לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוג אוטאקו 3:!


Don't afraid, make yourself at home ^-^

Avatarכינוי:  קוקו טאן 3:

בת: 15





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2012

Everyday in school...


.There's so much I need to talk about"
"About her,him,him,her,him and him
Shizuku Mizutani, Tonari no Kaibutsu-kun-            


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

יש לי חברים, יש לי את השמחה האישית שלי בבית ספר, יש לי את החיוך על הבוקר כשאני רואה את החברים שלי, יש לי את שמחת היום בבית ספר, אני אוהבת להיות בבית ספר, הלימודים טובים לי ואין לי בעיות התנהגות עם המורים.
אבל דבר אחד מפריע לי, השכבה שלי, השכבה שאיתה נתקעתי לעוד 6 שנים שלמות בבית ספר, כן היא זו שאני לא אוהבת בחיי בית הספר שלי, ריכולים, הצקות,מכות, לצחוק על האנשים החלשים מהם, מבטים של רוע, או של אי אכפתיות למשהו שהם עשו, התחצפויות, אי כבוד ובעיקרון, אפשר לקרוא לזה, "שכבת הערסים ופקאצות" אפילו המורים רומזים על כך, הם אמרו שזו השכבה הכי גרועה שלהם...
וכן, זו הבעיה שלי..

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

יש את הבנים האלו שחושבים שהם מושלמים, יש את הבנות האלו שחושבות שהן מושלמות.
הם מסתכלים על מי ששונה מהם, על מי שעושה משהו שלא "כמו מה שהם עושים" כדבר רע שאפשר לצחוק עליו וללגלג, על מי שכביכול "לא יפה". הבנות מסתכלות אותו הדבר, מי שלא לובשת מכנסי דפוק אותי, או מי שלא שמה פפיונים בכל מקום בשיער, או מי שכביכול "לא אופנתית או שומעת שירים טובים" כמישהי חנונית ועלובה.
אלו הסטיגמות בשכבה שלי, אותי מתייגים כ- "החנונית" של השכבה, אולי אני מרובעת, אולי אני יודעת קצת יותר דברים מהרגיל מילד ממוצע בכיתה ז', אבל זו הסטיגמה שנפלה לידי.

הילדים בחבורה שאני נמצאת בה נקראים "ילדים מוזרים" כי הם לא רבים מכות או מקללים אחד את השני, אלא סתם יושבים וצוחקים על דברים ראנדומליים, או משחקים באנגרי בירדס או כל משחק אחר באייפון. בגלל שהמראה של שני בנים מהחבורה שונה משאר הבנים בשכבה "מותר" לצחוק עליהם. אז כן השיער שלהם ארוך ומתולתל, וכן לאחד מהם יש שיניים שדומות לשיניי ארנב, הוא עוד יסדר את זה בעתיד, וכן יש לו גם בעיה בגרון שכאשר הוא צוחק יותר מדי חזק הוא משתעל חזק מאד, או באופן כללי הוא משתעל חזק. הם נחשבים כ- "מוזרים", רק בגלל המראה שלהם, והבעיות שיש להם.
זו הסטיגמה שנפלה לידם, "מוזרים".

לשאר החבורה אין סטיגמות, חוץ מה- "מוזרים" שיותר בולט לשני הילדים. הם לא נתקעו עם סטיגמה שתלווה אותם במהלך כל השנה הזו, יש להם מזל.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כסטיגמת "חנונית" כולם בכיתה מתייחסים אליי כ- "קורל התלמידה המצייטנת" או כ- "קורל חביבת המורים" או כ- "קורל זו שאפשר לקחת ממנה שיעורים" או כ- "קורל זו שעושה תמיד שיעורים ואפשר להעתיק ממנה".
הם לא מתייחסים אליי כ- קורל, בתור עצמי. הם מתייחסים אליי כחנונית וחופרת על משהו שאני יודעת.
אני שונאת שמורים מציינים אותי לשבח, אני שונאת את זה, לא מספיק שהילדים חושבים שאפשר לקחת ממני כל דבר ולשאול אותי כל דבר (מה שלא נכון כי גם אני לא הכי חכמה שאפשר) הם גם מתחילים לכעוס על כך, כי לא נותנים צ'אנס גם להם להוכיח את עצמם, ולדעתי המורים צריכים לתת צ'אנס גם לאחרים להוכיח את עצמם.

אין לי בעיה שמורים יאהבו אותי, או שאהיה חביבה עליהם, אבל אני לא רוצה שישמיעו לכל הכיתה על כך שאני עמדתי בשקט בזמן שכולם צעקו, או שעניתי על 6 תשובות ברצף, או שאני היחידה שמצביעה, או שאני ידעתי פירוש מילה קשה מהתנ"ך. אני לא אוהבת את זה, אני שונאת את זה, וכבר אמרתי מקודם כמה אני שונאת את זה, אני אוהבת לשמור על הצניעות שלי, ולנסות לשמור על פרופיל נמוך כשמדובר בידע, אני באמת מנסה לא להוכיח שאני יודעת משהו שמישהו אחר לא יודע, אני מנסה לתת לו את הצ'אנס הזה, אבל כשהוא לא עונה נכון ישר פונים אליי, וכשאני אומרת תשובה נכונה, מיד מסתובבים אליי במבט כועס.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לא מספיק סטיגמת החנונית. לילדי הכיתה שלי לא באמת מעניין מה אני אוהבת, מי שהם לא מכירים, הם לא מנסים להכיר.
מספיק שהם שומעים אותי שרה ביפנית, או סתם מדברת על אנימה ומנגה, והם כבר מביטים עליי במבט מוזר, במבט צוחק ולועג על כך שלפעמים יוצאות לי מילים ביפנית. התגובות שלהם הן מיד:
"מזו השפה הזו?" "על מה את מדברת?" "את מי זה מעניין?" "אלו בכלל בנים?"
לפי מה שאני מדברת, הם כבר לוקחים את הקטע שאני גם מוזרה ולא קשורה, הם לא באמת מתעניינים בי.

מנצלים אותי רק למטרות לימודיות, לא באמת אכפת להם ממני, לא באמת מעניין אותי מי אני, הם לא היו יודעים את השם שלי אם הייתי מקבלת ציונים נמוכים או אם לא הייתי עושה שיעורים. הם זוכרים אותי רק כי אני לומדת, זה הכל, זה למה הם זוכרים אותי, אני לא באמת מעניינת אותם.
אני מכסה את הראש שלי בכובע הג'אקט, אני אני מעדיפה שלא יראו אותי, שהמורים לא יקלטו שאני פה וירצו שאני אדבר, שהילדים לא ישימו לב שאני שם ויבואו לבקש ממני להעתיק או לשאול אם היו שיעורים. אני מעדיפה לשתוק, להתחבא מאשר שינצלו אותי, מאשר שירצו להשתמש בי כל הזמן בתור הכלי הלימודי שלהם ולהצלחה שלהם. אני מעדיפה להתחבא מאשר שמישהי תבוא אליי אם היא יכולה להעתיק ממני במבחן באנגלית, אבל כשאני מדברת עם חברה שלי על יפן היא מיד "איכס מזה!" ועושה אליי מבט מגעיל.
הם צבועים, כולם צבועים, מתייחסים אליי כאילו כחברה שלהם אבל הם צוחקים עליי עם חברים שלהם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

יש ילד בשכבה שלי, מכיתה ז,3 שאיכשהו החליט להתנפל דווקא עליי.
קראתי בשכבה שלי ספר, "עיר של עצמות", והוא פתאום בא חטף ממני את הספר, והחזיק אותו בצורה שניתן לקרוע אותו.
הוא התחיל לעמוד בפני החברים שלו ולנענע את הספר ולנסות לקרוא את השם בצחוק ובלגלוג, כשלקחתי את הספר מידו, שמעתי את הצחוק של החברים שלו ושלו עליי.
פעם אחת, שמעתי מוזיקה עם חברה שלי בבוקר, התחלתי לזמזם עם השיר, כשפתאום הילד הזה בא משום מקום ומשך את האוזניות מהאוזניים שלנו והן נפלו לרצפה. לקחתי את האוזניות חזרה וניקיתי אותן, בנתיים הוא וחברים שלו צחקו והסתכלו עליי, אבל כאשר חבר של הילד הזה בא עם האוזניות שלו הילד לא עשה כלום ושמע איתו מוזיקה.
כל כך כעסתי שרציתי להחטיף לילד הזה בעיטה במקום הרגיש שלו, אבל אני מעדיפה לא לרדת לרמה הנמוכה שהוא כבר נמצא בה.

בבת מצווה של חברה, הילד היה שם, והיה גאנגנאם סטייל (שכבר מתחיל לחפור דרך אגב) ואף אחד לא ידע את הקטע של הרגליים, אבל כשאני עשיתי פתאום הילד הזה התחיל לשים לב אליי לטובה, איכשהו...
כשהלכתי לאכול הוא ביקש ממני להראות לו איך עושים ועשיתי, לפתע הוא התלהב, שכח לגמרי מהדברים שהוא עשה לי, שהוא נגע בדברים שלא שלו...
אני שונאת את הילדים האלו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ילדים מהכיתה הקודמת שלי, שעדיין איתי בכיתה רובם עוד נשארו חברים קרובים שלי וממש כיף לי איתם. אבל חלקם לפתע שכחו מכל ה-6 שנים שעברנו יחד ביסודי. כל הזכרונות נשכחו מהם ואיתם גם החברויות, הם לפתע הולכים עם הזרם והופכים לערסים של הכיתה. אחד מהם מאד בולט, שנה שעברה הוא היה סבבה והכל, והשנה הוא נזכר להפוך לערס מעצבן ומציק, ערס שחושב שהוא מצחיק והוא לא. הילד ש-"מוזר" אצלנו בכיתה, עם השיניי ארנב ושיעול החזק, פתאום הפך לגורם המרכזי ללעג בכיתה, ולמה?
בגלל המראה ה-"שונה" שלו, ובגלל זה שהוא רוסי.

כשהוא משתעל, הילד שהפך להיות ערס מתחיל לרדת עליו, הוא מתחיל לצחוק עליו, דווקא כששנה שעברה הוא היה בסדר איתו. ואני מביטה, מסתכלת ונאנחת, אני אומרת לעצמי. איך שאנשים משתנים בין רגע, לרגע אחד הם בני אדם שאתה מתחבר אליהם ולרגע אחר הם כבר הופכים להיות בני אדם השנואים עלייך. יורדים עליו על כלום, וצוחקים על המבטא הרוסי שלו, צוחקים על כך שהוא רוסי ומנסים לקלל אותו ברוסית.
החברים שהיו פעם אבדו להם, ככה זו האווירה של החטיבה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אלה אנשים, חיי היום יום שלי בבית ספר.
כן יש לי את החברים האמיתיים, וכן אני נהנית איתם, אבל יש את הדברים שכל יום קורים ואני לא יכולה שלא לחשוב עליהם לעומק, רציתי להראות לכם איך אני מרגישה בבית ספר, כמה קשה זה להסתדר חברתית כשיודעים שהכל זה רק משחק מאחד הצדדים, אני מקווה שאתם מבינים שקשה לי, בתור אוטאקואית, בתור תלמידה "מצטיינת", לראות את הילדים הולכים ועוברים עליי כאילו אני אף אחד אבל כשהם צריכים משהו הם ישר פונים אליי.








נכתב על ידי קוקו טאן 3: , 3/12/2012 22:39  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: וידאו ואנימציה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקוקו טאן 3: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קוקו טאן 3: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ