איתי רק מאכיל אותי יותר סרטים וכל זה גורם לי לתהות האם וויד לא תמיד גורם לי לאכול יותר סרטים? איך אפשר לדעת כבר, כשהכל כל כך מטושטש ולא ברור מה אמיתי ומה לא, מה באמת קרה ומה היה בחלום, מה קרה לפני ומה אחרי. מה אמיתי?

"הבנתי איך צריך לעשן את החומר של איתי," הכרזתי אתמול בגאווה לאחר שהבנתי איך צריך לעשן את החומר של איתי. "לקחת כמה שאכטות ואז לא לגעת בזה כמה שעות. על כל שאכטה שעה." אם הייתי מצליחה ליישם את זה זה כנראה היה עובד.

הרתיעה שלי מאלכוהול נובעת בעיקר מהתפיסה שלי שזה סם של סחים, אבל הטיעון הזה הולך ומאבד חשיבות בעיניי כי הוא מטומטם, וכי אני מרגישה די סחית. אז חזרתי לשתות הרבה. אולי האלכוהול צריך להיות במרכז והוויד ברקע, ולא להיפך.

 

 

 

הרגשתי אתמול שאני זקוקה לתשומת לב מינית. שאף אחד לא פלירטט איתי מאז היום הולדת של שר ולא התחילו איתי עוד יותר זמן. ביחס לכמות החשיבה שלי על סקס וכמויות האוננות הבלתי סבירות שלי, מספר האינטראקציות המיניות שלי די אפסי. אז נכון שהיה את פט אבל זה לא היה באמת. בראש שלו זה היה משהו שונה לגמרי ממה שזה היה בפועל ולא הצלחתי להסיר את המסך מעיניו. הבנתי שהוא חווה בצורה שונה לחלוטין את הסיטואציות ששנינו נוכחים בהן ושזה לא בשבילי. אחרי הלילה הראשון לא רציתי שהוא ייגע בי יותר והמשכתי בעיקר כי "הוא חבר" ואנחנו באותם מעגלים חברתיים. וכי רציתי לתת לו חוויה שונה, שיראה איך דברים צריכים להיות באמת. הוא סרב לראות ואולי לא יכולתי להראות לו בכלל. כשהיינו יושבים על המיטה שלי הייתי מחכה שיילך כדי שאוכל לאונן. הוא רצה שנהיה ביחד.

 

למרות שבכלל לא התאמנו ולא היה בכך ספק, הוא גרם לי להבין שאני לא מוכנה לזוגיות כרגע עם אף אחד. הרעיון מדכא אותי וכשאני רואה זוגות אני נהיית מדוכאת בשבילם. רע להם והם אפילו לא יודעים את זה.

 

שלשום הרגשתי קלישאה אמריקאית כששר ואני יצאנו ונתקלנו במישהו חמוד מהלימודים שלה ובחברו והצטרפנו אליהם. הבחור פלירטט איתה חזק ואני ישבתי ליד והרגשתי כמו החברה הלא מוצלחת שאף אחד לא רוצה. האזנתי לשיחה שלהם ושר באמת נשמעה אדירה והבנתי את ההתלהבות שלו ממנה. כולם תמיד מתלהבים ממנה. הרגשתי שהוא נחמד אליי כדי שהיא תראה שהוא נחמד ושהחבר שלו נחמד אליי כדי לתת לחברו את המקום להתחיל עם שר. הרגשתי לוזרית ולא רציתי לדבר. לפעמים אמרתי דברים כדי לא להיות מוזרה. זה עבד ולא הייתי מוזרה ולא נהניתי. זה היה ערב מוצלח.

כשאת כל כך מינית אבל כולם מתחילים עם החברה הכי טובה שלך את לא יכולה שלא להרגיש כמו קלישאה אמריקאית. פתאום הסתכלתי על 'כל' הגברים שהייתי איתם בשנה האחרונה והרגשתי לוזרית כלפי כל הסיטואציות. מי בכלל היה? יותם, אורן כרגיל...וזהו? אז אורן משוגע לחלוטין ובשביל יותם הייתי טרף. משניהם נפגעתי.

 

חיפשתי אנשים לצאת איתם לשתות. בחיפה אני תמיד יוצאת לבד אבל פה לא מצאתי את המקום בשבילי. זה לא עבד ובדרך לשר עצרתי לקנות בירות. לקחתי גם שוקולד, "שיהיה לאחר כך." המוכר אמר שעם בירה הולך מלוח. אבל וויד מנצח אלכוהול ושוקולד זה בשביל וויד, הסברתי. הוא שאל אם יש עליי ואם בא לי שאכטה. אני לא יודעת אם הוא היה חם על השאכטה או עליי אבל זה היה נחמד. אמרתי שאני לא במצב לעשן עוד כרגע. זה הרי הרפואי של איתי.

 

 

 

 



 

למרות הכל נחמד לי עכשיו להיות פה בבש. העיר די ריקה וזה מורגש. אפשר לשחק את המשחק שלי ברחוב ולהסתכל למעלה לא מעט בלי שאף אחד יעבור ברדיוס של חמישים מטר ממני לאורך זמן. יש אווירה של שבת בעיר דתייה, חוץ מהמכוניות. תחושה של רוגע וקיץ וחופש ומנוחה. נעים לי. אני רגועה יותר ולמרות שאני עצובה אני מרגישה תחושה עמוקה שיהיה בסדר.

יהיה בסדר.

נכתב על ידי פירסט , 21/8/2018 03:10  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  פירסט

מין: נקבה




26,156

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפירסט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פירסט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ