הזיכרונות, הגעגועים, תחושת הפספוס מכאיבים מידי בשביל להסתכל אחורה אז אני פשוט ממשיכה ללכת.  התמונות שצולמו רק לא מזמן מרגישות כל כך רחוקות ונשכחות. כל כך הרבה שעות ודקות מבוזבזות להן
בניסיון לחולל שינוי. אבל רגע, על איזה שינוי מדובר בדיוק? איך אפשר לשנות אופי של
בנאדם שנבנה במשך כל כך הרבה שנים? ועד שנדמה שהכל מסתדר לטובה אני תמיד מוצאת את הדרך הארורה הזאת לחזור לנקודת ההתחלה. מה לא בסדר בי לעזאזל? למה כל הדרכים מובילות אותי לאותו מקום ארור? התחלה חדשה, אנשים חדשים, סיטואציות חדשות, חיים חדשים ורק אני סוחבת על עצמי את כל הישן יחד איתי לכל מקום שאלך. זה מתחיל להכביד עליי, הנפש שלי נשברת לאט לאט.
סגורה בחדר שכבר מזמן לא מרגיש שלי, כבר שכחתי איך זה להיות בבית. הכל זר לי, כולם
זרים לי כאן פתאום. אני תלויה באוויר, לא מוצאת את המקום שלי בשום מקום. המגורים
שהפכו להיות הבית השני שלי כבר מזמן לא מרגישים כמו בית. ואני כבולה, אין לי זכות
ללכת לשום מקום.